פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6441/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6441/12 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי לנוער חיפה מיום 25.06.2012 בתפ"ח 29722-07-11 שניתן על ידי כבוד השופטים ש' ברלינר, א' טובי ו-ר' פנקס תאריך הישיבה: כ"ו בתמוז תשע"ג (4.7.13) בשם המערער: עו"ד ט' ענר בשם המשיבה: עו"ד ש' כהן בשם שירות המבחן לנוער: גב' ש' מרדר פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. ביום 30.4.2012 קבע הרכב שופטים של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לנוער, בדעת רוב של כבוד השופטים ש' ברלינר, סגן נשיאה, ור' פוקס כנגד דעתו החולקת של כבוד השופט א' טובי, כי ר' ל' (להלן: המערער), יליד 10.1.1995, עבר ביום 29.6.2011 עבירת הריגה לפי סעיף 298 יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). המערער זוכה מחמת הספק מעבירת הרצח בה הואשם. בפסק דין מיום 25.6.2012 גזר בית המשפט המחוזי על המערער מאסר של 14 שנה, מהן 12 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו 30.6.2011, והיתר על תנאי למשך שלוש שנים החל מיום שחרורו של המערער, שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע. בעקבות פסק הדין הגיש המערער את הערעור דנא בו הוא מערער על הרשעתו, ולחלופין, על חומרת העונש שנגזר עליו. רקע 2. המערער הוא חברו של ו' ב' (להלן: ו'). על פי העובדות המפורטות בכתב האישום שהוגש נגד המערער, ו', שהיה בן 14 אותה עת, החליט להמית את ע' נ' (להלן: המנוח), גם הוא בן 14, בשל סכסוך שנתגלע ביניהם. ו' הצטייד בסכין והלך יחד עם המנוח בערב של ה-29.6.2011 מהישוב ע' לכיוון ד'ח'. בדרך פגשו את המערער שביקש להצטרף אליהם, למרות שו' סיפר לו כי בכוונתו לפגוע במנוח והציע שלא יצטרף. עוד נכתב בכתב האישום כי בדרך הראה ו' למערער את הסכין שברשותו, ולמרות זאת המשיך המערער ללכת עם ו' והמנוח. כשהגיעו המערער, ו' והמנוח לשביל עפר שבין ע' לד' ח', ולאחר שהחליט להמית את המנוח יחד עם ו', אחז המערער במנוח באופן שמנע ממנו לברוח או להתגונן ואמר לו' לדקור את המנוח. כמו כן נטען בכתב האישום כי בעת שהמערער אחז במנוח דקר ו' את המנוח באמצעות הסכין שהייתה ברשותו חמש דקירות עמוקות: בבית החזה משמאל; בעורף משמאל; בבטן מימין ושתי דקירות בגב, ובכך גרם המערער יחד עם ו' למותו של המנוח. עוד נכתב בכתב האישום כי לאחר שהמיתו את המנוח, השאירו אותו המערער וו' מוטל מת על השביל והלכו לבית ספר בע'. שם שטפו את ידיהם ואת הסכין, שברו את הסכין וזרקו אותה אל תוך בור ניקוז מים. גופת המנוח נמצאה למחרת היום. נקבע כי מות המנוח נגרם מנזק חמור שנגרם ללב, למוחון וכתוצאה מאיבוד דם כתוצאה משלושה מפצעי הדקירה, בשל הפגיעה בלב, בגב מימין, בריאה הימנית ובעורף שמאל, בשל שבר בבסיס הגולגולת ופגיעה במוחון. המערער הואשם אפוא ברצח המנוח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. תגובת המערער לכתב האישום 3. המערער כפר באישום נגדו וטען כי יצר מגע פיזי עם המנוח באופן שנועד להרחיקו מו' שאחז בסכין, וכדי למנוע את פגיעת המנוח מידי ו'. בין בעלי הדין לא הייתה מחלוקת שהצטרפותו של המערער לו' ולמנוח היתה אקראית, לאחר שהשניים פגשו בו במקרה כשהוא מעשן סיגריה בסמוך לאחת המסעדות בע'. אף לא הייתה מחלוקת כי למערער לא היה כל חלק בהתארגנות ובהכנה המוקדמת של ו' שכללה הצטיידות בסכין. בעלי הדין הסכימו גם שלא הייתה היכרות של ממש בין המערער למנוח ובוודאי שלא היה קיים סכסוך ביניהם. השאלה העיקרית שעמדה להכרעה בבית המשפט הייתה אופן אחיזתו של המערער במנוח בשלב הדקירות ומשמעותה. גרסת ו' במשטרה 4. ו' מסר כמה גרסאות במשטרה בנוגע לאירוע: בהודעתו הראשונה במשטרה מיום 30.6.2011 (ת/55) אמר ו' כי לאחר שהמנוח "לכלך עליו" הוא החליט להרוג אותו ובדרך פגשו את המערער שהצטרף אליהם. לדברי ו', הוא לקח את המערער הצדה וגילה באוזניו כי בכוונתו לפגוע במנוח. ו' הוסיף כי תחילה התכוון להרביץ למנוח, אך בדרך, תוך כדי הליכה מצא סכין על הרצפה ושם אותה בכיס. לאחר מכן אמר שהביא את הסכין מביתו לדברי ו', המערער ראה את הסכין, אך ו' ביקש ממנו שלא לגלות זאת למנוח. ו' אמר שאינו זוכר כמה פעמים דקר את המנוח אך יותר מפעם אחת (ת/55, שורות 96, 98, 100, 102, 105 ו-168). לפי ו', תחילה תפס המערער במנוח בצווארו וו' החל להכות בו עם סטירות ואגרופים (ת/55, שורה 388). בהמשך, אמר לו המערער שיכה את המנוח בסכין, וו' השיב לו: "תעזוב אותו", אך לאחר מכן דקר את המנוח בסכין. בהודעתו השנייה במשטרה מיום 4.7.2011 (ת/56) ציין ו' שהוא והמערער היו שתויים בשעת האירוע, אך בהמשך החקירה הודה ששיקר, והוסיף שהוא והמערער סיכמו ביניהם שיעלו את טענת השכרות. בהודעה זו אמר ו' שהמערער הוא זה ששטף את הסכין ושבר אותה, וו' זרק אותה. בהודעתו השלישית מיום 6.7.2011 (ת/57) טען ו' כי אמר למערער שהוא מתכוון להרביץ למנוח אך לא לרצוח אותו, שכן לא הייתה לו כוונה לעשות כן. לגבי האירוע עצמו טען ו' כי המערער החזיק במנוח עד שדקר אותו ולאחר מכן עזב אותו (ת/57, שורה 92). 5. נגד ו' הוגש כתב אישום נפרד בו הוא הואשם ברצח המנוח. משפטו התנהל לפני מותב אחר בבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לנוער. בעקבות הסדר טיעון הודה ו' בעובדות כתב האישום המתוקן ובית המשפט קבע כי ביצע עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. ביום 15.3.2012 נגזר על ו' עונש של 20 שנות מאסר בפועל. ערעורו של ו' לבית משפט זה על העונש שנגזר עליו נדחה ביום 9.4.2013 (ע"פ 3074/12. כבוד השופטים ח' מלצר, נ' הנדל וד' ברק-ארז). גרסת המערער במשטרה 6. בחקירתו הראשונה מיום 30.6.2011 (ת/5) אמר המערער כי עובר לרצח חזר מהעבודה והלך לאכול באחת המסעדות בע'. לאחר מכן עמד מחוץ למסעדה ועישן סיגריה. אז פגש את ו' ואת המנוח שאמרו לו שהם הולכים להסתפר בד' ח', והוא הצטרף אליהם. באמצע הדרך אמר לו ו' שהם לא הולכים להסתפר, והמנוח אמר שהם הולכים לקיים יחסי מין עם אחת מד' ח'. המערער ציין שידע שאין בחורה בשם שציין המנוח, אך החליט להמשיך וללכת עימם. המערער הוסיף שהציע לו' ולמנוח לאכול פאקוּס (ירק ממשפחת הדלועים) והם הלכו יחד לשדה. בשלב מסוים ו' והמנוח אמרו שהם הולכים להמתין לאותה בחורה על שביל העפר והמערער נשאר בשדה הפאקוס. אז שמע המערער את המנוח צועק "אני לא רוצה להלשין באלוהים". המערער יצא מהשדה לעברם וראה את המנוח כפוף ומחזיק בידו את גבו התחתון מצד שמאל. בשלב זה, תפס המערער את המנוח מתוך כוונה לעזור לו על ידי כך ששם את ידו על צווארו כדי להזיז אותו מהשביל וכדי למנוע מו' לתת לו מכות. המערער אמר שו' ניצל את ההזדמנות ודקר את המנוח יותר מפעם אחת. המערער הוסיף ששם את המנוח על הרצפה, רץ אחרי ו' וניסה להוציא מידו את הסכין, אך לא הצליח. ו' התחמק ממנו, רץ חזרה לכיוון המנוח ששכב על הגב ודקר אותו עם הסכין בלב, אז הפסיק המנוח להשמיע קולות ולזוז. המערער ציין כי כשניסה להוציא את הסכין מידי ו', נשך אותו ו' בידו. המערער הוסיף כי כשניסה לגונן על המנוח, פגע בו ו' עם הסכין בזרועו ופצע אותו המערער ציין כי לאחר האירוע הלך עם ו' לבית הספר, שם שבר ו' את הסכין וזרק אותה. ביום 4.7.2011 ערך המערער שחזור (ת/23), במהלכו הצביע על המקום בו פגש את ו' ואת המנוח. לאחר מכן הוביל המערער את החוקרים דרך השביל שבין ע' לד' ח' אל זירת הפשע, והדגים את מקום הימצאו של כל אחד משלושת הנערים בשלבים השונים של האירוע. 