יעקב נ' בד"ץ העדה החרדית ירושלים ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6435/23 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט י' כשר העותר: יעקב יעקב נ ג ד המשיבים: 1. בד"ץ העדה החרדית ירושלים 2. בית משפט השלום בית שאן 3. בית משפט מחוזי בנצרת עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד מתן לקר פסק-דין השופט י' כשר: בפנינו עתירה למתן צו על תנאי המורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יורו "על קיומו של משפט מלא... הידוע כהליך ת"א 43968-12-21 מא' ועד ת' אצל המשיב 3 אשר קבע מועד לדיון קדם משפט – ולפתע ובאורח פלא – חזר בו... מהחלטתו והחליט לדחות את התביעה על הסף בגלל טעמים של התיישנות ומעשה בית דין". ואלה עיקרי העובדות הרלוונטיות לענייננו: ביום 20.12.2021 הגיש העותר לבית המשפט המחוזי בנצרת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, שעניינה במכתב שנשלח ביום 23.11.2004 על-ידי המשיב 1 (להלן: הפרסום ו-המשיב, בהתאמה). ביום 13.1.2022 הגיש המשיב בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות ומחמת מעשה בית דין. בבקשה נטען כי עילת התביעה התיישנה בשים לב למועד הפרסום. מלבד זאת, צוין כי העותר הגיש שתי תביעות קודמות בנדון, שנדחו (וכי הערעורים שהוגשו על פסק הדין שדחו את התביעות, נדחו אף הם). ביום 21.3.2022 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 43968-12-21; השופט י' אברהם) (להלן: פסק דינו של בית המשפט המחוזי), במסגרתו נדחתה התביעה על הסף מטעמי התיישנות ומעשה בית דין. העותר מיאן להשלים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי והגיש ערעור לבית משפט זה (ע"א 3065/22). במסגרת הערעור נטען, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי קבע מועד לישיבת קדם משפט בהליך, אך חזר בו מהחלטתו זו לאחר הגשת הבקשה לסילוק התביעה על הסף, ובכך מנע מהעותר את יומו בבית המשפט. עוד נטען כי חלים בעניינו של העותר חריגים שונים הקבועים בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958; וכי אין זהות בין הפלוגתאות העומדות במוקד ההליכים השונים. הערעור נדחה בפסק דינו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים מיום 17.8.2022 (המשנה לנשיאה ע' פוגלמן, והשופטים ע' גרוסקופף ו-ר' רונן) (להלן: פסק הדין בערעור). בפסק הדין בערעור נדחו טענותיו של העותר הן לעניין ההתיישנות; הן לעניין קיומו של מעשה בית דין; הן לעניין הצורך בקיום דיון פרונטלי בבקשה לסילוק על הסף. כעת, בחלוף שנה ממועד מתן פסק הדין בערעור, הגיש העותר את העתירה דנן. בעיקרו של דבר, העותר שב ומעלה את הטענות שהועלו בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטוען כי לבית משפט זה מוקנית סמכות ליתן סעד "חרף כלל כל הטיעונים הטכניים שכבר נטענו בתיק חשוב זה על 'התיישנות ומעשה בית דין'". דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, בית משפט זה, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות, לרבות כאלו שניתנו על ידי בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים (ראו, מני רבים: בג"ץ 7025/22 חלפון נ' משרד המשפטים, פסקה 4 (7.11.2022)). ההליך המשפטי בעניינו של העותר הסתיים עם מתן פסק הדין בערעור, שהפך סופי ומוחלט. עתירה לבית משפט זה כבית המשפט הגבוה לצדק אינה מהווה חלופה להליך ערעור, ובוודאי שאינה חלופה להליך ערעור לאחר שהוגש ערעור ובית משפט זה החליט לדחותו. וכפי שצוין לאחרונה: "נקודת הסיום של התדיינות שיפוטית אינה כאשר כל הצדדים מיצו את רצונם להתדיין, אלא כאשר כללי סדר הדין קובעים כי ההליך המשפטי מוצה... עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק אינה מסלול שיורי העומד לרשות הצדדים על מנת להשיג נגד קביעות כאלה או אחרות שניתנו במסגרת ההליך המשפטי בעניינם. אין היא בגדר חריג לכלל הסופיות, אלא במקרים יוצאים מהכלל (כדוגמת טענה לחריגה מסמכות)" (בג"ץ 6175/23 חייאיב נ' משטרת ישראל (21.8.2023)). עניינו של העותר אינו בא בגדרם של המקרים המהווים חריג לאמור לעיל. סוף דבר: העתירה נדחית. הרבה לפנים משורת הדין, ונוכח נסיבותיו האישיות של העותר, לא ייעשה צו להוצאות לטובת אוצר המדינה. ניתן היום, ‏י"ד באלול התשפ"ג (‏31.8.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 23064350_L01.docx חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il