בית החולים מאיר נ. פלוני

החלטה בתיק רע"א 6435/15 בבית המשפט העליון רע"א 6435/15 לפני: כבוד השופט צ' זילברטל המבקשים: 1. בית החולים מאיר 2. קופת חולים כללית נ ג ד המשיב: פלוני בקשת רשות ערעור על החלטותיו בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 55020-01-15 שניתנו ביום 27.8.2015 וביום 20.9.2015 על ידי כב' השופט ד"ר מנחם רניאל בשם המבקשים: בשם המשיב: עו"ד תמר קרת; עו"ד רועי ליטוין עו"ד רשאד סלים פסק-דין בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 27.8.2015 ומיום 20.9.2015 בת"א 55020-01-15 (כב' השופט ד"ר מ' רניאל), בגדרן נדחו בקשות המבקשים להארכת מועד לצירוף חוות דעת רפואית מטעמם במסגרת תביעת רשלנות המתנהלת נגדם. רקע 1. כעולה מהבקשה, ביום 26.1.2015 הוגשה נגד המבקשים תביעה בגין רשלנות רפואית, שנגרמה, לטענת המשיב, במהלך הטיפול שניתן לו על ידי הצוות הרפואי של המבקש 1 (להלן: בית החולים). בתמצית, המשיב אושפז בבית החולים בפברואר 2008, ולטענתו בשל טיפול רשלני חלה הידרדרות במצבו הבריאותי עד כדי הצורך לעבור ניתוח להשתלת לב וכליה. לצורך תמיכה בטענותיו בעניין החבות והנזק, צירף המשיב לכתב התביעה חוות דעת רפואית מטעמו. 2. המבקשים הגישו כתב הגנה ביום 9.7.2015, לאחר שבקשותיהם השונות לאורכות התקבלו על-ידי בית משפט קמא. במקביל להגשת כתב ההגנה, שלחו המבקשים למשיב בקשה להשלמת ההליכים המקדמיים, ובהם – העברת כתב ויתור על סודיות רפואית, מענה על שאלון בתצהיר ודרישה לעיון ספציפי במסמכים. 3. כשלושה שבועות לאחר הגשת כתב ההגנה, ביום 2.8.2015, ניתנה החלטה במסגרתה ציין בית משפט קמא כי לכתב ההגנה לא צורפה חוות דעת רפואית מטעם המבקשים. משכך, נקבע כי ככל שהמבקשים מעוניינים לטעון טענות בעניינים שברפואה ולהסתמך לשם כך על חוות דעת רפואית, עליהם להגיש בקשה להארכת מועד להגשת חוות הדעת, הכוללת "טעם מיוחד" לארכה המבוקשת, ואם לא יעשו כן – לא יורשו להגיש חוות דעת רפואית מטעמם. עוד נאמר בהחלטה כי "ככלל, לצורך הגשת חוות דעת אודות הטענות להתרשלות הנתבעים [המבקשים, צ.ז.], כל המסמכים מצויים בידם, שכן ההתרשלות תיבחן לפי המסמכים שהיו ידועים להם בשעת הטיפול והאיבחון, וחובה עליהם לשמור מסמכים אלה". 4. בהתאם לאמור בהחלטה מיום 2.8.2015, הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להגשת חוות דעת מטעמם. בבקשה נטען כי המשיב לא פעל להשלמת ההליכים המקדמיים מטעמו, כך שהמבקשים לא יכולים היו לאתר את תיקיו הרפואיים המלאים להם נזקק המומחה מטעמם לצורך השלמת חוות דעתו. בית משפט קמא, בהחלטתו מיום 27.8.2015, אשר עליה נסובה הבקשה דנא, דחה את טענת המבקשים, וקבע כי: "לא ניתן כל טעם מדוע יש צורך בהארכת מועד לשם הגשת חוות דעת בענין ההתרשלות הנטענת, שהיה על הנתבעים להגיש עם כתב ההגנה. התרשלות זו של הנתבעים, מטבע הדברים, נלמדת מתוך המסמכים הרפואיים הנמצאים בידי הנתבעים, ואין להם צורך באיסוף מסמכים ממקורות אחרים לשם הגשת חוות דעת בעניין ההתרשלות ... על כן, אני דוחה את הבקשה להארכת מועד להגשת חוות דעת רפואית בענין ההתרשלות הנטענת ... אני מאריך את המועד להגשת חוות דעת רפואית בענין הנזקים הנטענים והקשר הסיבתי ביניהם לבין ההתרשלות עד 45 יום מיום שהתובע ישלים את ההליכים המקדמיים ... " (ההדגשות אינן במקור, צ.