7. בחקירתו מיום 6.7.2011 (ת/6) אמר המערער שראה את הסכין בידי ו' לראשונה בשדה הפאקוס. לדבריו, שלושתם אחזו בסכין ושיחקו בה. המערער הוסיף כי כשהגיע למנוח, הספיק ו' לדקור אותו כמה דקירות. בחקירה זו נשאל המערער על טענת השכרות שהעלה ו', ואמר שו' אמר לו שיגידו שהיו שיכורים (ת/6, עמוד 3 שורה 77). לאחר חקירה זו בוצע עימות בין ו' למערער. בעימות הופנו מרבית השאלות לו', והמערער ישב מסוגר ומכונס בעצמו ולא הגיב. בסוף העימות התבקש המערער להתייחס לגרסה שמסר ו', שלפיה המערער אחז במנוח בצווארו ואף עודד אותו לדקור את המנוח, ואמר שו' שקרן. המערער דבק בגרסתו גם בחקירות הבאות. בהודעתו מיום 12.7.2011 (ת/13) אמר המערער כי לאחר האירוע ו' סיפר לו שהיה מסוכסך עם המנוח מפני שהמנוח סיבך אותו עם בנות מהכפר. המערער הוסיף כי כשהמנוח עוד היה בחיים, הוא ניסה לקרוא לעזרה אך איש לא ענה. לאחר שו' דקר את המנוח בלב והמערער הבחין שהמנוח חדל לנשום, הוא פחד ולכן לא סיפר לאיש ולא הזעיק עזרה. עדות ו' בבית המשפט 8. ו' העיד במשפטו של המערער עוד בטרם החל משפטו שלו. גרסתו של ו' בנוגע לחלקו של המערער באירוע הייתה שונה לחלוטין מזו שמסר בהודעותיו במשטרה. בפתח עדותו טען ו' שלא גילה למערער מה בכוונתו לעשות למנוח, אך מייד חזר בו וטען שאמר למערער שהוא מתכוון לתת למנוח מכות וביקש מהמערער שלא יבוא איתם כדי שלא יסתבך. ו' העיד גם שלא הראה למערער את הסכין, אך מייד חזר בו וטען שהמערער ידע כי הוא מחזיק ברשותו סכין. הסתירה המהותית בדבריו נגעה לחלקו של המערער באירוע עצמו: בעוד שבמשטרה סיפר ו' שהמערער אחז במנוח בצווארו ואף עודד אותו לדקור את המנוח, בבית המשפט טען שהמערער היה רחוק שעה שדקר את המנוח; כלומר, בדקירה הראשונה, אך בהמשך המערער רץ לעברם וניסה להרחיק את ו' מהמנוח, ותוך כדי כך נחתך בידו. ו' חזר על גרסה דומה גם בחקירה הנגדית, ונטל על עצמו את האחריות הבלעדית למות המנוח. לעומת זאת, בחקירה החוזרת אישר ו' שהמערער הוא זה שהזכיר לו לאחר ששניהם נעצרו, כי ניסה לקחת ממנו את הסכין וכן הזכיר לו שלאחר שהמנוח נפל, ו' דקר אותו פעם נוספת. עדות המערער בבית המשפט 9. בחקירתו הראשית חזר המערער על הגרסה שמסר במשטרה, ולפיה כשחזר לשדה הפאקוס שמע צעקות, רץ וראה על השביל את המנוח עומד ואת ו' דוקר אותו בסכין. המערער העיד שהמנוח ביקש שיזיז את ו' ממנו, והוא אכן דחף את ו' ותפס את המנוח כך שידו הייתה מונחת על צווארו של המנוח. אז ו' התקרב ודקר את המנוח בעורף ותוך כדי כך פגע בזרועו של המערער. המערער תפס את המנוח בצוואר ובכתפיים כדי שלא ייפול. בשלב זה החל ו' לברוח והמערער הניח את המנוח על האדמה והחל לרוץ אחרי ו'. המערער תפס את ו' וניסה להוציא מידו את הסכין אך לא הצליח. ו' רץ אל המנוח, נתן לו בעיטה בפנים ודקר אותו בחזה. לשאלת בית המשפט אישר המערער כי החזיק את המנוח פעמיים, פעם אחת כשחיבק את צווארו ביד ימין, מהעורף אל הצוואר מעל הכתף, ופעם שנייה כשאחז בו בשתי ידיים, לפני שנפל. המערער אישר שהוא וו' הגיעו לאזור בית הספר ורחצו את ידיהם. לדברי המערער, ו' שטף את הסכין ושבר אותה בסורגים, ואז שאל את ו' מדוע עשה זאת. המערער העיד גם כי כשהלכו חזרה לכיוון בתיהם הוא שאל את ו' היכן הסכין וו' השיב לו שזרק אותה. המערער הוסיף שבזמן האירוע הוא צעק קצת בשדה "אנשים", אך איש לא ענה. הוא פחד והלך (עמוד 215 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט השיב המערער שלא סיפר לאיש על המעשה כי היה מפוחד ומבוהל (עמוד 217 לפרוטוקול). 10. בעדותו, שלל המערער את הטענה לפיה ידע שו' מתכוון לפגוע במנוח אף שעומת עם דברים שתועדו מפיו בדו"ח הפעולה מיום 30.6.2011 (ת/19), שלפיהם ידע על כוונת ו' לפגוע במנוח. בחקירה הנגדית עמד המערער על דעתו לפיה בזמן שהניח את ידו על כתפו של המנוח, דקר ו' את המנוח פעם אחת בצוואר ולא מספר פעמים (עמוד 245 לפרוטוקול). בפני המערער הוצג קטע מתועד מתוך חקירתו במשטרה מיום 30.6.2011 (ת/8), שם הדגים כיצד בזמן שהוא אוחז במנוח, דוקר ו' את המנוח בגב וגם בבטן. המערער הסביר כי התכוון שראה את ו' דוקר כך את המנוח עוד לפני שהגיע אל המנוח ותפס אותו. המערער נשאל בנוגע לסתירות בגרסאותיו לגבי האופן בו אחז במנוח, והסביר שההדגמה בשחזור לפיה החזיק את המנוח מאחור, הייתה הפעם השנייה בה תפס את המנוח. כן העיד המערער שהדף בידו את ו' מהמנוח וכשו' זז אחורה, הוא אחז במנוח על מנת להרחיקו מהמקום, אך אז ו' תקף שוב את המנוח. המערער העיד שלא מנע מו' לחזור ולדקור את המנוח שוב שכן לא ידע שו' מבקש לעשות זאת. החלטת בית המשפט המחוזי 11. כאמור, בבית המשפט המחוזי נחלקו הדעות. השופטת ר' פוקס, אליה הצטרף השופט ש' ברלינר, קבעו כי יש לזכות את המערער מעבירת הרצח, וכי המערער ביצע עבירת הריגה לפי סעיף 298 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין. ראשית, הובאה בפסק הדין דעת המיעוט של השופט א' טובי לפיה יש להרשיע את המערער בסיוע לאחר מעשה ובשיבוש הליכי משפט לפי סעיפים 244 ו-260 לחוק העונשין בלבד, שאותה אפרט להלן. דעת המיעוט 12. השופט א' טובי קבע כי גרסת המערער למן הודעתו הראשונה הייתה עקבית, קוהרנטית ואחידה, לבד מהסתירה הנוגעת לאופן אחיזתו במנוח. השופט ציין שהמערער שיתף פעולה עם חוקריו, הסכים לערוך שחזור ולהתעמת עם ו', אך לא ניתן להתעלם מהעובדה שבנקודה הקריטית ביותר הנוגעת לאופן אחיזתו במנוח, מסר גרסאות אחדות. נקבע, שיתכן שהמערער שכח כיצד בדיוק תפס את המנוח ויתכן גם שכל גרסאותיו נכונות ונעשו בשלבים שונים של האירוע. או שהסתירות מעידות על שקרים, כפי טענת המשיבה, ואולם, יש לנהוג בזהירות בטרם מרשיעים נאשם על יסוד שקריו' השופט הוסיף שגם אם המערער אכן תפס את המנוח בצווארו, לא ניתן בהכרח להסיק שההסבר הבלעדי לאחיזה זו נעוץ בכוונת המערער לאפשר את רציחתו של המנוח על ידי ו'. לדברי השופט, האפשרות שהמערער הדף את ו', הרחיק אותו כמה צעדים מהמנוח ואחז במנוח בצווארו בתנועת חיבוק על מנת להרחיקו מו', היא הגיונית ומהווה תרחיש סביר. השופט סבר כי העובדה שהמערער לא התנפל דווקא על ו' שאחז בידו סכין מאיימת ואף הספיק לדקור את המנוח אינה תמוהה בנסיבות העניין, והזכיר שמדובר בנער בן 16 ללא הרשעות קודמות, אשר נחשף לאירוע חריג. השופט הוסיף שיתכן ששיקול הדעת של המערער היה שגוי, אך אין להוציא מכלל אפשרות שפחד מפני ו', אף אם מידותיו הפיזיות שלו גדולות ממידותיו של ו'. 