אליאב דגון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6427/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6427/10 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט צ' זילברטל המערער: אליאב דגון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתפ"ח 3815-12-08 שניתנו ביום 12.7.2010 וביום 18.7.2010 על ידי כב' סגן הנשיאה א' טל, והשופטים ד"ר א' סטולר ור' לורך. תאריך הישיבה: כ"ו באייר התשע"ג (06.05.13) בשם המערער: עו"ד יאיר גולן; עו"ד נחשון שוחט בשם המשיבה: עו"ד שאול כהן פסק-דין השופט צ' זילברטל: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (מפי כב' השופטת ר' לורך ובהסכמת כב' סגן הנשיאה א' טל והשופט א' סטולר) ב-תפ"ח 3815-12-08 (הכרעת הדין מיום 12.7.2010, גזר הדין מיום 18.7.2010), בגדרו הורשע המערער בעבירות של רצח בכוונה תחילה, השמדת ראיה ועבירות בנשק ונדון למאסר עולם. כתב האישום, רקע והשתלשלות החקירה המשטרתית 1. על פי המתואר בכתב האישום, בין המערער לבין המנוח שמעון פינטו ע"ה (להלן: המנוח) התקיימה שותפות עסקית בתחום שיפוצי בתים, במסגרתה עבדו כקבלני שיפוצים עבור מר מריו גינת (להלן: גינת). במסגרת עבודתם המשותפת נתגלעה בין השניים מחלוקת על רקע סכומי כסף שגינת חב להם, תשלומים לפועלים שהעסיקו וסכומי כסף המגיעים למערער. במועד שאינו ידועה למשיבה, עובר ליום 11.11.2008, ניקה המערער את אקדחו - אקדח מסוג סיג זוואר 228, אשר תוקף רשיונו פג בחודש אפריל 2004 ולא חודש מאז; הכניס לתוכו מחסנית; והטמינו בתוך תיק מסמכיו. ביום 11.11.2008 בשעה 17:10 או בסמוך לכך אסף המערער את המנוח ברכבו מתחנת אוטובוס ביהוד ונסע עימו לכיוון פארק התעשיות שׂהם. במהלך הנסיעה, בסמוך לשעה 17:25, סטה המערער מהדרך לכיוון כביש שירות המוליך לאזור חשוך ומבודד ולאחר נסיעה של כמה עשרות מטרים עצר את הרכב. או אז נטל המערער את האקדח וירה בראשו של המנוח בכוונה לגרום למותו. המנוח אכן נפטר כתוצאה מן הירי. לאחר מות המנוח נקט המערער בפעולות שונות על מנת לשבש הליכי חקירה: בשעה 17:32 התקשר פעמיים אל הטלפון הנייד של המנוח ובשעה 17:35 התקשר אליו פעם נוספת, על מנת ליצור מצג לפיו הם אינם נמצאים יחדיו והוא מנסה להשיג את המנוח בטלפון; בין יום 11.11.2008 ליום 13.11.2008 התקשר ממכשיר הטלפון שלו אל המנוח, וכן חייג ממכשיר הטלפון של המנוח אל מכשיר הטלפון שלו; בנוסף, שלח המערער מסרונים במטרה ליצור רושם לפיו לא נפגשו ביום האירוע; במועד שאינו ידוע, לאחר האירוע, חזר המערער למקום הירי ומשך את גופת המנוח עמוק יותר לתוך השיחים בשדה בו נטשהּ, כיסה אותה בפסולת, ונטל מכיסו של המנוח את תעודת הזהות שלו ומסמכים נוספים. כמו-כן, כיסה המערער את כתם הדם שהיה על כביש השירות; לאחר מכן, במועד שאינו ידוע, השליך המערער את מסמכי המנוח לאשפה ומששב לביתו ניקה את דם המנוח מרכבו (אליו הכניס את המנוח כפי שיפורט בהמשך); במועד שאינו ידוע, ניקה המערער את אקדחו והטמינו בבית אמו, שלא בידיעתה. נוכח האמור הואשם המערער בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), השמדת ראיה לפי סעיף 242 לחוק, ועבירות בנשק לפי סעיף 144(ב) לחוק. 2. ביום 14.11.2008 הגישה אחות המנוח בתחנת המשטרה בשדרות תלונה על היעדרותו (מוצג ת/14). בתלונתה ציינה האחות כי משבושש המנוח לשוב לביתם התקשרה למערער וכי הלה טען בפניה שהיה אמור להיפגש עם המנוח ביום האירוע בשעה 18:00, אך כי המנוח לא הופיע ולא הגיב למסרונים ששלח לו המערער אלא למחרת, במסרון בו כתב (כביכול) שלא הופיע משום שהיו "בלגאנים". בעקבות התלונה, ביום 16.11.2008, שוחח רס"מ מאיר אברג'יל עם המערער, אשר השיבו כי לא ראה את המנוח אלא ביום 9.11.2008, כי ביומיים שלאחר מכן שוחח עימו בטלפון, ללא אירועים חריגים, וכי ביום 12.11.2008 קיבל ממנו מסרון בו נאמר שהיו "בלגאנים" (מוצג ת/1). עוד מסר המערער, כי בפגישתו עם המנוח ביום 9.11.2008 קיבל המנוח שיחה שבעקבותיה גילה עצבנות, וכי היו לו חובות כספיים לגורמים ב"שוק האפור". ביום 17.11.2008 נחקר המערער בתחנת שדרות (מוצגים ת/2 ו-ת/3). בחקירתו שב על עיקרי גרסתו לעיל ודבק בה גם כאשר החוקרים הטיחו בפניו כי בידיהם נתונים לפיהם היו הוא והמנוח במקום האירוע באותו הזמן. בשלב זה נעצר המערער. למחרת, ביום 18.11.2008, במהלך שיחה של המערער עם מפקד תחנת משטרת שדרות, ביקש המערער להיוועץ בעורך דין (עדותו של מפקד התחנה מיום 29.11.2009 בבית המשפט המחוזי, עמ' 25 לפרוטוקול). לאחר ששוחח עם עורך דינו, הודה המערער בפני מפקד התחנה בביצוע הירי (מוצג ת/5) ומיד בסמוך נחקר ומסר את גרסתו החדשה לאירועים שעיקריה יפורטו להלן (מוצג ת/6). בהמשך אותו לילה (בשעה 00:35 של יום 19.11.2008) בוצעו עם המערער פעולות של הובלה והצבעה, במסגרתן הוביל את החוקרים למקום הירי ולמקום הימצאה של גופת המנוח והדגים את אופן ביצוע הירי (מוצג ת/7). במהלך ההובלה וההצבעה הגיעה למקום מעבדת זיהוי פלילי ניידת (מוצגים ת/23-21; להלן: מז"פ). במרחק של כ-30 מטרים ממקום מציאת גופת המנוח נמצא תרמיל אחד. כן נמצאו כתמים החשודים כדם במספר מקומות. גופת המנוח נמצאה כשהיא במצב של ריקבון מתקדם, כשעל לחיו הימנית של המנוח נראה פצע המתאים לחור מעבר של קליע (מוצג ת/23). לאחר ביצוע ההובלה וההצבעה הוביל המערער את החוקרים לבית אמו, שם הסתיר את האקדח ללא ידיעתה (מוצג ת/41). גרסת המערער 3. לפי גרסת המערער, כפי שנטענה לראשונה בשיחתו עם מפקד תחנת משטרת שדרות ושבה דבק מני אז, השתלשלות העניינים היתה כדלקמן: כשבועיים לפני האירוע החליט המערער להעביר את האקדח שהיה בביתו, לבית אמו. לשם כך ניקה אותו והניחו בתיק מסמכיו. בד בבד, בימים שלפני האירוע, על רקע המחלוקת הכספיות, החל המנוח להפעיל על המערער לחצים כבדים בכל הנוגע לגביית חובו הנטען של גינת, ואף השמיע כלפיו איומים. ביום האירוע, לאחר שהמערער אסף את המנוח בסביבות השעה 17:00, נסעו השניים לביתו של גינת, והסיקו שאינו בביתו כיוון שרכבו לא היה במקום. המערער ביקש להמשיך משם לפארק התעשייה בשׂהם, בו מצוי מפעל "אסם", שם אמור היה המערער להימצא בהמשך הערב, לצרכי עבודתו. המנוח ביקש להִלוות אליו, על מנת ששניהם יוכלו לשוב לביתו של גינת בהמשך הערב. במהלך נסיעתם התפתח בין השניים דין ודברים קשה ביותר על רקע סיכום שסיכם המערער עם גינת בנוגע ליתרת חובו. המנוח ביקש שהמערער יראה לו מסמך התחייבות בחתימת גינת (שהיה מצוי בידי המערער) שנגע לסיכומים בדבר יתרת התשלום שסוכמה בין המערער לבין גינת, גידפו ואיים עליו כי אם אכן סיכם עם גינת על מחיר שלסברתו הוא נמוך הוא "יהרוג" את המערער. ביני לביני נתקף המערער בצורך דחוף להתפנות, כיוון שסבל ממחושים במעיו. השניים סטו לדרך צדדית (כביש השירות), והמערער נפנה לצרכיו. מששב המערער לכיוון רכבו הבחין כי המנוח מחטט בתא המטען תוך מלמולי כעס ואיומים, במטרה למצוא את מסמך ההתחייבות. המערער שב לרכב, דחף את המנוח קלות בכתפו ונפנה לחפש את המסמך בעצמו. בשלב זה נטל המנוח אבן, הניפה מעל ראשו של המערער ואיים עליו כי "יפוצץ" אותו. אז, כשפניו מופנות כלפי תא המטען הבחין המערער באקדח שהיה בתיק, ובהיותו נתון בלחץ וחרדה ביקש להרתיע את המנוח, על מנת שהלה ייסוג ולא יפגע בו. המערער הוציא את האקדח מן התיק ודרך אותו. תנועת הדריכה החלה בתיק ובתוך כך הסתובב המערער לכיוון המנוח. או אז נפלט כדור מאקדחו והשתחררה ירייה בודדות אשר גרמה למותו של המנוח. המערער טען, כי פעל מתוך תחושת סכנה מידית, לנוכח איומיו והתנהגותו של המנוח, וזאת במצב של חרדה ובלבול, כשלא התכוון לירות או לכוון את האקדח לעברו של המנוח. המערער הודה, כי ביצע פעולות שונות שמטרתן שיבוש החקירה והעלמת ראיות. עם זאת, טען כי מיד לאחר הירי הכניס את המנוח לרכבו, על מנת לפנותו לקבלת טיפול רפואי. לאחר שנסע כברת דרך קצרה הבחין שהמנוח אינו בין החיים. בשלב זה נבהל ונותר קפוא על מקומו במשך זמן מה. לאחר מכן שב המערער על עקביו, נסע חזרה למקום הירי, הניח את גופת המנוח בשולי דרך העפר, בקרבה לנקודה בה ירה במנוח. מספר שעות לאחר מכן שב המערער לזירת המעשה, נטל מגופת המנוח מסמכים אישיים והחביא את הגופה במקום בו נמצאה לבסוף. ההליך בבית המשפט המחוזי 4. נוכח גרסת המערער, הצטמצמה יריעת המחלוקת, כך שלוז המחלוקת נסב על סוגית מחשבתו הפלילית של המערער בעת ביצוע הירי, היינו - האם נתקיים היסוד של "החלטה להמית". לגרסת המערער, לכל פעולותיו לפני אירוע הירי, במהלכו ולאחריו יש הסבר סביר, ולו כדי יצירת ספק, אשר מעיד כי לא היתה לו כוונה להמית את המנוח. לדבריו, הממצאים הפורנזיים והנתונים הנוספים אינם שוללים גרסתו זו, כך שיש להרשיעו לכל היותר בהריגה. לשיטת המדינה, שלל הנתונים מובילים למסקנה בלתה אין, לפיה המערער התכוון להמית את המנוח. על אשמתו של המערער בשיבוש ראיות ובביצוע עבירות בנשק לא היתה מחלוקת. 5. המסכת הראייתית שנפרשה בפני בית המשפט קמא כללה, בין היתר, את הראיות ואת העדויות הבאות מטעם המדינה: הודעותיו של המערער במשטרה: ההודעות הראשונות כוללות את גרסתו הראשונה של המערער, ההודעות המאוחרות יותר מגוללות את הגרסה הנוכחית, כפי שפורטה מעלה. חוות דעתו ועדותו של המומחה לרפואה משפטית: בחוות הדעת נאמר, כי בגופת המנוח נמצא פצע מעבר קליע הדומה לכניסת קליע ברקה השמאלית; כי כיוון מעבר תעלת הקליע הוא משמאל לימין, מלמעלה למטה, ומאחורה קדימה; וכי פצע יציאת הקליע נמצא בלחי הימנית (מוצג ת/17). במענה לשאלות שהועברו אל המומחה הוא הוסיף וציין, כי להערכתו ובהתבסס על ממצאי גרמיים (שברים בגולגולת) תעלת הקליע עברה בצורה ישירה מקודקוד רקה שמאל ללחי ימין. כן צוין, כי קשה להעריך את מרחק הירי ממנו נורה הקליע (מכתבו מיום 7.12.2008; מוצג ת/19). בעדותו בבית המשפט מיום 30.11.2009 שב המומחה על עיקרי האמור בחוות דעתו. לשאלה בדבר מיקום המנוח ביחס למערער ציין המומחה, כי הממצאים הפורנזיים אינם שוללים את התרחיש שהציג המערער לגבי מיקום השניים בעת הירי (כפי שיפורט להלן) ובלבד שראשו של המנוח היה כפוף מעט יותר לכיוון המערער (עמ' 86-83 לפרוטוקול). חוות דעתו של מומחה המז"פ: בחוות הדעת נאמר, כי נמצא תרמיל כ-30 מטרים ממקום מציאת גופת המנוח; כי בזירה נמצאו כתמים מסוימים החשודים כדם, כן נמצאו כתמים חשודים כדם ברכב המערער (מוצגים ת/22-21). מסקנות המומחה היו, כי ככל שאכן מדובר בכתמי דם, המנוח דימם לראשונה במרחק של 30 מטרים ממקום מציאת הגופה, וכי המנוח ישב ברכב המערער כשהוא מדמם (מוצג ת/23). בעדותו בבית המשפט מיום 30.11.2009, שב מומחה המז"פ על עיקרי האמור. בעדותו נשאל מומחה המז"פ על פעולות שננקטו על-ידי המז"פ בהקשר לאירוע, והשיב כי לא נעשו ניסויים לבחון היכן ובאיזה מנח עמדו המנוח והמערער בעת הירי (עמ' 96 לפרוטוקול). פלטי תקשורת: הוגשו פלטי התקשורת מהטלפונים הניידים של המנוח ושל המערער, אשר הצביעו על מיקומם של השניים במהלך האירועים, ועל השיחות שנעשו ממכשירי הטלפון שלהם לפני אירוע הירי ולאחריו. על הממצאים העולים מפלטי התקשורת יפורט להלן. כן הובאו מטעם המדינה ראיות נוספות, עליהן נעמוד בהמשך. המערער מצידו הגיש סרט הדמיה ממוחשב (מוצג נ/3) שמטרתו להדגים ולהמחיש, כי תתכן האפשרות שממצאי המומחה לרפואה משפטית יתיישבו עם גרסתו לפיה שלף את האקדח מן התיק והוציאו בתנועה סיבובית לעבר ראשו של המנוח תוך שהמנוח נמצא מעט מאחריו, בעמידה יחסית זקופה, עם כיפוף-מה של ראשו לכיוון המערער. 