ירדן טל נ. משרד הרישוי

החלטה בתיק בר"ם 6432/09 בבית המשפט העליון בר"ם 6432/09 בפני: כבוד השופט ח' מלצר המבקש: ירדן טל נ ג ד המשיב: משרד התחבורה – אגף הרישוי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, בעת"מ 1596/09 (בש"א 833/09), שניתנה ביום 6.8.09, על ידי כבוד השופט ר' יעקובי בשם המבקש: בעצמו בשם המשיב: עו"ד אילאיל אמיר פסק-דין 1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט ר' יעקובי) מתאריך 6.8.2009, אשר דחה את בקשת המבקש להוצאת צו ביניים אשר יאסור על המשיבה לפסול את רישיונו לנהוג ברכב ציבורי, עד להכרעה בעתירה המנהלית שהגיש המבקש. העובדות הצריכות לעניין 2. המבקש, כבן 40, הוא בעל רשיון נהיגה ברכב ציבורי מזה 17 שנים, ועובד בחברת הסעות. בתאריך 12.5.2009 הוגש נגדו כתב אישום, שפרטיו, בתמצית הם אלה: המבקש הסיע בתאריך 7.10.2008 תלמידים מבית ספרם ב"כפר הירוק" למקום מגוריהם בבית שמש. בכניסה לבית שמש עצר המבקש את הרכב, איפשר לתלמידים, בהם קטינה בת 17 (להלן: המתלוננת) לרדת מן האוטובוס להפסקה, וזו החלה לעשן. לפי הנטען, באותו מעמד המבקש בעט בישבנה של המתלוננת, ובתגובה אמרה המתלוננת למבקש ש"מי אתה שתגע בי, אני אעשה לך בלאגנים". לאחר מכן ניסתה המתלוננת לעלות לאוטובוס עם סיגריה, המבקש ניסה למנוע זאת ממנה, תוך שהוא דוחף אותה בכח, המתלוננת קיללה את המבקש, ובתגובה אחז המבקש במתלוננת והכה אותה בלחייה. לאחר מכן, לפי הנטען, אף איים על חבריה של המתלוננת. המתלוננת טענה כי המכה בלחייה גרמה לה לכאבי ראש ולתחושת נימול. המבקש הואשם בעבירות של תקיפת קטין הגורמת חבלה ושל איומים. 3. בתאריך 27.7.2009 הגיע המבקש לשימוע במשרדי המשיב, לפי הזמנת המשיב (לטענת המשיב – לאחר זימונים קודמים לשימוע, שהמבקש לא התייצב אליהם), וזאת לשם שמיעת טענותיו נגד פסילת רשיונו לנהיגה ברכב ציבורי. בשימוע נמסר למבקש כי הוגש נגדו כתב אישום וצוינו פרטיו, אך לטענתו (שלא נסתרה) – כתב האישום לא נמסר לו. המבקש הכחיש את המעשים שיוחסו לו, טען כי כל שעשה היה לנסות למנוע מן המתלוננת – שסולקה בינתיים ממערך ההסעות – מלעלות לאוטובוס עם סיגריה, וכי דיווח על העימות שהתפתח הן למעסיקו והן למנהל הפנימיה שבה למדה המתלוננת. עוד טען המבקש בשימוע, בין היתר, כי פסילת הרישיון תביא לפיטוריו ולשלילת פרנסתו. מיד בתום השימוע מסרה נציגת המשיב מכתב למבקש (שבשוליו הוסף בכתב יד שהלה היה בשימוע והשמיע טענותיו) ובו הודע למבקש כי רשיונו נפסל (הכוונה ככל הנראה היא לרישיונו לנהיגה ברכב ציבורי). 