13. השופט א' טובי מצא חיזוק לגרסת המערער בעובדה שבינו לבין המנוח לא הייתה היכרות מוקדמת ולא כל שכן יריבות או סכסוך, וכן, בכך שלאורך כל הדרך לא הרחיק עצמו מזירת האירוע ולא טען שלא תפס במנוח. השופט קבע עוד כי גרסת ו' רווית שקרים וסתירות מהותיות ולכן אין לקבל את גרסתו ואין לבסס עליה את הרשעת המערער. כן קבע השופט כי דו"ח הפעולה ת/19, שלפיו ידע המערער על כוונת ו' לפגוע במנוח, מעורר מספר קשיים שיש בהם כדי לפגוע במשקלו הראייתי. השופט לא התעלם מהימנעות המערער מלהזעיק עזרה לאחר שו' התרחק מהשטח ומהעובדה שבחר לחבור לו', הלך איתו לבית הספר, שם שטפו השניים את הסכין, שברו אותה והשליכו אותה לבור ניקוז. לדברי השופט, אף אם נכונה גרסת המערער לפיה ו' הוא שטיפל בסכין, נוכחותו ושתיקתו של המערער מעוררים תמיהה וסלידה ומקוממים. 14. השופט א' טובי קבע שהמערער העלים את בגדיו והציג בפני המשטרה בגדים אחרים אותם לבש, לטענתו, במועד האירוע, ויתכן שפעל מתוך לחץ ופחד כשעשה כן. השופט לא מצא כי שתיקתו של המערער בעימות מלמדת שגרסתו היא שקרית. השופט קבע כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הריגה, שכן לא הוכח למעלה מכל ספק שהמערער גילה חוסר אכפתיות לאפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית, ואף לא הוכח שהמערער נטל סיכון בלתי סביר כשבליבו תקווה למנוע את התוצאה הקטלנית. לעומת זאת, סבר השופט כי מעשיו של המערער לאחר השלמת הרצח מחייבים הרשעה בסיוע לאחר מעשה ובשיבוש הליכי משפט לפי סעיפים 244 ו-260 לחוק העונשין. דעת הרוב 15. השופטת ר' פוקס, אליה הצטרף השופט ש' ברלינר, סברה כי יש לזכות את המערער מחמת הספק מעבירת הרצח, אך יש לקבוע כי עבר עבירת הריגה. השופטת דחתה את פרשנותו של המערער להתנהלותו באירוע משלא מצאה לה כל אחיזה בראיות, לרבות בגרסת המערער עצמו. השופטת ייחסה חשיבות רבה לגרסתו הראשונה של המערער במשטרה מיום 30.6.2011 (ת/5), ואף צפתה בתיעוד החקירה (ת/8) ממנו עלה כי אופן אחיזתו של המערער במנוח איפשר לו' לדקור את המנוח שלוש דקירות נוספות, בגב, בבטן ובצוואר. השופטת קבעה כי במהלך חקירותיו הנוספות במשטרה וכן בבית המשפט ניסה המערער לשפר את גרסתו הראשונה, וכי ניסיונותיו אלו מלמדים, כשלעצמם, על חלקו המהותי באירוע ומחזקים את גרסתו הראשונה שיש בה, למעשה, הודאה במעשה ההמתה. 16. השופטת ר' פוקס הוסיפה כי בשחזור שהתקיים בזירת האירוע בחר המערער למסור גרסה חדשה שלפיה לפת את המנוח מאחור כששתי ידיו אוחזות במנוח מתחת לבית השחי, אחיזה שלא הגבילה לכאורה את תנועות ידיו של המנוח לצורך הגנתו. השופטת קבעה כי בשחזור "יצא המרצע מן השק", שהרי לוּ היו ידיו של המנוח משוחררות כפי שהודגם בשחזור, יכול היה המנוח להגן על עצמו או לפחות לנסות, אלא שאין ראיות שעשה כן. 17. השופטת ר' פוקס מצאה חיזוק לחלקו של המערער בהמתת המנוח בחוות הדעת הרפואית של ד"ר ק' זייצב לפיה לא נמצאו בבדיקת גופת המנוח סימנים המצביעים על התגוננות מצידו כגון סימני פציעה מסכין בידיו, שהיו עשויים להיות קיימים לוּ היה המערער משחרר את ידיו של המנוח כפי שטען בשחזור (ת/39, סעיף 6). השופטת הוסיפה כי גרסתו של המערער בבית המשפט מעלה קשיים, במיוחד כשלא נתן הסבר מדוע הוא, המבוגר בשנתיים מהמנוח ומו' ואף גדול משניהם בממדי גופו, לא פנה לאחוז בו שלא ישוב לתקוף באמצעות הסכין שהייתה ברשותו, או לקחת ממנו את הסכין. השופטת קבעה כי עדות המערער בבית המשפט לפיה כשהגיע סמוך למנוח למשמע קריאותיו הרחיק תחילה את ו' ורק לאחר מכן אחז במנוח (עמוד 252 לפרוטוקול), היא עדות כבושה. נקבע, כי צורות האחיזה שתיאר המערער אינן מתיישבות זו עם זו: בחקירה במשטרה (ת/5) טען המערער שאחז במנוח בדרך של חיבוק סביב כתפיו וצווארו, ואילו בשחזור (ת/23) הדגים המערער שאחז במנוח בשתי ידיו מאחור מתחת לבית השחי. נקבע כי בתיאורים אלו ביקש המערער לטשטש ולערפל את חלקו העיקרי במעשה ההמתה. 18. השופטת ר' פוקס קבעה כי טענת המערער לפיה בחר שלא לקרוא לעזרה משהבחין שהמנוח הפסיק לנשום, מקוממת ומוטב היה שלא הייתה נטענת. נקבע, כי אף אין בטענה שהיה מבוהל ומפוחד לאחר האירוע כדי לנקותו מאשמה, וכי טענה זו נסתרה בהודעת אמו של המערער שלפיה המערער התנהג ללא סימני פחד ובהלה (ת/62). השופטת מצאה חיזוק נוסף בהעלמת בגדי המערער ובמסירת בגדים אחרים לשוטרים שבאו לעצור אותו (דברי אמו של המערער, ת/62 והודעת ו', ת/55). השופטת ציינה בהקשר זה כי עדות ו' בבית המשפט נבעה מרצון לסייע למערער, חברו (עמודים 143-142, ו-145 לפרוטוקול), ולכן ביקש למזער את חלקו של המערער עד כדי הרחקתו מזירת האירוע. זאת, למרות שעל פי גרסתו של ו' במשטרה, לרבות בעימות, המערער החזיק במנוח כשו' דקר אותו מספר פעמים. 19. השופטת ר' פוקס ייחסה חשיבות רבה גם לעימות שנערך בין המערער לו' משום שהמערער הודיע לחוקרים במספר הזדמנויות שברצונו לערוך עימות עם ו' שבמהלכו יטיח בו כי גרסתו המסבכת את המערער בהמתת המנוח היא גרסה שקרית (ת/5, שורות 169-165, ת/6 שורות 98-92). בפועל, במהלך העימות הפליל ו' את המערער, אך המערער לא הגיב לדבריו כפי שביקש לעשות, פרט לאמירה רפה בתום העימות כי ו' שקרן. השופטת קבעה כי התנהלות המערער בעימות היא בגדר ראיה מחזקת לגרסתו הראשונה בה סיבך את עצמו במעשה ההמתה של המנוח. נקבע כי התנהגות המערער בעימות מקבלת משנה תוקף בנסיבות בהן בפגישה מבוקרת שיזמה המשטרה בין המערער לבין ו' לאחר העימות, נצפה המערער מסמן לו' לשתוק (ת/26). 20. השופטת ר' פוקס הוסיפה כי בת/19 נמצאת גרסתו הספונטאנית והמוקדמת ביותר של המערער, לפיה ידע על הסכסוך בין ו' למנוח, ידע על כוונתו של ו' להכות את המנוח ואף ידע על קיומה של הסכין, וחרף האמור, חבר אל ו' ואל המנוח בהליכתם. המערער הודה, לאחר התפתלות, באמירת הדברים (עמודים 227, 232-231 לפרוטוקול). לכן קבעה השופטת כי המערער המית את המנוח יחד עם ו'. השופטת הוסיפה שהמודעות ליסודות העבירה ואדישות לתוצאה הקטלנית שהתרחשה הוכחה גם בראי התנהגות המערער לאחר האירוע כשהשאיר את המנוח מדמם מבלי להזעיק עזרה. לפיכך, נקבע כי המערער הוא מבצע בצוותא של מעשה ההמתה. 