מר סאלח ג'בארה,ראש עיריית טייבה נ. מר אופיר פז-פינס ,שר הפני

פסק-דין בתיק בג"ץ 6437/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6437/05 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרים: 1. מר סאלח ג'בארה, ראש עיריית טייבה 2. מר מוחמד עאזם, סגן ראש העיר 3. מר ע.לטיף שיח יוסף ,סגן ראש העיר 4. מר איאד בלעום, סגן ראש העיר 5. מר יאסר גבארה, חבר מועצת העיר 6. מר פואד בלעום, חבר מועצת העיר 7. מר ריאד טויל, חבר מועצת העיר 8. מר חאלד בראנסי, חבר מועצת העיר 9. מר מהיוב ג'אבר, חבר מועצת העיר נ ג ד המשיבים: 1. מר אופיר פז-פינס, שר הפנים 2. עאזם אחמד, חבר מועצת העיר 3. סמי ג'באלי, חבר מועצת העיר 4. חאלד נאשף, חבר מועצת העיר 5. ריאד עיסא, חבר מועצת העיר 6. עאמר יאסין, חבר מועצת העיר 7. חתאם ג'אבר, חבר מועצת העיר 8. מר חמדאן טויל, חבר מועצת העיר עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ח בתמוז תשס"ה (4.8.05) בשם העותרים: עו"ד ג' נשיץ; עו"ד ש' לכנר; עו"ד ע' מור בשם המשיב 1: עו"ד ע' הלמן בשם המשיבים 2, 6 עו"ד ו' מסארווה בשם המשיבים 4, 8: עו"ד ו' ראבי בשם המשיב 5: עו"ד ש' מנצור; עו"ד ה' סמורצוק פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. העתירה שלפנינו מכוונת כנגד החלטתו של שר הפנים מיום 18.5.05, במסגרתה נקבע כי הבחירות לעיריית טייבה ייערכו ביום 13.9.05. ביום 4.8.05 נערך דיון בעתירה ונשמעו טיעוניהם של בעלי הדין. עם סיומו של הדיון ניתן פסק דין הדוחה את העתירה. מפאת דחיפות העניין נקבע כי הנימוקים לפסק הדין יינתנו בנפרד. עתה נפרט את נימוקינו. השתלשלות האירועים וטענות בעלי הדין 2. בשנת 1999 פקד את עיריית טייבה (להלן - העירייה) משבר כלכלי חמור. בעקבות משבר זה, עתרה המדינה לבית המשפט המחוזי בבקשה לפשרה או להסדר בין העירייה לבין נושיה (סעיפים 233 ו-380 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, אשר היו בתוקף אותה עת). במסגרת הליכי ההסדר, מינה בית המשפט נאמנים. הסדר הנושים אושר על ידי בית המשפט ביום 31.10.00. לאור דיווחים מטעם הנאמנים בדבר אי סדרים בעירייה, מינה מנכ"ל משרד הפנים ביום 14.12.01 ועדת חקירה אשר תפקידה לבחון את הצורך בפיזור מועצת העירייה (סעיף 143(א)(3) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן - הפקודה)). בסמוך לאחר מינויה של ועדת החקירה (להלן - הוועדה) התפטר ראש העירייה שכיהן אותה עת. יצוין, כי מועצת העירייה וראש העירייה שהתפטר נבחרו בבחירות שנערכו בשנת 1998. בעקבות ההתפטרות, בחרה מועצת העירייה (להלן - המועצה) ביום 13.1.02 את העותר 1 לתפקיד ראש העירייה. ביום 24.10.02 הוגש דין וחשבון מטעם הוועדה. במסגרת הדו"ח צוין, כי העותר 1 פועל במרץ לקידומה של תוכנית ההבראה, וכי עריכת בחירות באותו שלב עלולה להשפיע לרעה על מצבה של העירייה ולסכל את השלמת יישומה של התוכנית. לפיכך, המליצה הוועדה לדחות את מועד הבחירות בעיר. שר הפנים דאז, מר