6. עיקר טענת המדינה בהליך בבית המשפט המחוזי היה, כי המערער התכוון להמית את המנוח. המדינה טענה, כי על הלך נפשו של המערער ניתן ללמוד משלל הנסיבות שאפפו את האירוע, תוך היעזרות בחזקות עובדתיות שקיימות בדין, וכי הללו לא מותרים מקום לספק כלשהו בדבר כוונתו להביא למותו של המנוח. כך, לטענת המדינה: מארג הראיות המתייחס להתרחשויות לפני הירי ובמהלכו מלמד על כוונה לקטול- (א) זווית הירי ותנועת הקליע מלמדים שגרסת המערער כפי שהוצגה במוצג נ/3 שקרית, וכי הן על-פי עדותו של המערער במשטרה והן על פי מסלול תעלת הקליע הגרסה האפשרית היחידה היא כזו לפיה ניצב המנוח (הגבוה מן המערער) כשגבו לתא המטען כשהוא מצוי לשמאל המערער, וכפוף; (ב) מיקום האירוע, באזור מבודד וחשוך, כשהמערער יכול היה להיפנות לצרכיו במפעל "אסם" הסמוך ולא היתה לו סיבה להגיע לאותו מקום אלא כדי לבצע את זממו במקום מבודד ושומם; (ג) הטענה בדבר הנסיעה לביתו של גינת אינה מסתברת, שכן לא היה צורך כלשהו בכך לאחר שהמערער וגינת כבר סיכמו ביניהם את הסדר חובו של האחרון; (ד) לא התקיים צורך אמיתי להימצא בשעה 18:00 במפעל "אסם", כך שההגעה למקום היתה לשם ביצוע הרצח; (ה) לא היתה הצדקה לנשיאת אקדח על-ידי המערער. המערער הטמין את האקדח בתיקו, לדבריו, שבועיים לפני האירוע, וזאת על-מנת שלא ימצא בבית ולא יהיה נגיש לבאי-ביתו, ואולם האקדח נשאר בתיקו ובמשך שבועיים הביאו המערער לביתו מדי סיום יום עבודתו, דבר שדווקא הופכו לנגיש יותר. המערער לא מיהר להפקידו במשטרה או להעבירו לבית אמו – מקום המבטחים המיועד; (ו) ביצוע פעולות בנשק טרם הירי מעיד על כוונת קטילה שכן המערער ניקה את האקדח, הכניס לתוכו מחסנית, שחרר את נצרתו, ודרך אותו – פעולות שכולן מעידות על כוונתו שהנשק יופעל וישחרר כדור ולא רק ישמש לאיום. מעשי המערער לאחר הירי מלמדים על כוונת קטילה – (א) המערער לא פנה לגורמי הצלה על-מנת שיחושו לעזרת המנוח וינחו אותו כיצד לבצע החייאה; (ב) פעולות השיבוש החלו בסמיכות כה רבה למעשה הירי עד שאין להלום טענה של אבדן עשתונות, אלא שמהמערער פעל בקור רוח ובאופן מחושב ומתוכנן המעיד על כך שרצה במותו של המנוח; (ג) הימצאו של מסמך ברכב המערער עליו רשם המערער מעין קטע פרוזה בו מתוארת סיטואציה של הצמדת אקדח לרקתו של חייב כספים; (ד) המערער השמיע את גרסתו הנוכחית, רק לאחר שעומת עם נתונים המעידים על מעורבותו במות המנוח. 7. מנגד, טען המערער כי הגרסה שהציג לאירועים היא סבירה ומתקבלת על הדעת, ולו לצורך יצירת ספק, וכי לא עלה בידי המדינה להוכיח ברמה הנדרשת בפלילים שלא אלו היו פני הדברים. אי-שלילת גרסתו ביחס לנסיבות הירי – נטען, כי הממצאים הפורנזיים מתיישבים עם גרסתו, ולמצער אינם שוללים אותה. כך לגבי מיקומם היחסי של המנוח והמערער בעת הירי, אי הימצאות שרידי ירי בתוך רכבו, ומיקום הקליע וכתמי דם ברכב ובזירה. לגבי זווית הירי לה טענה המדינה, נטען כי מדובר ב"סברה פסבדו-מדעית" שלא נתמכה בעדות מומחה או בניסוי. הודגש, כי בעדות המומחה לרפואה משפטית הוכח רק מסלול הקליע בראש המנוח וכלל לא נטען לזווית הירי, וכי גרסתו של המערער בהחלט אפשרית. הודגש, כי המדינה מבקשת להרשיע את המערער על סמך ראיות נסיבתיות, וכי מגרסתו של המערער מצטיירת תמונה של תרחיש סביר ואפשרי, ומשכך יש לקבוע שמתקיים, לכל הפחות, ספק סביר ואין להרשיעו בעבירת רצח. עוד נטען למחדלי חקירה משמעותיים – נטען, כי נקודת המוצא של המשטרה בחקירת התיק היתה מוטעית, ולפיה המערער הודה ברצח, בעוד שלא כך היו פני הדברים, שכן המערער לא הודה ברצח אלא "רק" בביצוע ירי לעבר המנוח. עניין זה התווה את כל מהלכה של החקירה וגרם לכך שנושאים בעלי משמעות שיכלו לתמוך בגרסת המערער לא נחקרו כדבעי. יתרה מכך, המומחים המשמעותיים ביותר בתיק - ראש צוות המז"פ והמומחה לרפואה משפטית - הונחו לסבור שמדובר בתיק שבו הודה אדם ברצח, ועל כן אף לא שקלו את האפשרות שביסוד הדברים קיימת מחלוקת ולא מיקדו את מאמציהם בקביעת ממצאים ביחס לשאלות שמחלוקת זו מעוררת. 8. כאמור, בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער במיוחס לו. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו, כי המארג הראייתי שנפרש בפניו אינו מוביל אלא למסקנה אפשרית אחת והיא שהמערער התכוון להביא למותו של המנוח. זאת למד בית המשפט המחוזי ממארג הראיות הנסיבתיות המתייחסות הן לשלב שקדם לאירוע והן לשלב שלאחריו, כדלקמן: 9. אופן התרחשות הירי – נקבע שלפי עדותו של המערער עצמו, עליה חזר במספר הזדמנויות, עמד המנוח כשהוא זקוף לצידו של המערער (ולא מאחוריו). ואולם, בסרט ההדמייה הממוחשב נראה המנוח כשהוא ניצב מאחוריו. הודגש, כי בעדותו בבית המשפט המערער "השיב תשובות מתחמקות" כאשר עומת עם שאלות ביחס לתנוחה המדויקת שלו ושל המנוח לפני הירי ובמהלכו. נקבע, כי לפי ממצאי המומחה לרפואה משפטית, על מנת שהתרחיש שהוצג על-ידי המערער יתיישב עם גרסתו בדבר מיקומו ומיקום המנוח, המנוח היה צריך לסובב את ראשו לכיוונו הנגדי של היורה ולכופפו באופן משמעותי אל כתף שמאל או שהמנוח יכופף רגליו לכיוון היורה. נפסק, שהתנועה שהודגמה על-ידי המומחה הרפואי אינה מתיישבת עם גרסת המערער. הודגש, כי הסתייגותו של המומחה מן התרחיש שבסרט ההדמייה הממוחשב אינה שולית, אלא יש בה תיאור תנוחה המנוגדת להגיון – שהרי אם אכן עמד המנוח כשבידו אבן כשגבו לתא המטען לצד המערער (כגרסתו) הרי שאין הגיון בהסטת פניו לכיוון הנגדי למערער, כפי שנדרש על מנת שהתרחיש יתאים. לא כל שכן, נקבע, אמורים הדברים עת המנוח לא ידע (כגרסת המערער) שבידי המערער אקדח. זאת ועוד, אם היה המנוח מטה את הראש באופן המתואר, לא היה הדבר נעלם מעיני המערער אשר תיארו כעומד זקוף. נקבע, כי ניתן אף להסיק שזווית הירי אינה תואמת את גרסתו של המערער ומתיישבת רק עם הקביעה לפיה הירי בוצע מלמעלה למטה. זאת על בסיס שני נתונים: הראשון, מסלול הקליע בתוך הגוף כפי שנקבע על-ידי המומחה; השני, תנוחת המנוח כפי שתוארה על-ידי המערער בהודעותיו (בניגוד לתרחיש שבסרט ההדמייה הממוחשב). הוסף, כי המערער לא הותיר רושם אמין בעדותו, וכי העובדה שפרטים רבים מגרסתו אומתו אינה יכולה לשמש מליץ בעד קבלת גרסתו אף לעניין זה, לא רק מפני חוסר התיישבותה עם הממצאים האחרים כפי שפורט, אלא גם בשל ההתרשמות לפיה מדובר באדם מתוחכם שבנה את גרסתו כך שיהיו בה פרטים נכונים רבים על-מנת שהפרטים הבלתי נכונים ייצבעו בצבע של אמת. 10. יסוד הכוונה להמית – נפסק, כי המערער התכוון להמית את המנוח. קביעה זו נלמדה מ"חזקת הכוונה"; הנסיבות האופפות את הגעתם של השניים למקום האירוע; חשיפת ההסכם עם גינת; היעדר צורך "תמים" להגיע למפעל "אסם" בליל האירוע; היעדר הצורך בהגעה לנקודת הירי; עצם החזקת האקדח ואופן השימוש בו; התנהגות המערער לאחר המעשה; פתק שכתב וקיומו של מניע. ובפירוט: (א) "חזקת הכוונה" – נקבע, כי חזקה על המערער שהתכוון לתוצאה הטבעית של מעשיו. בית המשפט מציין, שמדובר באדם בעל ניסיון וידע בשימוש באקדח, שידע אל-נכון שהתנהגותו צפויה לגרום לתוצאה הקטלנית שהיא אכן גרמה. (ב) נסיבות הגעת השניים למקום האירוע – נפסק, כי הסבריו של המערער להתנהלותו ומעשיו מרגע הפגישה עם המנוח ועד לרגע הירי אינם מתיישבים עם השכל הישר, מעוררים תמיהה, ואף נסתרו בחלקם על-ידי עדויות שונות. כך, ככל שמטרת הפגישה עם המנוח היתה להגיע לביתו של גינת על-מנת לגבות חוב, אין הדבר מתיישב עם עזיבת הבית רק משום שרכבו של גינת לא נראה במקום, בלא בדיקה פיסית (דפיקה בדלת) האם גינת אכן שם או למצער יצירת קשר טלפוני עימו. בנוסף, נקבע כי לא מתקבל על הדעת שלאחר שהמנוח והמערער הגיעו עם גינת לעמק השווה, המנוח יבקש לחזור בו ולא יאמר לגינת על כך דבר (המנוח פגש בגינת לאחר ששינה את דעתו, לגרסת המערער). עוד נקבע, כי הסברו של המערער באשר לגובה החוב לא מתיישב עם עדותו של גינת וההסכם עליו חתמו. נפסק, כי לוח הזמנים "הצפוף" מתיישב עם גרסת המדינה לפיה כלל לא היו בביתו של גינת באותו יום. זאת, משום שבשעה 17:01 התבצעה שיחה מהמערער למנוח עובר לפגישתם, בשעה 17:19 אוכנו מכשירי הטלפון של השניים בצומת ברקת, וכבר בשעה 17:32 החלו פעולות השיבוש שנקט המערער. כלומר, כל ה"תסריט" שהציג המערער, החל מרגע הפגישה ועד רגע המוות, היה אמור להתבצע במהלך כחצי שעה בלבד. (ג) חשיפת ההסכם עם גינת – במהלך הנסיעה, לטענת המערער, חשף בפני המנוח את קיומו של ההסכם בינו לבין גינת, והלה בתגובה השיב באיומים ובגידופים. נקבע, כי אין זה מובן מדוע יעלים המערער קיומו של ההסכם מן המנוח שעה שהלה הסכים לו, לפי עדות המערער. למצער, נקבע, אין להלום שגילוי קיומו של מסמך זה יגרום למנוח להתפרץ באופן שתואר על-ידי המערער. (ד) הצורך בהגעה למפעל "אסם" בליל האירוע –בחקירתו במשטרה מסר המערער כי היה צורך שיהיה נוכח מפקח בעת שפועלי החברה בה עבד מבצעים עבודות במפעל "אסם". מפקח זה צריך היה להיות המערער, אדם אחר מן החברה בה עבד או הקבלן מר אבי אפרים (להלן: הקבלן). לדברי המערער, רעייתו ביקשה ממנו שיקדים באותו ערב להגיע לביתם, ומשכך ביקש מעובד נוסף בחברה – מר אייל וידר (להלן: וידר) להחליפו ולעבוד במשמרת הלילה בפיקוח על עובדיהם במפעל, אולם הלה ענה שיוכל להגיע לעבודה רק בשעה 21:00. עוד מסר בחקירתו שם, כי הקבלן יצר עימו קשר בשעה 18:00 על מנת לעדכנו שהפועלים יגיעו באיחור. את הצורך להיות במפעל בשעה 18:00 הסביר בכך שרצה ללוותם פנימה בעצמו הואיל והפועלים חולקו לעבודה באזורים שונים והוא רצה אישית להכניס את הפועלים לאזור רגיש במפעל. בבית המשפט, נקבע, מסר גרסה אחרת, לפיה ביום האירוע התקשר אליו הקבלן בשעות הצהריים ואמר שיאחר ויגיע רק בסביבות השעה 19:00, וכי בסמוך לשעה 18:00 התקשר למסור שיאחר אף יותר משסבר. ואולם, וידר העיד שיכול היה להגיע