אן בר זאב נ. ג'ומעה מומחמד ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6431/96 ע"א 6560/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט ת' אור המערערים בע"א 6431/96 והמשיבים בע"א 6560/96: 1. אן בר זאב 2. אוה בר זאב 3. משה בר זאב 4. נואל בר זאב נ ג ד הנתבעים בע"א 6431/96 והמשיבים בע"ע 6560/96: 1. ג'ומעה מוחמד 2. קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ערעורים על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 25.6.96 בת"א 2553/88 שניתן על ידי כבוד השופט ג' קלינג בשם המערערים: עו"ד ע' קרינסקי בשם המשיבים: עו"ד פ' זלצר פסק-דין השופט ת' אור: 1. אן בר-זאב (להלן: התובעת), ילידת 5.11.71, נפגעה ביום 7.1.85 בתאונת דרכים (להלן: התאונה). התובעת, אמה, אוה בר-זאב (להלן: האם), אביה משה בר-זאב (להלן: האב) ואחותה נואל בר-זאב (להלן: האחות) הגישו לבית המשפט המחוזי תביעה לתשלום פיצויים על נזקיהם עקב התאונה (ארבעת התובעים יקראו להלן: התובעים). אין מחלוקת שג'ומעה מוחמד וקרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: הנתבעים) חייבים בפיצוי התובעת על נזקיה בתאונה. בית המשפט קבע את סכומי הפיצויים המגיעים לתובעת מהנתבעים, וכן קבע פיצוי לאם ולאב בתור קרובי משפחה של התובעת אשר נכחו בתאונה ונפגעו עקב כך פגיעה נפשית. את תביעת האחות דחה בית המשפט. בפנינו שני ערעורים: בע"א 6431/96 מערערים התובעים על מיעוט הפיצויים שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי ועל דחיית תביעת האחות; ובע"א 6560/96 מערערים הנתבעים על גובה הפיצויים אותם חוייבו לשלם. אתייחס תחילה לתביעת התובעת, ולאחריה לתביעות האם, האב והאחות. נכות התובעת והשלכותיה על תפקודה 2. התובעת נפגעה פגיעה נוירולוגית קשה בתאונה, וכתוצאה מכך נותרה נכה בשיעור 100% לצמיתות. עיקרו של הנזק הוא בתחום המנטלי. בית המשפט מינה את פרופסור שאקו כמומחה בתחום השיקום, ומומחה זה הגיש את חוות דעתו וכן העיד בבית המשפט באשר לנכותה וצרכיה של התובעת. בחוות דעתו אמר המומחה לגבי ממצאיו וצרכיה של התובעת: "הלכה ללא מכשירי עזר בצעדים איטיים. אינה מסוגלת ללכת מהר או לרוץ. ההחזרים ערים בארבעת הגפים יותר מימין, רומברג שלילי, בבינסקי חיובי דו צדדי. לא היה רעד. היתה מסוגלת לשרוך את נעליה. ידעה פעולות חשבון כגון 221X12, כתבה את שמה וכתובתה ומספר הטלפון בביתה ללא שגיאות כתיב (אן בר-זאב, רחוב אורי 6 תל אביב טלפון 5238817). התובעת נחבלה בצורה קשה בראשה ונגרם נזק מוחי בלתי הפיך שהוא הגורם לנכותה של התובעת. הפגיעה המוחית מתבטאת בשני מישורים: 1. פגיעה מוטורית עם איטיות בהליכה ואי יכולת ללכת מהר יותר או לרוץ. 2. פגיעה מנטלית. הפגיעה המנטלית היא אבן הנגף בשיקומה של התובעת. התובעת עצמאית בפעולות החיוניות היום יומיות כרחצה, הלבשה, אכילה, מסוגלת ללכת, לעלות במדרגות ולנסוע באוטובוס. אינה מסוגלת ללכת מהר או לרוץ. המגבלה העיקרית קשורה במצב המנטלי, במהלך הבדיקה רואים היטב התנהגות ילדותית, שפוט לקוי, אינה מודעת למצבה. קיימת הפרעה בחשיבה המופשטת ובסידור החשיבה וקשיי ריכוז. הדברים מובאים בצורה מוארת בחוות דעתו של המומחה לפסיכיאטריה פרופסור ד"ר אלכסנדרוביץ. עקב המצב המנטלי התובעת אינה יכולה להשאר בדירה בגפה וזקוקה להמצאותו של אדם בקרבתה על מנת למנוע למשל שימוש בלתי תקין באש פתוחה או למנוע את צאתה מן הבית בגפה. בצאתה מן הבית יש צורך בליווי. התובעת איבדה כושרה לעבוד ולא תוכל להשתכר למחיתה". לגבי הליווי הנדרש לתובעת, הנזכר בחוות הדעת, חל שינוי בעמדתו של המומחה. כפי שמסביר בית המשפט בפסק דינו, במהלך חקירתו הנגדית של פרופסור שאקו חל שינוי בגישתו לגבי הצורך בליווי לתובעת במשך כל שעות היממה. בעדותו בחקירה נגדית אמר, שאם יוברר לו שהתובעת יכולה לחצות כבישים לבד וללכת למרחקים מסויימים בקרבת ביתה, יהיה חייב לשנות את דעתו לעניין המלווה. והנה, מקלטות שהוגשו לבית המשפט, בהן צולמה התובעת, נראית התובעת הולכת לבדה ברחוב וחוצה כבישים. בסכמו נקודה זו, קובע בית המשפט המחוזי כי: "נסתרו ההנחות העובדתיות שביסוד הקביעה שאן זקוקה למלווה צמוד בכל שעות היממה. יחד עם זאת, אין לשלול את הצורך של אן במלווה במרבית שעות היממה". משך כשמונה חודשים לאחר התאונה היתה התובעת מאושפזת בבית החולים איכילוב ובבית לוינשטיין. לאחר תקופה זו חזרה להתגורר בביתה וחזרה למסגרת לימודים בבית ספר תיכון עירוני א' בו למדה קודם התאונה. הלימודים דרשו מהתובעת מאמץ ניכר. הוריה