4. המבקש הגיש לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים עתירה מנהלית ועתר לביטול החלטת המשיב, למצער עד להכרעה בתיק הפלילי. בגדר האמור עתר המבקש לצו ביניים, אשר ישעה את תוקף החלטת המשיב עד להכרעה בעתירה. המשיב, בתשובתו, טען כי פעל בהתאם לסמכות ושיקול הדעת המוקנים לו בתקנות 4 ו-15 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות), ובפרט תקנה 15ב(3) המקנה למשיב (יחד עם תקנות 4 ו-15ג) את הזכות להימנע מלתת רישיון, להתלותו, או לבטלו אם: "הוגש נגד המבקש כתב אישום על עבירה פלילית, אשר לדעת הרשות יש בה כדי לפגוע ביכולתו לעסוק על פי התעודה". המשיב טען, בהסתמך על פסק דינו של בית משפט זה ב-בג"ץ 301/66 עזרא נ' מנהל משרד הרישוי, פ"ד כא(1) 128 (1967) (להלן: עניין עזרא) ו-עת"ם (חי') 4258/07 ארשיד נ' מדינת ישראל – משרד הרישוי מחוז חיפה והצפון (לא פורסם, 21.1.2008) (להלן: עניין ארשיד) כי העבירות של אלימות ואיומים, שלכאורה עבר המבקש, יכולות להיכנס בגדר העבירות המלמדות על כשירות לקויה למתן שירות לנוסעים ברכב ציבורי, ואלו מצדיקות את פסילת הרישיון. לשיטת המשיב, הוא מצא כי באיזון שבין רצונו של העותר לשמור על פרנסתו לבין הצורך בשמירה על שלום הציבור – נוטה הכף לטובת האינטרס האחרון, ובית המשפט איננו אמור להתערב בדרך הפעלת שיקול דעתו של המשיב בענין זה. 5. בית המשפט הנכבד קמא קבע בהחלטתו מתאריך 6.8.2009 בבקשה לצו ביניים כי "על רקע התשתית הראייתית המנהלית שעמדה ביסוד החלטות הרשות, שעיקרה כתב האישום שהוגש נגד העותר, איני מוצא מקום ליתן צו ביניים". 6. מכאן הבקשה שלפניי (הערוכה ביתר פירוט וסדר מאשר זו שהוגשה לבית המשפט הנכבד קמא). בבקשתו טוען המבקש כי מעסיקו הודיע לו שאם החלטת הפסילה תעמוד בעינה, לא יהיה מנוס מפיטוריו מעבודתו. המבקש ציין – בדומה לטענתו בשימוע – כי הסעה ברכב ציבורי היא פרנסתו היחידה, ומוסיף כי הוא נושא במזונות של בנו בן ה-14 מנישואין קודמים ובפרנסתם של בנו הנוסף הרך ואשתו ההרה, והלחץ הכלכלי עלול לגרום לפירוק התא המשפחתי החדש שהקים (בינתיים הודיע המבקש כי אשתו עברה הפלה, והוא גורס כי ייתכן והדבר קרה כתוצאה מן הלחץ בה מצויה המשפחה). המבקש טוען כי הופתע לגלות במעמד השימוע על דבר קיומו של כתב האישום ועל כוונת המשיב לשלול את רישיונו, כוונה שמומשה לאלתר. לטענת המבקש, נהגים המבצעים עבירות תעבורה קשות – רישיונם איננו ניטל מהם בדרך שרישיונו שלו נשלל, לאלתר. המבקש מוסיף כי ב-17 שנותיו כנהג אוטובוס לא ביצע כל עבירת תנועה על האוטובוס, או עבירה כלשהי כלפי מי מן הנוסעים (מעבר לנטען בכתב האישום הנוכחי), והוא אף צירף שלל המלצות – כולן קודמות למועד הגשת כתב האישום – על היותו נהג מקצועי, בטוח, אדיב, נעים ומתחשב ביותר. לטענתו הוא ביקש בתום השימוע להביא המלצות אלה לידיעת נציגתו של המשיב, אולם זו מסרה לו את ההחלטה הכתובה לפסול את רישיונו כבר בתום השימוע. בבקשתו שבפניי הציע המבקש כהצעות חלופיות שרישיונו יוגבל להסעת מבוגרים בלבד, או להסעת ילדים עם מלווה. 