עמי רוזנברג נ. השרון (1987) מפעל אלומיניום ונגרות בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 6433/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6433/05 וערעור שכנגד בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' אלון המערערים 1. עמי רוזנברג והמשיבים שכנגד: 2. בטי פישמן 3. משה רוזנברג נ ג ד המשיבה והמערערת שכנגד: השרון (1987) מפעל אלומיניום ונגרות בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"א 829/97 שניתן ביום 15.5.05 ע"י כב' השופטת צ' ברון בשם המערערים: עו"ד גיורא בן-טל ועו"ד ברק ירקוני בשם המשיב: עו"ד יחיאל כשר פסק-דין השופט י' אלון: 1. המערערים, שני אחים ואחות, הינם בעלי הזכויות במגרש רחב ידיים בפתח תקווה, הידוע כחלקה 14 בגוש 6355 (להלן: המגרש). ביום 6.9.93 נחתם "זכרון דברים" בין המערער 1 לבין המשיבה (המערערת שכנגד), ולפיו נמכרו למשיבה כל הזכויות במגרש תמורת סכום שווה ערך ל-2,900,000 דולר. לוח התשלומים שנרשם בזכרון הדברים היה כדלהלן: א. במעמד חתימת זכרון הדברים – 50,000 דולר; ב. ביום 14.10.93 "ובעת חתימת ההסכם" – 950,000 דולר; ג. עד ליום 31.12.93 – 1,000,000 דולר; ד. בעת העברת הנכס בטאבו ועד 31.3.99 – 900,000 דולר. עוד נקבע בזכרון הדברים, בין היתר, כי "חוזה מפורט ייערך ע"י עוה"ד עמי רוזנברג (הלא הוא המערער 1) וייחתם עד ליום 14.10.93 (הלא הוא מועד התשלום השני בסך 950,000 דולר), כי "במידה והקונה יתחרט תוך חודש ימים תחולט המקדמה בסך 100,000 ש"ח" וכי "המפר זכרון דברים זה ישלם למקיים פיצויים בסך 10% מהמחיר". במעמד חתימת זכרון הדברים שילמה המשיבה 100,000 ש"ח, חוזה מפורט לא נערך ולא נחתם ולא שולמו תשלומים נוספים מעבר למקדמה האמורה. לטענת המשיבה, התשלום השני (בסך 950,000 דולר) הותנה בכך שעד למועד תשלומו המוסכם (14.10.93) תאושר תוכנית בניין הערים בעניין המגרש ואשר מועד הדיון לאישורה בועדת התכנון היה קבוע ליום 12.10.93. אולם המערער 1, לא זו בלבד שלא עמד בהתחיבותו לגרום להסרת ההתנגדות שהגיש קרוב משפחתו לתוכנית, אלא שהוא עצמו הגיש (בשם שלושת המערערים) התנגדות מפורטת לאותה התוכנית, וזאת מספר ימים בלבד לאחר חתימת זכרון הדברים. נטען, כי פעולתו זו של המערער 1 היוותה הפרה יסודית ובוטה של זכרון הדברים. לאור זאת הודיעה המשיבה למערערים כי היא מבטלת את ההסכם, והגישה לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד המערערים לפיצויה בגין ההפרה. המערערים טענו בכתב ההגנה, כי התשלום השני (950,000 דולר) לא הותנה באישור התב"ע ע"י ועדת התכנון, וכי ההתנגדות לתב"ע שהגיש המערער 1 היתה דווקא מתוך אינטרס להשביח את זכויות הבניה העתידיות במגרש ולטובת המשיבה. בתביעה שכנגד טענו המערערים, כי המשיבה היא שהפרה את ההסכם בכך שלא שילמה מאומה מהתמורה (למעט תשלום המקדמה בעת החתימה). 2. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת צ' ברון) קיבל את התביעה בעיקרה, וקבע כממצא שבעובדה כי המערער הציג בפני המשיבה מצג מפורש לפיו התב"ע למגרש תאושר בישיבת ועדת התכנון שהיתה קבועה ליום 12.10.93, כי מועד התשלום השני נקבע ל-14.10.93 בהסתמך על אותו המצג, וכי הצדדים הסכימו שמתן האישור לתב"ע הינו תנאי לביצוע התשלום השני. הדברים אמנם לא קיבלו ביטוי במסמך זכרון הדברים, אולם הם הוסכמו בבירור ובמפורש ע"י הצדדים. עוד נקבע, כי המערער 1 לא זו בלבד שלא עשה מאומה לביצוע התחיבותו לקידום הליך אישור התב"ע ולגרום להסרת ההתנגדות שהוגשה קודם לכן ע"י קרוב משפחתו – אלא שתוך הפרה בוטה של המוסכם, הגיש בשמו ובשם שני המערערים הנוספים התנגדות נוספת לתב"ע. בכך הפר המערער 1 את ההסכם הפרה יסודית. הפרה יסודית נוספת של המערער 1 נמצאה לבית המשפט קמא בעובדה שעל אף חתימת זכרון הדברים ניהל המערער 1 משא ומתן עם רוכשים מעוניינים אחרים למגרש. לאור זאת, נפסק בפסק הדין כי זכאית היתה המשיבה לבטל את ההסכם, וזכאית היא לפיצוי בשל הפרתו של ההסכם ע"י המערערים. הפיצוי שנפסק היה כשיעור הפיצוי המוסכם שבזכרון הדברים – "10% מהמחיר" – דהיינו, 290,000 דולר. כמו כן, חויבו המערערים להשיב למשיבה את תשלום המקדמה ששילמה בעת חתימת זכרון הדברים (100,000 ש"ח). 3. שני הצדדים אינם משלימים עם פסק הדין קמא. בערעור המערערים נטען, כי התשלום השני לא הותנה באישור התב"ע וכי ממצאי העובדה שנקבעו לעניין זה בפסק הדין – שגויים. עוד נטען, כי שגתה הערכאה קמא בממצאיה לפיהם הפר המערער 1 את ההסכם. אדרבא, המשיבה היא זו שהפרה את ההסכם בכך שלא שילמה מאומה מהתמורה (פרט לתשלום המקדמה). לחלופין, גם אם הותנה התשלום השני באישור התב"ע, המדובר הוא בתנאי מתלה לקיום ההסכם. על כן – ומשבסופו של דבר לא אושרה התב"ע – התבטל ההסכם ולא היה מקום לקביעה כי המערערים הפרו את ההסכם או כי המשיבה זכאית לפיצוי בשל כך. המשיבה, בערעור שכנגד שהגישה, משיגה על גובה הפיצוי שנפסק. לטענתה, משהופר ההסכם ע"י המערערים, מן הדין היה שייפסק לזכותה מלוא סכום הפיצוי שתבעה ולא רק סכום הפיצוי המוסכם. נזקה העיקרי התבטא באובדן הרווח שנגרם לה כתוצאה מההפרה וכמתבטא בעלייה המשמעותית בשוויו של המגרש מהסכום שנקבע בהסכם. 4. מטבע הדברים, לכל אחד מהצדדים טענות רבות נוספות, ונתייחס לדברים להלן במהלך פסק הדין. הערעור העיקרי 5. בפתח הדברים נציין, כי חלק מטענות הערעור מועלה לראשונה ע"י המערערים בערכאה זו, ודי בכך לדחיית אותן הטענות על הסף. הדברים אמורים בראש וראשונה לעניין טענותיהם השונות של המערערים כי זכרון הדברים לא עלה כלל כדי הסכם מחייב, כי לכל היותר הוא מהווה "מצג טרום חוזי", ומכל מקום אין הוא יותר מאשר "זכרון דברים לניהול משא ומתן לקראת חוזה מפורט". מיקבץ טענות זה עומד בסתירה מוחלטת לעמדת המערערים בכתב ההגנה ובהליכי התובענה לכל אורכם. המערערים לא חלקו כלל בבית המשפט קמא כי זכרון הדברים היווה הסכם מחייב בין הצדדים. שינוי החזית הקיצוני אותו