ומוריה סייעו לה בכך. מאמצים אלה נשאו פרי, במובן זה שניתנה לה אפשרות להיבחן בחינות בגרות. ניתנו לה במהלך הבחינות תנאים חריגים בהתחשב במצבה. תנאים אלה כללו בחינה בחדר נפרד לבל יופרע ריכוזה, הארכת זמן הבחינה, יציאה להפסקות בזמן הבחינה. עם זאת, עובדה היא שהתובעת נגשה לבחינות הבגרות, עברה את הבחינות וקיבלה תעודה בהתאם. כפי שציין בית המשפט, על אף ניסיון בא כוח התובעים להמעיט מחשיבות בחינות אלה, אין לקבל שכאילו אלה מהוות פיקציה. עוד מדגיש בית המשפט, את הניסיון למנוע את המידע בדבר בחינות הבגרות שעברה התובעת מבית המשפט, וכן את הניסיון למנוע את עדותה של התובעת בבית המשפט. עניין אחרון זה יש לו חשיבות נוכח התרשמותו של בית המשפט מהתובעת בזמן עדותה. כך מתאר בית המשפט את הופעתה במהלך עדותה: "הופעתה של אן היתה מאלפת ביותר. אן השיבה לשאלות תשובות מלאות, ענייניות וערוכות יפה. מדבריה ניכר שאמה משתלטת עליה שלא לרצונה...". וכן: "תשובותיה של אן היו ברורות, הגיוניות וערוכות יפה. הופעתה של אן בבית המשפט משתלבת יפה בקלטות הוידיאו אשר הוגשו לבית המשפט, שבהן נראית אן הולכת לבד ברחוב, משוחחת מטלפון ציבורי ומבלה בבריכת שחיה. שפע הפרשנות בפי בא כוח התובעים ושיבוץ עובדות שאינן עולות עם הנראה בקלטות, אינם מקובלים עלי. התבוננות בקלטות חזור ושנה מאשרת את הרושם הראשון, כי הן מעידות על תפקוד סביר של אן באותם מגזרים הנראים בקלטות. כאמור, התרשמותי מאן בבית המשפט תואמת את שנראה בקלטות". מספר הערות כלליות 3. קודם דיון בטענות הצדדים נגד פסיקת בית המשפט המחוזי בפרטי הנזק השונים, אקדים מספר הערות. א. בטענותיהם בכתב תוקפים באי כוח בעלי הדין ממצאים עובדתיים אותם קבע בית המשפט המחוזי. הגדיל בכך בעיקר בא כוח התובעים. אין יסוד שנעתר לכך. בית המשפט ציין בפסק דינו את עיקרי העובדות הצריכים לעניין חישוב הפיצויים לתובעת, אלה מעוגנים בראיות שנמצאו מהימנות על בית המשפט ואין עילה שנתערב בממצאיו. ב. בסיכומיו ביקש בא כוח הנתבעת שנקבע שסכום הפיצויים אשר נפסק לתובעת הינו מוגזם על פניו. בקשר לכך הודגש על ידו, כי מדובר בסכום מבין הגבוהים שנפסקו בתביעות לפיצויים על נזקי גוף, בה בשעה שנזקיה של התובעת רחוקים בחומרתם מאלה שנגרמו לתובעים אחרים, כמו קוודרופלגים, אשר נפגעו קשות גם בצד המוטורי. את נזקי התובעת עקב התאונה קבע בית המשפט בסכום של למעלה משמונה מיליון שקלים, וזאת בתוספת לתשלומים נוספים אשר שולמו במסגרת תשלום תכוף (חלק מהוצאות על מדור והוצאות רפואיות). בערכים של הכסף כיום, מדובר בתשלום של כתשעה וחצי מליון ש"ח. לטענת בא כוח הנתבעים, מצביע הסכום הכולל שנפסק על הצורך להתערב בו כדי לקבוע סכום פיצוי נמוך יותר. אכן, סכום הפיצוי שנפסק נראה על פניו גבוה. אך יש להיזהר מהתייחסות כוללת לסכום שנפסק מבלי לבחון את הפיצויים שנפסקו בפרטי הנזק השונים. לכל מקרה יש את נסיבותיו המיוחדות, וצרכיו השיקומיים של הניזוק עלולים להשתנות ממקרה למקרה. לא אחת ההוצאות הדרושות לשיקומו של מי שנפגע בצורה קלה יותר תהיינה גדולות, בעוד ולנפגע קשה אשר אין לו סיכויים להשתקם, לא יהיה צורך באותן הוצאות, או אלה תהיינה בשיעור נמוך יותר. יש, על כן, לבחון את פרטי הנזק השונים אחד לאחד כדי לקבוע אם יש להתערב בסכומי הפיצויים אשר נקבעו בכל אחד מהם, ואין די בהתרשמות כוללת בדבר סכום הפיצוי שנפסק, התרשמות אשר עלולה להטעות. ג. להלן אתייחס לטענות של באי כוח בעלי הדין ביחס לפרטי נזק שונים. כדרכם של פרקליטים, תקפו באי כוח בעלי הדין את הקביעות במרבית פרטי הנזק ובפיהם טענות רבות לצורך בהתערבות בקביעות בית המשפט המחוזי. גם בעניין זה הגדיל בא כוח התובעת לעשות. לא רק שתבע הגדלת סכומי הפיצוי בכל אחד מפרטי הנזק בהם נפסק פיצוי, הוא אף ביקש פיצוי בגין הוצאות אשר לא הוכח כל צורך בהן או כל קשר בינן לבין התאונה. כמו בבית המשפט המחוזי, גם בפנינו העלה בא כוח התובעת תביעות כספיות מוגזמות, תוך שהוא מבקש שנתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי. די אם נזכיר לעניין הגזמות בא כוח התובעת, את בקשתו שהתובעת תפוצה בסכום נוסף של למעלה מחמישה עשר מיליון ש"ח ליום פסק הדין בבית המשפט המחוזי, בנוסף לסכום שנפסק לה כאמור. לא אתייחס לכל אחת מטענות באי כוח בעלי הדין, אשר מרביתן דינן להדחות. אתייחס להלן רק לטענות המצדיקות התייחסות. 