אלי ישי, החליט לאמץ את המלצת הוועדה. עתירה אשר הוגשה לבית משפט זה כנגד ההחלטה הנזכרת נדחתה ביום 15.1.03, לאור הסדר אליו הגיעו בעלי הדין דשם (בג"ץ 10878/02). על פי ההסדר, התחייבה המדינה לבחון אפשרות למינויה של ועדה קרואה או לחלופין לקביעת מועד בחירות. זאת, לאחר קבלת דו"ח מעודכן מטעם הוועדה בחודש מרץ 2003. בדו"ח התקופתי, אשר הוגש ביום 1.7.03, חזרה הוועדה והמליצה לדחות את מועד הבחירות על מנת לאפשר את המשכם של הליכי ההבראה. בניגוד להמלצה הנזכרת, החליט שר הפנים דאז מר אברהם פורז ביום 22.7.03, כי הבחירות בעיר טייבה יתקיימו ביום 22.10.03, הוא מועד הבחירות הכלליות לרשויות המקומיות. אף כנגד החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, הפעם על ידי העותר 1 ועל ידי עותרים נוספים. ביום 10.9.03 דן בית משפט זה בעתירה והחליט לקבלה. הנימוקים לפסק הדין ניתנו ביום 12.11.03 (בג"ץ 7364/03 ג'בארה נ' שר הפנים, פ"ד נח(1) 769 (להלן - פסק הדין הקודם)). בפסק הדין נקבע, כי החלטת השר לקיים את הבחירות במועדן אינה מאזנת כראוי בין השיקולים השונים הצריכים לעניין. זאת, משום שמעדיפה היא באופן מוחלט את העיקרון הדמוקרטי של קיום בחירות במועדן, ואינה מעניקה משקל ראוי לאינטרס הנוגד של העירייה ושל תושביה בהמשך הליכי ההבראה. לפיכך, מצויה ההחלטה מחוץ למתחם הסבירות ודינה להתבטל. מפאת חשיבותו של הסעד האופרטיבי אשר הוענק במסגרת אותו הליך לענייננו, נביא להלן את הקטע הרלוונטי: "19. איזון ראוי ומידתי בין הערכים והאינטרסים הצריכים לעניין מצדיק דחיית הבחירות לזמן קצוב באופן שיעניק לתהליך ההבראה המתנהל בעיר טייבה סיכוי להתקדם עד להבשלת התנאים ההולמים לעריכת בחירות חדשות בעיר, על כל הכרוך בכך. משך הזמן הדרוש לעניין זה נתון להחלטתו של השר על-פי התנאים והנסיבות כפי שיתפתחו, בכפוף לפרק זמן מינימלי של שנה אחת מיום 10.9.03, ולאחר שיעיין בדוחות רבעוניים נוספים שיוגשו לו על-ידי ועדת החקירה. ...." (שם, עמ' 785). 3. ביום 1.12.04 הגישה הוועדה דו"ח תקופתי נוסף. במסגרת הדו"ח שבה הוועדה והמליצה להימנע מקביעת מועד בחירות "לפחות עד סוף שנת 2005". ביום 6.2.05 קיים שר הפנים אופיר פז-פינס, הוא המשיב 1 (להלן - השר), דיון בעניין עיריית טייבה. במהלך הדיון התברר כי קיימים כשלים בתפקודו של העותר 1 בכל הנוגע לתחום דיני התכנון והבניה, וכי גורמי הפיקוח המחוזיים אף הגישו נגדו תלונה במשטרה בחשד להוצאת היתרי בניה שלא כדין. ביום 21.3.05 קיים השר דיון נוסף בנוגע לעיריית טייבה. במסגרת דיון זה ציין יו"ר הוועדה, כי נושאי התכנון והבניה כלל לא נבדקו על ידי הוועדה וכי הוועדה ממליצה לקיים בחירות לעירייה עד סוף שנת 2005. הממונה על מחוז המרכז חזר על המידע בדבר אי סדרים בעירייה בכל הנוגע לתחום התכנון והבניה ובדבר חוסר שיתוף הפעולה של העותר 1 בסוגיה זו. עם זאת, ציין הוא כי העותר 1 מכחיש את הטענות בעניין זה. ממלא מקום היועץ המשפטי של משרד הפנים המליץ לשר