21. השופט ש' ברלינר, סגן הנשיאה, הצטרף לעמדתה ולמסקנותיה של השופטת ר' פוקס. השופט קבע כי אופן האחיזה במנוח והשלב בו בוצעה האחיזה מדברת בעד עצמה והדברים מקבלים משנה תוקף בצפייה בשחזור ובעימות. השופט ש' ברלינר קבע שעדות המערער הייתה שקרית ומחושבת. השופט הוסיף כי תשובת המערער לאישום החסירה טפח וגלתה טפחיים, והתנהגותו כשסימן לו' לשתוק מהוות גם הן סימן לחוסר מהימנותו. השופט קבע שהמערער לקח חלק במעשה ההריגה תוך אדישות לתוצאות המעשה ובהשתתפות פעילה במעשה עצמו, נטש את המנוח בשדה, לא הזעיק עזרה ולא דיווח לאיש, והיה שותף בשבירת הסכין והסתרתו. לדעת השופט, אך כפסע בין מעשהו לבין ביצוע עבירת רצח. השופט קבע כי בחינת העדויות על בסיס מכלול הנתונים, השתלשלות הדברים וההיגיון הפנימי מלמדת בוודאות שאין מדובר אלא בהשתתפות פעילה של המערער בפגיעה שהביאה למות המנוח. בפסק הדין מיום 25.6.2012 החליט בית המשפט, כאמור, ברוב דעות להרשיע את המערער בביצוע עבירת ההריגה. גזר הדין 22. לאחר שקילת השיקולים לחומרה ולקולה, החליט בית המשפט לגזור על המערער מאסר לתקופה של 14 שנה, מהן 12 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו 30.6.2011 והיתר על תנאי למשך שלוש שנים החל מיום שחרורו, שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע. על הרשעתו בדין הגיש המערער את הערעור שלפנינו. לבקשת המערער, תוקנה הודעת הערעור כך שערעורו מופנה לחלופין גם נגד חומרת העונש שנגזר עליו. טענות המערער 23. המערער מבקש לסמוך ידיו על דעת המיעוט ועל התוצאה המשפטית אליה הגיעה. לטענתו, טעתה דעת הרוב כשפירשה את הודעתו (ת/5) כאילו יש בה הודאה ברצון לסייע לו' להמית את המנוח. המערער טוען כי לקביעה זו אין בסיס עובדתי או משפטי ואף המאשימה לא טענה במפורש כי גרסתו של המערער כוללת הודאה. המערער מבקש לצפות בתיעוד חקירתו (ת/8), שם הדגים שקודם הזיז את המנוח אחורה שכן רצה להרחיק את ו' ממנו. לאחר מכן, אחז במנוח וו' דקר אותו באזור הצוואר, דקירה שפגעה בזרועו של המערער. 24. המערער משיג גם על קביעת דעת הרוב שלפיה הוא איפשר לו' לדקור את המנוח שלוש דקירות נוספות, לאחר שדקר את המנוח בגב. לדעתו, מדובר בקביעה מוטעית ואין בהודעתו הראשונה במשטרה (ת/5) כל הודאה כאמור. המערער חולק על הנפקות שבית המשפט שיווה להודעתו השנייה (ת/9), בה טען כי כאשר תפס את המנוח, ו' דקר אותו דקירה אחת. לדברי המערער, צפייה בת/8 מעלה שהמערער שלל כי בזמן שאחז בכתפו של המנוח ו' דקר את המנוח בבטנו, אלא שכאשר שם את ידו הימנית על המנוח, הדקירה בצווארו של המנוח פגעה בידו של המערער. המערער מוסיף כי בהתאם לת/5, לאחר דקירה זו ו' התרחק, המערער הניח את המנוח על השביל, רץ אחרי ו', ניסה לקחת ממנו את הסכין אך ו' חמק ממנו רץ לעבר המנוח ודקר אותו דקירה נוספת בחזה. מדובר לדבריו, בגרסה עקבית שמסר, ויש לדחות את קביעת הרוב לפיה ניסה לשפר את גרסתו באופן המייחס לו תחכום ויכולת ניתוח של הראיות שהיו בידי המשטרה, שלא היו לו נהירות כלל בהיותו קטין נורמטיבי ללא עבר פלילי. 25. לשיטת המערער, הראייה העיקרית, אם לא היחידה שבה היה פוטנציאל להרשעתו היא גרסת ו' במשטרה. ואולם, לא הייתה מחלוקת בקרב שופטי ההרכב שלא ניתן היה לתת אמון בגרסאות שמסר ו', ולכן אין להשתית את הרשעתו של המערער על סמך גרסאות אלו' משכך, בהעדר הודאה של המערער ומשאין בית המשפט יכול לסמוך על עדות ו', כפי קביעתו, יש לזכותו מכל עבירת המתה. 26. המערער מוסיף שקביעת הרוב לפיה שינה את גרסתו בשחזור, הינה מוטעית. לדבריו, ההדגמה שערך במהלך חקירתו הראשונה (ת/5) תואמת את השחזור שערך ואת מהלך הדברים שתואר על ידו. המערער מציין כי בחקירתו הראשונה שתועדה בת/8 הדגים מספר שלבים באירוע כולל אופן האחיזה במנוח כשהשכיבו לבסוף על האדמה. כאמור, המערער טוען שתחילה הרחיק את המנוח וניסה להדוף את ו' אחורה. לאחר מכן שם את ידו על המנוח, כדי שהמנוח יישען עליו ובשלב האחרון השכיבו על האדמה. מדובר, לדברי המערער, באחיזות שמטרתן שונה בהתאם להתפתחות האירוע, אך הן משתלבות זו בזו באופן עקבי. לדעת המערער, אף אם מסר גרסאות אחדות בנוגע לאופן אחיזתו במנוח, ניתן להסביר זאת באירוע הטראומטי שהיה מעורב בו, וברור שאין בסתירה זו כדי לבסס הרשעה. 27. המערער טוען עוד כי שגו שופטי הרוב בשאלתם מדוע אחז במנוח ולא בו. ובכך שייחסו להתנהגות זו משמעות מפלילה. לדבריו, צדק שופט המיעוט כשקבע שהאפשרות שהמערער הדף את ו', הרחיק אותו כמה צעדים מהמנוח ואחז במנוח על מנת להרחיקו מו' היא אפשרות הגיונית ומהווה תרחיש סביר, במיוחד בהתחשב בכך שו' נשא סכין שגם השתמש בה. מכל מקום, אין לדעת המערער, לייחס להתנהגות זו כמעידה על הלך רוחו כמי שחפץ להחזיק במנוח כדי לאפשר לו' לדקור אותו ולגרום להמתתו. 28. לדעת המערער, הממצאים שקבעה דעת הרוב בנוגע לת/19 היו מוטעים, ויש לאמץ את קביעות שופט המיעוט ביחס לראיה זו. לדעת המערער, את חוסר ההתאמה בנוגע לאופן שבירת הסכין והעלמתה לאחר האירוע ניתן לייחס לחוסר הדיוק ברישום הדברים ולא לאשמת המערער. המערער טוען עוד כי נפלה טעות בדעת הרוב בנוגע לעימות בינו לבין ו'. לטענתו, לא הייתה בהתנהגותו בעימות כל הסכמה או השלמה עם דברי ו', והוא ציין בסוף החקירה שו' שקרן. לדעת המערער, בניגוד לקביעת דעת הרוב, עדותו בבית המשפט תאמה באופן עקבי את גרסאותיו במשטרה בהן אמר שלא אחז בו' שכן ו' ברח, ולכן, אין מדובר בעדות כבושה. מכל מקום טוען המערער שאין לייחס לשוני המסוים את המשמעות שייחסה לו דעת הרוב. לדברי המערער, התנהגותו לאחר האירוע אינה יכולה כשלעצמה, להוביל להרשעתו בהמתת המנוח, וניתן להסבירה בגילו הצעיר, חוסר ניסיון החיים, הפחד שאחז בו ובשיקול דעת מוטעה. 29. המערער טוען עוד כי דעת הרוב התעלמה משאלת מיקום הדקירות בגופו של המנוח. לדבריו, הממצאים מתאימים לגרסתו לפיה ו' התרחק מעט ושב למנוח שהיה מוטל ארצה, דקר אותו בבית החזה ובעט בו בפניו. לדעת המערער, פצע הדקירה של המנוח בעורף שמאל אינו מתיישב עם קביעת דעת הרוב כי ו' דקר את המנוח שלוש דקירות כשהמערער אוחז במנוח בתנועה שאינה מאפשרת לו לזוז. לדברי המערער, להעדר פצעי הגנה בגופת המנוח אין נפקות כלל, שכן לא עלה מאף גרסה שהמנוח ניסה להתגונן וכי היה מאבק בינו לבין ו'. 30. לחלופין טוען המערער שהעונש שהוטל עליו חמור יתר על המידה באופן המצדיק התערבותו של בית משפט זה והוא מפנה לפסיקה בעניין. לדעת המערער, יש להתחשב בכך שנקלע במקרה לאירוע כשהתלווה לחברו ו' ולמנוח. המערער לא הוא שיזם את הפגיעה במנוח, לא ידע שו' זומם לפגוע בו קשות ולא היה זה שדקר את המנוח. המערער מציין כי היה כבן 16 שנים וחצי במועד ביצוע העבירה, ללא עבר פלילי. לדבריו, עשה כברת דרך שיקומית משמעותית ביותר ויוצאת דופן במסגרת מאסרו בכלא "אופק" והוא מפנה לתסקיר המשלים שהוגש בעניינו. למרות שהמערער דבק בטענת חפותו הוא מביע צער עמוק על מות המנוח ועל עוגמת הנפש שנגרמה למשפחת המנוח ולמשפחתו שלו. תשובת המשיבה 31. המשיבה מבקשת לאמץ את חוות דעת הרוב ולאשר את הרשעת המערער. לדעת המשיבה, טענות המערער מבוססות על פרשנות שגויה מן היסוד של חוות דעת הרוב. לטענתה, דעת הרוב סברה כי ניתן גם ניתן לבסס את הרשעת המערער על גרסת ו' במשטרה. המשיבה מוסיפה כי דעת הרוב לא התייחסה לגרסתו הראשונה של המערער במשטרה כאל הודאה בהמתת המנוח, אלא כ"הודאה" בעובדת אחיזתו במנוח בעת שנדקר על ידי ו', וכן כ"הודאה" בצורת האחיזה במנוח, שלגביה שינה המערער את גרסתו. 32. המשיבה מוסיפה כי צפייה בחקירות המערער במשטרה מעלה כי מבחינה פיזית, המערער מפותח בהרבה מו' והוא גדול וחזק ממנו. מהראיות עלה כי הייתה בין המערער לו' מערכת יחסים חברית טובה. המשיבה טוענת כי גרסת ו' לעניין חלקו של המערער בהמתת המנוח היה עקבית, החל מהתוודותו של ו' בפני חברו למחרת הרצח (ת/68, עמוד 2, שורות 32-31, 47-45), וכן, בהתוודותו לפני אביו (ת/41, סעיף 11; ת/27, ת/28). בחקירתו הראשונה במשטרה עמד ו' על דעתו לפיה המערער אחז במנוח במטרה לסייע לו לדקור את המנוח והמערער אף דרבן אותו לעשות כן (ת/55, עמוד 4, שורות 111-106; עמוד 9, שורות 278-277). על גרסתו זו עמד ו' בחקירות נוספות (ת/56, עמוד 5, שורות 137-135; ת/57, עמוד 4, שורות 92-79). 