בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
6434/00
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופט א' ריבלין
המערערת: רות דנינו
נגד
המשיבים: 1.
משה מנע
2. שירלי מנע
3. צחי מנע
ערעור
על פסק-דחינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
בתיק ע"ז 3741/95 מיום
13.8.2000
שניתן על ידי כבוד השופט
צ.מ.
הכהן
תאריך
הישיבה: יח' בחשון תשס"ב (4.11.2001)
בשם
המערערת: עו"ד אמנון בן-דרור
בשם
המשיבים 1-3: עו"ד דיינה הר-אבן
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
1. המנוח אברהם מנע ז"ל
(להלן: המנוח) הלך לבית עולמו, ביום 19.5.95, בבית החולים בו אושפז מיום 25.4.95
ועד למותו.
בין הצדדים לערעור - הגברת
רות דנינו (להלן: המערערת), הטוענת כי היתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח, מזה,
לבין ילדיו מגרושתו (להלן: המשיבים) מזה - נתגלעה מחלוקת הנוגעת לעזבונו של המנוח.
המחלוקת הובאה לפיתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו.
2. בית המשפט נתבקש לקבוע,
בראש ובראשונה, מיהם יורשיו של המנוח. לצורך כך, נדרש בית המשפט להכריע בין שתי
צוואות: האחת (להלן: הצוואה הראשונה) - צוואה בכתב ידו ובחתימתו של המנוח, מיום
27.9.92, בה מתאר המנוח את הגורמים שהביאוהו להדיר את המשיבים מעזבונו, ולצוותו במלואו
למערערת. בצוואה זו, כותב המנוח, בין השאר, כך:
"התגברתי
על הכל ועמדתי מול כל הטראומות שפקדו אותי ובפרט טראומת הגירושים, אינני מתכוון
לאקט הגירושים עצמו, כי אם למעשים המתוארים והנפשעים שנלוו לו על ידי גרושתי,
והחשוב מכולם הקשר עם הילדים שנותק בשל השפעתה הבלתי מוסרית של גרושתי... קשה מאד
ואין מקום כאן לתאר אותם ולתאר את התייחסותם של הילדים אלי, כתוצאה מהתנהגותה
והשפעתה הבלתי הוגנת והבלתי מוסרית של גרושתי עליהם. אסתפק באמירה: בנים גידלתי
ורוממתי והם פשעו בי. כנגד כל הצרות הנ"ל היתה לי נחמה באישה שאהבתי – רות
דנינו, אשר ליוותה אותי ועמדה לצידי לאורך כל הדרך, דאגה, עזרה וטיפלה בי כל הזמן
והקריבה למעני את מיטב שנותיה וצעירותה. לכן ברצוני לפצות אותה בעד כל המעשים
הנ"ל ולאפשר לה לחיות אחרי מותי בכבוד ובנחת. לכן אני מצווה בזה שכל רכושי
מאיזה מין או סוג שהוא, יינתן אחרי מותי לרות דנינו הנ"ל. במידה ובשעת מותי
לא תהיה רות דנינו הנ"ל בחיים, אזי אני מצווה את כל רכושי הנ"ל לשני
ילדיה המפורטים להלן בחלקים שווים... אני מבקש מכל קרובי, ידידי ומכירי שלא לאפשר
לאף אחד מהילדים שלי – אשר נטשו אותי בחיים – להשתתף בהלוויתי..." .
הצוואה השניה, עליה נסמכו
המשיבים (להלן: הצוואה המאוחרת), נרשמה אף היא בכתב ידו ובחתימתו של המנוח, במועד
מאוחר יותר, עת היה המנוח מאושפז בבית החולים קודם לפטירתו. בצוואה זו הותיר המנוח
את כל רכושו למשיבים, למעט שני סכומי כסף, אותם ציווה להעביר למערערת, בזו הלשון:
"אני מבקש מילדי שאם לא הספקתי בחיי לסגור את החוב של רות דנינו בבנק לאומי
סניף גבעתיים עד כדי 70,000 ש"ח, לסגור לה את החשבון הזה מעזבוני. אני מבקש
גם מילדי שאם לא אספיק בחיי להחליף לרות דנינו את רכבה...להחליף לה את רכבה
הנ"ל על ידי מתן סך של 40,000 ש"ח מעזבוני".
לא היתה מחלוקת בין הצדדים
כי התאריך שנרשם על גבי הצוואה המאוחרת - 13.4.95 - לא שיקף את מועד עריכתה
בפועל, שכן הצוואה נכתבה, כאמור, לאחר אישפוזו של המנוח בבית החולים ביום 25.4.95.