ז.). 5. חרף החלטה זו של בית משפט קמא, הגישו המבקשים בקשה נוספת להגשת חוות דעת רפואית לעניין ההתרשלות. בבקשה צוין כי בא-כוח המשיב מסכים למבוקש בה, ובלבד שתינתן לו הזכות להגיש חוות דעת משלימה. בהחלטה נוספת מיום 20.9.2015, אשר גם עליה נסובה הבקשה דנא, דחה בית משפט קמא את בקשת המבקשים, בציינו כי גם בבקשה זו אין "טעם מיוחד" המצדיק איחור בהגשת חוות דעת רפואית בעניין ההתרשלות. בית המשפט אף דחה את טענת המבקשים לפיה דחיית בקשתם פוגעת פגיעה קשה ולא מידתית בזכותם להתגונן מפני התביעה, והדגיש כי ניתנה להם ההזדמנות לתת טעם להארכת מועד אך טעם כזה לא הוזכר בבקשתם בכל הנוגע לעניין ההתרשלות. כלפי החלטות אלה הוגשה בקשת רשות הערעור דנא. הבקשה דנא והתגובה לה 6. בבקשתם מציינים המבקשים כי הם ערים לכך שעל-פי תקנה 128 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), על בעל דין המבקש להגיש חוות דעת נגדית, לעשות כן בתוך 60 ימים או זמן ארוך יותר שקבעה הערכאה הדיונית, אשר תחילתם מיום שהומצאה לו חוות הדעת שעליה הוא מבקש לחלוק. עם זאת, נטען כי בהתאם לפרקטיקה המקובלת, שהשתרשה לאורך השנים בתביעות נזקי גוף, נהוג למנות תקופה זו החל מיום שבו מוגש כתב ההגנה, הואיל ובמהלך תקופה זו פועלים הצדדים להשלמת ההליכים המקדמיים ביניהם, ובכלל זאת לאיתור התיעוד הרפואי הדרוש לצורך הכנת חוות דעת כאמור. כך, לטענת המבקשים, היה גם בענייננו: המבקשים ביקשו מהמשיב להעביר לידיהם את המסמכים הדרושים ולוותר על סודיות רפואית, על מנת שהמומחה מטעמם יוכל לאמוד את מצבו הנטען. המשיב לא פעל להשלמת ההליכים המקדמיים, ומשכך הוביל לעיכוב בהשלמת חוות הדעת שהייתה אמורה להתייחס למכלול השאלות בעניין ההתרשלות, הקשר הסיבתי והנזק. לטענת המבקשים, היות והמשיב סבל בעבר ממחלות לב וכליה עוד לפני האירועים נשוא כתב התביעה, היה חשוב שכל התיעוד בנוגע לעברו יועבר לעיונו של המומחה, על מנת לאפשר לו לבחון את סבירות הטיפול והאבחנות הרפואיות שהתקבלו בעניינו של המשיב בזמן אמת. מכל מקום, נטען כי גם אם בידי המבקשים היה מצוי התיעוד הרפואי הדרוש לצורך הכנת חוות הדעת בשאלת ההתרשלות בלבד, לא הייתה הצדקה לבצע הפרדה מלאכותית בין שאלת ההתרשלות ובין סוגיית הקשר הסיבתי והנזק. נטען, כי אין היגיון או טעם להגיש מספר חוות דעת רפואיות, כל אחת בסוגיה אחרת, כפי שמתחייב מהחלטת בית משפט קמא, אלא ראוי להגיש חוות דעת אחת שלמה ומסודרת הכוללת בתוכה התייחסות לכל הטענות הרלבנטיות. 