33. לדברי המשיבה, לגרסה זו של ו' נמצאו מספר חיזוקים ראייתיים בעלי משקל מכריע: העימות בין ו' למערער (ת/9 החל מעמוד 5; ת/12), בו נמנע המערער מלהגיב לגרסת ו'. לדברי המשיבה, צפייה בקלטת העימות אינה יכולה להותיר ספק בלב הצופה כי ו' דיבר אמת שבפניה לא יכול היה המערער לעמוד. המשיבה מציינת כי ניתנה למערער הזדמנות, פעם אחר פעם, להשיב לגרסת ו', אך הוא נמנע מלעשות כן. מיעוט השאלות שהופנו למערער נבע משתיקתו הרועמת. המערער לא הגיב גם לטענת ו' לפיה הוא זה שהציע לו' שיחזרו הביתה בדרך שונה כי יש מצלמות ליד בית עסק הנמצא בדרך בה הגיעו. לטענת המשיבה, מדובר בנתון ייחודי שקשה להניח שו' בדה מליבו כדי להפליל את המערער. 34. אשר לת/19 טוענת המשיבה כי המסמך נכתב מיד בסמוך לאמירת הדברים. על פי גרסה זו הודה המערער שו' סיפר לו עובר לדקירת המנוח כי הוא רוצה לפגוע במנוח. לדעת המשיבה, אין כל סיבה להניח שתיעוד גרסתו של המערער לא נעשה במדויק על פי דברי המערער: רושם האמרה, רס"ב מוסא חסן, טען בעדותו כי תיעד את דברי המערער במדויק (עמודים 50-49 לפרוטוקול), אך בשפה שלו ולא מלה במלה. לדברי המשיבה, גרסת המערער בת/19 מדברת בעד עצמה ומלמדת על המועד בו נודע למערער על כוונת ו' לפגוע במנוח, שזורה בתוך הסיפור הכללי של המניע לפגיעה במנוח והצגת הסכין על ידי ו' בפניו. המשיבה מוסיפה שהתיעוד בוצע על ידי שוטרים שלא היו מעורבים בחקירת הפרשה ולא נחשפו לגרסת ו' ואף לא לגרסתו המאוחרת של המערער. לכן קשה, עד בלתי אפשרי לדעתה, להניח שהם תיעדו באקראי ובחוסר דיוק גרסה התואמת להפליא את גרסת ו' במשטרה. לטענת המשיבה, מקור אי הדיוקים במסמך הוא שקריו של המערער. כך, לגבי העובדה שלא הכיר את המנוח בשמו, וכך לגבי מיקום שבירת הסכין, שלפי גרסת ו' המערער הוא ששטף את הסכין ושבר אותה (ת/56, עמוד 6, שורות 165-163). לדעת המשיבה, העובדה שהמערער לא חזר על הודאתו מהחקירה הראשונה אינה צריכה להפתיע שכן לאחר מכן נפגש עם עורך-דין וניתנה לו שהות להתייעץ ולבנות גרסה שתשפר את מצבו. 35. כמו כן מפנה המשיבה לתרגיל החקירתי שביצעה המשטרה ושתועד ב-ת/26 המהווה, לדעתה, חיזוק לחומר הראיות המפליל נגד המערער: המערער הוכנס ביום 6.7.2011 לתא מעצר בו שהה אותה עת ו'. כשנכנס המערער לתא פנה אליו ו' והמערער מיד השתיק אותו בסימן עם השפתיים והידיים לכיוון התקרה של התא. ו' השתתק מיד והסתכל על התקרה. סימון המערער לו' לשתוק אינו יכול להתיישב עם טענת חפות, לדעת המשיבה. המשיבה מזכירה גם את ניסיונם הכושל של ו' והמערער להעלות טענת שיכרות. 36. המשיבה מצביעה על התנהגות המערער לאחר המתת המנוח: המערער וו' נטשו את המנוח מדמם בשדה ונמלטו יחד לבית הספר; שם שטפו השניים את הסכין, זרקו אותה לבור ניקוז; לאחר מכן התלווה המערער לביתו של ו', שם שהה עד שעת לילה מאוחרת ולאחר מכן חזר לבית הוריו (ת/9 עמוד 5, שורות 126-119). המשיבה תוהה: הייתכן שכך מתנהג מי שמעט קודם לכן ביקש לסייע למנוח? המערער אף נמנע מלדווח או לשתף אחרים באירוע ונעצר רק לאחר מעצרו של ו'. עם מעצרו שיקר בעניין הבגדים שלבש במועד האירוע, והצביע על בגדים אחרים כדי למנוע מהמשטרה לגלות את כתמי הדם שעל הבגדים שלבש בזמן הרצח. התנהגות זו מלמדת, לדעת המשיבה, שהמערער ניסה להסתיר את מעורבותו בהמתת המנוח. 37. לבסוף טוענת המשיבה כי צורת האחיזה בצוואר שתוארה על ידי המערער אינה מתיישבת עם אחיזה שאמורה להגן על המנוח. המערער טען שלא תפס בו' כי לא הצליח (ת/5, עמוד 3, שורות 80-78), שכן כשהגיע אל השניים מהשדה ו' התרחק מהמנוח. המשיבה שואלת מדוע במצב זה מצא המערער לנכון ללפות את צווארו של המנוח, ומבקשת לאמץ את ניתוח דעת הרוב בעניין כמו גם את המשמעות שנתנה לשינויי גרסת המערער. דיון והכרעה כללי 38. לאחר ששמענו את טענות בעלי הדין, ועיינו בחומר שהוצג בפנינו, בהודעות המערער במשטרה ובעדותו וכן בהודעות ובעדויות העדים, באנו למסקנה שלא נפלה טעות בהחלטת דעת הרוב לפיה המערער ביצע עבירת הריגה, וכי דין הערעור על ההרשעה להידחות. מסקנות דעת הרוב בבית המשפט המחוזי נסמכות על ממצאי עובדה ועל קביעות מהימנות בהתאם להתרשמותו מהעדים ומהמערער, וכידוע, לא בנקל תתערב בהם ערכאת הערעור (למשל, ע"פ 3452/11 שאלתיאל נ' מדינת ישראל (8.7.2013); ע"פ 6504/10 פרחאן נ' מדינת ישראל (2.10.2013)). יש לזכור כי מלאכת ההתרשמות מהעדים ובחינת מהימנותם מופקדת בידי הערכאה הדיונית שיש לה יתרון על פני ערכאת הערעור. זאת, לאור התרשמותה הישירה והבלתי אמצעית מהראיות (ע"פ 11068/08 מדינת ישראל נ' סנקר, פסקה 32 (12.7.2010)). תפקידו של בית משפט שלערעור בהליך הפלילי הוא אפוא לבחון את תקינות ההליך בערכאה הדיונית, ולוודא כי ניתן היה לקבוע את ממצאי העובדה כפי שנקבעו מבלי שקופחו זכויותיו הדיוניות של המערער. בהתאם, בית המשפט שלערעור מתמקד בבדיקת קבילות הראיות ומערך ההנמקה ויִטה שלא להתערב במשקל הראייתי שייחסה הערכאה הדיונית לראיות הקבילות, פרט למקרים חריגים בהם נפלה טעות קיצונית בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית (ע"פ 8902/11 חזיזה נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (15.11.2012)). בנסיבות אלו, המשוכה הניצבת בפני המערער במקרה דנן היא גבוהה. 39. יתרה מכך, ניסיון החיים מלמד כי בתיאור של אירוע מסוים עשויות להתקבל עדויות אשר אינן תואמות בהכרח זו את זו בכל תג ותו. חוסר התאמה כזה, העשוי להתגלות בהשוואה בין עדותם של עדי ראייה או מעורבים שונים באירוע, אין בו בהכרח כדי להוביל למסקנה לפיה לא ניתן לסמוך עליהן, או על אחת מהן, אם שוכנע בית המשפט שמדובר בעדים מהימנים ובעדות שאינה מוטה. במקרה כזה, רשאי בית המשפט לנסות ולדלות מתוך אותן עדויות תשתית עובדתית אשר תשתלב לכדי מארג ראייתי כולל ותהא מוצקה דיה לשמש בסיס לממצאים ולמסקנות בהכרעת הדין, על אף חוסר ההתאמה או אי הדיוק בפרט כזה או אחר (למשל, ע"פ 9184/06, 9340/06 מדינת ישראל נ' כהן, דברי כבוד השופטת א' חיות בפסקה 8 (19.9.2007)). עבירת הריגה 40. סעיף 298 לחוק העונשין קובע: "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו - מאסר עשרים שנים". עבירה של הריגה הינה עבירה של תוצאה – גרימה במעשה אסור למותו של אדם. נדרש קשר סיבתי שמשמעותו היא כי התנהגותו של הנאשם היוותה סיבה מהותית והכרחית להתרחשות התוצאה. עם זאת, התנהגות הנאשם אינה חייבת להיות הסיבה היחידה והתכופה להתרחשות המוות, אך עליה להיות בעלת תרומה הכרחית לתוצאה הקטלנית (ראו ע"פ 9723/03 מדינת ישראל נ' בלזר, פ"ד נט(2) 408, 415; ראו גם ע"פ 4230/99 אבו ג'אנם נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 34, 40 וההפניות שם). 