נוכח האמור, טענה המערערת כי המנוח, שהיה עורך דין במקצועו, בחר לרשום תאריך שגוי
ובכך להטיל במכוון פגם בצוואה המאוחרת, וזאת על מנת להכריז כלפי כולי עלמא כי
הצוואה המאוחרת אינה משקפת את רצונו האמיתי, וכי היא נכתבה תחת לחץ והשפעה בלתי
הוגנים בהם היה נתון בעת כתיבתה.
3. בית המשפט המחוזי (כב'
השופט צ' מ' כהן) הגיע למסקנה כי יש לקיים את הצוואה המאוחרת, על אף הפגם שנפל בה
לכאורה, ואין ליתן תוקף לצוואה הראשונה, שהוגשה על ידי המערערת. את מסקנתו זו סמך
בית המשפט על האמון שנתן בעדות אחי המנוח, עו"ד ציון מנע, בדבר נסיבות עריכת
הצוואה המאוחרת. עו"ד מנע העיד כי המנוח ערך את הצוואה בנוכחותו, והסביר לו
כי בחר במכוון לרשום על גביה את התאריך שבו "פתח דף חדש" עם ילדיו,
להבדיל מתאריך עריכתה בפועל. עדותו של עו"ד מנע, כך נקבע, השתלבה היטב עם
עדות בא כוח גרושתו של המנוח, עו"ד אורלנסקי, שתיאר כיצד ביום 12.4.95, לאמור
יום לפני התאריך שבחר המנוח לרשום על גבי צוואתו האחרונה, בא לקיצו סכסוך משפטי
בין המנוח לבין גרושתו, בו היו מעורבים המשיבים ואשר היה בין הגורמים העיקריים
ליחסים העכורים שבין המנוח למשיבים. התברר כי ביום 12.4.95, נחתם - בתיווכו של
בית המשפט ובעידודו - הסכם פשרה בין המנוח לבין המשיבים, במסגרת דיון שנערך בסכסוך
האמור. הסכם הפשרה, כך העיד עו"ד אורלנסקי, נחתם במגמה לאחות את השבר והקרעים
בין בני המשפחה, והביא להתפייסות המנוח עם המשיבים.
4. משבא בית משפט קמא לכלל
מסקנה כי יש לקיים את הצוואה המאוחרת, נדרש הוא להוסיף ולהכריע בשאלת זכאותה של
המערערת למזונות מן העזבון, וזאת נוכח טענתה כי היתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח.
לשם הוכחת דבר היותה ידועה
בציבור כאשתו של המנוח, הצביעה המערערת על תוכנה של הצוואה הראשונה, בה מביע המנוח
את רגשותיו כלפיה, ומתארה, בלשונו, כ"אישה שאהבתי... אשר ליוותה אותי ועמדה
לצידי לאורך כל הדרך, דאגה, עזרה וטיפלה בי כל הזמן והקריבה למעני את מיטב שנותיה
וצעירותה". עוד הפנתה המערערת לפתק בכתב ידו של המנוח, מדצמבר 1993, בו מכנה
המנוח את המערערת "השותפה לחיים שלי". כן תיארה המערערת, בתצהירים
שהוגשו מטעמה ובעדותה, את מערכת יחסיה עם המנוח עד למותו.
גירסתה של המערערת היתה כי
היא הכירה את המנוח בשנת 1971, כשפנתה אליו לצורך טיפול בעניין משפטי, וכי בין
השניים נרקמו יחסי אהבה. באותה עת היו הן המנוח והן המערערת נשואים לאחרים, ועל כן
העדיפו תחילה לקיים את הקשר שביניהם בהחבא; בראשית שנות השמונים, כך גרסה, החליטו
לקשור את עתידם יחד כזוג לכל דבר. גרושתו של המנוח, שהיתה באותה תקופה אשתו, ידעה,
כך נטען, על הקשר הרומנטי בין המנוח לבין המערערת, וזו היתה אחת הסיבות לגירושי
המנוח ולסכסוך המתואר בינו לבין בני משפחתו. המערערת עצמה התגרשה מבעלה בשנת 1991,
ובהסכם הגירושין ויתרה, בין היתר, על החזקת ארבעת ילדיהם ועל מרבית הרכוש. לטענתה,
עברו המנוח והיא לחיות יחדיו, כבעל ואשה לכל דבר, כבר מספר חודשים לפני גירושיה.