7. בתאריך 10.8.2009 הוצאתי צו ארעי המורה למשיב לאפשר למבקש בשלב זה להמשיך ולהחזיק ברישיונו הציבורי, בכפוף לתנאי שהמבקש יהיה מנוע מלהסיע תלמידים, וביקשתי את תשובת המשיב לבקשה, ולאפשרות שהצו הארעי האמור יהפוך לצו ביניים. בתאריך 19.8.2009 הודיע המבקש כי לאחר בדיקה עם מעסיקו הוברר לו שלא די בתנאי האמור שצוין בצו כדי לאפשר לו להמשיך בעבודתו, ולכן הוא מבקש – ככל שלא יינתן צו ביניים מלא כמבוקש – להגביל את רישיונו לנהיגת רכב ציבורי באופן שיותר לו להסיע תלמידים ואולם זאת בנוכחות מלווה. חברי השופט א' רובינשטיין הורה למשיב להתייחס אף להצעה זו של המבקש. 8. בתשובתו חוזר המשיב על מרבית טענותיו בבית המשפט הנכבד קמא. המשיב מציין כי בניגוד לעולה מטענות המבקש שנרשמו מפיו בשימוע, שלפיהן הוא נעדר הרשעות, הרי שהמבקש הועמד לדין בעבר בגין מספר עבירות אלימות ואיומים (אך לא נגד נוסעים), שבגין חלקן הורשע ובגין חלקן הושתו עליו עונשים ללא הרשעה, כאשר גזר הדין האחרון ניתן בסמוך לפני האירוע נשוא כתב האישום הנוכחי (יצוין כי המשיב לא הביא תימוכין לטענה זו, אך ממילא אין חולק כי זו לא עמדה בבסיס החלטתה של נציגת המשיב לפסול את רשיונו של המבקש). עוד מסביר המשיב את פרק הזמן של למעלה מחצי שנה שחלף בין מועד האירוע המפורט בכתב האישום לבין זימונו של המבקש לשימוע – בכך שעד קבלת הודעה מן הפרקליטות על הגשת כתב האישום, לא היה המשיב ער לאירוע הנטען האמור. ביחס לאפשרות להתנות את רישיונו של המבקש בתנאים מציין המשיב כי מבחינה טכנית אין אפשרות לציין תנאים כלשהם ברישיון הנהיגה ועל כן אין כל אפשרות לאכיפת מגבלות אלו, כך שאם ייעצר המבקש על ידי שוטר לצורך בדיקת רישיונות, לא יידע השוטר כי על רישיונו של המבקש חלים תנאים כלשהם. המשיב מדגיש כי אף לגוף הדברים אין כל הצדקה למתן צו ביניים, כמבוקש. דיון והכרעה 9. אין חולק על סמכותו העקרונית של המשיב לבטל את רישיונו של המבקש. תקנה 4 לתקנות מתירה לרשות הרישוי: "לפי שיקול דעתה, לתת תעודה או לסרב לתתה, לחדשה או לסרב לחדשה, ורשאית היא להתנות בה תנאים, להוסיף עליהם או לשנותם ...". תקנה 15ב(3) לתקנות מוסיפה וקובעת כי רשות הרישוי רשאית שלא לתת תעודה, להתלותה, או לא לחדשה, בין היתר במקרה שבו: "הוגש נגד המבקש כתב אישום על עבירה פלילית, אשר לדעת הרשות יש בה כדי לפגוע ביכולתו לעסוק על פי התעודה" (עיינו גם סעיפים 12 ו-15 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981). מובן גם שבית המשפט לא יחליף את שיקול הדעת המסור לרשות המנהלית בשיקול דעתו שלו, אלא במקרים חריגים. ברם, נראה שסיכויי העותר