למפעל בשעה 18:00 לו היה מתבקש לעשות כן. כן נקבע, כי הקבלן מסר בעדותו במשטרה (מוצג ת/27) ובעדותו בבית המשפט (עמוד 42-40 לפרוטוקול מיום 29.11.2009) כי רק בסמוך לשעה 18:00 הודיע למערער שיאחר. בית המשפט הדגיש, כי הטענה לפיה כבר בשעה 14:00 הודיע למערער על האיחור לא הוצגה לקבלן בחקירתו על-ידי בא כוח המערער. הוטעם, כי הסיבה בגינה איחר הקבלן (הצורך בהבאת תעודת הזהות שלו) נתגלתה לו רק בשעות אחר הצהריים כך שלא יכול היה לעדכן את המערער כבר בשעה 14:00, כגרסת המערער. לכך התווספה עדות קצין הבטחון של מפעל "אסם" מר בני ברוך (להלן: קצין הבטחון), לפיה הגם שעקרונית ועל-פי הנהלים נוכחות המערער (או חברו לעבודה או הקבלן) נדרשת ככלל בעת הכנסת הפועלים, הרי שבפועל הללו הוכנסו גם ללא נוכחות מפקח. בית המשפט קבע, כי אמירה זו של קצין הבטחון מתיישבת עם העובדה לפיה ביום האירוע נכנסו הפועלים ללא ליווי המערער או הקבלן. הודגש, כי אם המערער התכוון להכניס את הפועלים למפעל, משמעות הדבר היתה שיגיע לביתו מאוחר חרף בקשת רעייתו, וכי אין למערער הסבר מדוע לא התקשר לרעייתו לעדכנה שישוב מאוחר. עולה מהאמור שלא היתה למערער סיבה להניח בשעת הירי כי נוכחותו במפעל בשעה 18:00 אכן מתחייבת מצרכי העבודה. נהפוך הוא - על פי הראיות, בעת הירי המערער היה יכול להניח שנוכחותו במפעל בשעה 18:00 אינה דרושה. התנהלות המערער והסבריו הלא משכנעים בכל הנוגע לצורך להיות במפעל בערב האירוע, נקבע, מהווים אינדיקציה נוספת לתכנון מוקדם ולכוונה להמית את המנוח. (ה) היעדר הצורך בהגעה לנקודת הירי – בהודעתו הראשונית (מוצג ת/5) מסר המערער כי עצר את הרכב נוכח בקשת המנוח לראות את ההסכם עליו חתמו המערער וגינת, וכי אז ביקש המערער להיפנות לצרכיו. נקבע, כי גרסה זו תמוהה, שכן אין הגיון בכך שהמנוח יבקש לעצור את הרכב דווקא במקום מבודד וחשוך. בעדותו בבית המשפט הסביר המערער כי סבל מווירוס במעיו וחש צורך דחוף להתפנות, על כן עצר בשולי הדרך, ברם המיקום לא היה מתאים והמנוח הכווינו לכביש השירות. בית המשפט קבע, כי גרסה זו מעלה תמיהות רבות אותן לא הצליח המערער ליישב: מדוע המנוח שאינו מכיר את הדרך יהיה זה שיכווין את המערער? הכיצד זה שבמסרון ששלח למנוח בשעה 16:58 כתב שהצורך להתפנות דחוף, ואולם לאחר מכן הצליח להתאפק משך כל הנסיעה לביתו של גינת ומשם לכיוון המפעל? (הדבר מצביע על כך שהמערער תכנן לתרץ את הירידה מהדרך הראשית לכביש השרות בצורך שלו לעשות את צרכיו). מדוע לאחר שפנה לכביש השירות המשיך בנסיעה עוד כ-150 מטרים ולא עצר להתפנות בו במקום, אם נצרך לכך בדחיפות כבר מזה כחצי שעה? צוין כי לשאלה האחרונה השיב המערער כי התפנה באותה נקודה מספר פעמים בעבר, וכי בתשובה זו טמון חוסר הגיון בולט, שכן קשה להלום שאדם נקשר לנקודה מסוימת עד כדי כך שהעניין יצדיק המשך נסיעה דווקא אליה, וכי גם טענתו לפיה בשולי דרך העפר היו קוצים ולכן המשיך מעט בנסיעתו אינה הגיונית שכן הדבר אינו ניכר מתמונות המקום ובנוסף יכול היה להתפנות במרכז הכביש השומם ולאו דווקא בשוליו. תמיהה נוספת אותה מציין בית המשפט היא, מדוע חרף הקרבה למפעל בחר המערער להתפנות דווקא בדרך העפר ולא בשירותים מסודרים. נקבע, כי תשובתו, לפיה המרחק מן החניה למפעל, יחד עם העיכוב במעבר בשעריו, היו מעכבים אותו, אינה סבירה שכן לפי עדות קצין הבטחון בשעה הרלבנטית החניה פנויה והמעבר בשערים מהיר. נוכח האמור נקבע, כי הסבריו של המערער לצורך בהימצאותו עם המנוח דווקא באותו אזור מבודד וחשוך אינם מתיישבים ואינם הגיוניים, וכי יש ללמוד מהנסיבות על תכנון וכוונה להמית. (ו) החזקת האקדח והשימוש בו – בחקירתו במשטרה ואף בעדותו בבית המשפט הסביר המערער שזמן מה טרם האירוע ביקשה רעייתו כי יסלק את הנשק מביתם. על כן, כשבועיים טרם האירוע הוציא את האקדח שהיה שמור במחסן הבית, ניקה ושימן אותו, והטמינו בשקית בתוך תיק מסמכיו, במטרה להעבירו לבית אמו. במשך השבועיים היה מעביר את התיק ובו האקדח מן הרכב הביתה כל פעם ששב לביתו. יוער, כי הגם שהיה בבית אמו פעמיים משך אותם שבועיים, לא השאיר שם את האקדח. נקבע, כי גרסתו זו לנסיבות הימצאות האקדח בתיקו בתא המטען ברכב ביום האירוע תמוהה, אינה מתיישבת עם השכל הישר ואף אינה מתיישבת עם עדות רעייתו. כך, נקבע, הכיצד זה שמשך כל השבועיים מדי שובו לביתו הניח את התיק בכניסה לבית ובחדרו, שעה שכל תכלית הוצאת הנשק מהמחסן היתה להרחיקו מביתו? מדוע חרף כך שביקר בבית אמו פעמיים משך השבועיים לא מיהר להטמינו שם בהזדמנות הראשונה? נקבע, כי התמיהה האחרונה אף גוברת שכן הסברו ש"שכח" מן הנשק בביקוריו אצל אמו אינו מתיישב עם דבריו לפיהם הקפיד תמיד להוציא את התיק מן הרכב בהגיעו לביתו וכן לחנות את רכבו במפעל "אסם" באזור המכוסה על-ידי מצלמות אבטחה, דבר המעיד על כך שדבר הימצאות הנשק עימו היה חקוק בתודעתו כל הזמן. עוד הוסף, כי האקדח "שכב" משך שנתיים במחסן ואילו דווקא שבועיים לפני האירוע מצא המערער לנכון להוציאו מהמחסן, לנקותו ולשמנו. הוסף, כי לפי עדות רעייתו, היא ביקשה שלא לדעת היכן האקדח מוטמן וביקשה כי המערער יבטיחהּ שיפריד את המחסנית מן האקדח. עוד נקבע, כי לסברתו של המערער הוא ניגש לתא המטען על-מנת למצוא את ההסכם שנחתם עם גינת ובאקראי מצא את האקדח שם. דבר זה, נקבע, אינו מתיישב עם מודעותו המתמדת לדבר קיומו של האקדח בתיקו. באשר לנסיבות השימוש באקדח נקבע, כי תמוה מדוע היתה מחסנית האקדח ב"הכנס" (היינו, בתוך כלי הנשק). זאת, בפרט עת הבטיח לרעייתו שלא יעשה כן. נקבע, כי הסברו של המערער לפיו כך תמיד היה מסתובב עם האקדח תמוה. באשר לדריכת האקדח בעת ששלף אותו ממקומו בתא המטען במטרה להרתיע את המנוח, הסברו של המערער היה כי מדובר בפעולה אינסטינקטיבית, שנעשתה אוטומטית בסיטואציה בה חש איום. נקבע כי הסברים אלה תמוהים אף הם. נפסק, כי חוסר הסבר מניח את הדעת לכך שהמערער החזיק את האקדח כשמחסנית בתוכו, דריכתו, כיוונו לעבר ראש המנוח ולחיצה על ההדק משמשים אינדיקציה ממשית לכוונה לקטול את המנוח. (ז) התנהגות המערער לאחר הירי - זו שופכת אור על מצבו הנפשי בעת המעשה. המערער נמנע מלהזעיק עזרה ולקרוא לשירותי ההצלה. לטענתו, בתחילה הושיב את המנוח (אשר המערער סבר שהיה פצוע) ברכבו והחל בנסיעה לכיוון בית החולים, אך משהבחין שהמנוח אינו בין החיים, סב לאחור ונסע לנקודה בא בוצע הירי, הניח את הגופה במרחק מה מנקודת הירי ונמלט מן הזירה. נקבע, כי התנהגות זו אינה מתיישבת עם התיאור לפיו מדובר בפליטת כדור מצערת ובלתי רצויה, וכי היא מעידה על כוונה להמית. סדרת פעולות השיבוש והשמדת הראיות שהחל המערער לבצע מיד בתכוף לאחר הירי ועד למסירת הודעתו, מלמדת, כך נקבע, כי היה קר רוח ומתוכנן, ופעל במטרה להביא למותו של המנוח. כך, כבר בשעה 17:32 ובשעה 17:35 חייג אל המנוח כדי ליצור רושם שאינם יחדיו. בתחילה ביקש המערער הוכחה לקיומן של שיחות אלה ומשנוכח כי הללו אכן התקיימו, שיער שאולי היה זה המנוח שלקח את מכשיר הטלפון הנייד שלו בזמן שהתפנה וחייג אל עצמו. נקבע, כי גרסה זו של המערער תמוהה שכן אין היגיון שהמנוח יחייג אל עצמו ממכשירו של המערער, ודאי שעה שהיו יחד. בהמשך הערב (מהשעה 17:55 ועד 22:24) שלח המערער חמישה מסרונים למכשיר הטלפון של המנוח בהם האשימו בכך שכביכול לא הופיע למפגש עימו. בהמשך חזר לזירה, הטמין את הגופה במקום סמוך נסתר יותר וכיסה אותה בפסולת שמצא במקום. למחרת, שלח מסרון ממכשיר הטלפון של המנוח למכשירו שלו ועוד שלושה מסרונים מהטלפון שלו לטלפון של המנוח. בהמשך, ניקה המערער את רכבו באופן מאומץ, ניקה את האקדח והטמינו בבית אמו ושלח ממכשיר הטלפון שלו לטלפון של המנוח מסרון נוסף. בחקירותיו הראשונות במשטרה הכחיש כל קשר למפגש עם המנוח ואף ניסה לטפול עליו כאילו יש למנוח חובות בגין הלוואות שנטל מגורמים מפוקפקים, על מנת ליצור תחושה לפיה גורמים אלו מעורבים בהיעלמותו. המערער חזר על גרסתו המכחישה גם בפני קרובי המנוח וידידיו, ורק ביום 18.11.2008 הודה בחקירתו במעשים. כך, נקבע, לא פועל מי שפלט כדור בשגגה, אלא מי שהתכוון ותכנן להמית את קורבנו. הודגש, כי קביעה זו נשענת גם על התרשמות ישירה ובלתי אמצעית מן המערער שהוא "אדם מחושב, מניפולטיבי וקר רוח". (ח) על פתק שכתב המערער ונמצא בתיקו נרשם טקסט בזו הלשון: "שעות של המתנות אין סופיות למצב בלתי אפשרי של רדיפה אחרי כסף זול לעבודת חמור של יזע עמל ואבק הריסות מה יכולתי לעשות מלבד אקדח לראש רכה [כך במקור] של חייב ודרישה לתשלום עוד עכשיו. היש איזו דרך להפשיט את החיים ולצבור הון וממון בלי לרדוף ולהרגיש מושפל על עצם חובם של אחרים לך". בחקירתו במשטרה ציין המערער כי הקטע האמור נרשם כשנה לפני האירוע בנסיבות שאינן זכורות לו במדויק, וכי מדובר במטאפורה וודאי שלא התכוון לפגיעה באדם ספציפי. נקבע, כי יש לתת משקל מסוים להלך רוחו ומחשבתו של המערער כפי שהם משתקפים מן הטקסט, שכן יש בכך כדי להעיד על המערער כמי שרואה בהצמדת אקדח לראשו של אדם דרך למציאת פתרון למצוקותיו החומריות. (ט) מניע – נקבע, כי למערער היה מניע לקטילתו של המנוח. הודגש, כי הגם שמניע אינו יסוד מיסודות העבירה, הרי שקיומו מהווה ראיה נסיבתית להוכחת ביצועה של העבירה המיוחסת לנאשם. נקבע, כי מעדותו של המערער עצמו וכן מעדויות אחרים עולה שהמנוח הפעיל על המערער לחץ ואיומים על מנת שיגבה מגינת את החוב, כשביום האירוע לחצים ואיומים אלו התגברו. לפיכך, נקבע, היה למערער מניע לקטול את המנוח – דבר המהווה אינדיקציה נוספת לכוונת המערער להמיתו. 11. נקבע, כי מחומר הראיות עולה שהמערער ביצע פעולות הכנה טרם האירוע – זאת נלמד מהימצאות האקדח הטעון והובלת המנוח למקום חשוך ומבודד. הודגש, כי המערער לא טען שהמנוח קינטר אותו, וכי אין לקבוע שהאיומים שהפעיל המנוח כלפי המערער הביאו לכך שהמערער לא יכול היה לשלוט במעשיו. 