מדינת ישראל נ. יצחק אביזמיל

פסק-דין בתיק בר"ש 6442/10 בבית המשפט העליון בר"ש 6442/10 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: יצחק אביזמיל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הכהן) מיום 12.6.10 בתיק עע"מ 212-09 בשם המבקשת: עו"ד שלומי אברמזון; עו"ד דן אלדד בשם המשיב: עו"ד יוסי חזן; עו"ד ערן קייזמן פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הכהן) מיום 12.6.10 בתיק עע"מ 212-09. עניינו של התיק, סמכות בית המשפט המחוזי לדון בערעורים על החלטות בית הדין למשמעת של עובדי המדינה לפי סעיף 10(6) לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), תש"ל-1970 (להלן חוק הגמלאות). רקע ב. המשיב, בעבר פקיד בכיר במוסד לביטוח לאומי, הורשע על ידי בית הדין למשמעת, וביום 4.8.08 נגזרו עליו נזיפה חמורה, פיטורין ופסילה "מלמלא כל תפקיד במוסד לביטוח לאומי, ובגופים ציבוריים אחרים שהחוק חל עליהם, שיש בהם מגע עם קהל". ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי (לפי סעיף 43 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963; להלן חוק המשמעת) נדחה ביום 15.2.09 (עע"מ (ירושלים) 2/08 אביזמיל נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם) - סגנית הנשיאה צור). ג. ביום 16.3.09 הגיש המשיב לבית הדין למשמעת בקשה להכרה בתקופה בה היה מושעה לפני פיטוריו כתקופת שירות בהתאם לסעיף 10(6) לחוק הגמלאות ("עובד שהושעה לפי חוק המשמעת ופוטר תוך תקופת ההשעיה שלא מאחת הסיבות שהביאו לידי ההשעיה, יחליט בית הדין למשמעת... אם ובאיזו מידה יראו את תקופת ההשעיה כתקופת שירות"). המבקשת התנגדה לבקשה, אך ביום 31.5.09 קיבל בית הדין למשמעת את עמדת המשיב. נקבע, כי מתקיים תנאי הסף, לפיו הפיטורין היו "שלא מאחת הסיבות שהביאו לידי ההשעיה", וכי בנסיבות ראוי להכיר במלוא התקופה כתקופת שירות. כלפי הכרעה זו הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. ד. ביום 12.6.10 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, בקבעו כי הוא אינו מוסמך לדון בו. בעיקר הוטעם, כי לפי סעיף 43(א) לחוק המשמעת: "פסק הדין של בית הדין בתובענה ניתן לערעור, של העובד ושל התובע, לפני שופט של בית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו מצוי מקום מושבו של בית הדין כדן יחיד...". ולפיכך, "סמכות הערעור מוקנית, הן לעובד והן למדינה, רק על פסק הדין של בית הדין שניתן במסגרת תובענה, ולא על החלטות אחרות של בית הדין למשמעת, כדוגמת ההחלטה נשוא הערעור" (פסקה 16; ההדגשות במקור - א"ר). נקבע, כי לשון החוק ברורה, ואינה סובלת פרשנות היוצרת זכות ערעור "יש מאין". "למעלה מן הצורך" נאמר, כי אכן "קיים קושי משפטי ופרשני לקבל את הכרעתו של בית הדין למשמעת" (פסקה 24); כי החלטת בית הדין למשמעת אינה עולה בקנה אחד עם העמדה שהביע בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיא צור) בפסקה 42 לפסק הדין בערעור (פסקה 25); ולבסוף, כי יתכן "שהמתוה הנכון, מבחינתה של המדינה, היה במקרה זה להגיש עתירה לבג"צ על החלטת בית הדין". תמצית טענות הצדדים ה. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית, המתייחסת הן לשאלת הסמכות (אשר היא למעשה שאלת קיומה של זכות ערעור), והן לעניינו של המשיב לגופו. כיון שלדידי הסמכות לדון בערעור מסורה לבית המשפט המחוזי (כפי שיפורט), אדרש אך לנושא הסמכות ואציע להשיב את ההכרעה הספציפית בעניינו של המשיב לבית המשפט המחוזי. כאמור, לשיטת המבקשת הסמכות לדון בהחלטת בית הדין למשמעת לפי סעיף 10(6) לחוק הגמלאות מסורה לבית המשפט המחוזי. בין היתר נטען, כי החלטה כאמור היא "חלק מפסק הדין ולכל הפחות, היא קשורה לפסק הדין" (פסקה 20 לבקשה); כי אין הצדקה שהחלטות מסוג זה, שלעתים יש להן השלכות כלכליות משמעותיות ביותר, לא יקימו זכות ערעור (פסקה 28); וכי הכרעת בית המשפט המחוזי יוצרת פיצול שאינו רצוי, ולעתים שרירותי, בין הסמכות לדון בערעור על רכיבי הענישה לפי חוק המשמעת - המסורה לבית המשפט המחוזי; לבין ההשגה על ההחלטות שעניינן גמלאות - שהסמכות לגביה מסורה לבג"צ (פסקה 32). ו. עוד הוטעם, כי "ההכרעה בדבר זכות הערעור נגזרת מסופיות החלטת בית הדין למשמעת", וכי בהתאם לאמת מידה זו מקימה החלטה לפי סעיף 10(6) זכות ערעור. המבקשת מפנה לעניין שפירו (עש"מ 5669/98 מדינת ישראל נ' יעקב שפירו (לא פורסם)), שם דן בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים (ולא כבית משפט גבוה לצדק) בערעור על החלטה לפי סעיף 10(6). ולבסוף, המבקשת טוענת נגד חיובה בהוצאות המשיב בסך 7,500 ₪. להשלמת התמונה נעיר, כי "לשם הזהירות" הגישה המבקשת במקביל גם עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"צ 6606/06), בה נטען כלפי החלטת בית הדין למשמעת לגופה - אך נוכח התוצאה המוצעת, דומה כי הדיון בה אינו נדרש עוד. ז. בתגובתו (מיום 31.10.10) טוען המשיב, בעיקר, כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו, שזכות הערעור שבסעיף 43 לחוק המשמעת אינה חלה על החלטות בית הדין לפי סעיף 10(6) לחוק הגמלאות. המשיב נסמך על נימוקי פסק הדין קמא, טוען כי אין עילה למתן רשות ערעור (פסקה 35 לתגובה), ומעלה שורה של טיעונים מדוע בנסיבות אין מקום לשנות מהחלטת בית הדין למשמעת בעניינו לגופה. עוד מזכיר המשיב, כי רק במקרים נדירים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות בערכאה הקודמת. ולבסוף נטען, כי ככל שתתקבל עמדת המבקשת בשאלת הסמכות, יש להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי - כדי שיינתן למשיב יומו הערעורי בבית המשפט המחוזי, והאפשרות להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. דיון והכרעה ח. לאחר העיון אציע לחברי לקבל את הבקשה, לדון בה כבערעור בשאלת הסמכות בלבד, לקבוע כי הסמכות אכן מסורה לבית המשפט המחוזי - ולהורות על השבת התיק לבית המשפט המחוזי כדי שידון בעניינו של המשיב לגופו. לאורך שנים רבות הכריע בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים הן בערעורים על פסקי דינו של בית הדין למשמעת לפי חוק המשמעת, והן על החלטותיו לפי חוק הגמלאות. כך לגבי החלטות לפי סעיף 10(6) לחוק הגמלאות (עניין שפירו; השוו גם עש"מ 4203/07 בוגייסקי נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם)), וכך לגבי החלטות לפי סעיפים אחרים בחוק הגמלאות. כך לגבי קצבת פרישה לפי סעיף 15 לחוק הגמלאות (ראו עש"מ 9/78 סיי נ' נציבות שרות המדינה, פ"ד לג(1) 281; עש"מ 6/79 פלוני נ' נציב שירות המדינה, פ"ד לג(3) 837; עש"מ 9/79 לוי נ' עיריית תל-אביב, פ"ד לד(1) 528; עש"מ 4/80 בן-חמו נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד לה(1) 225; עש"מ 7641/98 נוימן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); וכך לגבי החלטות בעניין מענק פרישה לפי סעיף 22(ג) לחוק הגמלאות (ראו עש"מ 2/76 פלוני נ' נציב שירות המדינה, פ"ד לא(1) 745; עש"מ 3022/90 בן עמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); עש"מ 