41. אשר ליסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה - לשאלה זו שני היבטים: האחד משפטי, והוא מה טיב המחשבה הפלילית הנדרשת מנאשם בעבירת הריגה. השני, האם המחשבה הפלילית במובן זה התקיימה אצל הנאשם. סעיף 20(א) לחוק העונשין שנכנס לתוקף עם חקיקת חוק העונשין (תיקון מספר 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994, קובע כי לצורך הוכחת מחשבה פלילית נדרשת מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה של תוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה. בעבירת ההריגה חלק מפרטי העבירה הוא התוצאה של מות הקורבן. לפיכך, נראה כי לפי סעיף 20(א) לחוק העונשין הנ"ל, צריכה להתקיים מודעות לתוצאה הקטלנית ולא די במודעות לאפשרות של פגיעה, אפילו חמורה, בקורבן, כאשר כתוצאה מאותה חבלה מוצא אחר כך את מותו' דרישה זו, על פי סעיף 20(א) לחוק העונשין, שונה מהמצב המשפטי אשר שרר קודם לתיקון מספר 39 לחוק העונשין, שעל פיו די היה, לפי הפסיקה, במודעות לאפשרות פגיעה בשלמות גופו של אחר, ולא היה צורך במודעות לתוצאה הקטלנית דווקא. 42. פרשנות זו מתבקשת נוכח ביטולו של סעיף 299 לחוק העונשין, שעל פיו מחדל אסור (אשר סעיף 298 דן בו), הוא מחדל העולה כדי התרשלות פושעת במילוי חובה "בין שיש עמו כוונה לגרום מוות או חבלת גוף ובין שאין עמו כוונה כזו" (ראו ע"פ 11/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 145, 150 וההפניות שם). עוד נדרש להוכיח כי הנאשם פעל מתוך פזיזות, קרי אדישות או קלות דעת, באשר לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית (ראו סעיף 20(א)(2) לחוק העונשין). לצורך הוכחת היסוד הנפשי האמור ניתן לעשות שימוש בחזקות ראייתיות-עובדתיות המשקפות את ניסיון החיים ואת השכל הישר והניתנות לסתירה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. הרשעה על פי ראיות נסיבתיות 43. זאת ועוד. כאמור, קביעת דעת הרוב לפיה היה בכוונתו של המערער לאפשר את המתתו של המנוח בידי ו' מבוססת על ראיות נסיבתיות, אשר בהצטברותן זו לזו, ועל דרך היסק הגיוני ומבחני שכל ישר, מצביעות על כוונה זו. מדובר באפשרות הראייתית היחידה האפשרית בנסיבות העניין ואין אופציה אחרת (השוו ע"פ 9372/03 וייזל נ' מדינת ישראל, דעת המיעוט של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקה 2 (23.9.2004)). כידוע, "בכדי שניתן יהיה להרשיע אדם בביצוע עבירה בהסתמך על ראיות נסיבתיות בלבד, על מסקנה זו להיות המסקנה ההגיונית היחידה המסתברת ממכלול הראיות, ובהתאם לכך יש לבחון את הכרעתו של בית המשפט המחוזי. לצורך בחינה זו, מפעיל בית המשפט את מבחני ההיגיון וניסיון החיים הכללי" (ראו ע"פ 4178/13 אבו נאב נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (12.2.2014); ע"פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682, 686-685 (1978); ע"פ 8279/11 מור נ' מדינת ישראל, פסקאות 58-57 (1.7.2013)). על רקע עקרונות ראייתיים אלו, להלן אבחן האם הרשעת המערער עומדת במבחן הכללים האמורים; האם יש בראיות הנסיבתיות כדי להצביע על מעורבות המערער בהריגת המנוח והאם יש בגרסתו כדי להעלות ספק באשר למסקנה בדבר אחריותו למות המנוח, כמסקנה הגיונית אפשרית יחידה העולה מן הראיות. אקדים ואומר כי במקרה דנא שוכנעתי כי לגרסת המערער, לפיה ביקש לגונן על המנוח ולהרחיקו מפני ו', אין כל אחיזה בראיות. אפרט מסקנתי זו להלן. אופן אחיזתו של המערער במנוח 44. שאלת אופן אחיזתו של המערער במנוח הייתה, כאמור, השאלה המרכזית שעמדה להכרעה במקרה דנא. הן בחקירותיו והן בבית המשפט המערער לא הכחיש שאחז במנוח בצווארו ובכתפו, אך טען שעשה כן כדי לגונן עליו מפני ו'. בחקירתו במשטרה (ת/8), הדגים המערער כיצד בזמן שהוא אוחז במנוח דוקר ו' את המנוח בגב ובבטן. שופטי הרוב ייחסו חשיבות רבה לגרסתו של המערער במשטרה (ת/5; ת/8), ולא בכדי. מגרסה זו עלה כי המערער החזיק במנוח כשידו מונחת סביב עורפו וכתפיו, וכי חרף תחינתו של המנוח שיציל אותו מו' שדקר את המנוח בגב, המערער איפשר לו' באופן אחיזתו לדקור את המנוח שלוש דקירות נוספות, בגב, בבטן ובצוואר (ת/8; כך עולה גם מהשחזור, ת/23). כפי שקבע בית המשפט המחוזי, צפייה בקלטות משכנעת כי באחיזתו של המערער את המנוח היה כדי להגביל את תנועותיו של המנוח ולחשוף את גופו כלפי ו'. באופן האחיזה האמור, היה, לפי טבעו, כדי להגביל את תנועותיו של המנוח ולחשוף את גופו כלפי ו'. כך עולה בבירור מההדגמה שערך המבקש בעת חקירתו הראשונה (ת/8 ו-ת/5, עמוד 2, שורות 29-27), וכך עולה בבירור מהשחזור שערך המערער (ת/23). בהודעתו (ת/9) המעיט המערער אמנם במספר הדקירות בהן נדקר המנוח בעת שאחז בו וטען שנדקר דקירה אחת בלבד, אך מקובלת עלי קביעת הרוב בערכאה הדיונית לפיה גרסת המערער בת/9 מחזקת את גרסתו הראשונה לפיה הוא אחז במנוח סביב כתפיו, וליתר דיוק בצווארו, באופן שהיה בו כדי למנוע מהמנוח לברוח ולהתגונן. 45. יתרה מכך, קיימת ראיה חיצונית השוללת את גירסתו של המערער לפיו ביקש באחיזתו זו דווקא לגונן על המנוח ולהרחיקו מפני ו'. מדובר בכך שלא נמצאו אצל המנוח פצעי התגוננות בידיו, כגון סימני פציעה מסכין (חוות הדעת הרפואית של ד"ר זייצב, ת/39, סעיף 6), שסביר כי היו עשויים להימצא לוּ היה המערער משחרר את ידיו של המנוח, כפי שטען שעשה בחקירותיו ובשחזור. ראיה זו מחזקת את המסקנה לפיה המערער אחז במנוח באופן ששלל ממנו את היכולת להגן על עצמו בידיו, כמצופה מאדם המותקף על ידי אדם אחר. אציין כי המערער גדול בגיל ואף גדול פיזית הן מהמנוח, שממילא היה חלש בעקבות הדקירה בגבו, והן מו'. לכן, כפי שקבעה עמדת הרוב, תמוהה טענתו של המערער לפיה לא הצליח להרחיק את ו' מהמנוח, שכן נראה שלוּ היה מעוניין לעשות כן היה מצליח בכך בקלות יחסית, ועל כל פנים, ללא קושי. 46. למסקנה זו ניתן להגיע גם ללא צורך במתן משקל ראייתי רב, או משקל בכלל, לדו"ח הפעולה (ת/19), בו הודה המערער בשלבים הראשונים של החקירה שידע על כוונת ו' לפגוע במנוח, שכן ו' סיפר לו על כך בצד זמן קצר לאחר שנפגשו ליד המסעדה. אף אם מקבלים את גרסת המערער, ואיני מציעה לקבלה, לפיה לא ידע על כוונת ו' (ת/5, שורה 164), וכי דקירתו הראשונה של ו' את המנוח אכן התרחשה כשהמערער היה עדיין בשדה הפאקוס, הרי מרגע שרץ לעברם וראה את המנוח פצוע ומחזיק בגב התחתון שלו מצד שמאל, לא יכול היה להיוותר ספק כלשהוא בדבר כוונתו של ו' לפגוע במנוח, שכן בשלב זה, בו אחז המערער במנוח, דקר ו' את המנוח שלוש דקירות נוספות. לכך יש להוסיף כי שופטי הרוב ציינו כי בחקירתו הראשונית לא סיפר המערער על מעשים שעשה להצלת המנוח שכוונו כלפי ו', לפני שהאחרון דקר את המנוח שלוש דקירות נוספות. כל אלה בהצטברם יחדיו מקימים חזקה עובדתית ראייתית שלפיה היה המערער מודע לכך שבהחזיקו את המנוח באופן שהחזיק, כשהוא מאפשר לו' לדקור את המנוח, מעשיו טמנו בחובם פוטנציאל לגרימת חבלות חמורות שמעצם טיבן היו עלולות לסכן את חייו של המנוח. התנהגות מפלילה של המערער לאחר האירוע 47. כפי שקבעה דעת הרוב יש בהתנהלותו של המערער לאחר האירוע כדי ללמד בדיעבד, על