12. סוגיה אחרונה שנדונה היא טענת המערער למחדלי חקירה של המשטרה, שבראשם – הנחת המוצא לפיה הודה המערער ברצח. נקבע, כי במהלך המשפט נשמעו עדויות שונות שסיפקו הסברים למחדלים שאירעו. כך צוין, כי במקום היו אבנים רבות באופן שלא ניתן היה לבדוק אם על אחת מהן ישנם סימנים שהוחזקה על-ידי המנוח; לא ניתן היה לבדוק מסרונים שנשלחו מעבר לטווח של שלושה ימים; וכי גשמים שירדו במהלך השבוע שמאז הירי ועד להובלה ולהצבעה שטפו את הסימנים שהיו יכולים להעיד על עשיית צרכיו של המערער, ככל שהיו כאלה, כך שממילא לא ניתן היה לאתרם. נקבע, כי במקרה הנוכחי גם אם נכון היה לבצע ניסויים ולבחון את גרסת המערער באשר לזוויות הירי ולמנח היחסי של גופם של המעורבים, הרי שאין בנסיבות כדי לכרסם ב"יש" הראייתי, בייחוד עת חלק מהמחדלים הנטענים נבחנים לרקע חלוף הזמן עד מציאת הגופה והזירה. שכן הודעת המערער היתה כבושה וניתנה רק לאחר זמן. 13. משכך, הורשע, כאמור, המערער ברצח המנוח, כמו גם בעבירות נשק והשמדת ראיה, ונגזר עליו עונש של מאסר עולם. הערעור 14. לוז טענת המערער, מפי באי-כוחו המלומדים, שטענו בטוב טעם והעלו כל טענה אפשרית לזכותו, הוא, כי עלה בידיו לספק גרסה הגיונית ומתקבלת על הדעת לנסיבות שאפפו את אירוע הירי. המערער אינו חולק על התשתית העובדתית-הנסיבתית אלא על המסקנות שהסיק ממנה בית המשפט. לטענת המערער הוא עמד בנטל הטקטי לספק הסבר מפורט, קונקרטי ובעל אחיזה בחומר הראיות שעמד במבחני ההפרכה, והצליח להטיל ספק מוחשי ביחס לתזה שהציגה המדינה. (1) זווית הירי – לטענת המערער, תכלית מוצג נ/3 (סרט ההדמייה) היתה להראות, כי יתכנו תרחישים שונים לפיהם הירייה שנורתה נורתה אגב תנועה כלפי המנוח. לטענתו, המומחה לרפואה משפטית לא שלל אפשרות זו ביחס לדוגמה שהוצגה ב-נ/3 (בהסתייגות קלה, שאינה מעלה או מורידה לעניין זה). הודגש, כי לא נטען על-ידי ההגנה שהתרחיש המוצג ב-נ/3 הוא זה אשר אכן אירע בפועל (תרחיש שאכן סותר את דברי המנוח בהודעותיו), אלא שעניינו, כאמור, להצביע על כך שלא ניתן לקבוע בוודאות מהי זווית הירי, ושגרסת המדינה לפיה המערער עמד וכיוון את האקדח לראש המנוח הכפוף אינה האפשרות היחידה האפשרית. דבר זה, לטענת המערער, הוכח, וגרסתו להתרחשויות – אפשרית. (2) המסקנות העולות מן הנסיבות שאפפו את האירועים – (א) באשר למניע נטען, כי הגם שהמערער חש איום מצד המנוח, אין להלום את הסברה לפיה יעשה מעשה כה קיצוני כלפי אדם שהיה חברו ושותפו מזה זמן רב. הודגש, שאין הגיון בכך שהמערער, שניהל אורח חיים נורמטיבי לחלוטין, "יוציא להורג" שותף בשל ויכוח על גביית חוב מלקוח. (ב) בכל הנוגע להתנהגותו לאחר המעשה הרי שזו מתיישבת עם התנהגות של אדם מבוהל החפץ להסוות עבירה שביצע ושהביאה למותו של אדם, לאו דווקא עבירת רצח. נטען, שגם אם פעולות השיבוש החלו מיד ובסמוך לאירוע אין להסיק מכך כי מדובר ברצח מתוכנן וברוצח קר מזג, אלא בפעולות שאפשר שינקוט בהן אדם מן הישוב אשר נקלע לאירוע כה דרמטי, ואשר האינסטינקט שלו גורם לו לפעול כפי שפעל. (ג) באשר לנסיבות היקלעות השניים למקום האירוע נטען, כי אלמלא אכן נדברו השניים מראש לנסוע לביתו של גינת איזו סיבה היתה למנוח לפגוש במערער, ומדוע שיסכים הלה לנסוע עימו למפעל "אסם" אם לא כדי לשוב משם יחד לבית גינת בשנית. הוסף, כי לא הוכח שבאותו היום לא אמורים היו להגיע פועלים חדשים, וכי לא הוכח שהמערער לא סבר שהיה עליו להימצא במפעל "אסם" ביום האירוע בשעה 18:00, דבר שמוצא ביטוי גם בנתוני התקשורת. (ד) באשר להעדפה להתפנות דווקא בזירת האירוע תחת העדפת עשיית הצרכים במפעל נטען, כי המערער סיפק הסבר הגיוני לכך: לשם התפנות במפעל היה עליו לעבור מרחק רב מן החניה למפעל, לעבור את המאבטחים בכניסה ואת הפועלים שממתינים לו. במצב של צורך דוחק ובהתקיים חשש שמי מהגורמים הללו יגרמו לו לעיכוב, אך טבעי הוא להעדיף את האופציה שמבטיחה היעדר עיכובים. (ה) המערער הסיע את המנוח ברכבו לאחר הירי. נטען, כי מעשה זה מעיד הן על כך שהסבריו בדבר השתלשלות העניינים אמיתיים והן על כך שהרג את המנוח בשגגה ולא רצחו, שכן לו אכן מדובר ברצח מתוכנן הרי שאין כל הגיון בהכנסת גופתו המדממת של המנוח למכונית, מעשה שעלול להותיר ממצאים שיש בהם כדי להפליל את המערער, שרוצח מחושב לא היה נוקט בו. (ו) נטען, כי הימנעותם מלגשת פיזית לבית גינת לבדוק אם הוא בביתו לאחר שנוכחו שרכבו אינו במקום היא סבירה והגיונית, גם בהינתן שכל מטרת היוועדותם המשותפת היתה לפגוש בגינת. (ז) באשר להחזקת האקדח ברכב נטען, כי דבר זה אינו חורג מניסיון החיים הרגיל – מתקבל על הדעת שאדם שברשותו אקדח ושמעוניין להיפטר ממנו יחזיקו ברכבו עד שתימצא ההזדמנות המתאימה לעשות כן. (ח) לבסוף, באשר לטקסט שרשם המערער על הפתק שנמצא אצלו נטען, כי אין מדובר בראיה קבילה, לא הובהר מתי נכתב, נטען שמדובר בביטוי יצירתי הא-ותו-לא, וכי ממילא אין בו כדי להעיד על הלך נפשו של המערער בקשר לאירועים. 15. מנגד, בטיעוניה בכתב ובדיונים לפנינו סמכה המדינה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא. תמצית עיקרה של טענת המדינה היא, כי מתצריף הראיות הנסיבתיות עולה תמונה אחת, בלתה אין, והיא – שהמערער התכוון להביא למות המנוח. מוסיפה המדינה וטוענת, כי לא עלה בידי המערער להרים את הנטל הטקטי – היינו, להציע הסבר חלופי לתשתית העובדתית-הנסיבתית שקמה נגדו. התנהגותו של המערער עובר להמתת המנוח ולאחריה אינה מותירה מקום כלשהו לספק, כי אין מדובר במעשה המתה בלתי מכוון: המערער נפגש עם המנוח כחצי שעה לפני מותו; הוא נסע עימו למקום מבודד, שומם ונטוש; המיתו מיד בסמוך להגעתם למקום; הסתיר את גופתו מיד בסמוך להמתה; פעל מיידית לשיבוש הראיות; שב אל הגופה בהמשך והטמינה במקום נסתר יותר; נטל מן הגופה פרטי זיהוי והשמידם; הפיץ כזבים לקרובי המנוח; ומסר גרסה שקרית למשטרה, בה דבק עד שהבין שהחבל מתהדק סביב צווארו. (1) זווית הירי – נטען, כי לאורך כל הודעותיו, ההובלה וההצבעה ועדותו בבית המשפט, טען המערער כי המנוח עמד לצידו בעמידה זקופה. מגרסה זו לא נסוג. נטען, כי הדרך היחידה לפיה ניתן ליישב את חוות דעת המומחה לרפואה משפטית עם ירי כפי שתיארו המערער ועם פער הגבהים בין השניים (המנוח היה הגבוה מביניהם), הוא מצב בו המנוח כפוף ביחס לאקדח בזווית חדה ביותר, דבר שאינו מתיישב עם עדותו בדבר העמידה הזקופה. ממצאי המומחה, כך נטען, מתאימים לירי בזווית עילית, מנוגדים לגרסת המערער ומתיישבים רק עם מסקנה בדבר המתה מכוונת. (2) מארג הראיות הנסיבתיות: (א) לוח הזמנים של האירוע – המערער והמנוח נפגשו, לכל המוקדם, בשעה 17:02. הטלפונים שלהם מאוכנים באופן שמעיד שהיו סמוכים לצומת ברקת בשעה 17:19. צומת ברקת נמצא כ-4 ק"מ ממקום האירוע, נסיעה האורכת כ-7 דקות. ההתפנות לעשיית הצרכים נמשכת מספר דקות אף היא. בשעה 17:32 מתבצעת שיחת טלפון השיבוש הראשון. נתונים אלו, נטען, אינם מתיישבים עם הטענה שהשניים עוד הספיקו לעבור בביתו של גינת, ובוודאי שלא עם הגרסה לפיה המערער נסע עם גופת המנוח לאחר הירי עד למפגש דרך השירות עם כביש 444 וחזרה, ואף היה שרוי בהלם זמן קצר, ונמצא שהמערער אינו דובר אמת בהקשר זה. (ב) מועד תחילת השיבוש: הירי בוצע בסמיכות זמנים יוצאת דופן לתחילת מעשי השיבוש. נטען, כי המסקנה ההגיונית היחידה מהשתלשלות זמנים זו, היא כי מדובר ביורה קר רוח באופן בלתי רגיל. קור רוח שכזה יכול להתיישב רק עם ירי מכוון ותכנון מוקדם. (ג) באשר לנסיבות ההגעה לזירת הרצח נטען, כי המערער לא הציג הסבר מניח את הדעת מדוע ביכר להתפנות בזירת הירי תחת עשיית הצרכים במפעל "אסם" הסמוך. הודגש, כי הטיעון לפיו התפנה שם בעבר עומד בניגוד לטענה לפיה המנוח הוא שהכווינו לנקודה. עוד נטען, כי לא מחוור מדוע נסע מאה וחמישים מטרים נוספים לאחר שכבר הגיעו לכביש השירות. (ד) באשר לצורך להגיע למפעל "אסם" נטען, כי הקשר עם הקבלן (בו נמסר למערער על כך שהקבלן יאחר) נוצר רק בסביבות השעה 18:00, היינו לאחר שכבר בוצע הירי, משכך אין שחר לטענת המערער לפיה סבר שהיה צריך להימצא במפעל באותו יום. הודגש, כי בהודעתו-שלו במשטרה העיד המערער בתחילה שאכן רק סמוך לשעה 18:00 נודע לו שהקבלן יגיע באיחור. המסקנה מהאמור היא, כי כשהיה בדרכו לזירה לא היתה לו כל סיבה "תמימה" להימצא שם. (ה) עוד נטען, שבית המשפט המחוזי הלך כברת דרך ניכרת לטובת המערער עת ראה בטקסט שרשם המערער על אותו פתק רק ביטוי מוגבל להלך נפשו של המערער ולא תיאור חי וממשי לאירוע שהתרחש. נטען, כי הקטע נוקט בלשון עבר ולמעשה מתאר את האירוע בדיעבד. הודגש, כי מציאת טקסט שכזה היא כה חריגה עד שהיא מעבירה את הנטל לכתפי המערער להוכיח שאין ללמוד ממנו את שנטען שהוא מבטא. נטל שלא הורם. (ו) שובו של המערער לזירה על מנת להסתיר את הגופה מתיישב רק עם מעשיו של אדם שהתכוון להמית את קורבנו ולא עם מעשיו של אדם שהרג בשגגה את שותפו וחברו. (ז) נטען, כי המניע של רצון להמית את האדם אשר הילך על המערער אימים, לפי דבריו שלו, הוא מניע מוחשי וממשי שמצטרף למארג הראיות הנסיבתיות ומוכיח שהמערער התכוון להביא למות המנוח. דיון והכרעה 16. כבבית המשפט קמא, גם בפנינו השאלה העיקרית הטעונה הכרעה היא האם הירי במנוח נבע מכך שגמלה בליבו של המערער ההחלטה להביא למות המנוח? 17. מושכלות יסוד בשיטתנו המשפטית, כי לשם הרשעתו של אדם בפלילים נדרשת התביעה להוכיח את כל יסודות העבירה נושא כתב האישום, במידה שלמעלה מספק סביר. כך קובע סעיף 34כב(א) לחוק. הספק הסביר הוא אפשרות ממשית, העומדת במבחן השכל הישר, ניסיון החיים וההיגיון, שיש לה אחיזה בחומר הראיות. זאת, להבדיל מאפשרות תיאורטית או תלושה (ע"פ 7860/10 אלפסי נ' מדינת ישראל, בפסקה 19 (5.2.2013); להלן: פרשת אלפסי). הנטל הראשוני להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לאותו ספק סביר מוטל על המאשימה – המדינה. באם עמדה המדינה בנטל זה, או-אז עובר לשכמו של הנאשם הנטל הטקטי להציע הסבר חלופי שיש בו כדי ליצור סדק בהנחה המפלילה שקמה נגדו על יסוד ההוכחות שהציגה המדינה (ע"פ 9372/03 פון וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, 754 (2004); להלן: פרשת פון וייזל). בית המשפט בוחן את התיזה המפלילה של המדינה מול התיזה הנגדית של ההגנה, ובודק האם מכלול הראיות והנסיבות שולל מעבר לכל ספק סביר את גרסת הנאשם (פרשת פון וייזל, בעמ' 754). רק במידה שמכלול הראיות אכן שולל את גרסת הנאשם מעבר לספק סביר ייקבע שהמדינה עמדה בנטל השכנוע הרובץ עליה, ויש להרשיע את הנאשם במיוחס לו. 18. שני אדנים עיקריים הביאו להרשעתו של המערער בבית המשפט המחוזי: הראשון הוא המסקנה בדבר אופן התרחשות הירי, והשני הוא מארג הראיות שאפפו את האירוע (לפני הירי ולאחריו). בשני המקרים בא בית המשפט המחוזי לידי מסקנה לפיה הראיות הנסיבתיות אינן מותירות מקום לספק, כי המערער התכוון להביא למותו של המנוח. 