חייהם המשותפים מצאו ביטוי, כך על פי הנטען, במגורים משותפים, בניהול משק בית
משותף ובבילויים משותפים, לרבות נסיעות יחדיו לחו"ל. בכל אותן שנים עבדה
המערערת במשרדו של המנוח. לשיטתה, היא הוצגה תחילה, כלפי כל, כמזכירתו האישית של
המנוח, ובהמשך ניהלה את עסקיה היא ממשרד, שהיה צמוד למשרדו של המנוח. המערערת
הוסיפה ותארה כי בשנת 1993 מסר לה המנוח מעטפה סגורה, הבהיר לה כי מדובר בצוואה
לטובתה וביקש ממנה שלא לפותחה. משהורע מצבו של המנוח, מסרה המערערת את המעטפה,
שהכילה את הצוואה הראשונה, לעורך דין. עוד טענה המערערת כי רכשה, יחד עם המנוח,
מגרש ברמת גן לצורך בניית בית מגורים עבורם, כי נסעה עם המנוח לאותו מגרש שלושה
ימים לפני אשפוזו האחרון, וכי במהלך נסיעתם זו חזר המנוח ואמר לה, כי לאחר מותו
יעבור כל רכושו אליה.
5. בית משפט קמא קבע כי אין
די בתוכנה של הצוואה הראשונה כדי לבסס את טענת המערערת בדבר היותה ידועה בציבור
כאשתו של המנוח. השאלה אם המנוח והמערערת ניהלו חיי משפחה במשק בית משותף, צריך
שתוכרע, כך נקבע, על פי הראיות הנוספות שהובאו בפני בית המשפט. בחינתן של ראיות
אלה הובילה את בית המשפט למסקנה כי לא עלה בידי המערערת להניח תשתית ראייתית, שיש
בה כדי להוכיח את טענתה בדבר מגורים משותפים וניהול משק בית משותף עם המנוח. אמנם,
כך קבע בית המשפט, אין חולק כי המנוח והמערערת היו קרובים מאד האחד לשני, כי
משרדיהם היו סמוכים זה לזה, כי נהגו לנסוע בצוותא לעבודה ולדירת המנוח, ולערוך
בילויים משותפים יחדיו. ואולם, כך נקבע, בכל אלה אין כדי ללמד על קיומם של חיי
משפחה כבעל ואשה במשק בית משותף.
6. מסקנתו של בית המשפט
הושתתה על אי דיותן של העדויות שהובאו מטעם המערערת, ועל חוסר המהימנות שיחס להן,
כמו גם על שורה של תמיהות שעוררה גירסתה. בית המשפט מצא כי עדותה של המערערת
"בדרך כלל לא היתה יציבה, ומלאה היסוסים בתשובות שנתנה בחקירתה הנגדית".
לרבים מן הדברים שמסרה, כך צויין, לא נמצאו כל סימוכין בראיות אובייקטיביות. בית
המשפט קבע כי אין ב"עדות של שכן אחד או שניים", שראו את המערערת נכנסת
או יוצאת מדירת המנוח, כדי לשמש ראיה מספקת לכך שהמנוח והמערערת חיו בצוותא. אף
בעדויותיהם של "אדם אחד או שניים", לפיהן הציג המנוח את המערערת כאשתו,
אין כדי לאשש לדעת בית המשפט קמא את הטענה האמורה. עדויות אלה, כך נקבע, לא נמצאו אמינות,
ואולם, אף אם היה בהן ממש, ואפילו הציג המנוח את המערערת כאשתו, בהזדמנויות
ספורות, מסיבות השמורות עימו, אין בכך כדי לבסס את הטענה בדבר חיים משותפים.
7. בית המשפט הוסיף וקבע כי
לא זו בלבד שלא עלה בידי המערערת להוכיח, בראיות פוזיטיביות, את עובדת חייה
המשותפים עם המנוח, אלא שיש בראיות שהובאו בפניו כדי לשלול טענה זו. כך, הביע בית
המשפט תמיהה, מדוע בשבועות שקדמו לפטירת המנוח, לא התגוררה המערערת בדירתו, אלא עברה
להתגורר, על פי הודאתה שלה, בדירת אחותה ובדירת אימה. עובדה זו, כך קבע בית המשפט,
מרחיקה את הטענה שדירת המנוח שימשה למערערת למגורים משותפים עימו. זאת ועוד. מחומר
הראיות עלה כי המנוח חי בצניעות רבה, הגובלת בעליבות. דירתו היתה מוזנחת, כלי
המטבח שנמצאו בה היו ספורים ודלים ביותר; הוברר כי המנוח היה סמוך על שולחנה של
אחותו, נהג לסעוד אצלה לעתים תכופות, והיא אף דאגה לציידו במזון לדירתו. עוד הוברר
כי בדירת המנוח לא נמצאו פרטי לבוש של אשה. הסברה של המערערת, כי בשבועיים שלפני
מות המנוח הוציאה מן הדירה את כל חפציה, נדחה על ידי בית המשפט כ"הסבר
דחוק". מכלול הראיות, כך נקבע, מצביע על כך שהמנוח חי בגפו, ללא אשה.