7. המשיב בתגובתו טען כי אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בהחלטת בית משפט קמא. נטען כי במקרה הנדון המבקשים קיבלו אורכות רבות להגשת כתב ההגנה, וכי אין הצדקה למתן אורכות נוספות להגשת חוות הדעת הרפואית בהיעדר טעם טוב לכך. עוד נטען, כי מוסדות רפואיים הנתבעים בגין רשלנות רפואית מנצלים כיום לרעה וכדבר שבשגרה את הגמישות המתאפשרת על-ידי בתי המשפט, ומגישים חוות דעת מטעמם באיחורים ניכרים. לטענת המשיב, מדובר בפרקטיקה פסולה שיש לשים לה סוף, ולהימנע ממתן הכשר להתעלמות גורפת מתקנה 128(ב) לתקנות ומשיקול הדעת שניתן לערכאה הדיונית. דיון והכרעה 8. לאחר ששוכנעתי כי לא תפגענה זכויות הצדדים כבעלי דין, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פיה. דין הערעור להתקבל. 9. כאמור לעיל, התשתית החוקית הרלבנטית לענייננו מצויה בהוראת תקנה 128(ב) לתקנות, הקובעת כי: "רצה בעל דין לחלוק על טענת בעל דינו, יגיש לבית המשפט, תוך ששים ימים מהיום שהומצאה לו חוות הדעת, או תוך זמן ארוך יותר שקבע בית המשפט או הרשם, חוות דעת מטעמו" (ההדגשה הוספה). החלטת בית המשפט לדחות או לקבל בקשה של בעל דין להארכת מועד להגשת חוות דעת מטעמו היא עניין שבשיקול דעת. בענייננו, בית משפט קמא דחה את בקשת המבקשים להארכת מועד, ונימק זאת בכך שלא ניתן טעם טוב לעיכוב בהגשת חוות הדעת בעניין ההתרשלות, שכן המסמכים הדרושים לגיבוש חוות הדעת בעניין זה מצויים בידי המבקשים. לעומת זאת, ניתנה ההארכה המבוקשת להגשת חוות הדעת לעניין הקשר הסיבתי ולעניין הנזק. 10. גם אם צדק בית משפט קמא בקבעו כי המבקשים לא הצביעו על טעם טוב להצדקת הארכה להגשת חוות הדעת בעניין ההתרשלות (ואיני קובע כי כך הם הדברים), אני סבור כי בנסיבות הדיוניות שנוצרו, ונוכח הארכה שניתנה ממילא להגשת חוות דעת רפואית בנושאים אחרים, לא היה מקום לדחיית הבקשה אף לעניין הרשלנות, וזאת ממספר טעמים, דיוניים ומהותיים כאחד. בראש הדברים יש לציין את העיקר – דחיית הבקשה לארכה להגשת חוות דעת פירושה המעשי הוא נעילת דלתו של בית המשפט בפני המבקשים בכל הנוגע לאפשרות הוכחת הגנתם מפני טענת ההתרשלות המיוחסת להם, או, למצער, צמצומה הניכר של אפשרות זו. כאשר זו תוצאתה של דחיית בקשה למתן ארכה, ראוי לעשות כן רק במקרים חריגים, כאשר, למשל, התנהלותו של בעל הדין עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, או יש בה משום שיבוש ממשי של האפשרות לקיים הליך משפטי תקין, או שמדובר באי עמידה חוזרת ונשנית במועדים. כאשר מדובר בהליך הנמצא בראשיתו, כאשר מדובר בבקשה ראשונה למתן ארכה, כאשר הצד שכנגד אינו מתנגד לבקשה (אף כי הסכמה כשלעצמה אינה מחייבת את בית המשפט, היא בהכרח שיקול שיש להביאו בחשבון, ראו לעניין זה בהמשך), כאשר אין במתן הארכה כדי לחייב ביטול מועדי דיונים שנקבעו זה מכבר, כאשר ממילא ניתנה ארכה להגשת חוות דעת רפואיות בנושאים אחרים – סבורני כי הפגיעה במבקשים הנלווית לדחיית בקשתם אינה מידתית, ועל ערכאת הערעור להביא דברים על תיקונם כבר בשלב זה לבל יתנהל הליך "פגום" מיסודו. גם אם המבקשים היו יכולים להקדים ולהגיש את חוות הדעת הרפואית בעניין הרשלנות במועד הקבוע בתקנות כ"ברירת מחדל" בהעדר קביעה אחרת של בית המשפט (ואיני סבור כך, כמפורט להלן), הרי משעה שהיה מקובל על בית המשפט המחוזי שיש מקום למתן ארכה להגשת חוות דעת רפואית בנושאים אחרים, אין טעם טוב לדחות את הבקשה בכל הנוגע לחוות הדעת בנושא הרשלנות. יש להותיר לשיקול דעתו של בעל הדין האם ברצונו