פלוני נ. פלוני

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6437/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ח' כבוב העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. בית הדין האזורי חיפה 3. בית הדין הרבני הגדול בירושלים עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד מתן לקר בשם משיב 1: עו"ד יניב ערבה בשם משיבים 3-2: עו"ד יצחק שמואל רוזנטל פסק-דין השופט ח' כבוב: לפנינו עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים בתיק 1387632/1 מיום 02.03.2023 (להלן בהתאמה: בית הדין הרבני הגדול ו-פסק הדין). בפסק הדין נדחה ערעור העותרת על החלטת בית הדין הרבני האזורי בחיפה מיום 31.08.2022, במסגרתה הובהר כי החלטתו מיום 12.07.2022 אך עיגנה את ההסכמות אליהן הגיעו העותרת ומשיב 1 (להלן: המשיב) בתום הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני האזורי ביום 10.07.2022, לאחר שווידא כי הצדדים מבינים את ההשלכות של הסכמות אלו. רקע הדברים בתמצית בשלהי שנת 2017 נישאו הצדדים, ובהמשך הדברים נולד להם בן משותף. ביום 31.03.2019 כרתו הצדדים "הסכם שלום בית ולחילופין גירושין", ובית הדין הרבני האזורי נתן לו תוקף של פסק דין (להלן: ההסכם). כעולה מכותרתו, הסכם זה קובע כי תחילה הצדדים ינסו להגיע ל'שלום בית'. לחלופין, במקרה וניסיון זה ייכשל, קובע ההסכם הוראות לשם הסדרת גירושי הצדדים. בין השאר, עוסק ההסכם באופן חלוקת הרכוש המשותף, בהסדרי ראיית בנם המשותף ובמזונותיו, במזונות העותרת וכן בהתחייבות הצדדים לפעול לסידור מתן הגט וקבלתו. אשר לעניין אחרון זה, בסעיף 14.2 להסכם נקבע כך: "הצדדים מתחייבים לשתף פעולה זה עם זו, בכל הנוגע להליך קבלת גט הפיטורין ולעשות את כל הפעולות והסידורים הנדרשים לצורך סידור הגט בהקדם האפשרי" (ההדגשות הוספו – ח' כ'). עוד בהקשר זה הצדדים הסכימו במסגרת סעיף 24 להסכם כדלהלן: "ממועד הגשת תביעת הגירושין על-ידי מי מהצדדים לבית-הדין הרבני המוסמך ועד למועד סידור הגט בפועל בין הצדדים ישלם הבעל לאישה למזונותיה סך של 3,000 ₪ לחודש. למען הסר ספק מובהר בזאת כי חיוב הבעל לשלם סכום זה יבוטל מיד לאחר סידור הגט" (ההדגשות הוספו – ח' כ'). בשלהי שנת 2021 הגישה העותרת תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי. לתביעה זו כרכה העותרת מספר עניינים המוסדרים בהסכם, ובכלל זה – את סוגיית מזונותיה ומזונות הבן המשותף; את סוגיית החזקתו וחינוכו של הבן המשותף; וכן את סוגיית חלוקת הרכוש המשותף של בני הזוג (להלן: התביעה או תביעת הגירושין). ביום 10.07.2022 קיים בית הדין הרבני האזורי דיון בתביעת הגירושין. יצוין, כי שני הצדדים היו מיוצגים בדיון זה, כאשר מטעמה של העותרת התייצבו לדיון שני באי-כוח. כעולה מהפרוטוקול, בפתחו של הדיון ציין אחד מבאי-כוחה של העותרת כי היא עומדת על כך שחלוקת הרכוש המשותף 'תסודר' בטרם תסכים לקבל את הגט. לעומתה, הבהיר המשיב כי הוא "מוכן לתת [גט – ח' כ'] כרגע. ואפילו אתמול אם היה אפשר". בהמשך הדיון טענה העותרת, בעצמה, כי המשיב לא מקיים את ההוראות ההסכם וכי מטעם זה היא מתנגדת לקבלת גט בעת הזו. המשיב הבהיר מצדו, כי הוא אינו מתכחש לתוקפו של ההסכם ומתכוון לעמוד בהוראותיו, אך סבור כי אין לחייבו במזונות העותרת בגין פרק הזמן בו זו מסרבת לקבל גט. בהמשך לדברי המשיב, הבהיר בית הדין הרבני האזורי כי "ודאי שההסכם קיים על כל סעיפיו וכל מה שכתוב בהסכם ניתן לתבוע אותו בכל ערכאה אפשרית", אך מנגד