מבקשים הם לבצע בטענותיהם האמורות המועלות לראשונה בערעור – פסול מעיקרא ואין להזקק לו כלל. נציין, כי גם לגופם של דברים אין כל ממש בטענות אלה. זכרון הדברים דנן כולל את מרכיבי היסוד המוסכמים של העיסקה ובהם פירוט הממכר, התמורה ומועדי התשלום. העובדה שהצדדים ראו בו הסכם מחייב משתקפת מאליה גם בתנאי הנוסף שנקבע בו בדבר הפיצוי המוסכם כנגד המפר (ור' ע"א 442/81 גרומט נ' סרוסי, פ"ד לו(4) 214, 220 (1982)). התנאי הנוסף, ולפיו תוך המועד שנקבע לכך ייערך בין הצדדים הסכם מפורט – איננו גורע מתוקפו ההסכמי המחייב של זכרון הדברים דנן בדבר עצם ההתחיבות לביצוע העיסקה (ולעניין זה ראו, לדוגמה, ע"א 3102/95 י' כהן נ' ש' כהן, פ"ד מט(5) 739, 743 (1996); ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673, 681 (1998)). הוא הדין לעניין "טענת סף" נוספת המועלית בערעור על ידי המערערים 2 ו-3 (אחיו ואחותו של המערער 1). על פי הטענה, זכרון הדברים נחתם בין המערער 1 בלבד לבין המשיבה והמערער 1 לבדו מופיע בו כצד המוכר. טענה זו נטענה על ידם לראשונה בסיכומים שהגישו לבית המשפט קמא, ומתוך כך נדחתה על ידו – ובדין. בכתב התביעה נטען, כי המערער 1 התחייב בזכרון הדברים בשמו ובשם שני המערערים הנוספים, וכי פעל בעניין זה כמיופה כוחם וכעורך דינם. זאת ועוד. הנכס הנמכר על פי זכרון הדברים הינו המגרש במלואו. המערער 1 כשלעצמו הינו בעל שליש הזכויות במגרש, ולכל אחד משני המערערים האחרים שליש נוסף במגרש. לאור זאת, הטענה כי המערער 1 – עורך הדין עמי רוזנברג – התחייב בשמו בלבד למכור גם את חלקיהם של שני אחיו במגרש נמצאת מופרכת נוכח מהותו וטיבו של ההסכם. בכתב ההגנה שהוגש מטעם שלושת המערערים, לא הוכחשה כלל טענת המשיבה (בסעיף 6 לכתב התביעה), כי המערער 1 חתם על זכרון הדברים גם בשם שני המערערים הנוספים וכמיופה כוחם. טענה שכזו גם לא הועלתה ע"י המערערים 2 ו-3 בכל שלבי המשפט, והיא נטענה כאמור לראשונה רק בסיכומיהם. לאור כל זאת, אין ממש בטענה זו של המערערים 2 ו-3 המועלית עתה גם בערעור – ודינה להדחות על הסף. 6. ניפנה איפוא לליבת המחלוקת שהיתה בפני בית המשפט קמא, להכרעתה בפסק הדין קמא ולטענות המערערים לאותה ההכרעה. המשיבה טענה בכתב התביעה, כי ביסוד המצגים שהציג בפניה המערער 1 (להלן: המערער) עמדו הצהרתו והתחיבותו לגרום להסרת ההתנגדות שהגיש קרוב משפחתו לתב"ע, וכתוצאה מכך לסלול הדרך לאישור התב"ע בישיבת ועדת התכנון שהיתה קבועה ל-12.10.93. על בסיס מצגיו והתחיבויותיו אלה, נקבע בזכרון הדברים כי התשלום המשמעותי הראשון (למעט המקדמה הזניחה) ישולם על ידה ב-14.10.93, זאת לאחר שתאושר התב"ע ובכפוף לאותו האישור. להוכחת טענתה הגישה המשיבה שישה תצהירי עדות ראשית של מצהירים שונים שלקחו חלק במשא ומתן ובגיבוש העיסקה. כולם נחקרו נגדית בבית המשפט ועמדו בגירסתם. כנגדה, הכחיש המערער בכתב ההגנה כל מצג או התחיבות שכזו, אישר חלקית בתצהיר עדותו כי אמנם הוחלפו