להגיש חוות דעת כוללת, שתתייחס למספר היבטים של הסוגיות הרפואיות (או לכולם), או לפצל את עדויות המומחים מטעמו למספר חוות הדעת. יתרה מכך, לא ניתן לשלול קיומן של זיקות בין הסוגיות הרפואיות השונות, ובידודו של נושא הרשלנות מיתר הסוגיות הרפואיות עלול לפגוע ביכולת להציג טיעון כהלכתו בנושאים הרפואיים. זאת ועוד – איני סבור שהיה מקום לקביעה הנחרצת לפיה כל המסמכים והנתונים הנדרשים להגשת חוות דעת בנושא הרשלנות בהכרח היו בידי המבקשים עוד בטרם עלה בידם לאסוף חומר רפואי בעזרת המידע והמסמכים שאמור המשיב למסור להם, לרבות ויתור על סודיות רפואית. כך, למשל, יתכן והחומר הרפואי המלמד על מצבו הרפואי של המשיב בטרם אירועי התובענה רלוונטי לשאלת ההתרשלות, שכן טיב הטיפול נבחן לרקע מצב קודם. במרבית המקרים, חומר זה יכול להיאסף על-ידי המבקשים רק לאחר שהושלמו הליכים מקדמיים מסוימים, כגון גילוי מסמכים, תשובות לשאלון וקבלת טופס ויתור על סודיות רפואית. על כן אין לעמוד בדרכם של נתבעים בתביעות בגין נזקי גוף, ובמיוחד בתביעות רשלנות רפואית, המגישים בקשות סבירות למתן ארכה להגשת חוות דעת רפואיות מטעמם. כמובן שיש למנוע משיכת זמן מיותרת והארכת ההליך שלא לצורך. אך, מנגד, יש לנהוג בהתחשב באילוצים האמיתיים בפניהם ניצבים בעלי הדין, שאם לא כן, תיפגענה זכויות מהותיות. לא אחת, כמו בענייננו, מוגשות תביעות בחלוף מספר שנים ממועד האירועים. הנתבעים, שהם לעיתים מוסדות גדולים, נדרשים לעסוק באיסוף חומר וגיבוש ההגנה וחוות הדעת מטעמם והם יכולים לעשות כן באופן אמיתי ומלא רק בתום הליכי גילוי מוקדם. גם אז, מלאכת איתור החומרים אינה קלה ולעיתים נדרשות ארכות. אין להקל ראש בקשיים אלה, כשם שאין לאפשר ניצולם לרעה. נדרשת התנהלות דיונית מאוזנת וקשובה לקשיי שני הצדדים וזכויותיהם. אכן, תקנה 128(ב) לתקנות צפתה מצבים אלה ועל-כן נקבע בה שבית המשפט יכול לקבוע פרק זמן ארוך יותר מזה הקבוע בתקנה כברירת מחדל. כפי שיפורט להלן, הפעלת הסמכות אינה מותנית בקיומו של "טעם מיוחד". יש להפעיל סמכות זו כאשר הדבר מתחייב, ונדמה שהמקרה דנא הוא דוגמה למצב דברים שהצדיק מתן ארכה. חיפוש המסמכים הרלוונטיים, הסדרת הייצוג, עריכת חוות הדעת הרפואיות ומיצוי ההליכים המקדמיים, הם תהליכים שבדרך-כלל אינם מסתיימים בתוך שישים יום. הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו התביעה מוגשת שנים רבות לאחר אירוע הרשלנות הנטען, כבענייננו (כשבע שנים לאחר אשפוזו של המשיב בבית החולים). על רקע האמור, מובן כי הגמישות בניהול תביעות אלה נדרשת לשם שמירה על האיזון העדין בין יעילות ההליך לבין הגינותו. 11. המשיב טוען כי היה על המבקשים ליתן "טעם מיוחד" שיצדיק היענות לבקשתם, וזאת הם לא עשו. נראה שגם בית המשפט המחוזי הניח כי נדרש קיומו של "טעם מיוחד" לשם הארכת המועד. לשיטת המשיב, תקנה 128(ב) לתקנות היא "חיקוק" שקבע מועד (שישים יום) במובן הוראת תקנה 528 לתקנות, ועל כן ניתן להאריך מועד זה אך מטעמים מיוחדים שירשמו. אין לקבל עמדה זו. תקנה 128(ב) עצמה מעניקה לבית המשפט שיקול דעת גורף ובלתי מסויג לקצוב זמן ארוך משישים יום לשם הגשת חוות דעת נגדית (" ... תוך שישים יום ... או תוך זמן ארוך יותר שקבע בית המשפט ... "). בתקנה לא נדרש מתן טעם מיוחד ואין מדובר בחיקוק הקובע מועד "קשיח" שהארכתו אפשרית רק בהינתן טעם מיוחד (במובחן, למשל, מתקנה 120 לתקנות). 