להוכיח בעתירתו כי המקרה שלפנינו נמנה עם אותם מקרים חריגים, טובים הם, ברמה שתצדיק את מתן צו הביניים המבוקש, תוך התנאתו בתנאים. החלטתי איפוא לדון בבקשה כבערעור, ולקבל חלקית את הערעור. להלן אפרט טעמיי לכך. 10. טעם ראשון לדבר הוא שספק בעיניי אם הליך השימוע שנערך למבקש התנהל באופן תקין. המשיב טען אמנם בבית המשפט הנכבד קמא (טענה שעליה לא חזר עוד בטיעון לפניי) כי מעת שזומן לשימוע בעקבות הגשת כתב האישום, היה למבקש די והותר זמן להיערך לשימוע ולכל תוצאה אפשרית שלו. ברם, עיון במכתב שנשלח למבקש (מש/2) מעלה כי הוא זומן לרשות הרישוי "הואיל ושיש צורך לברר כושר נהיגתך" ולצורך "בירור" (כאשר בשולי הדף צוין באותיות טל ומטר כי "אי התייצבות במועד האמור תגרום להתליית רישיון הנהיגה שלך"). כיצד יכול היה המבקש להבין מכך שהמשיב שוקל את פסילת רישיון הנהיגה שלו כפועל יוצא מהגשתו של כתב אישום נגדו בקשר עם אירוע שהתרחש כשבעה חודשים קודם לכך, וכיצד היה יכול להיערך להשמעת טיעון סדור בעניין זה – לא נדע. מכאן, שספק בעיניי אם הרשות העניקה למבקש את זכות השמיעה ההוגנת המתחייבת (השוו: בג"ץ 361/76 "המגדר ברזלית" חוטי ברזל ורשתות בע"מ נ' רכז בקורת וחשבונות של אגף גובה המכס והבלו, פ"ד לא(3) 281 (1977); בג"ץ 656/80 אבו רומי נ' שר הבריאות, פ"ד לה(3) 185 (1981)) – והדברים יוכלו להתברר, במידת הצורך, בעת הדיון בעתירה המנהלית. אם לא די בכך, הרי שהליך השימוע שנערך בפועל נחזה, לכאורה, אך כניסיון של המשיב לצאת ידי חובתו: נציגת המשיב הקריאה למבקש את כתב האישום (מבלי למסור למבקש אפילו עותק הימנו – לעיונו), המבקש אמר את שאמר, ומיד עם סיום דבריו ואף שביקש להציג מסמכים נוספים, הדבר לא אופשר לו ונציגת המשיב מסרה למבקש מכתב שהוכן מראש המודיע על פסילת רישיון הנהיגה שלו (שעליו הוסיפה בכתב יד הערה שלפיה נערך למבקש שימוע והוא השמיע את טענותיו). בנסיבות אלו קשה לומר שהמשיב שמע את המבקש ב"נפש חפצה". 11. טעם שני שיש בו להצדיק הוצאת צו ביניים, נעוץ בסבירות ההחלטה המנהלית. החלטתו הבלתי מנומקת של המשיב נפלה לכאורה על יסוד נתון יחיד כי נגד המבקש הוגש כתב אישום על עבירת אלימות כלפי נוסע. אמנם, אין ספק כי עצם ביצועה של עבירת אלימות המופנית כלפי נוסע יכול ויהיה די בה כדי להביא לכך שבאיזון בין רצון בעל הרישיון להמשיך ולנהוג ברכב ציבורי, לבין האינטרס להגן על שלום הציבור, יגבר השיקול השני וייפסל רישיון הנהיגה. אולם קודם קבלתה של החלטה לפסול את רישיונו של אדם לאלתר, על המשיב לבחון מגוון שיקולים: כך, למשל, ניתן להבחין בין פסילת רישיון נהיגה ברכב פרטי, לבין פסילת רישיון ברכב ציבורי (כבמקרהו של המבקש) אגב גדיעת מטה לחמו של בעל הרישיון, ופגיעה בזכותו החוקתית