חברוני נ' המוסד לביטוח לאומי ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6448/20 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופטת ע' ברון העותר: יצחק חברוני נ ג ד המשיבים: 1. המוסד לביטוח לאומי 2. בית הדין הארצי לעבודה 3. משרד העבודה הרווחה והשירותים החברתיים עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד תומר הלל פסק-דין השופט מ' מזוז: עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (השופטים א' איטח, ח' אופק-גנדלר ו- א' סופר) מיום 30.4.2020 בעב"ל 68690-03-19, בגדרו נדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (השופטת ש' מאירי) בב"ל 13398-05-18 (להלן: בית הדין הארצי ו- בית הדין האזורי, בהתאמה), אשר דחה את תביעת העותר נגד החלטת המוסד לביטוח לאומי מיום 20.3.2018. בהתאם לנטען בעתירה, העותר עבד שנים רבות בתחנת כוח של חברת החשמל והיה חשוף לרעש חזק. בשנת 2002 הגיש העותר תביעה לפגיעה בעבודה עקב פגיעה בשמיעה וטנטון, אשר הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, אך נקבעה לו דרגת נכות של 0%. בשנת 2016 הגיש העותר תביעה להחמרת מצב לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, בגין אותה פגיעה. הוא זומן למספר ועדות רפואיות ובסופו של דבר נקבעה לו, ביום 8.11.2017, דרגת נכות יציבה בשיעור של 19%, מיום הגשת התביעה להחמרה, המזכה אותו בתשלום מענק. מענק זה מבוסס, על-פי הוראת פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: החוק), על שכרו של העותר ברבע השנה שקדמה לפגיעה. העותר הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, בטענה כי בסיס השכר לחישוב מענק הנכות המגיע לו צריך להתבסס על שכרו עובר למועד אישור הנכות בפועל, בשנת 2016, ולא במועד ההכרה הראשונית בנכותו. ביום 28.2.2019 דחה בית הדין האזורי את תביעתו של העותר, תוך שנקבע כי ההחלטה בעניינו תואמת את הוראות החוק והפסיקה בנדון זה. ערעור שהגיש העותר לבית הדין הארצי לעבודה נדחה ביום 30.4.2020, תוך שנקבע כי "ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו לפי תקנה 108(ב) לתקנות בתי הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991". בית הדין הארצי ציין כי בפסק הדין בעב"ל (ארצי) 1646-04-13 זלינגר נ' המוסד לביטוח לאומי (10.4.2016) (להלן: ענין זלינגר), אליו הפנה העותר, נסקרו הוראות החוק והפסיקה הרלבנטיות, ונקבע כי על פיהן את גמלאות הנכות מעבודה יש לחשב "על יסוד שכרו של המבוטח עובר לפגיעה בעבודה ולא על יסוד שכרו של המבוטח עובר להחמרה במצבו הרפואי, או עובר להגשת הבקשה להחמרת מצב". הודגש, כי בית הדין עמד על כך שהמצב האמור לא בהכרח פועל לטובת המבוטחים, שכן לעתים בעקבות הפגיעה חלה ירידה בשכר, ודאי בנכויות גבוהות, אך "על מנת לשנות את המצב המשפטי האמור יש צורך בתיקון חקיקה, ודאי אם המטרה היא להגיע לשיטה של בחירת השכר הגבוה מבין שני בסיסי השכר - זה ערב התאונה וזה ערב החמרת המצב". אין בטיעוניו של העותר, כך נקבע, כל הצדקה לסטות מפסיקה זו. מכאן העתירה שלפנינו, בה מבקש העותר כי נורה למשיבים לתקן את החוק, כפי המלצת בית הדין הארצי לעבודה בענין זלינגר, וכן לבטל את פסקי הדין של הערכאות הקודמות, כמו גם החלטת הביטוח הלאומי בעניינו. נטען כי המצב הקיים פוגע בו, כמו גם בכלל