גילה דעתו כי אין לחייב את המשיב במזונות העותרת החל מאותו היום, מחמת העובדה "[ש]המניעה לסידור הגט מגיע[ה] מהאישה". כעולה מפרוטוקול הדיון, לאחר שהעותרת נועצה בבאי-כוחה, הגיעו הצדדים להסכמה שנרשמה בפרוטוקול, ועוגנה בהמשך בהחלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 12.07.2022, בה נקבע כדלהלן: "א. ייקבע מועד לסידור הגט. ב. מהיום הבעל אינו מחויב במזונות האישה. ג. ב"כ הבעל ייתן את תגובתו על טענות האישה על ההסכם שלא קוים, וזאת בתוך 30 יום. ד. בית הדין ידון בטענות האישה על אי קיום ההסכם וכפייתו. ה. מזונות הקטין ומזונות האישה שנקבעו בהסכם שעליהם אין מחלוקת בחיובם יהיה ניתן לאישה לתבוע את חובה כולל בהוצל"פ כמקובל". יצוין, כי ביני לביני החליפה העותרת את באי-כוחה בעורך דין אחר וזה הגיש בשמה בקשה לבית הדין הרבני האזורי, במסגרתה התבקש בית הדין הרבני האזורי לדון בחלוקת הרכוש המשותף ובטענות העותרת בקשר להסכם עוד בטרם יסודר הגט, בניגוד להחלטתו מיום 12.07.2022. ביום 31.08.2022 ניתנה החלטת בית הדין הרבני האזורי בבקשה זו, כהאי לישנא: "א. בית הדין מבהיר כי הסכמות שעלו בדיון ניתנו במפורש על ידי האשה, ולאחר שבית הדין וידא כי האשה מודעת למשמעות הדברים וההשלכות הנובעות מכך נכתבו ההסכמות בפרוטוקול הדיון. ב. בית הדין רואה בחומרה רבה התנהלות של ב"כ החדש של האשה שלא נוכח בדיון הקודם בניסיון ליצור מצגת שווא, וכל שכן בניסיון לחזור מהסכמות מחייבות שעלו בערכאה שיפוטית. ג. בית הדין מבהיר כי בחזרה מהסכמות שנתנו בפני בית הדין עלול בית הדין מעבר לכך שלא לקבל את החזרה מהסכמות לחייב בהוצאות משפטיות לאוצר המדינה ולצד שכנגד". על החלטה זו ערערה העותרת לבית הדין הרבני הגדול, שכאמור דחה את ערעורה ביום 02.03.2023. בתמצית נפסק, כי החלטות בית הדין הרבני האזורי, מיום 12.07.2022 ומיום 31.08.2022, הן תולדה של הסכמה אליה הגיעו הצדדים בדיון שהתקיים בפניו ביום 10.07.2022, וכי הסכמה זו אף כרוכה בהתחייבותם המפורשת בהסכם מיום 31.03.2019 שלפיו יפעלו לסידור הגט. כן נקבע כי ההתחייבות האמורה שבהסכם הופרה על-ידי העותרת "בכל תביעותיה החדשות וכן בערעור". לא זו אף זו, הוזכר כי העותרת היא זו שהגישה את תביעת הגירושין, דבר המעיד על כך שהערעור הוגש על-ידה "[ב]חוסר כנות". לבסוף, הוער כי: "לבית הדין חשש שכל מטרת המערערת היא לגרום שהמשיב ימשיך וישלם לה מזונות חודשיים בסך 3,000 ₪ עד לסידור הגט וכפי שנכתב בסעיף 24 להסכם בסיפא שלו וזאת בנגוד לסעיפים הקודמים שציינו חיוב הצדדים לפעול מייד לסידור גט בגין תביעת מי מהם לגירושין. סעיף זה משמש למערערת אמתלאה לתבוע תביעות שונות ולעכב את סידור הגט בניגוד לסעיפים מפורשים שאותם היא מפרה". טרם חתימה הובהר, כי אם העותרת תסכים לקבל את הגט במועד דיון שנקבע לשם כך ליום 05.03.2023 – היא לא תחויב בהוצאות בגין הערעור. להשלמת התמונה יצוין, כי בהמשך הדברים העותרת הגישה "בקשה בהולה לעיון חוזר" בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, שנדחתה על-ידו ביום 23.07.2023. העתירה ותגובות המשיבים על פסק הדין, כמו גם על החלטות בית הדין הרבני האזורי, הגישה העותרת את העתירה שלפנינו. בעתירתה גוללה העותרת התרחשויות אשר אירעו לכאורה במסדרונות בית הדין הרבני האזורי ביום 10.07.2022, אז התקיים הדיון שהוזכר לעיל. לטענת העותרת, התרחשויות אלו מצביעות, לשיטתה, על כך שבתי הדין הרבניים 'כפו' "הסכמה על העותרת – מבלי שזאת האחרונה הסכימה – ולעולם לא