לא זאת אף זאת. בפני בית
המשפט הובאו ראיות המצביעות על זיקתה של המערערת לדירה המשותפת לה ולבעלה לשעבר
דווקא, ולא לדירת המנוח, ומכל מקום, נותרו "סימנו שאלה לא מעטים" בכל
הקשור ליחסי המערערת עם בעלה לשעבר. בין השאר, העידה המערערת עצמה כי בערבי חגים
ובסופי שבוע בילתה לרוב עם ילדיה בדירת בעלה, וכי גם בימי חול היתה לנה שם לעתים;
הסתבר כי בשנת 1982, עת, אליבא דגירסת המערערת, היו הקשרים בינה לבין המנוח כה
הדוקים עד שהחליטו "לעבור לגור ולחיות כזוג לכל דבר יחד", נטלו המערערת
ובעלה לשעבר משכנתא לצורך הרחבת דירתם, וכי משכנתא זו שולמה מחשבון המערערת עד
תחילת שנת 1996 לפחות; בית המשפט מצא כי גם לאחר גירושי המערערת מבעלה בשנת 1991,
לא שינתה המערערת במשרד הרישום את כתובתה, כי קו הטלפון בדירה המשותפת לה ולבעלה
נותר על שמה וכי היא המשיכה לשלם את חשבונות החשמל, לפחות עד שנת 1993; המערערת
המשיכה לציין את כתובתה באותה דירה כמקום מגוריה בכל תכתובותיה - העיסקיות
והאישיות - ואף מסרה בבית החולים בו אושפז המנוח ב- 28.4.95 את מספר הטלפון בדירה
זו; לבסוף, הוצגה לבית המשפט שיחה מוקלטת, שנערכה כחודשיים לפני פטירת המנוח, בין
בא כוחה של גרושת המנוח לבין בעלה לשעבר של המערערת, ביוזמתו של האחרון. בשיחה זו
עמד הבעל בתוקף על כך שהמערערת חיה עימו וכי היא אשתו, ובלשונו: המערערת "חיה
עם בעלה כיום... וזה אני... רות דנינו זו אשתי... אתה מדבר עם בעלה כרגע... ואשתי
לא חיה עם אף אחד...". בעדותו בבית המשפט חזר בו הבעל מן הדברים האמורים,
וטען כי שיקר בשיחה הטלפונית המוקלטת, ואולם בית המשפט לא נתן אמון בדבריו אלה.
התרשמותו של בית המשפט, היתה איפוא כי על אף אקט הגירושים הפורמלי בשנת 1991,
המשיכה המערערת להתגורר בדירה המשותפת לה ולבעלה, וזאת בתקופה בה היתה, לטענתה,
ידועה בציבור כאשתו של המנוח. לאור האמור, דחה בית המשפט את בקשת המערערת למזונות
מן העזבון.
למעלה מן הצורך הוסיף בית
המשפט וקבע, כי אף אם היה עולה בידי המערערת להוכיח את היותה ידועה בציבור כאשתו
של המנוח, הרי שאין היא זכאית כלל למזונות מן העזבון. הוכח כי למערערת היו עיסוקים
שונים - בהם סוכנות ביטוח, עריכת מקומון וניהול חברת כוח אדם - מהם יכולה היתה
להתפרנס, כי היא זכאית לקבל קיצבה מהביטוח הלאומי וכי היא בעלת מחצית הזכויות
בדירה המשותפת עם בעלה. נוכח האמור, בהתחשב ברמת החיים הנמוכה של המנוח, כפי
שתוארה לעיל, ובסכומים שירשה המערערת על פי הצוואה המאוחרת, קבע בית המשפט כי
המערערת יכולה לזון עצמה, לפחות ברמה שהיתה רגילה לה לפני מותו של המנוח, וממילא
אין היא זכאית למזונות מן העזבון אף מטעם זה.