19. פעמים רבות, וכך אף במקרה הנוכחי, אין בפני בית המשפט ראיות ישירות לאשר קרה באירוע הנדון לפניו, ועליו להכריע על יסוד ראיות נסיבתיות בלבד (או שילובן של ראיות ישירות וראיות נסיבתיות). בבוחנו מארג של ראיות נסיבתיות על בית המשפט לקבוע מהי המסקנה המתחייבת ממנו (פרשת אלפסי, בפסקה 12; ע"פ 90/81 גולדשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 610, 612 (1982)). על מנת שניתן יהא להרשיע על בסיס המסקנה, עליה להיות מסקנה הגיונית אחת ויחידה כשאין בנמצא כל תזה חלופית סבירה אחרת (ראו: פרשת אלפסי, בפסקה 12; יעקב קדמי על הראיות חלק שני 795-796 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009), להלן: על הראיות). יצוין, כי אין צורך לבחון את כוחה הראייתי של כל ראיה וראיה כשלעצמה אלא יש לבחון את התצרף הראייתי שנוצר מחיבורן של כלל הראיות הנסיבתיות ולשאול כלום ממנו עולה תמונה ברורה וחד משמעית בדבר אשמו מעבר לכל ספק סביר של הנאשם, ורק במידה שאלו הם פני הדברים יש מקום להרשעה (פרשת אלפסי, בפסקה 12; ע"פ 334/02 סיבוני נ' מדינת ישראל (13.01.2003); על הראיות, בעמ' 700). 20. היכולת לבחון כליות ולב אינה נחלתו של שופט בשר ודם. הנסתרות אינן לנו. על צפונות ליבו של המערער לא נוכל ללמוד אלא מאופי וטיב הראיות הנסיבתיות שאפפו את האירוע, שכן אלה הראיות היחידות הקיימות בתיק. על מנת לקבוע, כי המערער אכן ביצע את המיוחס לו, על המדינה להוכיח, כאמור, שצירוף הראיות הנסיבתיות מוביל למסקנה חד משמעית ויחידה כי כך הם פני הדברים. על כן עלינו לשאול כלום התשתית העובדתית-הנסיבתית שהוכחה במקרה זה על ידי המדינה מערבת את המערער בעבירת רצח ברמה כזו שמועבר אליו הנטל הטקטי להציע הסבר חלופי שיש בו כדי ליצור סדק בהנחה המפלילה שקמה נגדו על יסוד אותה תשתית? התשובה על כך היא חיובית. דומה שאף המערער אינו חולק על כך. משכך, שומה עלינו לשאול כלום הצליח במקרה זה המערער להרים את הנטל הטקטי שהונח לפתחו. היינו, ליצור את אותו סדק בהנחה המפלילה העומדת נגדו ונטועה בראיות התביעה, כך שיווצר ספק סביר האמנם התכוון להביא למות המנוח? התשובה על כך, לדידי, בשלילה. התמונה הכוללת העולה מתצרף הראיות הנסיבתיות במקרה דנן מציירת אפשרות אחת ויחידה שהמערער אכן התכוון להביא למות המנוח. זאת אני קובע לאחר עיון ממושך ומעמיק ביותר בכל ראיה וראיה ובכל טענה מטענות סנגוריו של המערער אשר השקיעו מחשבה רבה במלאכת ההגנה וטענו כל שניתן לטעון. נפנה, אפוא, לבחון את חלקי תצרף הראיות הנסיבתיות אחד לאחד, ולאחר מכן נשוב ונתבונן בתמונה הכוללת. זווית הירי 21. מסלול מעבר תעלת הקליע שהביא למות המנוח הוא משמאל לימין, מלמעלה למטה, ומאחורה קדימה. כך העיד המומחה לרפואה משפטית ועל כך אין חולק. אין גם חולק כי המערער הוא זה אשר ירה את הקליע האמור. בית המשפט המחוזי ציין, כי המערער עצמו העיד שהמנוח עמד זקוף לצידו. לכך הוסף שהמערער נמוך מן המנוח במספר סנטימטרים. הודגש, כי על מנת שהתרחיש הספציפי שהוצג במוצג נ/3 יוכל להתיישב עם גרסת המערער ועם ממצאי המומחה לרפואה משפטית, על המנוח היה לסובב את ראשו לכיוון הנגדי למערער ולכופפו באופן משמעותי. תנועה שכזו, נקבע, אינה רק לא הגיונית נוכח הגרסה לפיה לא ידע המנוח שלמערער אקדח, אלא שלו היה המנוח מטה את ראשו באופן המדובר, הרי שלא היה הדבר נעלם מעיני המערער אשר כאמור בעדותו ציין שהמנוח עמד זקוף. מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה, אם כן, שאין לקבל את התרחיש שהציג המערער ב-נ/3 ושמאפייני תעלת הירי ועדותו של המערער עצמו מתיישבים רק עם גרסת המדינה. 22. עיון מוקפד בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מראה, כי זה העמיד שני תרחישים האחד מול השני – התרחיש הממוחשב שהוצג ב-נ/3 וגרסת המדינה. התרחיש הספציפי שב-נ/3 נשלל, מן הטעמים שצוינו בפסק הדין ושפורטו מעלה. ברם, טוען המערער, כי את נ/3 יש להבין כדוגמא בלבד לטענה לפיה ישנם תרחישים אפשריים שונים לפיהם ניתן ליישב את גרסתו עם ממצאי המומחה לרפואה משפטית ביחס למסלול תעלת הקליע. במצב דברים זה הרי שעלינו לבחון האם ישנו תרחיש סביר אפשרי (לאו דווקא התרחיש המוצג ב-נ/3) המתיישב הן עם גרסת המערער והן עם ממצאי המומחה. שאלה זו תיבחן להלן. 23. בעדותו בבית המשפט מציין המומחה לרפואה משפטית, כי חוות דעתו מתייחסת אך למסלול מעבר הקליע בתוך גופת המנוח, וכי אין בידיו להתייחס לזווית הקליע באוויר, מיקום היורה או מנח גופו של המנוח בעת הירי (עמ' 82-79 לפרוטוקול הדיון מיום 30.11.2008). וכך, בין היתר, נאמר: "ש: אתה מסכים איתי שאתה לא יכול לומר לנו אם המנוח היה במצב של התכופפות, של ישיבה, של שכיבה. זה אתה לא יכול. ת: התשובה לשאלה הזו היא באופן כללי לא" (שם, בעמ' 81, ש' 21-19). בהמשך, נשאל המומחה אודות האפשרות שמוצג נ/3 עשוי להתאים לעדותו בדבר תעלת הקליע בראש: "ש: אנחנו פשוט לקחנו את הנתונים מהתיק, את הגבהים של האנשים המעורבים, את הזירה פחות או יותר ועל סמך הנתונים האלה הכנו רק הדגמה של מה ש[המומחה לרפואה משפטית] אישר למעשה. ... [צפייה במוצג נ/3] ... ש: השאלה אם מה שראית בסרט עולה בקנה אחד עם המסלול של הכדור בתוך הראש? ת: כמעט, כמעט שכן ... חסר לי קצת יותר זווית אחורנית ... ש: מבחינת הסרט? ת: זה יכול להיות, זה יכול להיות על קנה אחד ... ש: כאשר מוצגת לך סיטואציה בסרט, מה עמדתך? האם הסיטואציה הזו אפשרית? ת: הסיטואציה הזו אפשרית רק חסר לי שהירי יהיה קצת יותר אחורנית מאשר מה שהוצג פה" (שם, בעמ' 85-83, ההדגשות הוספו, צ.ז.). עיון בפרוטוקול מעלה שהתרחיש שהוצג ב-נ/3 בא להדגים את העקרון שלפיו תעלת הקליע אינה מלמדת בוודאות על מיקום מסוים של היורה; על מנח גוף מסוים של המנוח; או על זווית הירי. ובמילים אחרות, הוא בא להדגים כי תנוחת גופו וראשו של המנוח משפיעים על מסלול הקליע, ולא ניתן להסיק מהם בוודאות לגבי זווית הירי. עדותו של המומחה לרפואה משפטית מאשרת עקרון זה, תוך הזדקקות לדוגמא הספציפית שהוצגה בפני המומחה – נ/3. ואולם, דוגמא זו, וגם דבר זה עולה מן הפרוטוקול, לא נאמנה במלואה לגרסת המערער. 24. באי-כוח המערער הציגו בדיון בפנינו את התרחיש הבא, אשר לטענתם מתיישב עם כיוון תעלת הקליע: המנוח עמד לשמאל המערער; המערער הבחין במנוח מרים אבן ומאיים עליו; המערער שלף את אקדחו ואגב תנועתו של המערער, התכופף המנוח באופן שראשו נטה לכיוון כתפו השמאלית. היינו, התרחיש המתואר ב-נ/3, עם שינוי אחד – מיקום המנוח לצד המערער ולא מאחוריו. 25. זוהי גרסתו של המערער לאירוע כפי שהביאה בפנינו. בניגוד ל-נ/3 אין מדובר בתרחיש אפשרי אלא בגרסת המערער לאופן התרחשותם של הדברים. גרסה זו, על פני הדברים, אפשרית לכאורה בהתאם לנאמר בעדותו של המומחה לרפואה משפטית, ולמצער אינה עומדת בניגוד אליהם. ואולם, גרסה זו תישלל, ככל שבהודעותיו של המערער במשטרה, בהובלה ובהצבעה שביצע או בעדותו בבית המשפט יש כדי לסתרה. בית המשפט המחוזי, עמד על כך שגרסת נ/3 נסתרת משלושה טעמים, הראשון, מיקום המנוח אשר ב-נ/3 הוצג כעומד מאחורי ולא לצד המערער; השני, גרסת המערער לפיה עמד המנוח זקוף (ולא כפוף); השלישי, הדגמת הירי על-ידי הנאשם מלמטה למעלה (ולא מלמעלה וישר) בעת ההובלה וההצבעה. הנה, על מנת שגרסתו של המערער לאירועים תוכל לעמוד עליה לצלוח כל אחת ממשוכות אלה. נבחן את הדברים: 26. באשר למיקום המנוח - בהבנה ש-נ/3 לא נועד להביא את גרסת המערער לאירועים אלא לשמש כדוגמא בלבד, הרי שדברי המערער בהודעותיו, לפיהם עמד המנוח לצידו דווקא מסתדרים עם גרסתו הנוכחית (ואף תומכים בה), ושוב אין להחזיק לחובתו את העובדה ש"התרחיש הממוחשב שהוצע על-ידי ההגנה אינו תואם את אופן תיאור עמידתם של הנאשם והמנוח לפני, בזמן ואחרי הירי כפי שמסר הנאשם במספר הזדמנויות במהלך חקירתו" (הדגשות מן המקור הושמטו, צ.ז.). לפיכך, יש לדידי לקבוע שהמערער צלח משוכה זו. 27. באשר למנח גוף המנוח, עיון מדוקדק בראיות מעלה כי המערער מתאר לאורך הודעותיו, השחזורים והעדויות את המנוח כעומד לצידו. צפייה במוצג ת/11 (שחזור מיום 27.11.2008) מעלה, כי המערער אינו מוסר כל אינדיקציה באשר למנח גוף המנוח אלא באשר לעמידתו לשמאלו (שם, בין הדקות 14:00 ו-16:00). כך אף בקלטת צילומי ההובלה וההצבעה הראשונים שנעשו מיד לאחר שהודה ומסר את גרסתו הנוכחית לדברים (מוצג ת/7, מיום 19.11.2008) בהם מתאר המערער את המנוח כעומד לצידו, אך בלא פירוט באשר לאופן העמידה (שם, בין הדקות 5:10 עד 5:40). כך, אף בשאר ההודעות, בכולן אין התייחסות ממשית לתיאור אופן העמידה (זקוף, כפוף וכו') אלא לתיאורו של המנוח כעומד. התייחסות ראשונה לאופן המדויק של העמידה ניתן למצוא במוצג ת/38 (חקירת המערער במשטרה מיום 2.12.2008) שם מושמעים הדברים הבאים: "ש: כיצד עמד שמעון פינטו ביחס אליך בזמן פליטת הכדור לטענתך? ת: עשיתי שחזור לדבר הזה. עד כמה שאני זוכר שמעון פינטו עמד במרחק של אורך היד ועוד 20 או 30 ס"מ ופניו פנו הצידה כך שצידו השמאלי של ראשו פנה אלי, עד כמה שאני זוכר. אני לא זוכר אם הוא עמד ישר או כפוף, ביצעתי שחזור והראיתי את הכל". הנה, בהתייחסות הראשונה של המערער לאופן עמידת המנוח הוא מציין שיתכן כי פניו של המנוח פנו הצידה. עוד הוא מציין, כי יתכן שהמנוח היה כפוף. ברי, כי יש לבחון את דבריו אלה של המערער בזהירות רבה. יתכן שהמערער כבר הבין בשלב זה, כי ממצאי החקירה מעידים על זווית ירי משוערת מסוימת והוא מנסה להתאימה לגרסה הנוחה עבורו. עם זאת, יש לזכור כי מדובר בשלב החקירה המשטרתית ואין להניח שהמערער ראה את דו"ח המומחה לרפואה משפטית בשלב זה. לכך יש להוסיף שמעיון בחומר הראיות לא תיאר המערער עד לאותו שלב את אופן עמידתו של המנוח ואף לא נשאל על כך. דברים דומים במהותם השמיע המערער בעדותו בבית המשפט, אשר ברובה התמקדה במיקום המנוח ביחס אליו ולא במנח ראשו של המנוח. מן האמור עולה שהמערער לא העיד באופן ישיר כי המנוח עמד לידו זקוף, כך שעדותו אינה סותרת את האפשרות שראשו של המנוח היה כפוף לכיוונו. נותר אפוא לבחון האם עדות המערער על אופן שליפת האקדח והירייה שוללת את גרסתו הנוכחית. 28. משוכה שלישית ואחרונה לעניין זה היא נושא הדגמת הירי. בית המשפט המחוזי מציין, כי המערער הדגים את כיוון הירי מלמטה למעלה, דבר המתיישב אף עם הגיונם של הדברים שהרי זהו כיוון התרוממותו הטבעי של אדם השולף באבחה מהירה אקדח מתא המטען לעבר העומד לצידו. צפייה בצילום חקירתו של המערער מיום 26.11.2008 (מוצג ת/9 (דיסק 2)) מראה, כי המערער משחזר תנועה שכזו – מלמטה למעלה (שם, בשעה 13:53). ואולם, אם המנוח אכן עמד במרחק של רוחב היד ועוד כעשרים ס"מ, ובנוסף כופף את ראשו לכיוונו של המערער, הרי שלא ניתן לשלול את זווית הירי לה טוען המערער, אף בהינתן הפרשי הגבהים בינו לבין המנוח. 