פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"א 6441/16
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 6441/16
לפני:
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט א' שהם
כבוד השופטת ע' ברון
המערער:
קופרשמידט אהרון
ואו חברת א.ד.מ שנוע ומנופים בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. הנהלת בתי המשפט
2. בנק הפועלים בע"מ סניף אשקלון
3. עו"ד אלישע כהן
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע בתיק א 053748-12-14 שניתן ביום 07.07.2016 על ידי כבוד השופטת ש' דברת
בשם המערער:
עו"ד יוסי פאר
בשם המשיבה 1:
עו"ד אפרת ברנר
בשם המשיבים 3-2:
עו"ד אלישע כהן ועו"ד ליאל דאי
פסק-דין
השופט י' עמית:
1. בנק הפועלים, הוא המשיב 2 (להלן: הבנק), הגיש ביום 12.7.2005 – באמצעות בא כוחו המשיב 3 (להלן: עו"ד כהן) – תובענה נגד המערער על יתרת חוב בסכום קצוב של 41,520 ₪. המערער הגיש התנגדות בטענה כי חובו נמוך מהסכום שנתבע, ויש להעמידו על 15,000 ₪. בדיון שהתקיים בפני רשמת בית משפט השלום הסכים המערער שיינתן פסק דין כנגדו וכדבריו לפרוטוקול: "לאחר ששמעתי הסברים מבית המשפט אני מסכים למתן פסק הדין ומבקש שתועבר אלי הפסיקתא לאחר שתוגש לבית המשפט ואני אנסה להגיע להסדר כלשהו עם הבנק". לאור זאת, הורה בית המשפט: "בנסיבות אלה ניתן פסק דין נגד המבקש [המערער – י"ע]. המשיב [הבנק – י"ע] יגיש פסיקתא לחתימתי. הפסיקתא תועבר לעיונו של המבקש ולאחר מכן תחתם על ידי".
הבנק הגיש את הפסיקתא לחתימת בית המשפט, על מלוא סכום התביעה, וניתנה החלטה על-ידי הרשמת בה נכתב "לידיעת הנתבע 2 [הוא המערער – י"ע] ולהשיב אלי לחתימה". ביום 17.12.2007 נחתמה הפסיקתא על-ידי הרשמת. כחצי שנה לאחר מכן, ביום 17.6.2008 הגיש המערער בקשה לביטול הפסיקתא בטענה שזו לא נמסרה לעיונו קודם לכן, ובית המשפט הורה למערער להתייחס עניינית לתוכן הפסיקתא. בהחלטתה מיום 6.1.2009 קבעה הרשמת כי הפסיקתא נחתמה לאחר שהועברה לעיונו של המערער וכי הבנק מסר מספר פעמים אסמכתאות לגבי אופן ביצוע התחשיב שעל בסיסו נקבעה יתרת החוב שהופיעה בפסיקתא, ואלה לא נסתרו על-ידי המערער. לאור זאת, נדחתה התנגדותו של המערער לפסיקתא.
2. חלפו כמעט שבע שנים וביום 25.12.2014 הגיש המערער את התביעה הנוכחית, בה עתר לחייב את המשיבים בפיצויים בסך 3 מיליון ₪ (!!!) בגין הנזק שנגרם לו, לטענתו, כתוצאה מכך שהפסיקתא נחתמה מבלי שהועברה לעיונו. לטענת המערער, סכום החוב המקורי בגינו נתבע עמד על 15,000 ₪, אך בסופו של דבר ועקב העובדה שהפסיקתא לא הועברה לעיונו, הוא נדרש לשלם סכום של כ-100,000 ₪, ולפיכך נגרם לו נזק של 85,000 ₪. כתוצאה מהחוב שתפח, עוקל ביתו והוא נאלץ למכור את הבית בהפסד של 650,000 ₪, ובעקבות זאת אף נאלץ לשלם דמי שכירות בעלות מצטברת של 22,000 ₪ ולקחת הלוואות בגובה של 400,000 ₪ בשוק האפור עקב מצבו שהדרדר. המערער תבע אפוא בראש נזק זה, פיצויים בסך של 2,000,000 ₪ על מנת שיוכל לרכוש בית דומה לזה שהיה ברשותו. עוד נטען כי ההתדרדרות הכלכלית שהייתה מנת חלקו של המערער כתוצאה מאי-העברת הפסיקתא לעיונו, גרמה לו לעוגמת נפש רבה עד כדי אי-רצון לחיות, ועל כן יש לחייב המשיבים בפיצוי בראש נזק זה בסך של 638,000 ₪.
3. בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיא ש' דברת) דחה את התביעה, תוך קביעה כי מדובר בתביעת סרק. נקבע כי פסק הדין הראשון חייב את המערער לשלם לבנק את מלוא סכום התביעה (בסך 41,520 ₪), ובכך בא ההליך לכלל סיום. בית המשפט הבהיר כי אין בחתימה על הפסיקתא כדי לשנות את תוקפו של פסק הדין, שכן הפסיקתא מהווה אך מכשיר אופרטיבי ליישומו ואין לה מעמד עצמאי. עוד נקבע כי הוכח שהבנק לא התכוון לנהל משא ומתן עם המבקש טרם החתימה על הפסיקתא ולכן, אף בהנחה שהפסיקתא לא הועברה לעיון המערער טרם נחתמה, אין בכך כדי ללמד שהבנק היה מגיע עמו להסדר. כמו כן, לאחר החתימה על הפסיקתא המערער פנה במספר מכתבים לבנק אשר לא הבשילו לכדי פשרה. בית המשפט קבע שאי-ההצלחה להגיע לפשרה לא נבעה מהעובדה שהפסיקתא כבר נחתמה, אלא מכך שהבנק לא הסכים להצעות הפשרה שהועלו על ידי המערער לסילוק חובו לבנק.
4. בית המשפט המחוזי עמד על כך שניתנה למערער הזדמנות להגיש השגותיו לגופה של פסיקתא, אך הוא לא הניח תשתית כלשהי המצביעה על כך שתוכן הפסיקתא שגוי. מכאן, שאף אם הייתה מועברת הפסיקתא לעיונו של המערער, לא היה עולה בידו לשנות את תוכנה. בית המשפט התייחס לנזקים השונים להם טען המערער וקבע כי גובה הנזקים לא הוכח ואף אין קשר סיבתי בין החתימה על הפסיקתא לבין הנזקים הנטענים. בית המערער, שנמכר לטענתו במחיר הפסד עקב אי-העברת הפסיקתא לעיונו, נמכר כשלושה חודשים טרם החתימה על הפסיקתא, והחזקה בו נמסרה כחודש לפני החתימה. למעשה, הבית נמכר עוד לפני הטלת העיקול על-ידי הבנק, ומכאן שאין בסיס לטענה שהעיקול הוא שהביא למכירתו במחיר בו נמכר. גם טענת המערער שהעיקול עצר את תהליך התשלום על הבית לא התקבלה.
5. בית המשפט מצא אף לדון בטענות סף שממילא הצדיקו את דחיית התביעה. ראשית, נקבע שדין התביעה היה להידחות מחמת התיישנות, שכן חלפו שבע שנים מהיום בו נולדה עילת התובענה – הוא יום חתימת הפסיקתא. התביעה הוגשה שבע שנים ושבועיים מאוחר לאותו מועד. עוד נקבע, שלמדינה עומדת חסינות מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), המעניק לה חסינות מפני הטלת אחריות שילוחית בגין מעשיו של בעל תפקיד שיפוטי.
6. נציין לבסוף שהמערער הגיש לבית המשפט כמוצג את החלטתו של הנציב לתלונות הציבור על שופטים (להלן: נציב התלונות על שופטים) בתלונה שהגיש המערער נגד הרשמת. זאת, על אף שבית המשפט הפנה תשומת לב המערער לכך שאין לעשות שימוש בהחלטה זו כראיה נוכח הוראות סעיף 24 לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב-2002 (להלן: חוק נציב תלונות על שופטים). משכך, קבע בית המשפט שיש להביא התנהלות זו של המערער לידי ביטוי בשלב פסיקת ההוצאות (זאת, לאחר שניתנה למערער אפשרות לטעון מדוע אין לחייבו בהוצאות עקב כך, אך המערער בחר שלא להגיב). לסופו של יום, חוייב המערער בהוצאות בסך 70,000 ₪ (35,000 ₪ למדינה ו-35,000 ₪ לבנק ולעו"ד כהן).
7. בערעור דכאן הלין המערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי על חלקיו השונים ובעיקרו של דבר חזר על טענותיו בכתב התביעה. המערער טען כי הפסיקתא לא היוותה אך עניין "טכני", שכן לדידו העיון המוקדם בה יכול היה להביא לכך שהיה בידו להגיע להסדר עם הבנק, בסכום נמוך מזה שבפסק הדין שניתן בהסכמתו. כן טען המערער שהיה מקום להטיל אחריות על עו"ד כהן, שהיה צריך להיפגש עמו טרם חתימת הפסיקתא לשם משא ומתן, ולהפנות את תשומת לב בית המשפט לכך שהפסיקתא הוגשה מבלי שהועברה לעיון המערער. עוד טען המערער שיש לראות את מכירת הדירה כנזק שנגרם לו, שכן כספי המכירה שקיבל הופקדו בנאמנות והוטל עליהם עיקול לטובת הבנק, וכי העסקה לא צלחה עקב העיקולים. כן נטען שאין מקום לקבלת טענת התיישנות בתיק. לבסוף בא המערער בטרוניה לגבי גובה ההוצאות שנפסקו לחובתו, לטענתו באופן "נקמני" כתגובה על כך שהציג את החלטת נציב התלונות על שופטים. עוד הלין המערער על כך שהשופטת קמא לא פסלה עצמה מלדון בתיק, משהיא והרשמת שנתנה את ההחלטות בהליך המוקדם יושבות באותו בית משפט, אשר בו מכהנת השופטת כסגן נשיאה.
