מופיד איברהים נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6432/99 ע"פ 6468/99 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' ריבלין המערערים בע"פ 6432/99 והמשיבים בע"פ 6468/99: 1. מופיד איברהים 2. מונדר איברהים נגד המשיבה בע"פ 6432/99 והמערערת בע"פ 6468/99: מדינת ישראל תאריך הישיבה: ז' בכסלו התש"ס (16.11.99) בשם המערערים בע"פ 6432/99 והמשיבים בע"פ 6468/99: עו"ד אריה תוסיה-כהן בשם המשיבה בע"פ 6432/99 והמערערת בע"פ 6468/99: אלון אינפלד ערעור על גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.8.99 בת"פ 306/98 על-ידי כבוד השופט ע' קמא פסק-דין השופט מ' חשין: שני ערעורים הם לפנינו, ודנו בהם בצוותא-חדא: האחד (ע"פ 6432/99) הוא ערעורם של מי שהורשעו בבית-המשפט המחוזי ומערערים הם על ההרשעה ועל גזר-הדין (להלן נכנה אותם - המערערים), והאחר הוא ערעור המדינה על קולת-העונש. המערערים הורשעו בבית-המשפט המחוזי בעבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות - עבירה כהגדרתה בסעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, בצירוף להוראת סעיף 335 לחוק העונשין. לאחר הרשעתם כך בדין גזר בית-המשפט על כל אחד מן המערערים עונש מאסר בפועל בן שנה בניכוי חמישה חודשים "כנגד התקופה של מעצר-הבית החלקי שבו היו נתונים". כן נדונו המערערים למאסר על-תנאי בן שנה לתקופה של שלוש שנים. בית-משפט קמא קבע את העובדות שלהלן: ביום 17.5.98, סמוך לשעה 8 בערב, הגיע בסמוך לחצר ביתו של המתלונן רכב ובו המערערים ועוד שניים אחרים. המערער מס' 2 (להלן נכנה אותו - מונדר) ירד מן הרכב, אלה בידו, ותקף את המתלונן במכות. למונדר הצטרף המערער מס' 1 (להלן נכנה אותו - מופיד) ואדם שלישי אף-הוא, כאשר כל אחד מהשניים מחזיק סכין בידו. מופיד צירף עצמו למונדר, תקף אף-הוא את המתלונן וחתך אותו בצווארו. המתלונן פונה לבית סמוך כשהוא זב-דם, נלקח לבית-החולים שערי-צדק, ושם נותח בצווארו. בקובעו עובדות אלו החליט בית-משפט קמא להרשיע את המערערים בעבירות שהואשמו בהם. בא-כוח המערערים, עורך-הדין אריה תוסיה-כהן, ביקש לשכנענו כי פסק-דינו של בית-משפט קמא מיוסד על תשתית רעועה, ומכל מקום כי מתעורר ספק באשר לחבותם של המערערים באישום הפלילי שהועלה נגדם. בעניין זה הסב את תשומת ליבנו לראיות אלו ואחרות שהובאו לבית-המשפט - ולא פחות מכך, להיעדרן של ראיות אלו ואחרות שלא הובאו לפני בית-המשפט - וניסה כמיטבו לסבר את אוזננו כי אותן ראיות שהובאו ואותן ראיות שלא הובאו, יש בהן - באלו ובאלו - כדי להביא לזיכויים של המערערים. שמענו את טענותיו של עורך-הדין תוסיה-כהן בקשב-רב-קשב, אך לא שוכנענו כי יש בהן ממש. בית-משפט קמא ייסד את מימצאיו על ראיות ברורות שהובאו לפניו, ולא נמצא לנו כי עלה בידי בא-כוחם של המערערים לקרקר את החומה הבצורה שנבנתה סביב הרשעתם של המערערים. כל מימצא ומימצא שקבע בית-משפט קמא מעגן עצמו היטב בראיות שבאו לפניו, ושוכנענו כי הרשעת המערערים בדין יסודה. כך על-דרך הכלל, וכך באשר לטענה כי אין לחייב את מונדר במעשהו של מופדי אשר חתך את המתלונן בסכין. השניים תקפו את המתלונן בצוותא-חדא, זה באלה וזה