דברים ברוח זו אולם אלה לא הגיעו כדי התחיבות או מצג ברור מצידו, ופסח בין הסעיפים בחקירתו הנגדית. הערכאה הדיונית שבפניה העידו העדים כולם, נתנה אמון בגירסת המשיבה ועדיה וקבעה כממצא עובדתי מתוך כל הראיות שבאו בפניה כי אכן הותנה התשלום השני באישור התב"ע, כי המערער התחייב לגרום להסרת ההתנגדות לתב"ע שהוגשה על ידי קרובו, וכי יצר מצג לפיו בישיבת ועדת התכנון ב-12.10.93 תאושר התב"ע. המדובר בכל אלה בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. כידוע, ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאים שכאלה אלא בהתקיים חריג מן החריגים שנקבעו לעניין זה בפסיקה. בעניין דנן, לא רק שלא נמצא לנו חריג שכזה, אלא שעיון בתצהירי העדויות הראשיות ובפרוטוקול החקירות הנגדיות מוביל למסקנה כי ניתוחם המפורט של אלה בהכרעת הדין והממצאים שנקבעו מתוכם מבוססים כדבעי ואין מקום להתערבות ערעורית בהם. 7. ממצא עובדתי זה מוביל בפתח הדברים למסקנה כי כל עוד לא אושרה התב"ע לא קמה חובת התשלומים של המשיבה, ודי בכך לדחיית התביעה הנגדית שהגישו המערערים בדבר הפרת ההסכם הנטענת ע"י המשיבה (בטענה כי לא שילמה את התשלומים הנוספים הקבועים בזכרון הדברים). השאלה אליה ניפנה עתה עניינה בטענות ההפרה שהעלתה המשיבה כנגד המערערים. ההפרה הנטענת של המערערים היתה בכך שלא זו בלבד שלא עמדו בהתחיבותם לגרום להסרת ההתנגדות לתב"ע, שהיתה תלויה ועומדת בעת חתימת זכרון הדברים, אלא שהמערער עצמו פנה לאחר החתימה לועדת התכנון והגיש בשמו ובשם שני המערערים הנוספים התנגדות גורפת משלהם לתב"ע. המערער לא חלק כי אכן הגיש התנגדות שכזו, אולם הדבר נעשה לטענתו דווקא לטובת האינטרס של המשיבה. זאת, הואיל וחלק מנימוקי התנגדותו התייחסו למספר הבניינים שיאושרו לבינוי בחלקה תוך ניסיון להשביח את שוויה מעבר לתוכנית המקורית. בית המשפט קמא, ושוב כממצא שבעובדה ובמהימנות, דחה גירסתו זו של המערער. נקבע, בהסתמך על הראיות ועל נימוקי ההתנגדות שהגיש המערער לוועדה, כי הסבריו האמורים של המערער אינם עולים בקנה אחד עם מסמך ההתנגדות שהוגש על ידו לוועדה. אדרבא, עיקר טענותיו של המערער בכתב ההתנגדות היו בטענות כאלה ואחרות שהעלה כנגד גופי התכנון בדבר פיצוי כספי משמעותי ביותר שיהיו זכאים לו המערערים מהוועדה אם תאושר התוכנית. טענות אלה נגדו במפורש את אינטרס המשיבה (הרוכשת) לאישור התב"ע והיוו גורם מרכזי בהקפאת ההליכים ובמניעת מתן האישור לתוכנית, מאז ועד עתה. גם בעניין זה לא מצאנו מקום או עילה להתערב בממצאי העובדה ובקביעות המהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט קמא. 8. ממצאי העובדה האמורים שומטים את היסוד מטענת המערערים (הנטענת לראשונה בערעור), כי מכל מקום אין המדובר בהפרת ההסכם אלא באי התקימותו של תנאי מתלה. טענה זו היתה נשמעת ומתקבלת, אילו פעל המערער על פי מצגיו והתחיבותו המוכחים, הסיר או ניסה להסיר את התנגדות קרובו לתוכנית, ובסופו של יום לא