המבוטחים אשר כושר עבודתם נפגע. לאחר עיון בעתירה ובנספחיה באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף, ללא צורך בתגובת המשיבים. כפי שנפסק לא פעם, בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו משמש כערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות של בתי הדין לעבודה, והתערבותו מוגבלת למקרים חריגים, בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, שבהחלטת בית הדין מתגלה טעות משפטית מהותית, ובנסיבות הענין הצדק מחייב התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק; והשני - שהחלטת בית הדין מעלה סוגיה עקרונית כללית, בתחום יחסי העבודה או בכלל (בג"ץ 524/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986); בג"ץ 396/15 וינקלר נ' בית הדין הארצי לעבודה (22.1.2015), להלן: ענין וינקלר; בג"ץ 2385/15 זנגריה נ' המוסד לביטוח לאומי (14.5.2015), להלן: ענין זנגריה; ובג"ץ 8578/19 דז'אלובסקי נ' בית הדין הארצי לעבודה (12.1.2020), להלן: ענין דז'אלובסקי; ועוד רבים זולתם). עוד נפסק כי את הבחינה האמורה יש לערוך מתוך נקודת המוצא, כי ביחסי הגומלין שבין בית-משפט זה לבית הדין הארצי לעבודה יש לראות בבית הדין הארצי את הערכאה השיפוטית בעלת המומחיות בתחום משפט העבודה, עליה הטיל המחוקק את התפקיד של גיבוש גופי ההלכה בתחום זה (בג"ץ 123/81 אלקטרה בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד לו(1) 421, 429 (1982); ענין וינקלר, בפסקה 9; ענין זנגריה, בפסקה 8; וענין דז'אלובסקי, בפסקה 6). המקרה שלפנינו אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בחן את טענות העותר, כפי שהועלו גם בעתירה, וקבע כי יש לאמץ את מסקנתו של בית הדין האזורי, אשר מבוססת על יישום החוק וההלכה. אין בפסק הדין כל טעות משפטית מהותית, והעותר ממילא לא הצביע על נסיבות חריגות אשר עשויות להצדיק את התערבותנו. גם הסעד הנחזה להיות בעל אופי חוקתי, הקורא למשיבים ליזום תיקון חקיקה כפי שמבקש העותר - דינו להידחות. הלכה היא כי נוכח עקרון הפרדת הרשויות, "אין זה מתפקידו של בית המשפט להורות לכנסת לחוקק חוק... או להורות לרשות המבצעת ליזום תיקון חקיקה ראשית" (בג"ץ 4448/18 התאחדות הוצאות ספרים בישראל נ' שרת התרבות והספורט (11.7.2018)). בהתאם, "בית משפט זה יימנע מלהורות לרשות מינהלית להפעיל את סמכותה החקיקתית, ובוודאי שלא יחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו שלו, באמצעות קביעת תוכנו של ההסדר החקיקתי הרלוונטי" (בג"ץ 2397/20 דורון, טיקוצקי, קנטור, גוטמן, נס, עמית גרוס עורכי דין נ' ממשלת ישראל, בפסקה 8 (12.5.2020). וראו גם: בג"ץ 5485/20 ‏נסים נ' משרד המשפטים, בפסקה 2 (16.8.2020); בג"ץ 8676/18 כבהה נ' שרת המשפטים, בפסקה 8 (14.5.2019); בג"ץ 19/11 י.ה.ת - האגודה לטיפול באומנויות בישראל נ' משרד הבריאות (19.9.2019), ואחרים זולתם). אוסיף לענין זה, כי בניגוד לנטען בעתירה, בית הדין הארצי לעבודה לא המליץ בענין זלינגר על תיקון החוק, כנטען, אלא קבע כי לשם קבלת הטענה שהועלתה שם יש צורך בתיקון החוק. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ג בתשרי התשפ"א (‏1.10.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 20064480_B01.docx לג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il