4. הערה כללית נוספת עוסקת במידת הקשר אשר בין תשלומים תכופים בהם חויבו נתבעים בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן: חוק הפיצויים) לבין סכומי הפיצויים אשר נפסקים בתביעה העיקרית. השאלה המתעוררת היא, האם רשאי בית המשפט לפסוק שסכום הנזק החודשי בעבר בגין פרטי הנזק השונים, הינו קטן מהסכום החודשי שנפסק בגין אותו נזק עבור אותה תקופה במסגרת התשלום התכוף. השאלה התעוררה בענייננו נוכח העובדה שבפרטי נזק מסויימים הסכום החודשי שהוכר על ידי בית המשפט כנזק הנובע מהתאונה, נמוך מזה אשר הוכר במסגרת הסכום שנפסק כתשלום תכוף. בעניינים מסויימים אף נקבע שסכום אשר הוכר כהוצאה הדרושה לשיקום או לטיפול עקב התאונה במסגרת התשלום התכוף, הוצאתו לא היתה מוצדקת כלל, ועל כן לא נפסק כל פיצוי בגינו בפסק הדין. על ההוצאות המיותרות אשר אינן קשורות לנזקי התאונה, ואשר הוצאו מתוך כספי התשלומים התכופים, אומר בית המשפט המחוזי: "מכספים ששולמו כתשלומים תכופים, הוקמה מערכת אדירה של טיפול וסיעוד, מערכת שניתן היה להקימה אך ורק במרצה הבלתי נלאה של האם המונעת הן על ידי הרצון להיטיב עם בתה והן על ידי שאיפה להגדיל את סכום הפיצויים. חלק ניכר מהראיות הובא שלא לצורך, באשר חייב היה בא כוח התובעים לדעת שבית המשפט לא יפסוק פיצוי על צרכים שאינם מעוגנים בחוות הדעת הרפואית". טענת בא כוח התובעים בבית המשפט המחוזי היתה, שתשלום תכוף נפסק כדי לספק את הצרכים החיוניים של הנפגע ובני משפחתו שפרנסתם עליו, עד שיינתן פסק הדין בתביעה העיקרית. לפיכך, הנחה היא שהתשלום התכוף לא בא לענות על מלוא סכום הפיצוי המגיע, אלא על המינימום ההכרחי. הנחה מתבקשת מכך היא, שבבואו לפסוק את הפיצויים, הסכומים שיפסוק בית המשפט בגין העבר לא יקטנו משיעור התשלומים התכופים שנפסקו בגין אותה תקופה, וכן שצרכים של התובע שהוכרו במסגרת התשלום התכוף יוכרו גם במסגרת התביעה העיקרית. בהקשר זה הוזכר גם, שהתובעת "סמכה" על הפסיקה בעניין התשלום התכוף והוציאה הוצאות באותם נושאים וצרכים אשר התשלום התכוף בא לענות עליהם. אם לא תוכרנה הוצאות אלה עתה, תצא נפסדת. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה. קביעתו היתה, שיש לקבוע את הפיצוי בגין נזקי העבר על פי צרכיה של התובעת כפי שהוכחו בפניו, וכי אין הוא כבול בסכומים אשר שולמו לתובעת כתשלום תכוף; אפילו הוכרו תשלומים אלה כתשלומים תכופים הולמים במסגרת בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון. מסקנתו של בית המשפט המחוזי על נימוקיה מקובלת עלי. 5. כדי שנפגע בתאונת דרכים יהיה זכאי לתשלום תכוף, די בכך שבית המשפט יסבור כי לכאורה הוא זכאי לפיצויים על פי חוק הפיצויים (סעיף 5 ב' לחוק). גם לגבי שיעורו של התשלום התכוף, אין בית המשפט נכנס בשלב זה לעומקן ולפרטיהן של העובדות. די ב"לכאורה". הואיל ומדובר בצרכיו המידיים של נפגע בתאונת דרכים ויש לספקם אף קודם בירור וליבון משפטי של העובדות הרלבנטיות, על בית המשפט להסתפק בראיות לכאורה. מה גם, שבמקרים רבים מצבו של הנפגע עדיין אינו סופי וטרם ניתן להביא ראיות מלאות על מצבו הרפואי. אכן, בגלל אופיין הבלתי שלם של הראיות בשלב קביעת התשלום התכוף, יתכן ויתברר שנפסק תשלום תכוף ביתר. נזכיר עוד, שבגלל הצורך בהחלטה מהירה בבקשה לתשלום תכוף, נקבעו בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים תכופים), תשמ"ט1989-, הוראות אשר תבטחנה דיון מהיר בבקשה. תקנה 9 קובעת את חובת כל מצהיר להתייצב ביום שנקבע לדיון, ובאין נסיבות אשר יצדיקו דחיה לצורך שמיעת ראיות נוספות, על בית המשפט לתת את החלטתו בבקשה עם גמר הדיון בישיבה הראשונה. על מנת להבטיח דיון מהיר בבקשה קיימות הוראות המבטיחות שקביעות בית המשפט במסגרת הדיון בבקשה לא תחייבנה את הצדדים בתביעה העיקרית. נקל לשער שאם אלה היו מחייבות בתביעה העיקרית, היה הדבר מביא להרחבת, העמקת ועיכוב מהלך הדיון. במסגרת זו קובע סעיף 5 ג' לחוק הפיצויים כי החלטת בית המשפט בבקשה לתשלום תכוף לא תהווה מעשה בית דין לגבי התביעה העיקרית. בנוסף, סעיף 5 ז' לחוק צופה אפשרות שבמסגרת דיון בתשלום תכוף יחוייב נתבע לשלם לתובע סכומים אשר יעלו על מה שיפסק לו בתביעה העיקרית. במקרה כזה, קובע הסעיף, תעמוד לנתבע זכות חזרה מהתובע; וכדי שנתבע לא יערים קשיים במסגרת הדיון לתשלום תכוף מחשש שלא יוכל, מעשית, לגבות בחזרה כספים ששילם לתובע והלה הוציאם, קובע סעיף 5 ז' לחוק הפיצויים שהנתבע זכאי לתבוע במקרה כזה השבה גם מקרנית (אשר לה, מצידה, יש זכות חזרה על התובע). רואים אנו, שהחוק והתקנות שחוקקו על פיו, יצרו מנגנון לפיו יוכל נפגע בתאונת דרכים לתבוע ולקבל תשלומים תכופים בזריזות המתחייבת ממצבו המיוחד עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית. בצד מנגנון זה, ובשל אופיו המיוחד, על בית המשפט להחליט בבקשה לתשלום תכוף על פי ראיות לכאורה, ואין בהחלטתו במסגרת זו כדי לחייב את בית המשפט בתביעה העיקרית. 