8. הערעור שלפנינו הופנה,
תחילה, כנגד הכרעתו של בית משפט קמא על כל נדבכיה, לאמור: הן בעניין תוקפה של
הצוואה המאוחרת, והן בעניין זכאותה של המערערת למזונות מן העזבון. בדיון שנערך
לפנינו ביום 4.11.01, ויתרה המערערת על טענותיה בנוגע לפסלות הצוואה המאוחרת
ולקיום הצוואה הראשונה, ומשכך לא נותר לדון אלא בטענתה השניה של המערערת, בדבר
זכאותה למזונות מן העזבון כפועל יוצא מהיותה ידועה בציבור כאשתו של המנוח. יצויין
כי לאחר צמצום יריעת המחלוקת, ולבקשת המשיבים, התרנו לבאי כוח הצדדים להגיש
טיעונים משלימים בכתב מטעמם בשאלת היותה של המערערת ידועה בציבור של המנוח.
בנסיבות אלה מתייתר הצורך להידרש לבקשת המשיבים, שהוגשה בשלב מוקדם יותר, למחוק את
עיקרי הטיעון שהגישה המערערת והבקשה נדחית.
המערערת סבורה כי עלה בידה
להוכיח את היותה ידועה בציבור כאשתו של המנוח. מסקנה זו מתבקשת, לדעתה, מן התשתית
הראייתית שנפרשה בבית משפט קמא. הראיות אליהן מפנה המערערת כוללות, בין השאר, את
הצוואה הראשונה, בה הביע המנוח, כאמור, את הרגשות העמוקים שהוא רוחש כלפיה;
תצהירים שהגישו המשיבים ואימם לבית המשפט, במסגרת ההליכים שהתנהלו בין המנוח לבין
גרושתו, בהם הם טענו לקיומו של רומן ממושך בין המנוח לבין המערערת; עדויות של מספר
עדים, שהינם, לשיטת המערערת, חפים מכל עניין אישי, בדבר הקשר היומיומי שבין
המערערת לבין המנוח ובדבר ניהול חיי משפחה במשק בית משותף. לעניין זה סבורה
המערערת כי קביעתו של בית המשפט - לפיה אין די ב"עדות של שכן אחד או
שניים..." כדי להוכיח חיי שיתוף כאמור - היא קביעה תמוהה, וזאת לאור המספר
הרב של העדים שהובאו מטעמה; עוד מפנה המערערת לתמונות שהציגה, בהן היא נראית עם
המנוח באירועים שונים; למכתב שכתב המנוח בכתב ידו לחברת ביטוח, בו הוא מבקש כי
"המוטב מביטוח התנאים האישיים... תהיה השותפה לחיים שלי רות דנינו";
ולפריטי לבוש ופרטים אישיים אחרים שלה, שנמצאו בדירת המנוח לאחר מותו, לרבות שתי
הזמנות לאירועים הממוענות למערערת ולמנוח.
המשיבים מצידם סומכים
ידיהם על פסק דינו של בית משפט קמא. הם נותנים דעתם לעדויות ולראיות שהובאו מטעם
המערערת, אחת לאחת, ומפרטים בהרחבה את גרסתם כי אין בכל אלה כדי להוכיח כי המערערת
חיה עם המנוח חיי משפחה במשק בית משותף. הם מוסיפים ומפנים לראיות, המפריכות,
לשיטתם, את טענת המערערת בדבר היותה ידועה בציבור, וסבורים, לפיכך, כי דין הערעור
להדחות מכל וכל.
9. בחינת מערכת הראיות שהונחה
בפני בית משפט קמא, טענות הצדדים, והטיעונים המשלימים שהגישו בכתב בשאלת הידועה
בציבור, מביאה אותנו למסקנה כי אין עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
אכן, המערערת הביאה מספר
רב של עדים מטעמה, להוכחת היותה ידועה בציבור של המנוח, ויתכן שמן הראוי היה
להתיחס לעדויותיהם של אלה, ביתר פירוט, בגוף פסק דינו של בית משפט קמא. ואולם, אף
לאחר בחינה מדוקדקת של העדויות האמורות, לא נשתכנעתי כי נפל פגם במסקנתה של הערכאה
הראשונה. ממכלול הראיות שהובאו ניתן ללמוד על קיומם של יחסי קרבה עמוקים בין המנוח
לבין המערערת: המערערת סייעה למנוח בענייניו השונים, לרבות טיפול בבעיותיו
הרפואיות, השניים נהגו לערוך קניות יחדיו, נסעו וחזרו יחד ממקום עבודתם המשותף
והשתתפו בצוותא בארועים שונים. המערערת אף נהגה, כפי שעולה מעדויות השכנים, לפקוד
את דירת המנוח, ויתכן אף ששהתה בה מעת לעת, כפי שעולה מחפצי האשה הספורים שנמצאו
בדירה. אין חולק גם, והדבר נלמד בבירור מנוסח שתי הצוואות שלעיל, כי המנוח היה
קשור למערערת, תמך בה כלכלית, וראה עצמו מחוייב לה. ברם, בכל אלה אין כדי לזכות את
המערערת במזונות מן העזבון.