8. המשיבים סמכו ידיהם על פסיקתו של בית משפט קמא.
בסיכומיהם, טענו הבנק ועו"ד כהן שפסק הדין של בית משפט קמא קבע מבחינה עובדתית שפסק הדין הראשון ניתן כדין ובהסכמה; כי העברת הפסיקתא למערער לא היוותה תנאי לתוקפו של פסק הדין; כי התקיים ניסיון למשא ומתן לאחר החתימה על הפסיקתא, אשר לא צלח; כי המערער לא הוכיח את גובה נזקיו או את קיומו של קשר סיבתי בין אי-העברת הפסיקתא לבין הנזקים.
המדינה הפנתה להוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין לפיה אין להטיל עליה אחריות, ישירה או שילוחית – סוגיה עמה המערער לא התמודד בערעור. עוד נטען כי דין התביעה היה להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין, שכן המערער לא מצא לערער על החלטת בית המשפט מיום 6.1.2009 בה נקבע תוקפה של הפסיקתא.
9. דין הערעור להידחות.
כפי שציין בית משפט קמא, התביעה מלכתחילה הינה תביעת סרק, והערעור לא כל שכן. המערער אף לא טרח להתמודד בסיכומיו עם הטענות המקדמיות של חסינות המדינה, מעשה בית דין והתיישנות, ודי בכך כדי לדחות את הערעור. חלף זאת, בחר המערער להקדיש נפח לא מבוטל מכתב הערעור ומהסיכומים שהגיש להחלטתו של הנציב לתלונות על שופטים, וזאת, על אף שבית משפט קמא חזר והפנה אותו להוראת סעיף 24(ב) לחוק נציב תלונות על שופטים הקובעת במפורש כי "דין וחשבון, החלטה וכל מסמך שהכין הנציב במסגרת מילוי תפקידו לא ישמשו ראיה בהליך משפטי או מעין שיפוטי". יש להצר שגם בערעור דכאן, בחר המערער להתעלם מהוראה זו, וממילא, אין בדעתי להתייחס לטיעוניו במישור זה.
10. אמליץ לחברי לאמץ את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כל הנמקותיו, מכוח סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. למעלה מן הצורך, אדגיש את היעדר הקשר סיבתי בין אי-העברת הפסיקתא לעיונו של המערער לבין הנזקים הנטענים על-ידו. גם בהנחה שהפסיקתא לא הועברה לעיונו של המערער טרם חתימתה, וגם בהנחה שאם הייתה הפסיקתא מועברת לעיונו המערער היה מתנגד לתוכנה – הרי שלא עלה בידו להוכיח כי התנגדותו יכולה הייתה להביא לשינוי בפסק הדין הראשון או בעמדתו של הבנק. לאחר חתימת הפסיקתא נעשו מספר ניסיונות מצד המערער להגיע לפשרה עם הבנק, אך אלה לא צלחו. לא עלה בידי המערער להציג כל הסבר מדוע היה הדבר משתנה לו ניסיונות אלה היו מתבצעים טרם חתימת הפסיקתא (ולאחר שניתן פסק דין כנגדו). למערער ניתנה הזדמנות להראות כי הפסיקתא אינה משקפת את החוב לבנק, אך הדבר לא עלה בידו, ולמעשה, גם בהליך דכאן, לא הציג המערער חישוב הסותר את חישוביו של הבנק. תביעתו של המערער מבוססת על תילי תילים של הנחות היפותטיות שאין בהן ממש, ודומה כי המערער מחפש קולב לתלות עליו את הידרדרותו הכלכלית ותחלואיו במהלך השנים. כך, לדוגמה, המערער לא הצליח לסתור את קביעות בית המשפט המחוזי לפיהן מכר מרצון את ביתו עוד לפני חתימת הפסיקתא, ואף טרם הטלת העיקול על ידי הבנק, כך שעל פניו אין קשר סיבתי בין הנזקים כביכול שנגרמו למערער לבין חתימת הפסיקתא.
11. אשר על כן, הערעור נדחה.
ענייננו בערעור סרק ובתביעת סרק. לכך יש להוסיף כי המערער נקט לשון בוטה ומשתלחת הן בבית משפט קמא והן במסגרת ערעורו דכאן. בנסיבות אלה, ולאחר שהומלץ למערער לחזור בו מערעורו אך הוא ביקש להתמיד בו בבחינת "יקוב הדין את ההר" (כלשונו שלו), דומני כי ראוי היה להטיל על המערער הוצאות משמעותיות. עם זאת, לפנים משורת הדין, ונוכח התחשבות במצבו הכלכלי הנטען של המערער, אעמיד ההוצאות על סכום הפקדון שהופקד, כך שהמערער ישא בהוצאות המדינה (המשיבה 1) בסך 17,500 ₪ ובהוצאות הבנק ועו"ד כהן (המשיבים 2-3) בסך 17,500 ₪.
ניתן היום, כ"א באב התשע"ז (13.8.2017).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16064410_E07.doc עכב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il