1110/08 מדינת ישראל נ' אבו ליל (לא פורסם)). דומני, כי כשם שבית משפט זה דן לאורך השנים הן בערעור על פסקי הדין לפי חוק המשמעת, והן בהחלטות לפי חוק הגמלאות - כך ראוי שיעשה בית המשפט המחוזי, אשר בא לעניין זה (החל משנת 2008) במקומו של בית המשפט העליון (ראו סעיף 6 לחוק בתי המשפט (תיקון מס' 52), תשס"ח - 2008). ט. אכן, בית המשפט המחוזי נדרש לכך, שבעניין שפירו ההחלטה לפי חוק הגמלאות היתה חלק מפסק הדין הכולל בעניינו של המשיב, והוא סבר כי ניתן להבחין בין החלטה שהיא חלק מפסק הדין - עליה יש זכות ערעור; לבין החלטה הבאה לאחר מתן פסק הדין - עליה אין זכות כאמור, ולשיטתו גם אין איפוא סמכות לבית המשפט המחוזי. סבורני, כי אף שהבחנה כאמור אפשרית, היא אינה מחויבת, ואילו אכן מדובר היה (למשל בפרשת שפירו) בהחלטות מסוגים שונים לא היה בכוחה של כריכתן המקרית במסמך אחד כדי לשנות את הליך ההשגה המתאים. אך יתר על כן, שורה ארוכה של שיקולים מיוחדים, ועמם גם שיקולי מדיניות כלליים, תומכים בעמדת המבקשת. י. יש לזכור, כי בית משפט זה ראה בהחלטות בית הדין למשמעת לפי חוק הגמלאות חלק מאמצעי "המשמעת אשר בית-דין למשמעת מוסמך להטילם" (עש"מ 6/79 פלוני נ' נציב שירות המדינה, פ"ד לג(3) 837, 839 - השופט, כתארו אז שמגר; עש"מ 2/80 ונגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4) 360) - לשון אחר, חלק מהעונש לגביו קיימת ככלל זכות ערעור, ולא החלטה "מינהלית" שניתן להלום כי אין אחריה אלא עתירה לבג"ץ. יודגש איפוא, גם ההחלטות לפי חוק הגמלאות הן החלטות שיפוטיות של בית הדין הפועל מכוח חוק המשמעת - ואין בפיצול אמצעי המשמעת בין שני החוקים כדי להפחית ממעמדן של ההחלטות לפי חוק הגמלאות: "מנוסחה של הוראת החוק אשר בסעיף 15(4) (בעניין סמכות בית הדין למשמעת לשלול קצבת פרישה - א"ר) עולה בבירור כי היא באה להקנות סמכות מפורשת לבית-הדין למשמעת ואין ללמוד על תקפה והיקפה של הוראת החוק ממיקומה בספר החוקים. יתכן ומבחינת השיטתיות הרצויה בחקיקה, נכון היה להביא הוראה כגון זו גם בחוק הדן בגמלאות ולא בחוק הדן במשמעת ומונה אותן אחת לאחת, אך הבאת ההוראה בחוק הדן בגימלאות ולא בחוק הדן במשמעת אין בו כאמור כדי לגרוע מתקפה" (עניין סיי, 286 - השופט, כתארו אז, שמגר; ההדגשה הוספה - א"ר). עוד התייחס השופט (כתארו אז) שמגר לכך, שבכל הנוגע להחלטות בית הדין למשמעת לפי חוק הגמלאות: "הרי מדובר על הוראת לוואי, היינו על תוצאה נגררת אפשרית של סמכות הפיטורים כאשר זו האחרונה מפורטת בחוק הדן במשמעת וסמכויות לוואי כגון אלה מובאות לא אחת דווקא בחוק הספציפי בו נדון הנושא, אליו מתיחסת סמכות הלוואי" (שם). לשון אחר, מדובר בהחלטות עונשיות במסגרת ההליך לפי חוק המשמעת, ובמקרים (שאינם שכיחים) בהם ניתנת ההחלטה לפי חוק הגמלאות בנפרד מפסק הדין - מדובר במעין "פסק דין משלים", שאף עליו חל לדידי סעיף 43 לחוק המשמעת; המגלם את עקרון הערעור. ואולי לא למותר להזכיר, כי מדובר בהחלטות אשר לעתים השלכותיהן על הנאשם, שהן בעלות משקל כלכלי רב, חמורות לא פחות מאמצעי המשמעת המוטלים לפי חוק המשמעת, וכל מלים אך למותר. י"א. קיימים גם שיקולים נוספים התומכים בעמדת המבקשת. מעבר למגמה הכללית של העברת סמכויות מבית משפט זה לבתי המשפט המחוזיים (לענייננו ראו דברי ההסבר לסעיף 14 להצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 46), תשס"ח - 2007; הצעות חוק הממשלה תשס"ח 212, 217), נוסיף את העובדה שבית המשפט הגבוה לצדק "שאינו שומע ככלל עדים ואינו בנוי מערכתית