בני חן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6449/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6449/10 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט נ' הנדל המערער: בני חן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 4.7.10 בת"פ 34781-02-10 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא ז' כספי תאריך הישיבה: ח' באדר ב' התשע"א (14.3.11) בשם המערער: עו"ד איתן כבריאן בשם המשיבה: עו"ד נעימה חינאווי פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. לפנינו ערעור כנגד חומרת גזר הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי במחוז מרכז בת"פ 34781-02-10 (כב' השופט זכריה כספי). המערער נידון לעונש של 45 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, לבל יעבור במהלך תקופה זו עבירת רכוש או פגיעה ברכוש מסוג פשע ו-6 חודשי על תנאי למשך אותה תקופה, לבל יעבור עבירת רכוש מסוג עוון. כמו כן, המערער חויב בפיצוי הנפגעים השונים בסכום המצטבר ל-25,000 ₪. הערעור מתמקד בעונש המאסר בפועל. המערער הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בשני תיקים שאוחדו. בתיק האחד, הוא הורשע בעבירות של התפרצות למקום מגורים לפי סעיף 406 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) וגניבה לפי סעיף 384 לחוק, עקב ששה אירועי פריצה שחמישה מתוכם הבשילו לגניבה. מדובר בפריצות לבתי מגורים בנתניה שהתבצעו כולן בתוך פחות מחודש ימים (בין התאריכים 16.12.09 ל-11.1.10), ובמהלכן גנבו המערער ושותפיו מצלמות, מצלמות וידיאו, מחשבים ניידים, תכשיטים, כסף, מעיל פרווה ורכוש נוסף. בתיק השני הורשע המערער בעבירת הצתה לפי סעיף 448 לחוק. המניע לאירוע המדובר היה כעסו של המערער על אדם אחר שפיתח קשר רומנטי עם גרושתו. המערער החליט "להעניש" את בן הזוג החדש, ובסדר דברים מתוכנן תוך שיתוף פעולה עם חברו הגיע לרכבו, שבר את חלון הרכב, שפך לתוכו חומר דליק והציתו, ולאחר מכן נמלט מן המקום. כתוצאה מכך נשרף הרכב כליל. לבקשת המערער, שזכתה להסכמת המשיבה, שני התיקים אוחדו. הצדדים הגיעו להסדר טיעון, שבגדרו הוסכם שהתביעה תבקש 52 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס, פיצוי לנפגעים השונים והפעלת 6 חודשי מאסר על תנאי בגין אישום קדום, שיופעלו בחופף לחודשי המאסר בפועל. נימוקיו של בית-המשפט קמא 2. בית המשפט המחוזי עמד על החומרה הניכרת למבט בכל אחת משתי מסכות האירועים המתוארות. באשר לעבירות הפריצה, הובהר שהן מהוות רעה חולה הפוגעת בציבור בכללותו, גורמת לנזקים כלכליים כבדים ואף גוררת בעקבותיה השלכות נפשיות קשות עקב החדירה הזדונית לרשותו של הפרט. לגבי עבירת ההצתה, הודגש שהחומרה בעבירת ההצתה אינה מבוססת אך ורק על הפגיעה בבעליו של יעד ההצתה, אלא גם על הסכנה הציבורית לפגיעות ברכוש ובנפש הנשקפת ממעשהו חסר האחריות של המצית. בשים לב לרכיבי הפיצוי, בית המשפט נמנע מלחייב את המערער בקנס. בית המשפט המחוזי לא התעלם משיקולים מסוימים לקולא שהעלתה ההגנה, ובהם נסיבותיו האישיות של המערער, אשר הינו אב לילדים שמעוניין לעבור הליך של שיקום, הודאתו בעברות שעבר, נכונותו לפצות את קרבנותיו ועוד; אך סבר שהעונש שאותו הוא גוזר מביא שיקולים אלו לידי ביטוי. טענות הצדדים 3. לגישת המערער, בית המשפט המחוזי החמיר עמו יתר על המידה, והדבר מצדיק את התערבותו של בית משפט זה. לשיטתו, לא הוענקה שימת לב מספקת לתסכול שאחז את המערער נוכח התקשרות אשתו לשעבר עם בן זוגה החדש, ולנסיבותיו האישיות הקשות כאדם שמגיל צעיר נאלץ לנשור מספסל הלימודים ולסייע בפרנסת משפחתו, ושסביבתו הובילה אותו להתדרדרות לצריכת סמים ולהסתבכות עם מערכות החוק. כמו כן, היה על בית המשפט לתת את הדעת למצבו המשפחתי המורכב כאב לילדים שנמצאים אצל גרושתו וכן לתינוק מרעייתו הנוכחית שאותו בקושי הספיק לראות. לא ניתן גם משקל ראוי להודאת המערער, שחסכה זמן שיפוטי יקר, וגילמה בתוכה לקיחת אחריות, חרטה ורצון לפתוח דף חדש. בראייה כוללת – טוען המערער – בית המשפט התמקד באינטרסים של גמול והרתעה בלבד, וזנח את האינטרס השיקומי ואת ההתייחסות האינדיבידואלית. המשיבה, מצידה, הטעימה שאין