לחופש עיסוק, על כל הנובע מן האמור. כך, למשל, יש להבחין בין סירוב לתת רישיון, או לחדשו, לבין נטילת רישיון קיים (כבמקרהו של המבקש). כך, למשל, ואף שהרשות ודאי רשאית להסתמך על כתב האישום כראיה מנהלית, יש להבחין בין מי שהורשע בדינו לבין מי שרק הוגש נגדו כתב אישום (כבמקרהו של מבקש), אשר מטבע הדברים יכול להסתיים אף בזיכוי (ויצוין כי המשיב הסתמך בטיעונו על פסקי הדין בעניין עזרא ובעניין ארשיד, הדנים שניהם במקרים של מפעילי רכב ציבורי שרישיונם נשלל, כפי הנראה, רק לאחר שהורשעו בעבירות חמורות, של הטרדה מינית בנוסעת, ושל ירי באיזור מגורים, בהתאמה). כך, למשל, ניתן להבחין בין מי שעבר את העבירה לכאורה אך זה מקרוב, לבין אדם שחלפו חודשים אחדים מאז עבר לכאורה את העבירה המיוחסת לו (כמבקש), כאשר בהקשר זה יש להשיב לשאלה מדוע חובה לשלול את רישיונו של הנאשם לאלתר ובטרם הורשע, אם עד כה לא ניטל רישיונו (וההפרדה שבין רשויות התביעה ורשות הרישוי לכאורה איננה מעניינו של בעל הרישיון). כך, למשל, ניתן להבחין בין בעל רישיון נהיגה ברכב ציבורי שצבר בתוך זמן קצר מספר תלונות, או אף הרשעות שעניינן פגיעה בנוסעיו או סיכונם בדרך, ושאין עוד דרך לאיין את מסוכנותו בלתי אם בשלילת רישיונו, לבין מי שנוהג משך שנים ארוכות ברכב ציבורי ולא הוגשה נגדו ולו תלונה אחת בקשר עם פגיעה בנוסעיו, או סיכונם בדרך (כמבקש). מגוון שיקולים כאלה, ודומיהם, כך נראה, כלל לא נשקלו על-ידי המשיב. סבירותה של החלטת המשיב לפסול את הרישיון לאלתר, במקום לבחור, למצער, בהתניית הרישיון בתנאים, כמפורט עוד בהמשך הדברים, מוטלת איפוא בספק. 12. טעם שלישי המצדיק את מתן הצו, הוא שהמשיב לא הצליח להראות בתשובתו לטענותיו המפורשות של המבקש, כי החלטותיו מכוח תקנה 15ב(3) הנ"ל התקבלו על יסוד אמות מידה ברורות, ענייניות ושוות (השוו: רע"פ 3678/08 זנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.7.2009)). מתשובת המשיב לא הוברר אילו שיקולים (למעט – עצם הגשת כתב אישום בעבירת אלימות) מנחים את נציגי המשיב בבואם לקבל החלטות מכוח התקנה האמורה. 13. טעם רביעי למתן הצו, הוא האפשרות הסבירה כי ייקבע שהחלטת המשיב איננה מקיימת את דרישת המידתיות, ובפרט – את מבחן המשנה השני שלה ("מבחן המידתיות הפחותה") (עיינו: בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1 (1997)). רצונו של המשיב למנוע סיכון לציבור הנוסעים מובן ורב חשיבות הוא. אולם יש לבחון האם ניתן להשיג פתרון זה גם בדרך אחרת, אשר פגיעתה בזכותו של בעל הרישיון פחותה. כזכור, למשיב סמכות כללית לא רק ליתן רשיון, או לשלול אותו, אלא אף להתנותו בתנאים. מאליו מובן, כי לעתים לא תהא כל תועלת בהתנאת תנאים (לדוגמה – ביחס למי שלכאורה עבר