29. נסכם אפוא: המערער, לאורך כל חקירותיו ובשחזורים ציין שהמנוח עמד לשמאלו. מוצג נ/3 לא נאמן לגרסה זו ומציב את המנוח מאחוריו. הצבת המנוח לשמאלו של המערער תואמת את גרסתו ויכולה להתיישב עם הממצאים אודות מסלול תעלת הקליע (ולמצער אינה סותרת אותם). דברי המערער שנמצאו כסותרים את ממצא נ/3 ואת כיוון תעלת הקליע נגעו למיקום המנוח ביחס למערער ולא למנח ראשו. המערער לא העיד, עד לשלב מאוחר, באשר למנח הראש. וכשהעיד, הרי שלא נתן אינדיקציה ברורה ביחס אליו (ויש רגליים לגרוס שאף מסר גרסה התומכת באפשרות שראש המנוח היה כפוף באופן התואם את זווית הירי הנטענת על ידי המערער ואת ממצאי המומחה לרפואה משפטית). כיוון שליפת האקדח מלמטה למעלה יכול להתיישב עם זווית הירי הנטענת על-ידי המערער בהנחה שלא נסתרה שהמנוח אכן עמד במרחק מסוים מהמערער וכשראשו כפוף לכיוונו. האמור מוביל למסקנה לפיה לא ניתן לשלול לחלוטין את גרסתו של המערער בכל הנוגע לסוגית זווית הירי. אמנם גרסת המדינה לעניין סבירה יותר, הרבה יותר. תשובותיו הלא חד משמעיות של המערער בעדותו בבית המשפט מחזקות מסקנה זו. עם זאת, לא ניתן לקבוע ברמה הנדרשת להרשעה בפלילים, כי גרסת המנוח בלתי סבירה. בהינתן שתי גרסאות אפשריות ולא בלתי סבירות לחלוטין – יש להעדיף את הגרסה הנוחה לנאשם, הגם שהיא סבירה פחות, וכך יש לעשות במקרה דנא. המסקנה היא שבסוגיית זווית הירי ונגזרותיה, שהיתה אחת מאבני היסוד של הכרעת הדין המרשיעה, עלה בידי המערער ליצור ספק שמא התרחיש עליו העיד יכול להתיישב עם הממצאים הקשורים לסוגיה זו. המארג הראייתי 30. כפי שצוין, בהיעדר ראיות ישירות, אין לנו ללמוד על כוונתו של המערער אלא מן הראיות הנסיבתיות שאפפו את האירוע הקטלני. אין בידינו כלים מתמטיים או נוסחאות אנליטיות אובייקטיביות שיאפשרו להתחקות אחר הלך נפשו המדויק של מבצע העבירה (ע"פ 9369/07 מיקל נ' מדינת ישראל (16.2.2009) בפסק דינה של השופטת ע' ארבל (להלן: פרשת מיקל); ע"פ 7942/04 בן שיטרית נ' מדינת ישראל (28.11.2007)). על הלך נפשו של מבצע העבירה לומד בית המשפט ממכלול הראיות הנסיבתיות האובייקטיביות האופפות את האירוע ואשר יש בו כדי ללמד על כוונת המבצע. ראיות נסיבתיות אלו נבחנות באמצעות החזקות שבדין – ובראשן החזקה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו (חזקת הכוונה) – ובעזרת שורה של מבחני עזר שונים אשר פותחו בדין, כגון: אופן ביצוע המעשה, מספר הפגיעות ומיקומן, אופי התקרית שהובילה לאירוע וכדומה. 31. כאמור, במקרה הנוכחי, על חלק ניכר מן המארג העובדתי אין חולק. עיקר המחלוקת נסוב אודות המסקנה אשר יש להסיק מהראיות הנסיבתיות. טוענת המדינה, כי המסקנה הסבירה היחידה האפשרית היא כי מכלול הראיות מלמד על כוונה של המערער להביא למותו של המנוח; מנגד טוען המערער, כי מכלול הראיות דווקא מלמד על כך שלא התכוון להביא למות המנוח, וכי לפיכך מדובר לכל היותר בהריגה. אלו הן הראיות אשר עלינו לבחון: פעולות המערער לאחר הירי; הצורך בהגעה לזירה; לוח זמני האירוע כולו ותזמון פעולות השיבוש; המניע הנטען לירי; האקדח ונסיבות השימוש בו; ופעולת הירי עצמה. פעולות המערער לאחר הירי 32. התנהגותו של אדם לאחר אירוע עשויה לשפוך אור על כוונתו בעת ביצועו (פרשת מיקל, בפסק דינה של השופטת ארבל; יעקב קדמי על הדין בפלילים – חוק העונשין חלק שלישי 1123 (2006), להלן: על הדין בפלילים). במקרה הנוכחי לאחר הירי נקט המערער בפעולות הבאות: הוא הכניס את המנוח לרכבו והוא נמנע מלהזעיק את גורמי ההצלה. בנוסף, ולכך יוקדש דיון נפרד בהמשך, הוא נקט בפעולות שיבוש נרחבות. פעולות המנוח לאחר הירי מתאחדות לכדי "חלק" בתצרף הראייתי אותו, כאמור, יש לבחון בכללותו לאחר ניתוח חלקיו. (א) הכנסת המנוח לרכב לאחר הירי – אין חולק, כי ברכב נמצאו כתמים החשודים כדמו של המנוח (כמצוין בחוות דעתו של מומחה המז"פ; מוצג ת/23). מנתון זה מוסקת המסקנה ההגיונית לפיה לאחר הירי הכניס המערער את המנוח לרכבו. לגרסת המערער, עשה זאת במטרה להסיע את המנוח לבית חולים לשם קבלת טיפול. לדבריו, נסע עם המנוח כברת דרך קצרה (כקילומטר אחד, מנקודת הירי עד למפגש עם כביש 444 הסמוך). במהלך נסיעה קצרה זו השמיע המנוח קולות חרחור, ואולם משהללו פסקו הבין המערער כי המנוח הלך לעולמו, הוא בדק את דפקו של המנוח והתרשם שליבו חדל מלפעום. הוא השתהה לרגע ושב על עקביו על מנת להיפטר מגופת המנוח, וכך עשה. טענתו העיקרית של המערער בעניין זה היא, כי לוּ היתה לוֹ כוונה להביא למותו של המנוח, אזי לא היתה לו כל סיבה להכניסו לרכבו, וזאת מתוך הבנה ברורה שקיומם של ממצאים ברכב (כגון כתמי דם) יסבך אותו באופן משמעותי במעורבות בקטילת המנוח. לדבריו, מעשהו זה הוא "תגובה ספונטנית" בה נקט להצלת המנוח והוא מלמד באופן חד משמעי על העדר כוונה להמית. הנתון ה"יבש" היחיד הוא זה: המנוח הוכנס לרכב לאחר הירי. האם עשה זאת המערער על מנת להחיש את חברו הפצוע לבית חולים, או שמא בשל סיבה אחרת (נניח, על מנת למצוא מקום מתאים להטמין את גופתו), זאת לא נדע. ברם, יש היגיון בסברה שרוצח מתוכנן וקפדן אינו "מזהם" את רכבו בראיה מפלילה שכזו (אף כי אין אנו יודעים נפשו של אדם וגם "רוצח מושלם" עשוי לשגות). משכך, נכון יהא לסבור לגבי עניין זה, כי נושא הכנסת המנוח לרכבו משמש כנקודת זכות משמעותית עבור המערער, העשויה להצביע על כך שלא התכוון להביא למות המנוח. עם זאת, כאמור, איננו בוחנים את חלקיו (ותתי-חלקיו) של התצרף הראייתי חלק חלק כשלעצמו. נקודת זכות זו היא חוליה בחולית המעשים שעשה המערער לפני הירי ולאחריו, אשר ירכיבו כולם יחד תמונה כוללת, אותה נבחן בהמשך. (ב) הימנעות מהזעקת גורמי הצלה – המערער לא הזעיק את שירותי ההצלה, על מנת שיחושו לעזרת המנוח. בתחילה החל, לטענתו, בפינויו של המנוח לבית חולים, ואולם תוך זמן קצר ביותר (נסיעה של כקילומטר אחד) חדל המנוח מלהשמיע קולות חרחור והמערער לא חש עוד בדופק בגוף המנוח. בשלב זה המערער, כאמור, סב על עקביו. לדבריו, הבין שהמנוח אינו עוד בין החיים ונס מן המקום (עדות המערער, עמ' 124 לפרוטוקול). לדברי המערער, מלכתחילה כן פעל על מנת להביא את המנוח לבית חולים, כך שנקט בפעולות הצלה; וכי ההימנעות מלקרוא לגורמי ההצלה לאחר מכן קשורה לכך שהיה משוכנע שהמנוח אינו עוד בין החיים, הבין שעבר עבירה פלילית, וניסה להרחיק עצמו ממנה. בית משפט זה ציין בעבר, כי הסתלקות הפוגע מן הזירה, והימנעותו מלהגיש סיוע לקורבן או מלהזעיק עזרה היא אינדיקציה לכוונתו להמית את הקורבן (פרשת מיקל, בפסק דינה של השופטת ארבל; ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל, פסקה 67 (11.5.2006) והאסמכתאות שם). בנסיבות המקרה הנוכחי, טוען המערער כי נקט בפעולה להצלת המנוח – פינויו לבית חולים (והא-ראיה לשיטתו: הכנסת המנוח לרכבו). בהתאם לעדותו, רק משנוכח שאין המנוח עוד בין החיים הסתלק מהמקום. אולם, יש לדידי לקבוע כי חרף האמור, אי הזעקת כוחות הצלה עומדת לחובת המערער. המערער החל לדבריו-שלו בפעולות הצלה. גם אם נהיה מוכנים לצורך העניין לקבל את גרסתו, ההיגיון והשכל הישר מורים כי אדם שהורג את חברו בשגגה ומתחיל בפעולות להצלתו אינו עורך במהלכן "הערכת מצב" שמא להמשיך בהן או לחדול מהן. נכון אני להניח לטובתו כי בנסיבותיו הקונקרטיות של מקרה זה אין ליתן לאינדיקציה זו את מלוא משקל חומרתה וזאת מן הטעם שגרסת המערער עשויה, בדוחק, להתיישב עם הנסיבה של הכנסת המנוח לרכבו בהתאם לאמור מעלה, ולשמש משקל-נגד מסוים (ומוגבל) לאשר נלמד דרך כלל מאי הזעקת עזרה. 33. שתי פעולות אלה: הכנסת המנוח לרכב ואי-הזעקת כוחות הצלה, יוצרות תמונה מורכבת של ה"חלק" בתצרף שעניינו פעולות המערער לאחר הירי (למעט פעולות השיבוש להן נידרש בהמשך). הכנסת המנוח לרכב משמשת, כאמור, כנקודת זכות מסוימת עבור המערער, ועשויה ללמד שלא תכנן להביא למות המנוח. אי הזעקת כוחות ההצלה לעומתה, משמשת כאינדיקציה לפיה התכוון המערער להביא למות המנוח, ואולם משקלה של אינדיקציה זו "מופחת" במידת מה מן הטעמים שפורטו מעלה. אך, כזכור, חלק זה של התצרף שעניינו פעולות המערער לאחר הירי אינו עומד לבדו והוא יצטרף לשאר החלקים שעליהם נמשיך ונעמוד, ושאותם נבחן לבסוף כמכלול. הצורך בהגעה לזירה 34. אין חולק, כי הירי ארע במקום מבודד, חשוך ונסתר. נסיון החיים, ההיגיון והשכל הישר מורים, כי היקלעות של יורה וקורבן למקום שכזה כמעט מאליה משמשת אינדיקציה לכוונת היורה להמית את קורבנו. עם זאת, אין הדבר שולל את האפשרות שיוכח שהיתה סיבה אחרת להימצאותם במקום. במקרה כזה אין להתייחס לזירה כאינדיקציה לכוונה להמית. נשוב ונזכיר את שחזרנו והדגשנו – במשפט פלילי עסקינן. אין המערער חייב להוכיח מעבר לכל ספק סביר שהיתה סיבה להימצאותם בזירה, אלא עליו להציג הסבר שאינו בלתי הגיוני להימצאותם שם. עוד נשוב ונזכיר, כי גם עניין זה הוא חוליה אחת מני נוספות אשר תרכבנה לבסוף את התצרף הראייתי כולו. ההימצאות בזירת אירוע כגון זו מציבה בפני המערער שתי משוכות – הראשונה ליתן הסבר סביר (ברמה הנדרשת בפלילים) לסיבת הימצאותם באזור התעשייה שֹהם (הזירה ה"כללית"); השנייה – להימצאותם במקום הירי (הזירה הספציפית). בטרם דיון אקדים ואומר, כי איני נכנס לסוגיה בדבר הסיבה שהיתה למנוח להצטרף למערער בנסיעתו לזירה. מוכן אני לקבל את הסברו לפיו המנוח נלווה אליו במטרה שלבסוף יפגשו השניים את גינת. על כן הדיון יתמקד בשאלה האם לכתחילה היתה סיבה שהמערער יימצא באזור התעשייה שֹהם בסביבות השעה 18:00 ביום האירוע, והאם היתה סיבה שיימצא בזירת הירי ספציפית. (א) ההימצאות באזור התעשייה שֹהם – מפעל "אסם", עבורו ביצע המערער פרויקט באותה עת, מצוי באזור תעשייה זה. לטענת המערער, היה עליו להימצא בערב המקרה בשעה 18:00 לערך במפעל. זאת, כיוון שהיה מוטל עליו להכניס פועלים למפעל ולפקח עליהם בעת ביצוע עבודתם. לטענת המדינה, את המבקש החליפו שניים – וידר והקבלן, ומשכך לא צריך היה המערער להימצא במפעל באותו ערב. בית המשפט המחוזי קיבל את גרסת המדינה. נבחן אפוא את השתלשלות העניינים ואת עדויות המעורבים על מנת להתחקות אחר הצורך בהימצאות במפעל. מפקח כלשהו (וידר, המערער או הקבלן) צריך היה להיות עם הפועלים בעת הכנסתם למפעל "אסם", ובעת שהותם בו. כך היה הנוהל כפי שעולה בבירור מעדות קצין הבטחון (עמ' 38 לפרוטוקול). המערער מחויב היה לנוהל זה, ואין לדידי ליתן משקל לפרקטיקה לפיה כאשר היו אלה פועלים ותיקים אִפשרו אנשי הביטחון של "אסם" להכניסם גם ללא ליווי. משכך, השאלה האם היו אלה פועלים ותיקים או חדשים ואם ידע המערער מה זהותם של הפועלים באותו ערב אינה רלבנטית לענייננו. הפועלים היו מגיעים לעבודה במפעל מדי ערב בשעה 18:00. באותה שעה צריך היה להימצא עימם מפקח. האם באותו ערב מפקח זה צריך היה להיות המערער? זו השאלה הטעונה הכרעה בהקשר דנא. לטענת המערער, הוא ביקש מוידר שיחליפו באותו הערב כיוון שרצה להיות בביתו. טענה זו לא נסתרה בעדותו של וידר. לטענת המערער אמר לו וידר, כי יוכל להחליפו באותו ערב רק בשעה 21:00 לערך, בשל כך שהוא מעוניין להספיק להצביע בבחירות (אשר התקיימו באותו יום) בטרם יגיע לעבודה. לפי עדות וידר, מלכתחילה ביקשו המערער להגיע למפעל רק בשעה 21:00, וכי לו נתבקש להגיע בשעה 18:00 להכנסת הפועלים – היה עושה זאת. לענייננו, אין לייחס משמעות רבה מדי לשאלה האם נתבקש וידר להגיע לכתחילה ב-21:00 או שנתבקש להחליף את המערער לכל הערב ואמר שיוכל לעשות זאת רק משעה 21:00. השורה התחתונה, והיא הרלבנטית, שאין חולק שוידר היה אמור להימצא במפעל מהשעה 21:00. כך, שיש לבחון מי היה אמור להימצא עם הפועלים במפעל בין 18:00 ל-21:00. אין חולק, ועדויות וידר והקבלן מאשרות זאת, שהיה זה אמור להיות או הקבלן או המערער. לכתחילה נדברו המערער והקבלן וקבעו כי האחרון יגיע למפעל ביום האירוע בשעה 18:00 וישהה שם עד אשר יגיע וידר להחליפו בשעה 21:00. בהודעתו במשטרה מסר המערער, כי הקבלן הודיעו שיאחר, ולא יגיע בשעה היעודה ולכן היה צריך להימצא במפעל (מוצג ת/10א). שיחה זו, שבה הודיע הקבלן על האיחור נתקיימה לפי עדותו של המערער בשעה 18:00: ש: מתי דיברת איתו? ת: אולי בשעה שש אני חושב" (שם, בעמ' 12; ההדגשה הוספה, צ.