6. מצב דברים זה צריך להדריך את בא כוח התובע-הנפגע בגובה הדרישה לתשלום תכוף. מכיוון שבית המשפט פוסק על פי ראיות לכאורה, יתכן מצב בו הראיות לכאורה תצבענה על נזק כבד מזה האמיתי, ולתובע יפסק סכום גבוה מצרכיו הממשיים האמיתיים. במקרה כזה - וכך בעיקר באותם מקרים שההליך העיקרי מתמשך על פני שנים ובמהלכו משולמים תשלומים תכופים - ניכוי התשלומים התכופים ששולמו בעבר עלול להפחית או להקטין חלק מן הפיצוי בעתיד, והתובע עלול להימצא בחסרון כיס, מבלי שיוכל לספק את צרכיו בעתיד בגין נכותו. על התוצאה של תביעת וקבלת תשלום תכוף מוגזם, אומר בית המשפט המחוזי את הדברים הנכוחים הבאים: "במסגרת התובענה העיקרית תוצאה זו אינה רצויה, אך אין מנוס ממנה לאור אופיו של ההליך שבו נקבע התשלום התכוף. מחובתו של עורך הדין של הנפגע, שלא להעמיד בתביעה לתשלום תכוף דרישות שאין להן סיכוי להתקבל בתובענה העיקרית. על כל פנים, חובתו של עורך הדין להבהיר לנפגע הבהר היטב, כי הפרזה בהוצאות על עניינים שנתבעו והוכרו לצורך התשלום התכוף, עלולה להתנקם בנפגע ולהותירו ללא אמצעים לכיסוי צרכים חיוניים יותר, אם בית המשפט ימצא, במסגרת התובענה העיקרית, שאין להכיר בהוצאות שלכיסויין נפסק התשלום התכוף". מסתבר, שכך אירע בענייננו. האפוטרופסים של התובעת הוציאו כספים על צרכים שהוצגו על ידם על דרך ההפרזה לצורך קבלת התשלום התכוף, ועם שמיעת הראיות בתביעה העיקרית הוברר שלא היה להוצאות אלה מקום, וכי אין הן נובעות מנכותה ומצרכיה של התובעת עקב התאונה. טענות בעלי הדין המצדיקות התייחסות פיצוי בגין הוצאות העבר 7. אחת מטענות התובעת היתה, שבית המשפט לא פסק לה את כל הוצאותיה בעבר על פי קבלות על הוצאות שונות שהוציאה עד יום פסק הדין, בסכום כולל של שני מיליון ש"ח. טענתה זו קשורה בדברים שאמרנו לעיל, באשר עולה בעליל שקבלות אלה כוללות תשלומים אשר אינם נובעים מנזקי התובעת בתאונה, הוצאות שאין כל הצדקה לחייב בהן את הנתבעים. בהתייחסו לקבלות אלה ולתביעת התובעת לתשלום הוצאותיה בעבר על פי האמור בקבלות אלה, אומר בית המשפט: "הקבלות מתייחסות לשפע של הוצאות שאין להן כל קשר לתאונה. בעיקרו של דבר, כל סכום שהוצא על ידי המשפחה בקשר לאן נכלל בין הסכומים הנתבעים, כך למשל הוצאות בילוי, הוצאות על טיפול קוסמטי, מתנות, צריכת מים, צריכת חשמל, תשלומים לועד בית, וכיו"ב. כמו כן כבר נאמר שהתובעים הגזימו בהוצאות לאור סכומים שנפסקו כתשלום תכוף. כאמור איני רואה עצמי כבול לאותן קביעות. לא היתה הצדקה להוצאות חלק מהסכומים שהוצאו, אם בוחנים אותן לאור חוות דעת המומחים, המשמשות מורה דרך בלעדי לבית המשפט בבואו להכיר בהוצאות הדרושות. בנסיבות אלה איני רואה דרך אחרת מאשר הכרה בהוצאות, ללא התייחסות לקבלות. הסכומים נפסקים לאור הצרכים שבהם הכירו המומחים". בנסיבות המתוארות על ידי בית המשפט, ונוכח העובדה שלא ניתן לו הסבר מפורט אשר מאפשר מיון בין הסכומים בקבלות השונות כך שניתן יהיה לבור מתוכן הוצאות אשר מגיע פיצוי בגינן לכאלה שלאו, הדרך בה בחר בית המשפט לעניין הפיצוי בגין הוצאות העבר נראית לי. למעשה, היתה זו הדרך היחידה בה יכול היה בית המשפט המחוזי לנקוט. עזרת צד שלישי 8. א. התובעת זקוקה לאדם שילווה אותה. בפסיקת הפיצוי במסגרת פריט זה יצא בית המשפט מהנחה שהיא זקוקה למלווה אחד במשך כל שעות היממה. התובעת תבעה סכום של 17,372 ש"ח לחודש כשכר עבור שלושה מלווים בכל יממה, ובנוסף לכך סכום של 2,550 ש"ח עבור מזון עבורם, ובסך הכל כ20,000- ש"ח לחודש. בית המשפט יצא מתוך הנחה, שדי במלווה אחד אשר יגור בביתה של התובעת, אשר יהיה לו מחליף בסופי השבוע ובמקרים של מחלה או חופשה. בית המשפט העריך עלות של מלווה ומלווה מחליף בסכום של 11,000 ש"ח לחודש. בהתאם לכך, חויבו הנתבעים לשלם לתובעת עבור 138 החודשים, מיום התאונה עד פסק הדין, סכום של 1,518,000 ש"ח. סכום זה בא לפצות בגין העסקת מלווים, ובעת שלא היו מלווים בגין הסיוע שהגישו האם והאב לתובעת. באשר לעתיד הגיע בית המשפט לפיצוי בסך 3,500,945 ש"ח, לפי 11,000 ש"ח לחודש X מקדם ההיוון 318.2677. ב. שני הצדדים מערערים על הסכום שנפסק בגין עזרת צד שלישי בעבר ובעתיד. אין, לדעתי, כל בסיס לטיעון התובעת להגדלת הסכום שנפסק לה. יש, לעומת זאת, ממש בטענות הנתבעים. בקשר לכך ברצוני