ומוסדית להליכי חקירה" (בג"צ 6651/05 שפירא נ' ראש אגף כח אדם במטה הכללי של צה"ל (לא פורסם); בג"צ 6337/06 אדלר נ' הרמטכ"ל (לא פורסם); בג"ץ 1919/09 בן עזרא נ' שר הביטחון (לא פורסם)) - אינו הפורום המתאים להשגות פרטניות מסוג זה. וברוח האמור מעלה, אף העובדה שהכרעת בית המשפט המחוזי מביאה לפיצול סמכויות בין הליכי ההשגה השונים אינה תומכת באימוצה. יש לזכור, כי במקרים רבים מתקיימים יחסי גומלין בין אמצעי המשמעת השונים הננקטים על ידי בית הדין למשמעת - ללא הבחנה בין אלה שמקורם בחוק המשמעת לבין אלה שמקורם בחוק הגמלאות (ראו לדוגמה עש"מ 5044/03 בליתי נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם) פסקה 6). פיצול הליכי ההשגה, מעבר לסרבול ולחוסר היעילות הכרוך בו, לא יאפשר איפוא ראיה כוללת המאפשרת תוצאה צודקת ומאוזנת, וישלול את הגמישות הרצויה שמאפשר הדיון בשני סוגי העניינים במאוחד. י"ב. ולבסוף, במישור הערכי זכאי אדם ליומו הערעורי. אין לשכוח, כי עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק אינה - מבחינת הלכות המשפט המינהלי המנחות את בית המשפט הגבוה לצדק, ובמהות ההליך - תחליף להליך ערעורי רגיל, ובנסיבות אלה "יש להעדיף פרשנות המקיימת את זכות הערעור על פני פרשנות השוללת אותה" (בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' עין דור, פ"ד נח(4) 754, 762 - השופטת, כתארה אז, ביניש; בש"פ 2708/95 שפיגל נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 221; בג"ץ 5580/98 סופר נ' שר העבודה והרווחה (לא פורסם) פסקה 13; רע"פ 3268/02 קוזלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 6; לעניין מהותו של הערעור - אמנם במישור האזרחי, אך הדברים יפים גם לענייננו - ראו גם ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה 2, תשס"ח) 207-203). אכן, צדק בית המשפט המחוזי בקבעו, כי עקרון פרשני זה אינו חל "כאשר לשון החוק ברורה... ואין היא מעניקה זכות ערעור על ההחלטה הנתקפת" (פסקה 18). ברם, כאמור, העובדה שברגיל נדונות החלטות בית הדין למשמעת לפי חוק הגמלאות בצוותא חדא עם החלטותיו לפי חוק המשמעת; העובדה שההחלטות לפי חוק הגמלאות הן חלק מאמצעי המשמעת המוטלים מכוח חוק המשמעת; והתפיסה לפיה מדובר בהחלטות שהן "הוראת לוואי... תוצאה נגררת" של אמצעי המשמעת הקבועים בחוק המשמעת (כלשון השופט שמגר) - כל אלה מביאות למסקנה, כי מדובר למצער באפשרות פרשנית קיימת, ולדידי גם מבוססת ומטה את הכף, ולפיכך בהתאם לעקרון הפרשני הנזכר יש להעדיפה. סוף דבר י"ג. סוף דבר, ערעור המבקשת מתקבל, פסק הדין קמא יתבטל ואנו קובעים כי בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בהחלטות בית הדין למשמעת לפי חוק הגמלאות - בין אם ניתנו במסגרת פסק הדין ובין אם ניתנו בנפרד; וכי גם לגבי החלטות מסוג זה קיימת זכות ערעור. מנגד, כעמדת המשיב, סברנו כי ראוי להשיב את עניינו הקונקרטי לבית המשפט המחוזי שיכריע בו לגופו, זאת מבלי להביע עמדה לגופו של עניין (אינני מתעלם מהעובדה, שבית המשפט קמא הביע "ראשית עמדה" גם בתיק לגופו, אך חזקה עליו שישמע את טענות הצדדים לגופן ויכריע בהתאם). בנסיבות אציע שלא לעשות צו להוצאות בערכאה זו. בהינתן תוצאה זו מתייתר הדיון בעתירת המבקשת (בג"צ 6606/10) ואציע לחברי להורות בנפרד על מחיקתה. ניתן היום י"ד בכסלו תשע"א (21.11.10). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10064420_T02.doc עש+רח מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il