לקיים בחירות בשנת 2005, ואילו מנכ"ל המשרד המליץ לאפשר לעותר 1 ולמועצה לכהן תקופה מסוימת נוספת. בתום הדיון החליט השר, כי הבחירות לעיריית טייבה ייערכו במהלך שנת 2005. השר שלח לעותר 1 מכתב הנושא תאריך 17.4.05, בו הודיע לו על החלטתו לקיים את הבחירות במהלך שנת 2005 ואף פרש בפניו את הנימוקים להחלטתו (להלן - המכתב). בין היתר צוין במכתב כי חלוף הזמן, בצירוף ההתנהלות הבלתי תקינה בתחום התכנון והבניה, מטים את הכף לעריכתן של בחירות. זאת, על אף פעולתה הנמרצת של העירייה בראשותו של העותר 1 להמשך הליכי ההבראה. יצוין, כי לטענת השר הודיע הוא לעותר 1 על החלטתו כבר ביום 3.4.05, במסגרת שיחה טלפונית שהתקיימה בין השניים. השר המשיך וציין, כי במסגרת השיחה האמורה אמר העותר 1 שההחלטה מקובלת עליו, אך ביקש כי מועד הבחירות יתואם עימו. העותר 1 מצידו מכחיש כי עניין הבחירות עלה במסגרת השיחה הנזכרת. כפי שיתברר בהמשך, לסוגיה זו לא נודעת נפקות על ההכרעה בענייננו. ביום 18.5.05 החליט השר כי הבחירות הקרובות לעירייה יתקיימו ביום 13.9.05 (להלן - ההחלטה). אין מחלוקת, כי הכוונה הינה לבחירות לראשות העירייה כמו גם למועצת העירייה. ההחלטה התקבלה מכוח סמכותו של השר על פי סעיף 5(א) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה-1965 (להלן - חוק הבחירות). ביום 5.6.05 פנו העותר 1 וחלק מחברי המועצה (יחד להלן - העותרים) לשר וביקשו ממנו לבטל את החלטתו בדבר עריכת בחירות לעירייה. בהיעדר תגובה מטעם השר, פנו אליו העותרים בשנית ביום 28.6.05. בין לבין, ביום 19.6.05 פורסמה ההחלטה ברשומות. משלא התקבלה כל תגובה מאת השר, הגישו העותרים את העתירה דנא ביום 4.7.05. 4. במסגרת עתירתם העלו העותרים טענות שונות נגד החלטתו של השר. לגישתם, לא היה השר מוסמך להורות על עריכתן של בחירות, בין היתר מאחר שהליכי ההבראה טרם הסתיימו. משמע, טרם חלפה הסיבה אשר מנעה מלכתחילה את עריכת הבחירות במועדן. העותרים הוסיפו וגרסו, כי החלטת השר חורגת מן האיזונים אשר נקבעו בפסק הדין הקודם ועל כן לוקה היא בחוסר סבירות קיצוני. עוד טענו, כי אף אם קיימים אי אילו כשלים בתחום התכנון והבניה, לא היה מקום להורות על עריכת בחירות בעטיים. זאת, בין היתר, מאחר שיש בכך משום אפליה ביחס לרשויות מקומיות רבות אחרות, בפרט במגזר הערבי, אשר גם בהן קיימים ליקויים דומים. בהקשר זה אף הלינו העותרים על כך שלא ניתנה לעותר 1 זכות טיעון עובר להחלטתו של השר. השר מצידו, ביקש כי נידחה את העתירה על הסף, בין היתר בשל היותה נגועה בשיהוי. אף לגוף העניין סבר הוא כי דין העתירה להידחות. משיבים 4 ו-8 תמכו בעמדת העותרים, ואילו יתר המשיבים סמכו ידיהם על עמדתו של השר. שיהוי 5. נתייחס תחילה לסוגיית השיהוי. לטענת השר, התאריך המופיע על גבי המכתב - 17.4.05 - הוא המועד הרלוונטי לצורך בחינת קיומו של שיהוי. במסגרת המכתב הודיע השר לעותר 1 כי החליט להורות על קיומן של בחירות לעירייה במהלך שנת 2005, מבלי שנקב במועד מדויק בו