12. באשר לעובדה שהמשיב הסכים בבית המשפט המחוזי לארכה המבוקשת להגשת חוות הדעת: כאמור, הסכמת הצדדים, כשלעצמה, אינה מחייבת את בית המשפט בעניינים של סדרי דין והתנהלות דיונית, אך יש ליתן לה משקל, כל עוד לא נפגע אינטרס מערכתי שבית המשפט מופקד על שמירתו ושבעלי הדין לא תמיד מודעים לו או שיש להם אינטרס משותף לפעול בניגוד לו. במקרה דנא, סבורני שהיה מקום להקנות להסכמה משקל, שכן הפגיעה באינטרס הכלל, אף שהיא קיימת במידה מסוימת מעצם הימשכות ההליך כתוצאה ממתן הארכה, אינה בעלת עוצמה שיש בה כדי לגבור על יתר השיקולים, ובעיקר על עוצמת הפגיעה בזכויות המהותיות של המבקשים. בהקשר זה ראיתי להתייחס לעמדת המשיב כפי שזו באה לידי ביטוי בתגובתו לבקשה. המשיב, אשר הביע הסכמתו לבקשתם השנייה של המבקשים שהוגשה לבית משפט קמא, חזר בו מהסכמה זו בהליך דנא, ועמד על כך שאין מקום להיענות לבקשת המבקשים למתן ארכה להגשת חוות הדעת מטעמם לעניין הרשלנות ושראוי לדחות את בקשת רשות הערעור. אבקש להעיר, כי, ככלל, וככל שלא השתנו הנסיבות הרלבנטיות, מצופה (למצער בהליכים אזרחיים) שבעל דין שהביע בערכאה הדיונית הסכמה לבקשת חברו, בפרט בעניינים דיוניים, לא יחזור בו מעמדה זו בערכאת הערעור, במיוחד כשלא ניתן על ידו כל הסבר לשינוי העמדה. שהרי ברגיל ראוי לכבד הסכמות דיוניות, ולעניין זה יש ערך בפני עצמו כחלק מתרבות דיון רצויה. בעלי דין זכאים, ככלל, לסמוך על הסכמות שניתנו להם ולהניח שלא תהיה מהן חזרה אלא בנסיבות מתאימות. אכן, יתכן שלאחר מתן ההחלטה שעליה הוגשה השגה לערכאת הערעור, רואה עצמו המשיב מחויב "להגן" על החלטת בית המשפט, אף שזו ניתנה בניגוד להסכמות שבין הצדדים. לעיתים משתכנע המשיב שעמדת בית המשפט אכן ראויה. לפעמים עמדה זו ננקטת אך משום כבודו של בית המשפט שעל החלטתו מוגשת השגה לערכאת הערעור. אלא שבמקרים כאלה ניתן להותיר את ההחלטה לשיקול דעת ערכאת הערעור, או לנמק ולהסביר מדוע התרחש אותו "שינוי לבבות". במקרה דנא לא נתן המשיב כל הסבר לשינוי בעמדתו. לא זו בלבד – המשיב מצא לנכון להגיש תשובה מפורטת לבקשת רשות הערעור ולהעלות בה שלל טענות שכלל לא נטענו בבית המשפט המחוזי, נוכח ההסכמה מצדו בערכאה קמא לבקשת המבקשים. המעט שניתן לומר על כך הוא שמהלך זה אינו מתיישב עם הכלל הרגיל שלפיו אין לטעון בערכאת הערעור טענות שלא נטענו בערכאה הדיונית. 13. סוף דבר, הערעור מתקבל. מתיר למבקשים להגיש חוות דעת רפואית מלאה, כלומר גם בנושא הרשלנות (אשר על-פי האמור בבקשה היא כבר מוכנה להגשה), עד ליום 17.12.2015. המשיב יישא בהוצאות המבקשים ובשכר טרחת עורך דינם בסך 3,500 ש"ח. ניתן היום, ‏כ"ח בכסלו התשע"ו (‏10.12.2015). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15064350_L03.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il