גורי לרון נ. גדעון לוין

פסק-דין בתיק בש"א 6439/13 בבית המשפט העליון בש"א 6439/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: גורי לרון נ ג ד המשיבים: 1. גדעון לוין 2. מירה לוין ערעור על החלטתו של כבוד רשם בית המשפט ג' שני מיום 31.7.13 ברע"א 7431/12 בשם המערער: עו"ד יעקב בלטר בשם המשיבים: עו"ד אורי חורש פסק-דין לפניי ערעור על החלטתו של כבוד הרשם ג' שני (רע"א 7431/12) מיום 31.7.2013 בה נדחתה בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ג' גינת) בה"פ 389/98 מיום 11.6.2012. ביום 16.10.2012 הגיש המערער לבית משפט זה בקשת רשות ערעור בה ביקש להשיג על ארבע החלטות של בית המשפט המחוזי שניתנו בתביעה שהגיש לבית המשפט המחוזי בשנת 1998 לביטול הענקת זכויות במקרקעין, במסגרתה ניתן צו זמני לפיו נאסרה דיספוזיציה בזכויות במקרקעין. בשנת 2004 הופסקה התביעה תוך מתן אפשרות לחדשה בתוך שלוש שנים וכן הובהר שלא יחול שינוי בכל סעד שניתן. לאחר שבשנת 2008 ניתנו החלטות בתיק, בשנת 2012 עתרה המשיבה 2 לבית המשפט המחוזי להורות על מחיקת הסעד הזמני ואילו המערער ביקש להמשיך את הדיון בתיק. בהחלטתו מיום 11.6.2012 קבע בית המשפט המחוזי שאין מקום להחיות את ההליך וכי כל צד רשאי לנקוט הליך חדש (להלן: ההחלטה מיום 11.6.2012). בעקבות החלטה זו הגיש המערער לבית המשפט המחוזי שלוש בקשות נוספות בין היתר בעניין הסעד הזמני שניתן במקרקעין, אך אלה נדחו בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי מיום 27.9.2012 ומיום 6.10.2012. המערער הגיש אפוא בקשת רשות ערעור שחבקה הן את ההחלטה מיום 11.6.2012, הן את שלוש ההחלטות העוקבות לה. לאחר הגשתה של בקשת רשות הערעור, קבע השופט נ' הנדל בהחלטתו ביום 8.3.2013 כי יש לסווג את ההליך העיקרי כערעור בזכות. בהחלטה נקבע גם כי הערעור על ההחלטה מיום 11.6.2012 הוגש באיחור, וכי טענות המערער יידונו באופן מסודר לפני הרשם. בהחלטתו מיום 17.4.2013 אפשר הרשם למערער להגיש בתוך חמישה ימים בקשה הכוללת את טענותיו באשר לאיחור בהגשת ההליך. ביום 13.5.2013, לאחר שקיבל המערער ארכה, הגיש את הבקשה ולאחר שהגישו המשיבים את תשובתם לה, עתר המערער להשיב לתשובה. בהחלטתו מיום 9.6.2013 התיר הרשם למערער להגיש תשובה באורך של עמוד אחד בתוך שלושה ימים אך זו הוגשה לבסוף ביום 29.7.2013. כאמור לעיל בהחלטתו מיום 31.7.2013 דחה הרשם את הבקשה להארכת המועד. תחילה עמד הרשם על התנהלותו הדיונית של המערער: כך, המערער לא הגיש לבית המשפט המחוזי הליך חדש כאמור בהחלטה מיום 11.6.2012 וכן לא הגיש על ההחלטה ערעור במועד. רק ימים ספורים טרם שפקע הסעד הזמני, הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בקשה להאריך את תוקפו, ואולם בקשה זו נדחתה וכך גם בקשה נוספת שהגיש לאחריה. כל זאת, כך נקבע, בגדרי בקשתו של המערער לעורר הליך ש"הורדם" בשנת 1998. לנוכח האמור ציין הרשם כי המערער לא הראה הצדקה כבדת משקל להארכת המועד. הרשם דחה את הטענה לפיה מצבו הרפואי של בא-כוח המערער, עורך דין יחיד במשרדו, מנע ממנו מלטפל בערעור, בקובעו כי לא הוכח שהמערער ובא כוחו לא יכלו לבצע כל פעולה בקשר עם הגשת ערעור ולרבות הגשת בקשה להארכת מועד. זאת, גם בהתחשב באישורי המחלה שצורפו המתייחסים רק לחלק מן התקופה, ואפילו נתקל המערער בקושי בייצוג. נוסף על כך קבע הרשם כי משבחר המערער להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה היה עליו לעשות כן עד 11.7.2012. הרשם הוסיף וקבע כי מהתנהלותו הדיונית "בזמן אמת" נראה כי המערער בחר שלא להגיש הליך ערעורי עד שבקשות נוספות שהגיש נדחו. למעלה מן הצורך קבע הרשם כי גם לאחר שהגיש המערער את הבקשה להארכת מועד הוא לא פעל בשקידה ראויה כמתחייב מבעל דין. לפיכך קבע הרשם כי הערעור על ההחלטה מיום 11.6.2012 יימחק; כי יש לסווג את יתר ההחלטות כטעונות רשות ערעור, ולכן המערער יוכל להגיש בקשת רשות ערעור מתוקנת ביחס אליהן בתוך שבעה ימים ואם לא יעשה כן, יובא התיק לפניו למחיקתו הסופית. כמו כן נקבע כי ארכה להגשת הבקשה המתוקנת תינתן בנסיבות "יוצאות דופן ביותר" וכי המערער יישא בשכר טרחת עורך-דין המשיבים 1-2 בסך של 3,500 ש"ח. בגדר הערעור שלפניי טוען המערער כי בידי הרשם נתונה "סמכות רחבה ומקלה" להאריך את המועד להגשת הערעור, וכי מתקיימות בענייננו