גדרי הזכאות מותווים
בהוראת סעיף 57(ג) לחוק הירושה, התשכ"ה1965-, הסעיף קובע כי:
"(ג) איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף, אך אינם
נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, זכאי
הנשאר בחיים למזונות מהעזבון כאילו היו נשואים זה לזה".
הענקתה של הזכות למזונות
מותנית בקיומם של "חיי משפחה במשק בית משותף". ביטוי זה נתפרש לא אחת על
ידי בית משפט זה, והובהר כי הוא כולל שני יסודות: "...חיי אישות כבעל ואשה
וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו
המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה
בזה... היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי,
נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים,
כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים..." (ע"א
621/69 נסיס נ' יוסטר, פד"י כ"ד(1) 617, בעמ' 619; ע"א
79/83 היועמ"ש נ' שוקרן, פ"ד לט(2) 690, בעמ' 692-693). הודגש כי
"אין המדובר כאן על שני יסודות מנותקים שאינם משתלבים זה בזה אלא על שני
מרכיבים השזורים זה בזה: לא על חיי משפחה לבד המדובר כאן אלא על חיי משפחה בעלי
אופי מוגדר, היינו כאלה שביטויים בקיום משק בית משותף" (ע"א 107/87 אלון
נ' מנדלסון, פ"ד מג(1) 431, בעמ' 433-434). תנאים אלה הם תנאים מהותיים
ואין המדובר בדרישה ראייתית גרידא (ראו גם: א' בן-דרור הידועה בציבור: נשואים
ללא נישואין (מהודרה שלישית, 2000), עמ' 33-36).
11. אף אם נניח כי נתקיים, במערכת
היחסים שבין המערערת לבין המנוח, היסוד הראשון, הרי שלא עלה בידי המערערת להוכיח
את קיומו של היסוד השני, לאמור ניהולו של משק בית משותף ושיתוף במגורים. המערערת
לא הביאה ולו מכר משותף אחד, שביקר בבית המנוח ויכול היה להעיד על מגוריה עימו
בצוותא. מבין העדים הרבים שהביאה, נמצא עד אחד בלבד, לקוח של המנוח, שביקר בדירת
המנוח והעיד על הימצאות המערערת שם באותה עת. מאידך, וכפי שפירט בית משפט קמא בפסק
דינו בהרחבה, הובאו בפני בית המשפט ראיות אובייקטיביות, השוללות את טענת המערערת
בדבר מגורים משותפים, ובהן ראיות המנציחות את דירת המנוח כפי שנמצאה לאחר פטירתו,
המלמדות על כך שהמנוח חי בגפו, וראיות המצביעות על זיקתה החזקה של המערערת לדירתו
של בעלה לשעבר (ראו לעניין זה את ע"א 235/72 בירנבאום נ' עזבון המנוח לוין,
פ"ד כז(1) 645, שם שימשה העובדה כי דירת המגורים הקודמת של המערערת לא ננטשה,
ובכתובת זו הוסיפה להיות רשומה במרשם התושבים, כאינדיקציה להעדר שיתוף במגורים).
על זאת יש להוסיף את ממצאי המהימנות שקבעה הערכאה המבררת – האמון שרחשה לעדויות
מקורבי המנוח בדבר אורח חייו הערירי מזה, וחוסר האמון שעוררה גרסת המערערת מזה;
בכל אלה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב ומשכך אין מקום למסקנה שונה מזו שאליה
הגיע בית משפט קמא.
התוצאה היא שדין הערעור
להדחות. המערערת תשא בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח.
ש ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה נ ש י א
השופט מ' חשין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.
ניתן היום, א' בניסן תשס"ב (14.3.2002).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש
ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 00064340.P03 /אמ
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il