ז.). אכן, נתוני התקשרות מלמדים שישנה שיחה נכנסת מהקבלן בשעה 18:12. ואולם, אם רק לאחר השעה 18:00 נודע למערער לראשונה שהקבלן לא יגיע להכניס את הפועלים בשעה 18:00, הרי שהמערער לא יכול היה לדעת לפני כן שעליו להיות במפעל. במצב דברים כזה אין סיבה הגיונית להימצאותו בזירה ויש לראות בשהותו שם והובלת המנוח לשם עימו אינדיקציה לכוונתו להמית את המנוח. משעומת המערער עם התמיהה מדוע הגיע לזירה בשעה בה הגיע, אם סבר שהקבלן יהיה שם (וממילא הוא אינו צריך להיות שם), הציג גרסה לפיה רצה להיות שם כיוון שסבר שבאותו יום יבואו פועלים חדשים. בהמשך, מציג הוא גרסה נוספת, לפיה למרות שסבר שהקבלן צריך להימצא במפעל, רצה להימצא שם גם הוא, שכן באותו יום חולקו הפועלים לאזורים והוא רצה להיות עם הפועלים אשר מבצעים עבודות באזור "רגיש" (שם, בעמ' 14-13). המערער בהודעתו זו אוחז את המקל בשני קצותיו - הוא מציג גרסה לפיה הגעתו לזירה נובעת רק מן הצורך להחליף את הקבלן שאיחר, ובה בעת טוען שבלי קשר לאיחור זה היה צריך להימצא בזירה בלאו-הכי, מטעמים שונים. בעדותו בבית המשפט הציג המערער גרסה אחרת, וסדורה יותר. לדבריו בשעה 14:00 לערך הודיעו הקבלן שיגיע באיחור, כיוון שהיה עליו לסור קודם לביתו על מנת שיוכל להביא את תעודת הזהות שלו ולהצביע. באותה שיחה הודיעו הקבלן שיאחר ולא יגיע בשעה 18:00, כמוסכם אלא בסביבות 19:00 (עמ' 119 ו-152 לפרוטוקול). לגרסתו בבית המשפט, בשעה 18:00 לערך נערכה שיחה נוספת ביניהם בה הודיעו הקבלן כי יאחר אף מעבר לשעה 19:00. אם כך גרסתו בבית המשפט דבקה בטענה לפיה נערכה ביניהם שיחה בשעה 18:00 לערך, אך שזו היתה שיחה שבאה בעקבות שיחה מוקדמת יותר, בה הודיעו הקבלן לראשונה שיאחר. במצב דברים כזה, יש רגליים לטענה שידע כבר בצהריים שעליו להימצא בזירה. חוסר ההתאמה בין הגרסאות בולט, ונראה כי בעדותו בבית המשפט ניסה המערער "לשפץ" ולהתאים את עדותו ככל הניתן לגרסה הגיונית ומתקבלת על הדעת. כך אף סבר בית המשפט המחוזי. חוסר ההתאמה בין הגרסאות והעובדה כי הגרסה הבעייתית יותר ניתנה במשטרה, עת המערער לא היה מוכן והודעתו היתה "ספונטנית" יותר, מעניקים להודעה זו משנה תוקף, וזו בתורה, גורמת לכך שיש לסבור שהמערער לא היה צריך להימצא בזירה. עם זאת, נתוני התקשורת מעלים שאכן התקיימה שיחה בין השניים באותו יום בשעה 14:03 (ולפניה שתי שיחות בשעות 13:28 ו-13:34). ובנוסף, מעדותו של הקבלן בבית המשפט וגם מהודעתו במשטרה לא מתקבלת תשובה ברורה לשאלה האם ההודעה על האיחור הצפוי ניתנה למערער כבר בשעות אחר הצהריים או רק בשעה 18:12. ואלו הם דברי הקבלן (פרוטוקול הדיון, בעמ' 42-41, ההדגשה הוספה. צ.ז.): ש: מתי גילת [שאין לך תעודת זהות; הסיבה בגינה הודיע שיאחר. צ.ז.]? ת: באותו יום ש: מתי אבל? ת: בשעות העבודה, אחר הצהריים. ... ת: כשיצאתי מהעבודה הודעתי לו – אני מאחר. ש: באיזו שעה זה היה בערך? ת: בסביבות 6. לכאורה הדברים מדברים בעד עצמם – הקבלן הודיע למערער על האיחור בשעה 18:12, ועל כן לא היתה סיבה להימצאותו בזירה כלל ועיקר. עם זאת, בהנחה מקילה ביותר עם המערער ניתן, בדוחק רב, להלום שבשעות "אחר הצהריים" – היינו בשיחה של השעה 14:03 נודע למערער לראשונה שהקבלן צריך להצטייד בתעודת זהות ובשל הצורך להצביע יגיע באיחור, ושעדות הקבלן לגבי ההודעה "בסביבות 6" התייחסה לאיחור נוסף על האיחור הראשוני. אדגיש את אשר, כמדומני, ברור לכל קורא: הגרסה לפיה היו שתי הודעות על האיחור – הראשונה הודעה על איחור עד השעה 19:00 והשניה הודעה על איחור נוסף, היא בלתי סבירה ביותר. אולם היא אינה בלתי סבירה עד כדי כך שיש לסבור שהיא לחלוטין אינה הגיונית כלל, ולו מן הטעם שנתוני התקשורת מצביעים על שיחה שנתקיימה בשעה 14:03 ותשובת הקבלן בעניין זה לא היתה בהירה דיה. אמת, כפי שציין בית המשפט המחוזי, לא הוצגה לעד השאלה האם הודיע למערער כבר ב-14:03 שיאחר. אך שלא כבית המשפט המחוזי איני זוקף עניין זה לחובתו של המערער יותר מאשר לחובתה של המדינה, שעליה, נזכיר מוטל נטל ההוכחה. נסכם עניין זה: לא בלתי סביר לחלוטין לסבור שלמערער היתה סיבה לשהות בזירה הכללית – במפעל "אסם" – בסביבות השעה 18:00 של יום האירוע. על כן ההימצאות בזירה הכללית באותו יום אינה יכולה לשמש אינדיקציה לפיה התכוון להביא למותו של המנוח. נפנה אפוא לבחון את השאלה השניה – כלום היתה סיבה להימצאותם בזירת הירי. (ב) ההימצאות בזירת הירי – לטענת המערער סבל בזמן האירוע מקלקול קיבה אשר הצריכו להתפנות בדחיפות ואשר מנע ממנו יכולת להתאפק לאורך זמן. לדבריו משהגיעו השניים לאזור התעשייה לא יכול עוד היה להתאפק ונאלץ לעשות את צרכיו באופן מיידי. למערער עמדו שתי אפשרויות: הראשונה – להתפנות במפעל "אסם", השניה – להתפנות ב"שטח". גורס המערער כדלקמן: הוא העדיף את האפשרות של התפנות ב"שטח" כיוון שזו העדפתו הטבעית ובנוסף חשש שהזמן שייקח לו לצלוח את הליך הכניסה ל"אסם" (שכולל חניה, הליכה מהחניה ומעבר דרך האבטחה) יהיה ממושך וכי משך זמן זה לא יצליח להתאפק עוד. בנוסף, המערער העיד שעשה צרכיו בזירה מספר פעמים בעבר וכן שהמנוח הצביע לעבר הכיוון של שביל העפר והפנהו לשם. לגרסת המדינה טענות המערער כה מופרכות עד שאין מקום לסבור וגם לא בדוחק, שהן מתקבלות על הדעת. נטען, כי הטענה לפיה העדיף להתפנות בשטח ממילא עומדת בניגוד לטענה שהליך הכניסה ל"אסם" ארוך ולכן נמנע מלהתפנות שם, שכן ממה נפשך – אם העדיף להתפנות בשטח לכתחילה מה לנו שההליך ארוך או קצר, ממילא זו חלופה שהמערער לא היה בוחר בה, אז מדוע העלה אותה? עוד הוסף, כי לא יתכן לסבור שהמנוח שלא הכיר את השטח יכווין את המערער למקום, ובפרט עת מצהיר המערער שכבר התפנה בו בעבר. נטען, כי סתירות אלה מפריכות את טענות המערער. דומני, שיש לקבוע שהגם שגרסת המערער תמוהה, והגרסה שמציגה המדינה סבירה ממנה, אין לקבוע כי גרסת המערער בלתי סבירה ברמה כזו שדינה להידחות. אפשר לקבל שישנם כאלה אשר מעדיפים להתפנות לצרכיהם ב"שטח". אפשרות כזו אינה בלתי סבירה. הטענה לפיה בנוסף הדרך למפעל היתה כרוכה בעיכוב בהחלט יכולה להתקבל כטעם נוסף להעדפה להתפנות בשטח. איני יכול להסכים לקביעת בית המשפט המחוזי לפיה טענתו של המערער לעיכוב אינה עומדת, וזאת על סמך עדות קצין האבטחה של "אסם" שהעיד שבשעה הרלבנטית (אזור 17:25) אין כלי רכב רבים בחניה והמרחק למפעל קצר וכך גם הליך הכניסה. שכן לא הוכח בשום שלב שהמערער ידע או יכול היה לדעת שלא יהיו כלי רכב לכשיגיע ושלא יעוכב בפתח המפעל (על-ידי המאבטחים או על-ידי הפועלים). במובן זה נכון לקבל שהמערער העדיף את האפשרות המיידית – ההתפנות בשטח, על פני האפשרות אשר אפשר שתהיה מיידית ואפשר שלא – ההתפנות ב"אסם". באשר לכך שציין שכבר התפנה במקום האירוע בעבר ובה בעת טען שהמנוח הכווינו לשם: זו אכן אינה חסינה מתמיהות, אך נסיון החיים מלמד שכשצמד נוסע ברכב, גם בשטח המוכר היטב לנהג, הנוסע שלצידו אשר רואה את הקורה מולו באמצעות תאורת הרכב יצביע לעבר נקודה שנראית לו כמתאימה לצרכי הנהג. זהו אינו תרחיש בלתי סביר לחלוטין. נוכח האמור יש לדידי לקבוע, שלעניין הימצאות השניים בזירת הירי, הגם שהיא מעלה תמיהות רבות, והגם שגרסת המדינה לגביה מסתברת הרבה יותר מגרסת המערער, לא ניתן לקבוע ברמה הנדרשת בפלילים שגרסת המערער תלושה עד כדי שאין לקבלה. לוחות הזמנים והשיבוש 35. בשעה 17:02, ככל הנראה ולכל המוקדם, נפגשו המערער והמנוח; בשעה 17:19 מאוכנים הטלפונים הניידים של השניים בצומת ברקת; בשעה 17:32 מבוצע שיבוש הראיות הראשון – חיוג ממכשיר הטלפון הנייד של המערער אל המנוח, בידי המערער. גם אם נניח, בהנחה מקלה ביותר לטובת המערער, שהאיכון אינו ממקמו בצומת ברקת בדיוק (הנמצא כארבעה ק"מ ממקום האירוע) אלא במרחק מה קרוב יותר לזירת הירי הרי שעדיין אין להניח שלפני השעה 17:22 החל בעשיית צרכיו. נניח (ושוב, בהנחה מקילה ביותר) שההתפנות לקחה לו דקה אחת בלבד. לאחריה ניגש לרכב, הדף את המנוח, שלף את האקדח וירה במנוח. נניח שהעניין כולו ארך דקה אחת נוספת. נמצא שבשעה 17:24 לערך ירה המערער במנוח. לאחר מכן, לגרסתו, העמיס את המנוח לרכבו, הסיעו כקילומטר על-מנת לפנותו לבית החולים, לאחר הנסיעה של הקילומטר נעצר, הבחין שהמנוח אינו בין החיים, בדק אם יש לו דופק, השתהה רגע קט ביותר בשל סערת רגשותיו (ויוער, כי לפי עדותו שלו ב-ת/6 הוא טוען "נעמדתי מספר דקות" אחרי הקטילה (שם, בעמ' 3, ש' 81-82) אך אנו פועלים בהנחה המקלה עימו) נסע את הקילומטר חזרה, הוציא את גופת המנוח מרכבו, גרר את גופתו לצד הדרך, בדק פעם נוספת אם נותרו במנוח סימני חיים, ומשנוכח שלא, עזב את הגופה במקום. בהנחה מקילה במיוחד לקח לו עניין זה כולו חמש דקות. הנה, בשעה 17:30, היה העניין "מאחוריו". לאחר מכן, מעיד המערער "ברחתי משם כל עוד נפשי בי. כאשר כולי מבולבל ורועד ... לנסות להסדיר את מצבי הנפשי" (מוצג ת/6, בעמ' 4, ש' 88-86). לא חולפות שתי דקות, והמערער, אשר עד לפני כחמש דקות עוד היה עסוק בהסעת חברו לטיפול רפואי, אשר פלט, לטענתו, את הכדור בשגגה אך כשמונה דקות לפני כן, ואשר לדבריו שלו מצבו הנפשי מעורער ביותר, כבר החל בשיבוש ראיות – הוצאת שיחה מהטלפון של המערער לטלפון המנוח. זוהי מיידיות פנטסטית ובלתי נתפסת של "התאפסות" על האירוע, הפנמת משמעותו ונקיטת אמצעים להרחקת עצמו ממנו. נסיון החיים מלמדנו כי מיידיות שכזו אינה מתיישבת עם מקרה של אסון טראגי שארע בשגגה. לא נכחד, כי אנשים שונים אכן "מעכלים" מהר מאחרים נסיבות קשות – אך מהירות כזו אינה יכולה להעיד אלא על קור רוח כה קיצוני שאינו יכול אלא ללמד על רצון במות המנוח. לא כל שכן כשהמערער עצמו מעיד על מצבו הנסער והקשה. לכך יש להוסיף שהמערער עצמו כנראה מבין ש"התאוששות" כזו אינה מתיישבת עם פליטה טראגית ובלתי מתוכננת של כדור ובתחילה ניסה להעלות סברה לפיה היה המנוח חי ב-17:32 (וב-17:35) והיה הוא זה אשר התקשר אל עצמו ממכשיר המערער. כך, בעדותו בבית המשפט משעומת עם הנתון שואל המערער כלום ניתן להוכיח שאכן ישנן שיחות כאלו, משנענה בחיוב הוא מעלה את הסברה האמורה, לפיה היה זה המנוח שביצע את החיוגים (עמ' 181-180 לפרוטוקול). אין הגיון שהמנוח יתקשר אל עצמו מטלפון המערער (שלוש פעמים, ולשני מכשיריו השונים) ולפיכך ברי שהיה זה המערער שביצע את ההתקשרויות. נוכח האמור יש לסבור שהמהירות שבה החל המערער בפעולות השיבוש היא אינדיקציה משמעותית לכוונת המערער להביא למות המנוח. 