מקום להתערב בעונש המצוי בטווח המוסכם במסגרת הסדר טיעון, ואף נמוך מהטווח אליו עתרה המשיבה. אשר לתסכול נוכח הקשר הרומנטי של אשתו לשעבר, המשיבה סברה שמדובר דווקא בשיקול לחומרה. דיון 4. דין הערעור להידחות. הלכה היא כי "שיקול הדעת לעניין התערבות ערעורית בגזר דין פורס עצמו על כלל נסיבות המעשה והעושה, וכמובן יופעל בזהירות רבה – אך תוך בדיקת המקרה לגופו" (ע"פ 5271/09 פלוני נ' מדינת ישראל, 17.5.2011). לצד זאת: "אין ערכאת הערעור מעמידה את עצמה בנעלי הערכאה הדיונית לענין מידת העונש; והתערבותה בהקשר זה מצומצמת לנסיבות שבהן הערכאה הדיונית נכשלה בטעות או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות" (ע"פ 1242/97 גרינברג ליאור ואח' נ' מדינת ישראל, 3.2.1998). דברים אלו נכונים ככלל, ובפרט במצב של הסדר טיעון כאשר העונש מצוי במתחם שאותו הותיר ההסכם לבקשות התביעה ולשיקול דעת בית המשפט: "כדי להצדיק התערבות בית משפט שלערעור בעונש שגזר על נאשם במסגרת הסדר כאמור, יש צורך בנסיבות מיוחדות וחריגות המצביעות על סטייה בולטת ממדיניות ענישה סבירה, כאשר בחינה זו נעשית בגידרו של הסדר הטיעון" (ע"פ 3289/05 באסל מחאג'נה נ' מדינת ישראל, 10.10.2005). בל נשכח, כי בהסדר טיעון עם תקרת עונש, קיבל הנאשם "תמורה". על כן, היה ובית משפט גזר את העונש בטווח המוסכם, קיומו של ההסדר מגביל – אם כי לא בהכרח – את כוח הסתייגותו של הנאשם מן התוצאה העונשית. להשלמת התמונה, תובא גישת בית המשפט מפי חברי השופט רובינשטיין, בעניין פיצחדזה לפיה "ככל שהטווח המוסכם גדול יותר, אפשרות ההשגה רחבה יותר. ולא הרי הסכמה בת 4 עד 6 שנות מאסר... כהרי הסכמה לטווח 0 עד 15 שנים" (ע"פ 4709/10 פיצחדזה נ' מדינת ישראל, 16.5.2011). מכל מקום, דחייתו של הערעור אינה נובעת מטעמים כלליים אלה בלבד. בית המשפט המחוזי עמד על חומרתם היתירה של שני רצפי האירועים המתוארים, ואין לנו אלא להחרות להחזיק אחריו. הצתה מכוונת של רכב היא מעשה של אובדן שליטה של המצית בזעמו על זולתו – זעם הנטול כל קורטוב של צידוק או רקע שיכול להיחשב כקינטור במקרה זה. המעשה לווה באדישות בלתי-נסבלת כלפי תוצאות הרות-אסון פוטנציאליות כלפי הציבור הקרוב למקום ההצתה. באשר לטענת הסנגוריה, לפיה התסכול שחש המערער בשל בחירתה של אשתו לשעבר מהווה שיקול לקולא, מקובלת עליי טענת בא כוח המדינה, לפיה לא זו בלבד שלימוד זכות אין כאן, הדבר אף מעורר שאט נפש יתירה, בשל הקנאות נטולת ההצדקה ותחושת הבעלות של אדם ביחס לבת זוגו בעבר או בהווה. פריצות לדירות מגורים – יחידת העבירה השנייה של המערער – מהוות פגיעה בביטחון האישי של אדם בקן הפרטי שלו ושל יקיריו; וזאת כמובן לצד הפגיעה הרכושית המגולמת במעשי הגניבה. נסיבותיו האישיות של המערער אכן אינן מן הקלות. אנו שותפים כמובן לתקוותו כי ישכיל לנטוש את דרכיו, לעלות על דרך הישר ולהתמיד בה. אולם, עברו הפלילי העשיר מהווה גם שיקול לחומרה. בין השנים 2002 ו-2007 הורשע המערער בעבירות שונות, ובכללן עבירות רכוש, שימוש ברכב ללא רישיון, החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בגין חלק מעבירות אלו הוא נידון לשנת מאסר בפועל. ענישתו עד כה לא הרתיעתו מלהמשיך בדרך לא דרך של מעשים פליליים. סבלו הכן של המערער מנסיבות חייו איננו מהווה היתר לגרום סבל לאחרים. גזר דינו של בית משפט קמא מאזן בחובו את השיקולים השונים נוכח הנסיבות, והוא אף נוטה לקולא. בפרספקטיבה זו, המערער יכול בהחלט לראות בו את מבוקשו ל"צוהר של תקווה ומוטיבציה להמשיך בדרך החיובית בה הוא החל", כדברי הסנגור. אינטרס השיקום אינטרס חשוב הוא, ולדעתי – כאמור – הובא בחשבון במסגרת גזר הדין. חוששני כי הקלה נוספת על הנאשם תפגע יתר על המידה באינטרס ההרתעה וההגנה על הציבור ממעשים נלוזים שכאלו. כפי שהובהר, כל אחד משני כתבי האישום המקוריים מגולל מסכת אירועים חמורה בפני עצמה, וקל וחומר כאשר מחוברים הם יחדיו. הייתי מציע לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, כ"ה באייר תשע"א (29.5.11). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10064490_Z03.doc אמ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; ;אתר אינטרנט, www.court.gov.il