הסכימה אליה". בפרט, טענה העותרת כי לא הסכימה לקבל גט בטרם יחולק הרכוש המשותף שבבעלות הצדדים וכי בדומה לכך לא הסכימה "לוותר על מזונות אישה, לוותר על כל הזכויות הכספיות המגיעות לעותרת מכוח פסק דין חלוט מעל מיליון ₪". בתוך כך נטען, כי החלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 12.07.2022 גרמה לעותרת לנזקים כספיים קשים ואף הביאה אותה לכדי פשיטת רגל. לבסוף, העותרת טענה כי בתי הדין הרבניים נהגו בה באופן מפלה, זאת על רקע העובדה שנישאה לאדם הצעיר ממנה באחד-עשר שנים. ביום 06.11.2023 הוריתי למשיב וליועץ המשפטי לשיפוט הרבני (להלן: היועץ) להגיש את תגובותיהם לעתירה; ואלו הוגשו ביום 20.12.2023. המשיב טען כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי שדבק בהגשתה. כמו כן נטען, כי אף לגופם של דברים לא קמה כל עילה להתערבותנו בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול ובהחלטות בית הדין הרבני האזורי, שיסודם בהסכמת הצדדים שניתנה בדיון מיום 10.07.2022 ובהסכם שכרתו ביום 31.03.2019. כמו המשיב, אף היועץ סבור כי דין העתירה להידחות מחמת שיהוי. עוד הוסיף וטען היועץ כי לא עלה בידי העותרת לבסס את הטענה כי ההסכמה שנתנה בדיון ביום 10.07.2022 הייתה תוצאה של כפייה, ואף נטען כי עיון בפרוטוקול דיון זה מוביל למסקנה הפוכה. בתוך כך, הוטעם כי העותרת נמנעה מלזמן לעדות את מי מעורכי הדין שייצגו אותה בדיון מיום זה, מחדל שנטען כי יש לזקוף לחובתה. כן נטען כי לא עלה בידי העותרת לבסס את טענתה לפיה פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול והחלטות בית הדין הרבני האזורי פגעו בזכויותיה או גרמו לה להפסדים כספיים; שכן, הובהר כי בהחלטה מיום 12.07.2022 נקבע במפורש כי בית הדין הרבני האזורי ידון בטענות העותרת לעניין כפיית ההסכם מיום 31.03.2019 והפרתו וכי העותרת רשאית להגיש תביעה ללשכת ההוצאה לפועל בגין מזונות הילד ומזונותיה – ככל שאין עליהם מחלוקת. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה על נספחיה ובתגובות המשיבים לה, נחה דעתי כי דינה להידחות על הסף וזאת מחמת היעדר עילה להתערבותנו. סעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה קובע כי בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, מוסמך בית משפט זה, בין השאר: "לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בענין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני שלא לפי סמכותם; ובלבד שלא ייזקק בית המשפט לבקשה לפי פסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו; ואם לא היתה לו הזדמנות סבירה לעורר שאלת הסמכות עד שניתנה החלטה על ידי בית הדין הדתי, רשאי בית המשפט לבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה על ידי בית הדין הדתי ללא סמכות". כפועל יוצא, הלכה היא עמנו כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין שנתנו בתי הדין הרבניים והתערבותו בהם "תחומה לארבע סוגים כלליים של מקרים: חריגה מסמכות; פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי ומקרים בהם נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר" (בג"ץ 1889/23 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 18 (23.08.2023), והאסמכתאות שם; ראו גם: בג"ץ 5430/23 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקאות 23-21 (07.12.2023)). כמפורט להלן, לא מצאתי כי ענייננו נופל לגדר אחד ממקרים אלה. בפתח הדברים ראוי