להדגיש מספר עובדות. ראשית, כפי שנקבע על ידי פרופסור שאקו, התובעת משרתת את עצמה בכל הפעולות היומיומיות, כמו רחצה, הלבשה, אכילה וכיו"ב. בעייתה, פרט לעזרה מסויימת בעבודות הבית שתידרש להן, היא בכך שכושר השיפוט שלה לקוי ואין היא מודעת למצבה. מטעם זה היא זקוקה לליווי, המהווה מעין שמירה עליה בפני מעשים לא זהירים העלולים לפגוע בה. אין מדובר, על כן, באדם אשר נדרשת לו עזרה רצופה לצורך סיפוק מרבית צרכיו. ככלל, התובעת הינה עצמאית. שנית, בהתחשב במצבה זה של התובעת, הליווי הנדרש לה אינו ליווי מקצועי הדורש מיומנות מיוחדת. כך עולה מתשובותיו של פרופסור שאקו, על אף שבא כוח התובעת ביקש לשכנע שלא כך הוא. שלישית, בחישוביו יצא בית המשפט מהנחה שנדרש לתובעת ליווי משך כל שעות היממה. אך הראנו לעיל (בפיסקה 2), שלאור התנהגות התובעת כפי שצולמה והונצחה בקלטת וידיאו, דהיינו שהיא נראית הולכת לבדה וחוצה כבישים, ובהסתמך על דברים שאמר פרופסור שאקו בעדותו, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה שנסתרו ההנחות העובדתיות שביסוד הקביעה שאן זקוקה למלווה צמוד בכל שעות היממה. זאת, אף אם אין לשלול את הצורך של אן במלווה במרבית שעות היממה. במצב דברים זה, קביעת סכום הפיצוי בהנחה שנדרש לתובעת מלווה משך כל שעות היממה, אינה יכולה לעמוד. בהתחשב בנתונים דלעיל, המיוחדים למצבה של המערערת, ההערכה של עלות חודשית בסך 11,000 ש"ח (כ12,500- ש"ח כיום) עבור ליווי, הינה מוגזמת ומצדיקה התערבות. בדרך אומדן, סכום של 8,000 ש"ח לחודש יהלום את הנסיבות. ג. עניין נוסף בו יש להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי, נוגע לתשלום עבור ליווי בעבר. במשך שמונה החודשים הראשונים מאז התאונה היתה התובעת מאושפזת בבית החולים איכילוב ובבית לוינשטיין. עבור אישפוז זה שולם על ידי הנתבעות והתובעת לא נזקקה לכל ליווי בתקופה זו. יש, על כן, להפחית מסכום הפיצוי בגין ליווי בעבר את הסכום של 88,000 ש"ח. לאחר הפחתת סכום זה, סכום הפיצוי בגין ליווי בעבר עומד על 1,430,000 ש"ח. הפחתת הפיצוי על ידי חישוב לפי הפסד חודשי של 8,000 ש"ח במקום 11,000 ש"ח, יביא לכך שהפיצוי בגין העבר יועמד על סכום של 1,040,000 ש"ח (במקום הסכום של 1,518,000 ש"ח), והפיצוי בגין העתיד יועמד על הסכום של 2,546,141 ש"ח (במקום 3,500,945 ש"ח). מסכום הפיצוי בגין העבר יופחת סכום של 478,000 ש"ח, ומסכום הפיצוי בגין העתיד יופחת סכום של 954,804 ש"ח, ובסך הכל יופחת מסכום הפיצויים בפריט של ליווי ועזרה בעבר ובעתיד, הסכום של 1,432,804 ש"ח. הוצאות רפואיות 9. א. עמדתו של פרופסור שאקו היתה, שבמישור המוטורי והקוגנטיבי אין צורך בטיפולים רפואיים נוספים בתובעת, באשר אלה לא יוכלו לשפר את מצבה. על יסוד עמדתו זו, קבע בית המשפט המחוזי שהטיפול היחיד הנדרש לתובעת הוא במישור הנפשי. על פי חוות דעת שהיו בפניו, קבע בית המשפט המחוזי שנדרשים לתובעת מידי חודש שני טיפולים פסיכולוגיים וטיפול פסיכיאטרי אחד, אשר עלותם היא 800 ש"ח לחודש. עוד קבע, שלתובעת ידרשו שבועיים אישפוז לשנה לצורך איזון תרופתי, וכן טיפולים בעיניים. את העלות הכוללת של טיפולים אלה קבע בית המשפט בסכום של 2,500 ש"ח לחודש. בהתחשב בסכום זה ובמקדם היוון מתאים, פסק לתובעת בפריט של הוצאות רפואיות בעתיד את הסכום של 795,670 ש"ח. לגבי הוצאות רפואיות בעבר, הואיל ואלה כוסו על ידי המוסד לביטוח לאומי ובאמצעות תשלומים תכופים, החליט בית המשפט שלא לפסוק כל סכום בגינן, ומאידך גיסא הורה שלא לנכות מסכום הפיצויים את אותו חלק של התשלומים בעבר שנועד לכיסוי ההוצאות הרפואיות. ב. בפסק דינו לא התעלם בית המשפט המחוזי מהוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד1994- (להלן: חוק ביטוח בריאות), ולאפשרות שיש לו השלכה על פסיקת הוצאות רפואיות במסגרת תביעות על נזקי גוף. על פי גישתו של בית המשפט בפסק דין שניתן על ידו בפרשת גינת (ע"א (ת"א) 1506/90 גינת נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פורסם בצלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, הפסיקה והדין", בעמוד 2919), חוק ביטוח בריאות לא שינה מן המצב המשפטי ששרר לפני כניסתו לתוקף. על כן, החליט על חיוב הנתבעים בהוצאות רפואיות כאמור. אלא שמאז ניתן פסק הדין על ידי בית המשפט המחוזי, ניתן פסק הדין בפרשת אלחדד (ע"א 5557/95 סהר, חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, דינים עליון, כרך נא, 918). בפסק דין זה נקבע, שנפגע אינו זכאי לפיצוי מן המזיק בגין