כוונתו לאפשר את המתתו של המנוח; המערער לא רק שנמנע מלהזעיק עזרה לאחר שו' דקר את המנוח, אלא בחר להפקיר את המנוח כשהוא מתבוסס בדמו בשדה, באזור חקלאי, מבלי להזעיק עזרה, לחבור לו' וללכת איתו לבית הספר הסמוך (ת/13, שורה 40), שם שטפו השניים את הסכין, שברו אותה והשליכו אותה לבור ניקוז (המערער טען שו' הוא זה ששבר והשליך את הסכין, אך ניתן לראות את היסוסו בעניין בעת השחזור, ת/8). המערער חזר יחד עם ו' לביתו של ו', שם שהה כשעה. בכך יש לסתור את טענת המערער כאילו פחד מו' מאחר שברשותו הייתה הסכין. לאחר מכן חזר לביתו, ואימו העידה (ת/62) כי התנהג כרגיל ונסע למחרת לעבודה, וכשחזר נעצר. בזמן הזה המערער לא סיפר לאף אחד מבני משפחתו או לחברים שהמנוח נותר מתבוסס בדמו. התנהלותו זו אומרת דרשני ואינה מתיישבת עם טענת המערער לפיה אחז במנוח כדי לגונן עליו מפני ו', שאחרת היה קורא לעזרה או לכל הפחות מספר למישהו על האירוע ועל כך שהמנוח נותר שרוע מתבוסס בדמו בשדה. העובדה שהמערער חבר לו' ושניהם הלכו יחד לאחר האירוע, מוכיחה כי בניגוד לטענתו (עמוד 221 לפרוטוקול), לא פחד המערער מהסכין שו' אחז בידו. 48. יש לזכור בהקשר זה כי המערער העלים מהשוטרים שבאו לעצור אותו את הבגדים שלבש ביום האירוע והציג בפני המשטרה בגדים אחרים שאינם מגואלים בדם, אותם לבש לטענתו, במועד האירוע (דברי אמו של המערער, ת/62 והודעת ו', ת/55). בחקירתו מיום 30.6.2011 הציגו החוקרים בפניו הן את הבגדים שהציג והן את הבגדים שהעלים, והמערער אישר שאכן לבש ביום האירוע את הבגדים שהעלים מעיני השוטרים ולא את הבגדים שהציג לשוטרים שבאו לעצור אותו (ת/9, דקה: 01:17:20 ואילך). אף אם היה המערער שרוי בפחד ופעל בלחץ, אין בכך כדי להצדיק התנהגות זו של המערער. מעשיו של המערער לאחר מעשה מחזקים את המסקנה שהמערער היה ער לכך שמעשיו והתנהלותו במהלך האירוע טומנים בחובם פוטנציאל לגרימת חבלות שלפי טיבן היו עלולות להוביל למותו של המנוח, ובסופו של יום, כך גרמו. "... הנאשם אינו צריך לצפות את תהליך הגרימה בפועל, ובלבד שתהליך הגרימה לא היה חריג באופן קיצוני. רק במקרים נדירים, בהם התוצאה המכוונת הושגה בדרך אקראית ועקיפה ביותר וקיים פער גדול בין דרך האירוע - כפי שניתן היה לצפות בעת המעשה - לבין דרך האירוע שהתרחש בפועל, יש מקום לדבר על העדר קשר סיבתי משפטי" (ע"פ 5870/01 חסיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 221). בנסיבות העניין המערער היה יכול וצריך לצפות את התקיפה הקשה של המנוח, כשהוא אוחז במנוח באופן שאינו יכול לזוז, כשהמנוח מתחנן על נפשו. בדין קבע בית המשפט המחוזי כי המערער "היה מודע לתוצאות הטבעיות של מעשיו וצפה את ההתרחשות של התוצאה הקטלנית, כשאחז במנוח ואיפשר לו' להפליא מכותיו בגופו של ע' נ' באמצעות סכין גדולה, שמממדיה ניתן להתרשם בתמונות ת/43" (עמוד 47 להכרעת הדין), והוסיף לסיכום "משבחר הנאשם לאחוז במנוח, למרות תחינתו, נוכח הסכנה שחש מהתנהלות ו', ומשבחר לחשוף את גופו לפגיעות סכין, אדיש לתוצאות הטבעיות של מעשיו ולחבלתו של המנוח, חבלה שעלולה לסכן את חיי ע' נ' בין בפגיעה חמורה באיבר מאיברי גופו ובין באיבוד דם, השתכללו התנאים בעבירת ההריגה" (עמוד 49 להכרעת הדין). אני סבורה אפוא שיש לאמץ את קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי בדעת רוב שלפיה מעשיו של המערער השתכללו לכדי עבירת הריגה. 49. לאמור לעיל יש להוסיף את התנהגותו של המערער בעימות עם ו' (ת/9 החל מעמוד 5; ת/12). המערער ביקש בחקירותיו להתעמת עם ו', אך ב"רגע האמת", שתק, ישב מכונס בעצמו ולא הישיר מבט לעבר ו', אף שהחוקרים ניסו להסב את תשומת ליבו למתרחש בחדר, ורק בתום העימות אמר שו' שקרן. אכן, יתכן שאין בהימנעותו של המערער מלהתפרץ לדברי ו', להשתיקו ולהתעמת איתו כדי להוביל בהכרח למסקנה שהמערער הסכים עם דבריו או כי אישר את גרסתו. ואולם, אני מקבלת את דעת הרוב לפיה שתיקתו של המערער בעימות בנסיבות אלו היא שתיקה רועמת. אם לא די בכך, לאחר העימות, כשהוכנס המערער לתא בו שהה ו', סימן לו המערער בתנועות גוף כי עליו לשתוק בשל האזנות (ת/26). התנהלות זו של המערער מעידה על כך שאינו תמים או אדיש לקורה סביבו באופן הניתן להסבר בגילו הצעיר ובחוסר ניסיונו, והיא מוסיפה על התנהגותו המפלילה לאחר האירוע. דעת המיעוט 50. אכן, כטענת הסנגור, עצם קיומה של דעת מיעוט בבית המשפט הדיוני מזמין מטבעו משנה זהירות ועיון (השוו: ע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל, פסקה ב' לדברי כבוד השופט א' רובינשטיין (31.5.2007)). לפיכך, בקביעה כי מאופן אחיזתו של המערער במנוח לא ניתן אלא להגיע למסקנה כי בכוונתו הייתה לאפשר את המתתו של המנוח על ידי ו', לא ניתן להתעלם מהספקות שהועלו בחוות דעת המיעוט ומטיעוניו של הסנגור שטען כל שרק ניתן לטובת מרשו. ואולם, עיון בחומר הראיות אינו מותיר מקום לספק בדבר אשמתו של המערער, ונראה כי האפשרות שהמערער הדף את ו', הרחיק אותו כמה צעדים מהמנוח ואחז במנוח בצווארו בתנועת חיבוק על מנת להרחיקו מו', אינה, בסופו של יום, אפשרות הגיונית ולא תרחיש סביר לאור מכלול הראיות שהוצגו לעיל. לפיכך, ובניגוד לעמדת המיעוט, יש לאמץ את קביעת הרוב לפיה אחיזתו של המערער במנוח מוכיחה באופן בלעדי ובמידה המחייבת לצורך הרשעה כי המערער עשה כן מתוך כוונה לאפשר את המתתו של המנוח. עוד אוסיף, כי אין בעובדה שהמערער לא הכחיש שאחז במנוח כדי לעורר ספק לגבי כוונותיו. די בכך שאזכיר כי המערער כלל לא יכול היה להכחיש שאחז במנוח משנשרט בזרועו מהסכין בה אחז ו' כדי לרצוח את המנוח. ביצוע בצוותא 51. כאמור, ו' הורשע ברצח המנוח. הודעותיו של ו' במשטרה הועדפו על עדותו בבית המשפט והתקבלו כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. בבית המשפט, ניכר היה שו' מנסה להרחיק את המערער מהאירוע. להודעותיו של ו' נדרש "דבר לחיזוק" בחומר הראיות, לפי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות. מדובר בתוספת משקל לאמינות שאינו חייב להגיע, לפי טיבו ומשקלו, לכדי סיוע ממש. היינו, מדובר בתוספת ראייתית מאמתת (י' קדמי על הראיות חלק ראשון 407-404 (2009)). נדמה, שבמקרה דנא קיימים חיזוקים למכביר, אף שאין מדובר, כטענת המערער, בהרשעה על סמך עדות יחידה של שותף לעבירה, שאף לה נדרש "דבר לחיזוק", כאמור בסעיף 54א(א) לפקודת הראיות. החיזוקים להודעות ו' פורטו בהרחבה לעיל, ובהם אופן האחיזה של המערער במנוח, השחזור, התנהלות המערער בעימות, העובדה שאין פצעי הגנה בידי המנוח, וכן האמור בדו"ח הפעולה, ת/19. זאת, אף מבלי ליתן משקל רב לעדותו של נ' נ', חברו של ו' (ת/68) ולעדות אביו של ו' על הדברים שמסר להם ו' סמוך לאירוע בנוגע למעורבות המערער בהמתת המנוח, מאחר שמדובר בעדויות שמועה, אף שהדברים נאמרו והם משתלבים בגרסתו של ו' במשטרה. אך גם אם נתעלם מהם כליל, עדיין קיימות ראיות מספיקות שהצדיקו הרשעתו של המערער בעבירת הריגה, יחד עם ו', והקביעה של בית המשפט כי ביצעו בצוותא את המעשה מעוגנת ומבוססת בחומר הראיות. 