עבירות תנועה חמורות, ואשר יש להפסיק לאלתר את המשך נהיגתו בטרם ייפגעו שוב נוסעיו, או המשתמשים בדרך). ברם, במקרה הספציפי שלפנינו, נוכח מהות העבירה ומיהות העבריין, לכאורה, וטענותיו של המבקש בקשר עם האירוע הנטען בכתב האישום, בהחלט ייתכן שפתרון של התניית הרישיון בתנאי – שאותו הציע המבקש עצמו – כי לא יורשה לו להסיע תלמידים אלא בלוויית מלווה, תוכל להפחית די הצורך את הסיכון לציבור הנוסעים, בלא פגיעה מוחלטת שלא לצורך, בתקופת הביניים – במטה לחמו של המבקש. טענת המשיב כי אין אפשרות טכנית לציין תנאי שכזה ברישיונו של המבקש לא די בה כדי להצדיק את הפגיעה הקשה במרקם חייו של המבקש. 14. שיקולי מאזן הנוחות מובילים אותנו לתוצאה דומה: ככל שיותנה בשלב זה רישיונו של המבקש בהסעת תלמידים, בכך שיתלווה אליו מלווה, הרי שהפגיעה האפשרית בבטחון הציבור – אף שהיא קיימת – נחזית כפחותה במשקלה היחסי מן הפגיעה הטמונה בשלילה מוחלטת של רישיונו של המבקש לנהיגה ברכב ציבורי. 15. נוכח כל האמור לעיל, ניתן בזאת צו ביניים המורה למשיב להותיר בידי המבקש את רישיון הנהיגה מסוג D ומסוג D1, וזאת בכפוף להוספת תנאי ברישיון הנהיגה של המבקש, ולחלופין – לחתימה של המבקש על התחייבות במשרדי המשיב, ולפיהם: המבקש יהיה מנוע מלהסיע תלמידים ברכב ציבורי אלא בלוויית מלווה מבוגר, וזאת עד להכרעה ב-עת"ם 1596/09, או לפסק הדין בתיק הפלילי שהוגש נגד המבקש, או עד להחלטה שיפוטית אחרת, הכל לפי המוקדם. היה ולא יתאפשר להכניס תנאי כאמור ברשיון והמבקש חתם על התחייבות כאמור, יישא המבקש עותק הימנה בצמוד לרישיונו, ויציגה בפני כל מי שיבקש לבדוק את רישיונותיו. 16. אין בכל האמור לעיל כדי למנוע מן המשיב לפעול לשלילת רישיון הנהיגה של המבקש ברכב ציבורי ככל שהלה יפר את התנאים האמורים לעיל, או באם ייווצרו נסיבות חדשות המקנות למשיב סמכות לפעול בהתאם להוראת תקנה 15ב לתקנות. 17. בנסיבות הענין מוצע למשיב לבחון את האפשרות לייתר את הצורך בדיון בעתירה המנהלית שהגיש המבקש, ולהסכים להותרת צו הביניים על כנו כל עוד לא הוכרע דינו של המבקש בתיק הפלילי שהוגש נגדו, הכרעה שלאחריה יוכל המשיב לבחון את ההצדקה לפסילת רישיונו של המבקש לנהיגה ברכב ציבורי – בהתאם לתוצאות המשפט ובהתאם להוראות הדין. למותר לציין כי אין באמור כדי לפגוע באפשרותו של בית המשפט שידון בעתירה המנהלית להכריע בה כטוב בעיניו, ככל שהמשיב יבחר שלא לקבל את ההצעה האמורה. 18. הערעור מתקבל איפוא. המשיב יישא בהוצאות המשפט של המבקש, בשתי הערכאות, בסך של 5,000 ש"ח. ניתן היום, י"א באלול התשס"ט (31.8.2009). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09064320_K03.doc נב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il