טיפול רפואי שהוא זכאי לקבלו חינם מקופת החולים בה הוא חבר. דבר זכאותו לאותו טיפול יקבע על פי הכרעה בשאלה אם אותו טיפול נכלל בסל הרפואי לו זכאי חבר קופת חולים, ללא תשלום. ג. בסיכומיו מפרט בא כוח הנתבעים את הוראות הדין, על פיהן זכאית התובעת, במסגרת זכויותיה כחברה בקופת חולים, לקבל את אותם טיפולים בגינם נפסק לה הפיצוי בשיעור הקרוב ל800,000- ש"ח (ראה סעיף 6(א)(5) לחוק וסעיף 22(ד) לתוספת השניה לחוק לעניין טיפולים פסיכולוגיים להם זכאי מבוטח; וכן סעיף 6(א)(3) לחוק וסעיף 23א' לתוספת השניה לחוק, לעניין טיפול פסיכיאטרי; וכן סעיף 6(א)(4) לחוק והצו האמור, לעניין אישפוז פסיכיאטרי; וכן סעיף 17 לתוספת השניה לחוק הכולל את רשימת טיפולי העיניים להם זכאי חבר בקופת חולים). בסיכומיו של בא כוח התובעת לא נמצאה תשובה משכנעת לטענה בדבר יכולתה של התובעת להנות מהטיפולים הרפואיים הדרושים לה חינם במסגרת קופת החולים. טענה אחת שבפיו היא ניסיון לערער על הלכת אלחדד. טענה אחרת - אשר מוצאת ביטוי בטענות שבסיכומים בלבד, אך ללא שהובאו על כך ראיות בפני בית המשפט, היא שכאילו קופות החולים אינן מכירות בחובתן לספק חינם את השירותים הקבועים בדין. טענה נוספת, אף היא במסגרת הטענות בסיכומים ללא שהובאה לכך ראיה, היא שכאילו לא ניתן לקבל את הטיפולים להם זקוקה התובעת במסגרת קופת חולים. דין כל הטענות להדחות. ראשית, לא ראינו לסטות מהלכת אלחדד המעוגנת בהוראות חוק ביטוח בריאות ובזכות השיבוב שקיימת לקופת החולים נגד המזיק לשיפויה בגין הוצאות הנגרמות לה בשל טיפולים רפואיים שהיא מספקת לנפגעי תאונות (סעיף 22 לחוק). שנית, לגבי שתי הטענות הנוספות לא הובאו ראיות. לתובעת קיימות זכויות על פי חוק ביטוח בריאות, ואם תעמוד עליהן, כפי שעליה לעשות במסגרת חובתה להקטין את הנזק (וראה לעניין זה בספרו של דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, תשנ"ח), 513), תוכל לקבל חינם את הטיפול הרפואי לו היא נזקקת. ד. עם זאת, ראוי להתחשב במספר גורמים. פסק הדין בפרשת אלחדד ניתן באפריל 1997, ועד מועד זה שררה אי ודאות בשאלה מהם השינויים שהכניס חוק ביטוח בריאות בדיני פיצויים בגין נזקי גוף. במשך עשרה חודשים מאז מתן פסק הדין על ידי בית המשפט המחוזי (ביום 25 ביוני 1996), קיבלה התובעת טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי מרופאים שלא באמצעות קופת חולים, ולא יהיה זה ראוי לשלול ממנה את הוצאותיה בגין טיפולים אלה. גם כשהתברר המצב המשפטי, יש לקחת בחשבון תקופה של הסתגלות הקשורה במעבר מהטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי שקיבלה התובעת בעבר לטיפול שתקבל מרופאי קופת החולים אליה היא משתייכת. התובעת עתידה להזקק לטיפולים הנזכרים משך תקופה ארוכה של עשרות שנים, עד אחרית ימיה. משך תקופה כה ארוכה יתכנו מקרים והזדמנויות בהן תמנע ממנה, מסיבה זו או אחרת, האפשרות לקבל טיפול במסגרת קופת החולים, והדבר עלול להיות כרוך עבורה בהוצאות. ה. בהתחשב בכל הנסיבות הנזכרות, יהיה זה נכון אם ייפסק לתובעת סכום מסויים בגין הוצאות רפואיות שהיו ותהיינה לה לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, לבל ייגרם לה חסרון כיס. נראה לי, שסכום ופיצוי בסך 200,000 ש"ח יהלום את הנסיבות. התוצאה היא, שבפריט הנזק של הוצאות רפואיות בעתיד יש להפחית סכום של 595,670 ש"ח ולהעמידו על 200,000 ש"ח. אובדן השתכרות בעבר ואובדן כושר השתכרות בעתיד 10. א. את נזקי התובעת בראשי הנזק של אובדן השתכרות בעבר ואובדן כושר השתכרות בעתיד, קבע בית המשפט בהתבסס על ההנחה שכושר השתכרותה של התובעת לולא התאונה היה כשיעור השכר הממוצע במשק, וכי עקב התאונה איבדה כליל את כושר השתכרותה. בהתאם לכך, נקבע הפסד השתכרות בעבר בסכום של 229,350 ש"ח והפסד כושר השתכרות בעתיד בסך 1,172,337 ש"ח. ב. בא כוח התובעת ביקש שהפסדיה של התובעת יחושבו לפי שילוש השכר הממוצע במשק, בהתחשב בכישוריה של התובעת קודם התאונה. דין הטענה להדחות. בעת התאונה היתה התובעת כבת שלוש עשרה שנים, ולא די בעובדה שהצטיינה בלימודיה עד גיל זה כדי להסיק שהיתה משתכרת מעל ממוצע השכר במשק. אכן, נימוקיו של בית המשפט המחוזי לקביעת כושר השתכרות לפי השכר הממוצע במשק משכנעים ואין להתערב בהחלטתו. ג. עניין אחד בפרטי נזק אלה מצדיק התערבות. בית המשפט המחוזי ניכה מההשתכרות החודשית מס הכנסה כשיעור החל על אשה נשואה + שני ילדים. התובעת לא היתה נשואה בעת מתן פסק הדין, ולפי סעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים, צריך