היתה מתאשרת התב"ע בועדה. ברם, לא זוהי תשתית העובדות שהוכחה ונקבעה. על פי הנקבע, המערער חתר במו ידיו תחת אושיות ההסכם בכך שמיד לאחר חתימתו יצר מצב דברים שנועד פוזיטיבית למנוע את אישור התב"ע בועדת התכנון, תוך שהוא מציב במו ידיו מכשול משמעותי ביותר במסלול הליכי אישור התב"ע בועדה. הפרת ההסכם שנקבעה איננה בכך שהועדה לא אישרה את התב"ע אלא בכך שהמערער, בניגוד מוחלט להתחיבויותיו בהסכם ולמצגי היסוד שבבסיסו, פעל להכשלת האפשרות לאישור התב"ע בועדת התכנון. בנסיבות ההסכם דנן, המדובר בהפרה יסודית המזכה את המשיבה באפשרות לבטלו ולהיפרע בשל כך פיצויים מהמערערים. 9. למערערים טענות גם לעניין סכום הפיצוי שנפסק נגדם, 290,000 דולר, כגובה הפיצוי המוסכם שבזכרון הדברים. דהיינו, "פיצויים בסך 10% מהמחיר". לטענתם, "המחיר" האמור איננו אלא מרכיב התמורה שכבר שילמה המשיבה עד למועד ההפרה. המשיבה שילמה רק את המקדמה (בסכום של 100,000 ש"ח), ועל כן הפיצוי המוסכם, לשיטתם, מסתכם ב-10,000 ש"ח בלבד. תוצאה זו מתבקשת, לטענתם, מתוך האיזון המתבקש בין תוצאות ההפרה לנזקים שנגרמו ממנה בפועל. פסיקת פיצוי בשיעור 10% ממלוא התמורה המוסכמת עולה לטענתם כדי "פיצוי עונשי" החורג מהמידתיות. עוד נטען על ידם, כי בסעיף הפיצוי המוסכם שבזכרון הדברים נאמר כי "המפר זכרון דברים זה ישלם למקיים פיצויים בסך ...". לכן, אין די בכך שנקבע כי המערערים הפרו את ההסכם אלא נדרש כי המשיבה "קיימה" את ההסכם. והנה, אין חולק כי המשיבה לא שילמה אלא רק את מרכיב תשלום המקדמה בלבד. לא מצאנו ממש בטענות האמורות. המערערים לא טענו כלל בבית המשפט קמא כי סכום הפיצוי המוסכם שבזכרון הדברים הינו "עונשי" או בלתי סביר. אדרבא. טענתם החלופית בכתב ההגנה היתה כי אם אמנם הפרו את ההסכם אין המשיבה זכאית אלא לפיצוי המוסכם "...בסך 290,000 דולר בלבד, שכן המסמך (זכרון הדברים – י"א) המתייחס לעיסקה קבע סך זה כפיצוי מוגדר וברור ללא כל סעד נוסף". עמדתם זו של המערערים, בכתב ההגנה, מפריכה מניה וביה את כל טענותיהם לעניין זה. זאת ועוד. הביטוי "פיצויים בסך 10% מהמחיר "אינו יכול להתפרש אלא כ-10% ממחיר הנכס נשוא ההסכם. ההצעה הפרשנית כי ה"מחיר" מתייחס למרכיב התמורה שכבר שולם ע"י הרוכש, משוללת בסיס לשוני ומנוגדת להגיון ההסכם דנן בפרט ולהגיונם של סעיפים מעין אלו בהסכמים בכלל. הוא הדין לטענה כי המשיבה איננה בגדר צד ש"קיים" את ההסכם. על פי סעיף הפיצוי המוסכם, חובת הפיצוי מוטלת על הצד "המפר זכרון דברים זה...". הסעיף לא מסייג את ההפרה לשלב מסויים של ביצוע ההסכם. הפרשנות המוצעת על ידי המערערים הינה אבסורדית, שכן על פי הצעתם מאפשר להם זכרון הדברים להפר את ההסכם בכל הפרה שיחפצו בה – ולצאת פטורים מחובת הפיצוי – כל עוד אותה ההפרה תתבצע בטרם שולמה התמורה. הדברים תמוהים וחסרי פשר על פניהם. 