52. המערער נמצא אפוא אשם בעבירת הריגה בשל כוונתו לאפשר את המתתו של המנוח. בעניין ביצוע עבירה בצוותא קבע המחוקק בזו הלשון: "29. מבצע (ב) המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם המבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". ומכאן, "כי אדם עשוי להיחשב מבצע בצוותא, אף אם מעשיו אינם מקיימים את כל היסודות העובדתיים של העבירה" (ע"פ 1639/98 דהן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 501, 518 (2001), להלן: עניין דהן). ואמנם, לא אחת נפסק כי אחריות נאשם כמבצע בצוותא אינה מחייבת ביצוע של כל רכיבי ההתנהגות הפלילית הנדרשת להרשעה בעבירה שיוחסה לו (למשל, ע"פ 4792/11 כהן נ' מדינת ישראל (1.2.2012)). ואולם, כאשר מספר משתתפים לוקחים חלק בתכנון העבירה וממלאים תפקיד בהתהוותה, יש לראותם כעבריינים ראשיים שכל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה (ראו עניין דהן, עמוד 520). במקרה דנא, משהוכחו יסודות עבירת ההריגה, בדין הורשע המערער בעבירה זו על חלקו בהמתת המנוח. העונש שנגזר על המערער 53. כידוע, הלכה מושרשת היטב בפסיקתו של בית משפט זה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית על נאשם, אלא במקרים חריגים בהם נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית או שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (למשל, ע"פ 3009/12 פלוני נ' מדינת ישראל פסקה 19 (10.9.2012)). אף אין חולק כי שיקול השיקום מקבל משנה תוקף בעת גזירת עונשו של קטין (ראה בהרחבה ע"פ 5048/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5(ג) (14.2.2010)). ואולם, אין משמעותו ביטול שיקולי ההרתעה והגמול לחלוטין. הדברים מקבלים משנה תוקף לאחר תיקון 113 לחוק העונשין שנכנס לתוקף לפני כשנה, אשר אמנם לא הוחל במישרין על קטינים, אך מטרתו, להבנות את שיקול דעתו של בית המשפט במלאכת גזירת הדין, יפה גם בנוגע לענישת קטינים. בגדרו של התיקון ניתנה הבכורה לעקרון ההלימה שנועד להטיח כי טיב ומידת העונש שיושת על נאשם יהלום את חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ואת מידת אשמו של הנאשם (לפירוט המנגנון המגשים עיקרון זה ראו פסק דיני בע"פ 1323/13 רך נ' מדינת ישראל פסקאות 9-6 (5.6.2013)). 54. שקלתי בכובד ראש את טענות בא-כוחו של המערער לגבי חומרת העונש שהושת על המערער. אין ספק שהעונש שהושת על המערער הוא חמור, במיוחד כשמדובר בבחור צעיר, שהיה בן 16 שנים וחצי בעת האירוע ובא מרקע נורמטיבי. יחד עם זאת, על העונש לשקף את חומרת המעשה בו נקטלו חייו של נער צעיר בן 14 בדקירות סכין בשל סכסוך של מה בכך בין נערים מתבגרים. עקרון קדושת החיים הוא שצריך לשמש נר לרגליו של בית המשפט בבואו לגזור את דינו של מי שהורשע: "השמירה על קדושת החיים - לרבות קביעתה של קדושה זו בהכרת הכל - היא העומדת בראש תכליות הענישה, במקום שמדובר בנטילת חיי אדם; ועל בית המשפט לשוות זאת לנגד עיניו בגזרו את הדין בעבירות רצח והריגה" (ע"פ 4419/95 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 752, עמודים 765-766). 55. זאת ועוד. כאמור, המערער נקלע באקראי לאירוע שכן ו' והמנוח פגשו אותו בדרכם מע' אל ד' ח' כשו' כבר מצויד בסכין והמערער ביקש להצטרף אל השניים. ו', לדבריו, אף יעץ לו שלא להצטרף שכן בכוונתו לפגוע במנוח. בעוד המערער אוחז במנוח דקר ו' את המנוח באמצעות סכין. המנוח נפגע מחמש דקירות, בבית החזה משמאל, בעורף משמאל, בבטן מימין ומשתי דקירות בגב. מותו של המנוח נגרם מנזק חמור ללב, למוחון ומאיבוד דם בעקבות שלושה מפצעי הדקירה: בבית החזה משמאל עם פגיעה בלב, בגב מימין עם פגיעה בריאה הימנית ובעורף שמאל עם שבר בבסיס הגולגולת ופגיעה במוחון. יש לזכור גם כי לאחר שהמיתו את המנוח השאירו אותו ו' והמערער מוטל מתבוסס בדמו על השביל והלכו לבית הספר בע', שם שטפו את ידיהם ואת הסכין שברו וזרקו לבור ניקוז מים; המערער לא הושיט עזרה למנוח ואף לא הזעיק עזרה. 56. עוד אזכיר כי ו' הודה ברצח המנוח במסגרת הסדר טיעון מבלי שהוסכם על העונש שראוי להשית עליו. בעת ביצוע העבירה היה ו' בן 14 ועשרה חודשים, בעוד המערער היה מבוגר ממנו, בגיל 16 שנים וחצי, וגדול מימדים. כאמור, ו' יחד עם המערער גרמו בצוותא למותו של המנוח. עם זאת, הפער בין העונשים שנגזר עליהם עצום; ו', הצעיר מהמערער בכשנתיים, הודה ברצח המנוח ונידון ל-20 שנות מאסר, ואילו המערער שהורשע בהריגה, ונידון ל-12 שנות מאסר. חרף השוני בסוג העבירות בהן הורשעו, אין חולק כי ו' והמערער ביצעו בצוותא את המעשה, ונדמה שבלעדי המערער, ו' לא יכול היה לבצע את זממו ולרצוח את המנוח. לכן, נדרשת התאמה בין העונשים שנגזרו על ו' ועל המערער, תוך לקיחה בחשבון של חלקו של כל אחד במעשה, וכן, בהתחשב בעקרון הענישה האינדיבידואלית, כנהוג בשיטתנו המשפטית. 57. בנוסף לשיקולים עליהם עמדתי לעיל אוסיף כי מהתסקיר העדכני מטעם שירות המבחן לנוער שהוגש בעניינו של המערער עולה כי עד היום לא לקח המערער אחריות על חלקו בהמתת המנוח. לעומת זאת, נכתב בתסקיר כי תפקודו של המערער בכלא חיובי ביותר וכי הוא עובר הליך שיקומי טיפולי, לומד ומשלים בגרויות. חרף התסקיר החיובי והמעורר אופטימיות לגבי עתידו של המערער לכשייצא מכותלי בית הכלא, יש לזכור כי המערער לקח חלק בנטילת חיי נער צעיר שעתידו היה לפניו וגרם להרס משפחתו המתקשה להתאושש מהאסון שפקד אותה. האסון השליך גם על משפחתו של המערער: עד לאירוע ניהלה המשפחה חיים נורמטיביים. בשל חשש מפעולת נקם העתיקה משפחת המערער את מגוריה ופרנסת המשפחה נפגעה. בחינת שיקולי הענישה השונים מובילים למסקנה כי העונש שנגזר על המערער, שהיה קטין בעת ביצוע העבירה הוא חמור. ואולם, לצד שיקולי שיקומו של המערער, יש לתת ביטוי גם לאינטרס הציבורי ולחומרת העבירה שביצע, כמו גם לנזק שגרם המערער למנוח ולמשפחתו' 58. האופן האכזרי בו שמו ו' והמערער קץ לחייו של המנוח מבלי שלמערער היה עניין כלשהו בכך, והאופן בו הפקירו את המנוח כשהוא מתבוסס בדמו עד למותו, מצדיק מתן תגובה עונשית הולמת ונוקבת שתביא לידי ביטוי את ערך קדושת החיים. עונש קל מזה עשוי לבטא זילות בערך של חיי אדם. לאור האמור לעיל, סבורתני כי האיזון שערך בית המשפט המחוזי בין שיקולי הענישה השונים ראוי והולם את נסיבות המקרה, וכי העונש שהושת על המערער ושלילת חירותו לתקופה ארוכה של 12 שנים, הולם את חומרת העבירה. לפיכך, אציע לחבריי שלא להתערב בו. סיכומו של דבר 59. הראיות שהובאו נגד המערער ביססו היטב את טענות המשיבה לפיה המערער היה שותף פעיל בהמתת המנוח. לפיכך, בדין הורשע המערער. אף אין להתערב בעונש שהושת על המערער. סוף דבר - הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש וכך אציע לחבריי לעשות. ש ו פ ט ת השופט א' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, כ"ב בניסן תשע"ד (23.4.14). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12064410_B05.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il