ייערכו הבחירות. נוטה אני לדעה, כי לא ניתן לראות בהודעה זו משום החלטה מושלמת אשר אפשר היה להשיג עליה ולהעמידה לביקורת שיפוטית. מכל מקום, ביום 18.5.05, משהושלמה המלאכה ונקבע תאריך הבחירות המדויק, נפתח הפתח לתקיפתה של החלטת השר. אף אם מונים את התקופה לעניין שיהוי אך מיום 18.5.05, הרי שדינה של טענת השיהוי להתקבל. יצוין, כי אין מחלוקת שהחלטת השר מיום 18.5.05 בדבר תאריך הבחירות נודעה לעותרים מיד לאחר נתינתה. משכך, אין ממש בטענת העותרים לפיה המועד הרלוונטי לסוגיית השיהוי הינו מועד פרסומה של ההחלטה ברשומות (19.6.05). 6. כאמור, הנחתנו היא כי המועד הרלוונטי לעניין סוגיית השיהוי הינו יום 18.5.05, הוא יום מתן ההחלטה. פנייתם הראשונה של העותרים לשר נעשתה ביום 5.6.05, כשבועיים וחצי לאחר מועד ההחלטה. פנייה נוספת לשר בוצעה ביום 28.6.05. בהיעדר תגובה מצידו של השר, הוגשה העתירה ביום 4.7.05. זאת, שעה שהבחירות נקבעו ליום 13.9.05. האם יש לקבוע, על רקע נתונים אלו, כי התנהלותם של העותרים לוקה בשיהוי? דומה כי עלינו להשיב בחיוב על שאלה זו. בית משפט זה חזר ושנה, כי בכל הנוגע להליכים שעניינם בחירות, אף שיהוי קצר די בו כדי להוביל לדחייתה של העתירה. על כן, המבקש להשיג על החלטה ביחס לבחירות נדרש לפעול במהירות ובזריזות (למשל, בג"ץ 6905/98 ארד נ' פקיד הבחירות למועצה המקומית בנימינה, פ"ד נב(5) 414 (להלן - פרשת ארד), 418; בג"ץ 2115/99 הוועד המקומי צור יגאל נ' שר הפנים, פ"ד נג(4) 61 (להלן - פרשת צור יגאל), 69). הטעם העומד בבסיסה של הלכה זו הינו הצורך למנוע שיבוש בהליך הבחירות ולהקפיד כי הבחירות תיערכנה במועדן (בג"ץ 705/78 הרשימה לחידוש ויזמה "חי" נ' פקיד הבחירות למועצת עירית גבעתיים, פ"ד לב(3) 608). בענייננו, הגישו העותרים את עתירתם כחודש וחצי לאחר מועד ההחלטה וכחודש לאחר פנייתם הראשונה לשר. אמנם, לאור דחיפותו של העניין ראוי היה כי השר ישיב במהירות לפניותיהם של העותרים. עם זאת, על רקע סד הזמנים הקיים לא הצדיקו פניותיהם של העותרים לשר עיכוב של כחודש וחצי מרגע מתן ההחלטה ועד להגשתה של העתירה (ראו פרשת צור יגאל, עמ' 70; פרשת ארד, עמ' 420). נזכיר, כי העתירה הוגשה ביום 4.7.05, כשבעים ימים לפני מועד הבחירות אשר נקבע על ידי השר. חוק הבחירות קוצב מועדים נוקשים לעריכתן של הכנות שונות לקראת הבחירות. אין מקום להידרש לפרטיהם של המועדים האמורים. די שנאמר, כי בהתחשב בזמן הדרוש לבירורה של עתירה מסוג זה, לא ניתן היה לצפות שההכרעה בעתירה תינתן טרם שיחלוף חלק בלתי מבוטל מאותם מועדים. סבירות ההחלטה 7. הגענו לכלל מסקנה, כי העתירה שלפנינו נגועה בשיהוי. עם זאת, החלטתנו לדחות את העתירה אינה מבוססת על טעם זה לבדו. לקביעה בדבר קיומו של שיהוי מצטרפים אף נימוקים הנוגעים לגופו של עניין. נסביר עתה את כוונתנו. סעיף 5(א) לחוק הבחירות מסמיך את שר הפנים לדחות את מועד הבחירות ברשות מקומית מסוימת, אם נוכח כי אין אפשרות לקיים את הבחירות במועדן או כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את דחייתן. הסעיף ממשיך וקובע, כי מועד הבחירות החדש ייקבע ככל האפשר בסמוך לאחר חלוף הסיבה לאי קיומן של הבחירות במועדן המקורי. בפסק הדין הקודם התייחס בית משפט זה לסמכות האמורה: "באיזון שבין ערך מימושן של הזכויות לבחור ולהיבחר ושל קיום הבחירות במועדן לבין אינטרסים ציבוריים נוגדים יועדף בדרך-כלל הערך הראשון, אלא אם תכלית בעלת משקל רב ביותר מצדיקה את דחייתן. מכאן, שהפעלת הסמכות לסטות ממועד הבחירות הקבוע תופעל בזהירות ובמשורה אך במצבים מיוחדים של צורך חיוני נוגד" (שם, עמ' 778). בית המשפט המשיך וקבע, כי בין האינטרסים הציבוריים אשר עשויים להצדיק את הפעלת סמכותו של שר הפנים לדחייתן של הבחירות, מצוי הצורך לאפשר יישומם של הליכי הבראה ושיקום ברשות המקומית. מסקנתו של בית משפט זה הייתה, כי החלטת השר פורז להימנע כליל מדחיית הבחירות לעירייה לוקה בחוסר סבירות, וכי איזון ראוי בין האינטרסים הנוגדים מחייב את דחייתן של הבחירות לתקופה קצובה על מנת לאפשר את המשך ביצועה של תוכנית ההבראה. משך תקופת הדחייה, כך נקבע, נתון לשיקול דעתו של שר הפנים על פי התנאים שיתפתחו, וזאת בכפוף לתקופה מינימאלית של שנה אחת מיום 10.9.03 (פיסקה 2 לעיל). 8. משעמדנו בתמצית על הכרעתו של בית משפט זה במסגרת פסק הדין הקודם, נפנה עתה לבחון את ההחלטה נשוא העתירה שלפנינו. ממכתבו של השר, כמו גם מתגובתו לעתירה, עולה כי שני נימוקים עיקריים עמדו בבסיס החלטתו בדבר קיומן של בחירות לעירייה ביום 13.9.05: האחד, כשלים מהותיים בתחום התכנון והבניה; השני, חלוף הזמן מאז קיומן של הבחירות האחרונות ומאז מתן פסק הדין הקודם. לעניין הנימוק הראשון טענו העותרים, כי החלטתו של השר לוקה באפליה. זאת, מאחר שהתנהלותו של העותר 1 בתחום התכנון והבניה אינה חורגת מן ההתנהלות המקובלת במסגרת רשויות מקומיות רבות אחרות, בפרט אלה במגזר הערבי. עוד הוסיפו, כי היה על השר לערוך לעותר 1 שימוע, בין היתר על מנת לאפשר לו להתייחס לטענות נגדו. אכן, התנהלותו של העותר 1 במסגרת תפקידו כיו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה טייבה, כפי שזו משתקפת מתגובת השר לעתירה, מעוררת תמיהה. כך למשל נטען, כי העותר 1 הוזמן מספר פעמים ליחידת הפיקוח הארצית על הבניה, לשם מסירת גרסתו בנוגע לחשד בדבר מתן היתרי בניה שלא כדין, אך הוא נמנע פעם אחר פעם מהיענות להזמנות. כן צוין, כי יחידת הפיקוח המחוזית הגישה תלונה למשטרה בעניין זה נגד העותר 1. זאת ועוד, לא הרי קביעת מועד לבחירות שנדחו (סעיף 5(א) לחוק הבחירות) כהרי החלטה על הקדמת מועד הבחירות לרשות המקומית בשל ליקויי תכנון ובנייה (סעיף 143 לפקודה). לפיכך, אף לוּ היה מוכח כי השר נקט כלפי העותר 1 אמות מידה שונות מאלו הנהוגות דרך כלל ביחס לכשלים בתחום התכנון והבניה, אפשר שלא היה בכך כדי לבסס טענת אפליה. עם זאת, מסכים אני כי ראוי היה שהשר יערוך לעותר 1 שימוע טרם קבלת ההחלטה, על מנת לאפשר