שאעיר, כי האופן שבו נוסח כתב העתירה מעורר קושי לעמוד על טיב ומהות טענות העותרת ביחס להסכמתה כפי שתוארה בהחלטה מיום 12.07.2022. דהיינו, האם טוענת היא כי הסכימה למתווה שנקבע בהחלטה זו, אך כי הסכמתה זו ניתנה מחמת 'כפיה' כמובנה בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; או שמא, לטענתה כלל לא נתנה את הסכמתה מלכתחילה וטענתה היא, הלכה למעשה, 'טענת לא נעשה דבר' (ראו למשל: ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (06.08.2007)). כך או אחרת, אציין כי לא עלה בידי העותרת להציג ולו ראשית ראיה לכל פגם בהסכמה או ברצון למתווה שעוגן בהחלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 12.07.2022 – לבטח לא ברמה הנדרשת לשם התערבותנו, בראי אמות המידה החלות בנדון. לא אחת נפסק כי "טענות נוסח כפייה ועושק בהסכמי גירושין [...] אינם מצדיקים, ברגיל, התערבותו של בית משפט זה, שאינו יושב כערכאת ערעור שלישית על בית הדין הגדול" (בג"ץ 8981/12 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, פסקה 9 (08.01.2014)); בדומה לכך נפסק, כי אין הצדקה להתערבות בית משפט זה בשאלה אם אחד מן הצדדים גמר בדעתו להגיע להסכמה מסוימת בפני בית הדין הרבני האזורי (בג"ץ 5680/11 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי פתח תקוה, פסקה 4 (04.10.2011)). יוער, כי פסיקת בית המשפט הגבוה לצדק המוזכרת, ניתנה, ברובם של המקרים, על רקע פסקי דין בגדרם אישר בית הדין הרבני הסכם ממון (כמובנו בסעיף 1 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973), אך דומני כי כוחם של הדברים יפה גם לעניין ההסכמה אליה הגיעו הצדדים דנן. על כל האמור יש להוסיף, כי בדיון שהתקיים ביום 10.07.2022 העותרת יוצגה על ידי שני עורכי דין ומשכך, בהיעדר כל טעם מבורר – אין מקום לדחות את התרשמותם של בתי הדין הרבניים כי היא גמרה אומר להגיע להסכמה האמורה (ראו למשל: בג"ץ 8947/12 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי – ירושלים, פסקה 5 (24.04.2013); בג"ץ 10223/09 פלונית נ' בית הדין האזורי באשדוד, פסקה 4 (03.01.2010)). לבסוף, ראוי לציין כי החלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 12.07.2022 אך הולכת עקב בצד אגודל עם הוראות ההסכם שכרתו הצדדים ביום 31.03.2019, במסגרתו התחייבו השניים לפעול להסדרת הגט בהקדם האפשרי. אלו הם פני הדברים גם ביחס לקביעת בית הדין הרבני האזורי לפיה החל מיום 10.07.2022 אין המשיב חב עוד במזונות העותרת, קביעה אשר תואמת את הוראת סעיף 24 להסכם. בנסיבות אלה, מקום בו הוראות ההסכם ממילא קובעות כי הצדדים יפעלו בהקדם האפשרי להסדרת הגט וכי החל ממועד סידור הגט אין העותרת זכאית עוד למזונותיה, מקובלת עליי גם טענת היועץ כי לא עלה בידי העותרת להבהיר במה קיפחה את זכויותיה קביעת בית הדין הרבני האזורי לפיה הסדרת הגט תיעשה קודם לדיון בטענותיה ביחס להסכם, זאת לבטח כאשר היא היא זו שהגישה את תביעת הגירושין. טרם חתימה יוער, כי טענת העותרת להפלייתה על-ידי בתי הדין הרבניים נטענה בעלמא, ללא כל תימוכין ומוטב לה אילו כלל לא הייתה נטענת. סוף דבר העתירה נדחית בזאת; ובנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות. ברי, כי יתר טענות הצדדים שמורות להם. ניתן היום, ‏ט"ז בטבת התשפ"ד (‏28.12.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ______________________ 23064370_C04.docx יש מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1