היה לנכות מס הכנסה כפי שזה חל על הכנסה בעת קביעת הפיצויים (וראה לעניין זה ע"א 5118/90 בשה נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך ל, 537). על פי לוח ניכויי מס אשר צורף לסיכומי הנתבעת, ניכוי מס הכנסה לרווקה ממשכורת של 4,490 ש"ח (כפי שנקבע כושר השתכרות התובעת על פי ממוצע השכר לפי פרסומי המוסד לביטוח לאומי), הוא בסכום של כ540- ש"ח. בית המשפט ניכה רק 320 ש"ח מס. יוצא, שסכום ההפסד החודשי צריך להיות 3,950 ש"ח במקום 4,170 ש"ח אשר נקבע על ידי בית המשפט המחוזי. בהתאם לכך משתנה סכום הפיצוי המגיע לתובעת כדלקמן: בגין הפסד השתכרות בעבר, במקום הסכום של 229,350 ש"ח יבוא הסכום של 217,250 ש"ח (הפחתה של 12,100 ש"ח); ובמקום הפסד כושר השתכרות בעתיד יבוא הסכום של 1,110,487 ש"ח במקום הסכום של 1,172,337 ש"ח (הפחתה של 61,850 ש"ח). דיור 11. בגין דיור חויבו הנתבעים לשלם לתובעת סכום של 300,000 ש"ח. זאת, בנוסף למימון דמי שכירות לתובעת ממרץ 1991 ועד ליום פסק הדין, וכן לששה חודשים נוספים מיום פסק הדין. לתובעת עצמה לא נדרשים תנאי דיור מיוחדים הכרוכים בעלות מיוחדת, פרט לצורך שלה להתגורר לבדה, שלא עם הוריה. תשלום הפיצוי בסך 300,000 ש"ח מבוסס על הצורך שבדירה בה תתגורר התובעת יהיה חדר עבור המלווה שלה אשר יתגורר עמה. על אף כל טענות בא כוח הנתבעים, אין להתערב בתשלומים התכופים אשר באו לכסות את ההוצאות למגורים נפרדים לתובעת עד ליום פסק הדין. גם תשלום עבור ששה חודשי שכירות נוספים עד שתרכוש התובעת דירה בכספי הפיצויים הינו סביר. הסכום של 300,000 ש"ח אשר נפסק לתובעת בגין הוצאה נוספת על בניית חדר למלווה הינו במידה מסויימת על הצד הגבוה (סכום השווה ל92,220- דולר של ארצות הברית ביום פסק הדין בבית המשפט המחוזי). אך הסכום הגבוה עבור עלות החדר נקבע בהתחשב בכך שטובתה של התובעת, בהתחשב בנכותה, היא שתתגורר, גם אם בנפרד, בקרבת מקום להוריה, ואלה מתגוררים במרכז תל אביב. בודאי שאין הצדקה להגדלת סכום זה, כדרישת בא כוח התובעת, אשר עתר לפסיקת סכום של 900,000 ש"ח במקום הסכום שנפסק. התוצאה היא, שבפריט נזק זה אין להתערב, ודין הערעור שהוגש בגינו - הן על ידי התובעת והן על ידי הנתבעים - להדחות. תביעת האם, האב והאחות 12. א. האם והאב טיפלו בתובעת והפיצוי שניתן לתובעת בגין סיעוד וליווי בעבר כולל פיצוי גם עבור עזרת ההורים, ובא לפצות גם על תביעתם כמיטיבים. אך ההורים והאחות תבעו גם בהתבסס על פגיעה נפשית שהם נפגעו בשל התאונה בה נפגעה התובעת. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית בשלבי הדיון הראשונים, על פיה תביעתם זו של ההורים והאחות מבוססת על עילה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] ולא על עילה לפי חוק הפיצויים. בית המשפט המחוזי קבע שלא הוכח שנגרם נזק ממון כלשהו לאב ולאם, עקב הטענה בדבר נזק נפשי שנגרם להם. עם זאת, נפסק על ידו לכל אחד מהם סכום של 100,000 ש"ח כנזק לא ממוני. בקבעו לאם ולאב פיצוי זה, התבסס בית המשפט על הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון דהאן, פ"ד מד(3) 397). ב. לדעתי, לא היה מקום לפסוק לאם ולאב פיצוי כלשהו בהתבסס על הלכת אלסוחה. על פי הלכת אלסוחה, צריכים להתקיים מספר תנאים להתגבשותה של עילת תביעה של "קרוב" או "קרוב נעדר" אשר נפגע נפשית עקב פגיעתו בתאונה של קרובו. אחד מתנאים אלה הוא, שהנזק הנפשי שנגרם לתובע יהיה מהותי, דהיינו שנגרמה לו עקב כך מחלת נפש (פסיכוזיס) או שהנזק הנפשי יהיה ברור וקשה (נוירוזיס) גם אם אינו מגיע למחלת נפש. תנאי זה, ככל התנאים האחרים בהלכת אלסוחה, צריך להתקיים בין אם התובע ("הקרוב") עמד בחושיו על תוצאותיה המיידיות של התאונה אף אם לא היה עד שמיעה או ראיה לה, ובין אם היה עד ראיה או שמיעה לתאונה שבה נפגע קרוב משפחתו (ע"א 3798/95 הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' חטיב, פ"ד מט(5) 651; ולאחרונה, בהרחבה, רע"א 5803/95 ציון שרה נ' צח והסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ, דינים עליון, כרך נג, 705). לדעתי, בענייננו לא התקיים התנאי בדבר נזק נפשי בעל עוצמה כנזכר בהלכת אלסוחה, אשר יהיה בו כדי לבסס עילת תביעה לאם ולאב. ג. לגבי האב הוגשה אמנם חוות דעת רפואית מטעמו, מאת פרופסור לאור, בדבר 40% נכות שנותרו לאב כתוצאה מהפגיעה בבתו. אך בית המשפט הדגיש, שחוות דעתו של פרופסור לאור מבוססת על ההנחה שהתמסרותו של האב ללא גבול לשיקומה של אן הביאה לנסיגה מוחלטת בקריירה מקצועית מפוארת של