בסכין, ובהיעדר ראיה לסתור, חזקה כי עשו את שעשו בכוונת-מכוון ובהידברות מראש. אנו דוחים, איפוא, את הערעור על ההרשעה. אשר לעונש: המערערים חשדו במתלונן כי שרף את רכבו של מונדר, ועל-כן החליטו ללמד אותו לקח. זו היתה הסיבה שתקפוהו באכזריות כפי שתקפוהו, במכות אלה יבשות בגופו ובחיתוך צווארו בסכין. לכאורה, העונש שהוטל על המערערים אינו עונש כלל. לחתוך אדם בסכין בצווארו ולהישלח לבית-האסורים לתקופה של שבעה חודשים, אינו עונש כלל. לא אחת ולא שתיים הוקענו את תת-תרבות-הסכין שפשתה במקומנו, והוספנו כי שומה עליו על בית-המשפט להעלות את תרומתו לביעורה של תופעה קשה זו. הנה-כי-כן, בענייננו שלנו באו המערערים על המתלונן יחדיו, זה במקל וזה בסכין, והשניים בצוותא-חדא חבלו בו עד שכרע-נפל והובהל לבית-החולים. נוהג זה של ישוב חילוקי-דיעות באלות ובסכינים, נוהג מגונה הוא וראוי הוא לתגובה קשה. על-כך אמרנו בע"פ 259/97 - סובחי, שראוי כי ייצא הקול מבית-המשפט ויידעו הכל, כי הנועץ סכין בגופו של זולתו ייסגר בבית-האסורים לתקופות שנים: לא לתקופת שבועות ולא לתקופת חודשים. זו הדרך שידענו לביעור הנגע. מדוע זה, איפוא, הקל בית-משפט קמא עם המערערים כפי שהקל? בית-משפט קמא מסביר לנו כי נערכה "סולחה" בין המעורבים; כי הוסכם על תשלום פיצויים למתלונן; וכי המתלונן ויתר על כל תביעה בגין נזק לגופו וכל נזק אחר. שאלה היא, עד כמה יש בכוחה של "סולחה" כדי להקל עם נאשם בדינו, ועל-כך נאמר אנו, כי גם אם יש בה ב"סולחה" כדי לשמש יסוד מקל בדין, הנה בענייננו נתן בית-משפט קמא משקל-יתר ל"סולחה" שנעשתה. עוד קבע בית-משפט קמא, כי המערערים שהו ב"מעצר-בית" עשרה חודשים, אשר-על-כן ראוי להביא "מעצר-בית" זה במניין עונש המאסר. בית-משפט קמא אף קבע נוסחה להמרת מעצר-בית במאסר, ולפיה שני ימי "מעצר-בית" שקולים כנגד יום מאסר. מטעם זה הפחית בית-משפט קמא ממאסר השנה שהטיל על המערערים חמישה חודשי מאסר כנגד עשרה חודשים של "מעצר-בית". גם אם אמרנו כי ניתן להביא "מעצר-בית" במניין עונש המוטל על נאשם - ולא אמרנו כן - בוודאי לא נוכל להסכים לנוסחה מתמטית כלשהי להשוואת "מעצר-בית" למאסר. לא הרי "מעצר-בית" כהרי "מעצר-בית", וממילא אין להחיל על ההמרה נוסחה מתימטית מדוייקת. הנה-כי-כן, בענייננו היו המערערים זכאים לצאת לעבודה, ובנצלם זכות זו שניתנה להם, שהו במשך מרבית שעות היממה מחוץ לביתם ובמקומות שונים ברחבי הארץ. בנסיבות אלו, "מעצר-הבית" ששהו בו המערערים לא היה אלא "מעצר-בית" חלקי, ובוודאי לא היה ראוי להמיר שני ימים של "מעצר-בית" ביום מאסר. נמצא לנו, איפוא, כי בית-משפט קמא הקל-ביתר בעונש שהטיל על המערערים, ובשני מובנים אלה: אחד, בהטילו עונש מאסר בן שנה אחת בלבד, ושניים, בנכותו מעונש מאסר זה חמישה חודשי מאסר. לו אנו תחת בית-משפט קמא, כי אז החמרנו עד-מאוד בעונשיהם של המערערים. ואולם, נאמנים למקובל עלינו שלא למצות את הדין בערעור, אנו מחליטים לגזור על המערערים עונש מאסר בן שתי שנים תחת עונש המאסר שנגזר עליהם בבית-משפט קמא. עונש המאסר על-תנאי יישאר בעינו. היום, ז' בכסלו התש"ס (16.11.99). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99064320.G01