נסיבות כבדות משקל להאריך את המועד. לטענת המערער, בבקשת רשות הערעור ציין כי במקביל מוגשת להארכת מועד, אלא, שנטען כי מזכירות בית המשפט מסרה לו כי אין צורך בכך כיוון שההחלטות נבלעות זו בזו. המערער מוסיף כי הוא העמיד בפני הרשם גרסה מהימנה באשר למצבו הרפואי של בא כוחו – עורך דין יחיד במשרדו – ולגישתו, הערעור הוגש במועד, בניכוי ימי מחלתו של עורך הדין. כך, לטענתו, אישורי המחלה שהציג חלים בתקופה שניתנו ההחלטות נושא בקשת רשות הערעור. המערער מציין כי הוא הגיש תצהיר מפורט בגיבוי מסמכים רפואיים בעניין מצבו הבריאותי של בא כוחו. המערער מוסיף, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה יוכל לפתוח הליך חדש אינה מועילה לו שכן הוא הפקיד ערובה בבית המשפט המחוזי וכן כי יש ליתן משקל לסוגיית התיישנות ההליך. המשיבים מתנגדים לערעור בציינם כי המערער טען מצד אחד כי מצבו הרפואי לקוי ומצד שני פעל להגיש כתבי בית דין אחרים. המשיבים מוסיפים כי המערער העלה טענותיו באשר למתן הארכה להגשת ההליך רק לאחר שהרשם "דחק בו להגיש בקשה מנומקת" וכי במהלך התקופה בין חודש אוקטובר 2012 ובין חודש מאי 2013 לא פעל להגיש בקשה מטעמו אף שבא-כוחו היה כשיר לעבוד באותה תקופה. המשיבים מוסיפים כי היה על המערער להגיש בקשת ארכה מבעוד מועד. להשלמת התמונה אציין כי לאחר שהגישו המשיבים תשובתם, הוגשה לבית המשפט "הבהרה דחופה מטעם המערער ובקשה הנוגעת למשיב 1 ולסדר הדיון בערעור". בבקשה עתר המערער להגיש עיקרי טיעון בצירוף תיק מוצגים; להשיב לתשובת המשיבים; ולהורות כי המנהל המיוחד שמונה למשיב 1 ישיב לערעור תחת התשובה שהגיש בא כוח המשיבים. בחנתי את הבקשה אך לא מצאתי להיזקק לה בנסיבות העניין. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כנקודת מוצא שמורה התערבותה של ערכאת הערעור בשיקול הדעת הרחב הנתון בידי הרשם למקרים חריגים (ראו למשל בש"א 7622/12 לוי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (11.11.2012)). המקרה דנן אינו נכלל בגדרי אותם מקרים. ולגופם של דברים. המערער הגיש את בקשת רשות הערעור ביום 16.10.2012, אלא, שכאמור בהחלטת הרשם, המועד האחרון להגשת הבקשה חל ביום 11.7.2012. השאלה העומדת למבחן היא האם במקרה שלפנינו היה על הרשם לקבל את בקשתו של המערער וליתן לו ארכה להגשת ההליך. אף אם אקבל את טענתו כי פעל להגיש בקשה להארכת מועד במקביל להגשת בקשת רשות הערעור ביום 16.10.2012, סבורני כי התשובה לשאלה זו שלילית, נוכח מהות הצידוק שהציג המערער לאיחורו. המערער מנמק את טעמיו לאיחור בהגשת הערעור בכך שבא כוחו לא היה בקו הבריאות. אכן, הפסיקה הכירה בעבר במחלתו של עורך דין כמהווה טעם מיוחד להגשת הליך ערעורי בחלוף התקופה שבדין אך זאת רק אם הוכח דבר קיומה של המחלה בתקופה הרלוונטית וכן כי המחלה מנעה מבעל הדין או מבא כוחו להגיש את ההליך במועד (ראו: המ' 276/58 הלפרין נ' רוזנברג פ"ד יב 1119, 1120 (1958); בש"א 4719/93Her Majesty the Queen in right of Canada נ' ריינהולד פ"ד מז(5) 646, 651 (1993); חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 174-173 (2012)). בנסיבות המקרה דנן, קבע הרשם כי אישורי המחלה שהוצגו מכסים רק חלק מהתקופה שחלה בתקופה המותרת בדין להגשת הערעור, ולכן ספק אם דבר המחלה מנע מהמערער כליל מלהגיש את הערעור במועד. כמו כן, כאמור, אפילו אניח כי במקביל לפתיחת ההליך העיקרי, המערער פעל להגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 11.6.2012, הרי שהדבר נעשה רק בחלוף כשלושה חודשים מהמועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור. בשל כל האמור, ובשים לב לעניינה של ההחלטה מיום 11.6.2012, בה נדחתה בקשת המערער לחדש הליך בתביעה שהדיון בה הושהה למשך 16 שנים, ועם כל הבנתי למצבו הרפואי של בא כוח המערער, צדק הרשם בהחלטתו. אשר על כן, הערעור נדחה. המערער יוכל להגיש את בקשת רשות הערעור המתוקנת כאמור בסעיף 9(ב) להחלטת הרשם בתוך 10 ימים מיום המצאת פסק דין זה לידיו. לא ייעשה כן, יועבר ההליך העיקרי לטיפול הרשם לשם מחיקתו. אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ג בכסלו התשע"ד (26.11.2013). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13064390_H03.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il