10. העולה מהדברים עד כה – כי דין ערעורם של המערערים, על כל חלקיו, להדחות. הערעור שכנגד 11. בערעור שכנגד טוענת המשיבה כנגד היקף הפיצוי שנפסק לזכותה. לטענתה, משנקבעה הפרת ההסכם היסודית על ידי המערערים (המשיבים שכנגד), זכאית היא לפיצוי בגין מלוא נזקיה כתוצאה מההפרה. עיקר נזקיה הם ברווח שנמנע ממנה מעליית שווי המגרש מערך המכירה שנקבע בהסכם (2,900,000 דולר) לשוויו ביום ביטול ההסכם. לעניין זה הגישה המשיבה חוות דעת של שמאי, ולפיה שווי המגרש ביום הודעת הביטול (12.6.97) היה 5,250,000 דולר. על כן, כך טענתם, זכאית היא לפיצוי בגובה ההפרש שבין הסכומים, דהיינו סכום שווה ערך ל-2,350,000 דולר. 12. בפסק הדין קמא נקבע כממצא שבעובדה כי על אף שהודעת הביטול הפורמלית של ההסכם נשלחה ע"י המשיבה ביוני 1997, הרי שהלכה למעשה בוטל ההסכם על ידה כבר בראשית 1995, לאחר שנואשה מהסיכוי לאישור התב"ע של המגרש בועדת התכנון. ביטול זה, שבהתנהגות, בא לידי ביטוי בנתק המוחלט ששרר בין הצדדים משך כשלוש שנים ואשר ביטא הלכה למעשה את עמדת והתיחסות המשיבה אל ההסכם כאל הסכם שבוטל. חיזוק למסקנה זו מצא בית המשפט בכך שהמשיבה התקשרה בתחילת 1995 בעיסקת מקרקעין אחרת, התקשרות שעל פיה עדויותיה ביטאה את השלמתה עם כך שההסכם דנן בוטל. עד לאותו הנתק בתחילת 1995 התמידה המשיבה בנסיונותיה להגיע לפתרון מוסכם עם המערערים ולעריכת הסכם מפורט לעניין רכישת המגרש בהמשך להסכמות שבזכרון הדברים. לאור זאת, התאריך הקובע להתגבשות נזקיה של המשיבה כתוצאה מהפרת ההסכם הינו בתחילת 1995 ולא הובאו על ידה ראיות לעניין שינויים שחלו בשווי המגרש, ממועד חתימת זכרון הדברים (ספטמבר 1993) ועד לאותו המועד. 13. לא מצאנו מקום להתערב בממצא עובדתי זה של בית המשפט קמא, המשקף את התנהלותה של המשיבה במהלך התקופה רבת השנים שממועד הפרת זכרון הדברים (ספטמבר 1993) ועד למשלוח הודעתה הפורמלית בדבר ביטול ההסכם (יוני 1997). המשיבה אינה חולקת כי אמנם מתחילת 1995 לא נקטה בפעולה כלשהי עד למשלוח ההודעה והגשת התביעה. על פני הדברים עולה נתון זה גם כדי כשלונה בהקטנת הנזק הנטען אותו מבקשת היא לקבוע במונחים מסחריים של סוף שנת 1997. לאור זאת, לא מצאנו מקום לשנות מקביעת בית המשפט קמא בעניין זה. 14. טענה נוספת למשיבה, בערעור שכנגד, מתייחסת לכך שהמועד לתחילת חישוב הריבית על סכום הפיצוי המוסכם שנפסק לזכותה נקבע ליום פסק הדין ולא למועד ההפרה. בענייננו, סכום הפיצוי שנקבע מגלם בתוכו מנגנון שיערוך מובנה בדרך הצמדת סכום הפיצוי השקלי לדולר, ממועד חתימת ההסכם (1993) ועד למועד מתן פסק הדין (2005). מנגנון הצמדה מובנה זה מבטא דרך שיערוך סבירה בנסיבות העניין וההסכם, נשוא ההפרה, ולא מצאנו הצדקה להתערב בכך. 15. לסיכום, אציע לחברי למותב כי נדחה את שני הערעורים על כל חלקיהם, וזאת מבלי לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, כ"ח באייר, התשס"ח (02.06.2008) המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05064330_A25.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il