לו להציג בפניו את עמדתו ביחס לטענות לגבי אי סדרים בתחום התכנון והבניה. בפרט כך, לאור העובדה שהממונה על מחוז המרכז ציין במסגרת הדיון שהתקיים ביום 21.3.05, כי העותר 1 מכחיש את האמור בדו"ח מטעם יחידת הפיקוח המחוזית. לעניין זה אין לקבל את עמדת השר, לפיה די היה בזימונו של העותר 1 להצגת עמדתו בפני יחידת הפיקוח הארצית כדי לצאת ידי חובת השימוע. יש לזכור כי השר - ולא יחידת הפיקוח - הוא אשר מוסמך להחליט בדבר קיומן של בחירות. 9. קבענו אם כן, כי היה על השר לערוך לעותר 1 שימוע על מנת לאפשר לו לשטוח את טענותיו ביחס לליקויים הנטענים בתחום התכנון והבניה. אף על פי כן, בנסיבות העניין אין בפגם זה כדי להביא לביטולה של ההחלטה. הסיבה לכך היא, כי הנימוק השני שעמד בבסיס ההחלטה, אשר עניינו חלוף הזמן, מהווה טעם מספיק לקביעתו של השר. אין צורך להרבות מילים בדבר חשיבותה הרבה של הזכות לבחור ולהיבחר, אשר הינה ביטוי ראשון במעלה של עקרונות יסוד דמוקרטיים. ברי, כי ככל שהתקופה של דחיית הבחירות ארוכה יותר, כך הפגיעה בזכות האמורה רבה יותר. ממילא נדרשים טעמים בעלי משקל גדל והולך כדי להצדיק את המשך הדחייה (ראו, בג"ץ 446/83 ח'יר נ' שר הפנים, פ"ד לז(4) 263, 266). מבחינה זו ניתן לומר, כי קיימת מעין "מקבילית כוחות" בין השיקולים שעניינם קידום הליכי הבראה, לבין השיקול הדמוקרטי, המתבטא בעריכתן של הבחירות במועדן. כפי שנקבע בפסק הדין הקודם, המשך ביצועם של הליכי ההבראה בעירייה הצדיק, אותה עת, את דחייתן של הבחירות לתקופה מסוימת ביחס למועד הבחירות הכלליות לרשויות המקומיות שחל ביום 28.10.03. עם זאת, מאז אותו מועד ועד למועד הבחירות שנקבע על ידי השר תחלוף תקופה של קרוב לשנתיים. ממילא תחלוף (ולמעשה חלפה כבר לפני חודשים רבים) אף התקופה המינימאלית שנקבעה בפסק הדין הקודם (פיסקה 2 לעיל). במועד הבחירות שנקבע יכהנו חברי המועצה בתפקידם משך תקופה של כשבע שנים. העותר 1, אשר נבחר לתפקידו על ידי המועצה ולא באופן ישיר על ידי תושבי העיר, יכהן אותה עת תקופה של שלוש שנים ושמונה חודשים. אכן, אין מחלוקת כי העירייה בראשותו של העותר 1 ממשיכה ביישומם של הליכי ההבראה. עם זאת, דומני כי חלוף הזמן מאז מתן פסק הדין הקודם מהווה, כשלעצמו, שינוי נסיבות מהותי. בכך יש כדי לשנות את נקודת האיזון בין השיקולים הנוגדים, ביחס לנקודת האיזון שהייתה קיימת בעת מתן פסק הדין הקודם. מכל מקום, כיום בוודאי שאין לקבוע כי החלטתו של השר חורגת ממתחם הסבירות. זאת כאמור, אף בהתעלם מן השיקולים הנוגעים לתחום התכנון והבניה. 10. סוף דבר, מן הנימוקים הנזכרים החלטנו על דחייתה של העתירה. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה עם פסק דינו של חברי השופט א' גרוניס ועם הנמקותיו. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, י"ח באב תשס"ה (23.8.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05064370_S07.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il חכ/