האב. פרופסור לאור התבסס, אם כן, על אינפורמציה שנמסרה לו, על פיה האב, רב חובל במקצועו, נסוג בקריירה המקצועית שלו מנימוקים הקשורים בתאונה של התובעת ובמצבה בעקבותיה. אלא שלא כאלה הן העובדות כפי שהוכחו. על פי העובדות כפי שנקבעו על ידי בית המשפט, הצליח האב להתגבר על הפגיעה הנפשית שנפגע, וחזר להפליג בים תוך פחות מחודש מאז התאונה. בתקופה של שלוש שנים לאחר התאונה, הפליג שבע עשרה פעמים, בחלק מההפלגות להפלגות ממושכות; ובשנת 1987 נערכו לו בדיקות רפואיות ונמצא שהוא יכול לשמש רב חובל. עוד קבע בית המשפט, שהפסקת עבודת האב בחברת תרשיש אינה נובעת מהתאונה, כפי שטען האב, אלא מנימוקים אחרים, דהיינו מצבה הכלכלי של החברה, שהלך והדרדר. נסיבות אלה ואחרות המתוארות בפסק הדין, כולל העובדה שהוא לא נזקק לטיפולים פסיכיאטריים או פסיכולוגיים כלשהם, הביאו את בית המשפט לקבוע שלא נגרם לאב כל נזק כספי כתוצאה מכך שהיה עד ראיה לתאונה. לדעתי, נסיבות אלה גם מוכיחות שלא נגרם נזק נפשי המצדיק מתן פיצוי כלשהו לאב במסגרת הלכת אלסוחה. ד. כך גם לגבי האם. בית המשפט העדיף את חוות דעתו של ד"ר שפרינגמן מטעם הנתבעים על זו של פרופסור לאור מטעם האם. ד"ר שפרינגמן קבע לאם נכות בשיעור 10% עם סיכוי לשיפור והעלמות של הנכות כליל. האם סרבה להיבדק נוספות על ידי ד"ר שפרינגמן, דבר שיכול היה ללמד על שיפור במצבה, ובית המשפט ראה בכך נימוק לרעתה של האם. לכך יש להוסיף, שהאם לא היתה בטיפול פסיכולוגי בקשר למצב הנפשי הנטען על ידה. בית המשפט גם קבע מפורשות שאין לקשור בין התאונה לבין אי יציאתה של האם לעבודה, שכן גם קודם התאונה לא עבדה האם. לאור קביעותיו כאמור של בית המשפט, הפגיעה הנפשית של האם לא הקנתה לה עילת תביעה נגד הנתבעים (למקרים בהם נדחתה תביעת "קרוב" בגין נזק נפשי שנגרם לו אך טיבו ושיעורו של הנזק הנפשי לא עמד בתנאי הלכת אלסוחה, ראו ע"א 4446/90 אליהו, חברה לביטוח נ' ברנע, דינים עליון, כרך לח, 967; בן מאיר נ' סלוניקיוס, דינים עליון, כרך לט, 711; ע"א 3798/95 הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' חטיב, פ"ד מט(5) 651). ה. התוצאה היא, שדין ערעור הנתבעים להתקבל, ויש לבטל את חיובם לשלם לאב ולאם - לכל אחד מהם - סכום של 100,000 ש"ח. ממילא נדחה ערעור האם והאב להגדיל את סכום הפיצוי ששולם להם. בהערת אגב אוסיף, שערעור האם והאב הינו דוגמה טובה להגזמה לתביעות התובעים. על אף הממצאים העובדתיים של בית המשפט המחוזי בעניינם של האם והאב, לא היססו האם והאב וערערו על הסכום שנפסק להם. האב עתר לכך שהנתבעים יחוייבו לשלם לו סכום העולה על חמישה מיליון ש"ח, והאם תבעה סכום העולה על שניים וחצי מיליון ש"ח, הכל במונחים של יום פסק הדין בבית המשפט המחוזי. 13. בית המשפט החליט לחייב את הנתבעים לשאת בשכר טירחת עורך דין של התובעת, אך דחה את בקשת התובעת לחייב את הנתבעים בתשלום ההוצאות האחרות אשר נגרמו לה. בית המשפט נימק את החלטתו, בכך שהתובענה נוהלה בצורה בזבזנית, הובאו על ידי התובעים ראיות רבות שלא לצורך, והובאו ראיות על נזקים אשר אינם קשורים במצב הרפואי כפי שזה נקבע על ידי המומחים שנתמנו על ידי בית המשפט. מתוך החלטות שונות של בית המשפט, ברי שהמשפט נמשך זמן ארוך מעבר לנדרש ונגרם בזבוז זמן רב לבית המשפט ולצדדים מנימוקים התלויים בתובעים. בנסיבות אלה, רשאי היה בית המשפט להחליט שלא לחייב את הנתבעים להוצאות התובעת (תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-), ואין עילה שערכאת ערעור תתערב בכך. 14. על סמך כל האמור לעיל, מתקבל ערעור הנתבעים באופן חלקי, כאמור בפיסקאות 8(ג), 9(ה), 10(ג), 12(ה) לעיל. מהסכומים שנפסקו לתובעת, יופחתו הסכומים הבאים (בערכים של הכסף ביום פסק דינו של בית המשפט המחוזי): א. מסכום עזרת צד שלישי-ליווי בעבר - 478,000 ש"ח ב. מסכום עזרת צד שלישי-ליווי בעתיד - 954,804 ש"ח ג. מסכום הוצאות רפואיות בעתיד - 595,670 ש"ח ד. מסכום הפסד השתכרות בעבר - 12,100 ש"ח ה. מסכום הפסד כושר השתכרות בעתיד - 61,850 ש"ח _____________ סך הכל הפחתות - 2,102,424 ש"ח חיוב הנתבעים בפיצוי האם והאב - מבוטל בזה. ערעור התובעים נדחה. עם ההפחתה מסכום הפיצויים כאמור, יקטן בהתאם שכר טרחת עורך דין לו זכאית התובעת, אשר נקבע בשיעור 13% מהסכום בו זכתה. כן ישאו התובעים בהוצאות הנתבעים בערעור זה בסך 20,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, יב' באב התשנ"ח (4.8.98). ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי עכב/ 96064310.E07