36. סוגיה נוספת בהקשר זה היא היקף השיבוש והשיטתיות בה נעשה: המערער שלח מסרוני-סרק מהטלפון הנייד שלו לטלפון של המנוח, וחזרה; המערער שב באישון לילה לגופת המנוח, נטל ממנה מסמכים רלבנטיים, והשמידם, והטמין את הגופה במיקום נסתר יותר; המערער ניקה את רכבו על מנת להעלים את סימני הדם של המנוח; ולבסוף – המערער שיטה בדורשי שלומו של המנוח (ואף במשטרה ולכך נתייחס בנפרד בהמשך) וסיפר להם, כי לא ראה את המנוח, אך כי קיבל ממנו מסרון לפיו היו לו "בלגאנים" ולכן לא הופיע למפגשם המיועד. לטענת המדינה, וכך אף פסק בית המשפט המחוזי, היקף השיבוש והשיטתיות שבה נעשה מעידים על כוונת המערער להמית את המנוח. קביעה שכזו מעוגנת היטב בנסיון החיים ובשכל הישר והיא בהחלט סבירה ביותר. עם זאת, מקובלת עלי הטענה, כי אדם אשר הרג את חברו בשוגג עשוי לפעול בשיטתיות ובהיקף נרחב לשיבוש הראיות המפלילות נגדו, והתנהגות שכזו אינה מעידה בהכרח וכאפשרות יחידה על כוונה להמית. משכך, הגם שגרסת המדינה סבירה הרבה יותר, לא ניתן לשלול את גרסת המערער ואין לראות בהיקף ובשיטתיות השיבוש כאינדיקציות לכוונת המערער להמית את המנוח. 37. באשר להודעותיו הראשונות של המערער במשטרה, בהן מסר גרסת-בדים ביחס לאירועים ולקורות אותו ואת המנוח, אין לדידי לראות בהן בהכרח אינדיקציה לכוונתו להמית את המנוח. אמת, המערער בתחילה שיקר למשטרה באשר לאירועים ו"התפכח" משקריו אלה רק לאחר שהבין שחבל הראיות המפלילות הולך ומתהדק סביבו, עם זאת עדיין יש לראות עניין זה כחלק מפעולות השיבוש שנקט, והנמקתי לעיל לגביהן תופסת גם ביחס ל"התעוררות מאוחרת" זו. עם זאת אדגיש שוב, גרסת המדינה לעניין זה – לפיה זוהי אינה התנהגות של יורה בשוגג אלא של אדם שהתכוון להמית – מתקבלת על הדעת הרבה יותר, אך אין לשלול לחלוטין את גרסת המערער. 38. נסכם: החלק בתצרף שעניינו זמני האירוע והשיבוש מורכב משלושה אלו: סמיכות תחילת ביצוע פעולות השיבוש למועד הירי, היקף השיבוש והשיטתיות שבביצועו, וגרסתו המשתנה של המערער במשטרה. היקף השיבוש והשיטתיות שבביצועו, כמו גם גרסתו המשתנה של המערער, אינם יכולים, ברמה הנדרשת בפלילים לשמש כאינדיקציה חד-משמעית לכוונת המערער להביא למות המנוח. מהירות השיבוש – שהיה מיידי ברמה בלתי נתפסת – משמשת אינדיקציה לכך שמדובר ביורה שהתכוון להביא למות הקורבן, ולא ליורה שבשגגה פגע בחברו. מניע 39. טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי ביחסו לו קיומו של מניע לרצח. נטען, כי קיומה של מחלוקת בין שותפים בגין סכום יתרת חוב שייגבה מלקוח רחוקה מלגרום לאדם נורמטיבי בעל עבר ללא רבב, להחליט לרצוח את שותפו. טענה זו אין בידי לקבל. המערער שב וחזר בכל הזדמנות על הטענה לפיה המנוח הטרידו, הילך עליו אימים, שלח לו מסרונים שעוררו בלבו חשש ופחד וכדומה. טיעון זה שזור לכל אורך גרסתו (למשל, ב-ת/6, בעמ' 2; ת/5 בעמ' 14; ת/9, בעמ' 3; עדות המערער – עמ' 117-116 לפרוטוקול). טענה זו בדבר ההודעות המאיימות וחששו של המערער עולים במפורש גם בהודעת רעייתו של המערער במשטרה (מוצג נ/4). דבריו של המערער הם-הם שהעידו, באופן הברור ביותר על קיומו של מניע. חשש מפגיעתו הרעה של אדם בהחלט יכול להיות מניע לקטילתו. קיומו זה של מניע משמש אינדיקציה נוספת לכוונתו של המערער להביא למות המנוח. האקדח 40. אין חולק, כי עובר לאירוע החזיק המערער בביתו אקדח מסוג סיג זוואר 228, אשר תוקף רישיונו פג בחודש אפריל 2004 ולא חודש מאז. לטענת המערער, זמן מה לפני האירוע ביקשה רעייתו של המערער ממנו, כי יסלק את האקדח מביתם. לדבריו, כשבועיים טרם האירוע הוציא את האקדח מן המקום בו היה מאוחסן במחסן ביתו. את האקדח ניקה מעט ושימן, הכניס לתוכו מחסנית, עטף אותו בניילון והכניסו לתיקו, במטרה להעביר את האקדח למקום מבטחים נסתר בבית אמו (הודעת המערער במשטרה מיום 18.11.2008, מוצג ת/6, בעמ' 3, ובעמ' 8-7; עדות המערער בבית המשפט עמ' 123 לפרוטוקול). לדבריו, משך הזמן שממועד הוצאת האקדח ממקום אחסונו, ועד למועד הירי נשא את האקדח עימו בתיק והקפיד לקחת את התיק עימו בכל עת או, בעת שהחנה את רכבו במפעל "אסם", לחנות באזור המכוסה על ידי מצלמות האבטחה של המפעל (הודעת המערער במשטרה מיום 26.11.2008 מוצג ת/9, עמ' 8; עדותו בבית המשפט בעמ' 166-165 לפרוטוקול). יוער, כי לפי דבריו ביקר המערער בבית אמו פעמיים בין מועד הוצאת האקדח מהאחסון לבין מועד האירוע (מוצג ת/9, בעמ' 7). בזמן האירוע תיק מסמכיו של המערער, ובו האקדח, היה מונח לדבריו בתא המטען של רכבו. בתא המטען היה מונח גם ההסכם שחתם עם גינת בדבר יתרת התשלום שסוכמה ביניהם. בעת שנפנה המערער לעשיית לצרכיו, ניגש לטענתו המנוח לתא המטען והחל לפשפש בו במטרה למצוא את ההסכם האמור. המערער ניגש למקום, הדף קלות את המנוח ואמר לו שהוא ימצא עבורו את ההסכם. בתוך כך, לדבריו, אחז המנוח באבן, הניפה לעבר המערער ואיים להורגו. המערער, תוך כדי חיפוש אחר המסמך הבחין באקדחו, שלפו מן התיק אגב דריכתו (כדי לאיים על המנוח) או אז השתחררה הירייה הקטלנית. זהו הרקע העובדתי שמסר המערער בכל הנוגע לאקדח. המדינה, ככלל, אינה קוראת תיגר על גרסה זו, והשאלה גם הפעם היא – מה מסקנה יש להסיק מ"סיפור" האקדח – האם צירוף מקרים, צירוף מקרים אומלל אך כזה שאינו חורג מניסיון החיים ושאינו בלתי סביר, כגרסת המערער או השתלשלות עניינים המעידה על כוונה להמית את המנוח, כגרסת המדינה? 41. "סיפור האקדח" הוא חלק מאותו תצרף ראייתי אשר ירכיב לבסוף את התמונה הראייתית השלמה. אף "חלק" זה מורכב מתת-חלקים. ננתח אפוא "תת-חלקים" אלה כדי ליצור תמונה ברורה של "סיפור האקדח" והעולה ממנו. (א) מועד הוצאת האקדח מן האחסון – המערער טען, כי מה שדרבן אותו לפעול להוצאת האקדח מן האחסון במחסן הבית היה הסכנה שבהחזקתו בבית – הן מפני שבבית לא היו תנאי אבטחה הולמים מפני פורצים, והן מפני החשש שהוא עלול להגיע לידי באי ביתו, ובייחוד בתו הקטנה, ולגרום, חלילה, לאסון (מוצג ת/8 בעמ' 2). זאת, בייחוד לנוכח הפצרת רעייתו שיעשה כן. איתרע מזלו והוצאת האקדח מן הבית קרתה שבועיים בלבד לפני האירוע. (ב) ניקוי האקדח, שימונו והכנסת המחסנית – טוען המערער, כי משהבחין בכך שהאקדח אכול שיתוך (קורוזיה) ניקהו, ושימן את חלקו החיצוני. בנוסף, נפטר מן הכדורים המאוכלים והותיר במחסנית כארבעה-חמישה כדורים שהיו תקינים (מוצג ת/6 בעמ' 8). את המחסנית עם הכדורים הכניס לתוך האקדח, כך שמשך כל הזמן שעד מועד הירי הסתובב עם המחסנית כשהיא בתוך האקדח (ב"הכנס"). לטענתו, זהו האופן בו היה נוהג להסתובב עם האקדח תמיד. (ג) הסתובבות עם האקדח משך התקופה שעד לאירוע – המערער, אשר כזכור הוציא את האקדח מן המחסן שבביתו בשל הסכנה שבהישארותו שם, הסתובב עם האקדח בתיקו משך כשבועיים – עד שהסתירו בבית אמו בסמוך לאחר מועד האירוע. משך השבועיים הללו היה האקדח, אשר בתוכו מחסנית, נתון בתיקו – תיק אשר לעת שובו לביתו הוכנס על-ידיו לתוך הבית והושם בתחילה בקומת הכניסה ולאחר מכן בחדר השינה. עוד, מדי הגיעו למפעל "אסם", היה נשאר האקדח בתא המטען, אך באזור המכוסה על-ידי מצלמות האבטחה של המפעל. יוזכר, כי משך אותם שבועיים ביקר במקום המסתור המיועד – בית אמו, ואולם בשני ביקורים אלה נשתכח ממנו האקדח והוא לא החביאו. (ד) הימצאות האקדח בתא המטען – לטענת המערער האקדח היה מצוי בתיקו שבתא המטען. שם, לטענתו, גם ככל הנראה היה מצוי ההסכם שנחתם מול גינת. מששב מעשיית צרכיו הבחין שהמנוח מחטט בתא המטען, ואמר שיחפש אחר ההסכם בעצמו. המערער שחש איום מן המנוח הבחין באקדח באופן מקרי (עדותו בבית המשפט, בעמ' 163 לפרוטוקול) ושלפו כדי להרחיק מעליו את הסכנה (לסוגית הדריכה ולירי עצמו אתייחס בנפרד בהמשך). 42. זהו "סיפור האקדח". בחינת כל אחד מ"תת-חלקים" בנפרד אלה עשויה בדוחק רב ביותר להתאים לנרטיב "תמים". אכן, יתכן שהגם שחי בבית נטול אפשרות לאחסון מאובטח של האקדח משך תקופה ארוכה והגם שרעייתו ביקשה ממנו בכמה הזדמנויות להיפטר ממנו, עד סמוך מאוד לזמן האירוע לא מצא המערער את ההזדמנות ליטול את האקדח מן הבית ולהעבירו למקום מבטחים (ויוער, כי מקום מבטחים לכלֵי משחית אשר מוחזקים ללא רשיון הוא הפקדתם בתחנת המשטרה) ובאמת יד המקרה היא שהדבר ארע בסמוך לאירוע. כך גם, ניתן לסבור בדוחק, כי אף על פי שהמערער לא חפץ בהשמשת האקדח אלא להיפך – בהרחקתו והטמנתו, ניקהו ושימנו עת הוציאו מהמקום היה מאוחסן; ובדוחק רב ביותר, דחוק מני דחוק – העומד בניגוד לכללי הזהירות הבסיסיים, בניגוד לבקשת רעייתו, בניגוד למטרה המוצהרת של נטרול הסכנה ובניגוד להגיון הבריא – ניתן אולי לקבל שהכניס את המחסנית לאקדח (מצב "הכנס") בשל הרגל (מגונה) שקנה לו שביתה אצלו, וכך הסתובב עימו משך כשבועיים. גם ניתן אולי, ובגדרי דוחק רב, לקבל שלא אצה למערער הדרך מיד עם הוצאת האקדח מן המחבוא למהר ולהחביאו בבית אמו, הגם שמטרת פעולת ההוצאה מן המחבוא היתה לנטרל הסכנה שבו – פעולה אשר תושלם אם ורק אם הנשק יוטמן מיידית במקום מבטחים. ואף לקבל הטענה שבשני ביקוריו אצל אמו פרח העניין מזכרונו, שהרי בני אדם כולנו והדעת נותנת שנתונים אנו לעתים לשכחה ואין מדובר בחריגה כה מובהקת מניסיון החיים הרגיל (אם כי יוער שבעניין זה ספציפית הפעמים היחידות בהן ארעה למערער שכחה שכזו היו דווקא בביקוריו אצל אמו, שכן לפי עדותו שלו הקפיד תמיד שהתיק יהיה או באזור מאובטח ומצולם או עימו, משמע את הידיעה שהוא נושא עימו אקדח מסוכן שיווה המערער לנגדו תמיד). אפשר אף, בקלישות רבה, להלום שהיקלעותם של האקדח ושל ההסכם לאותו תא המטען היא תוצאה של צירוף מקרים אומלל ביותר. ברם, בהצטרפם של כל אלו גם יחד לכדי "חלק" אחד שלם, לא ניתן, ולו בדוחק עצום, להלום ש"סיפור האקדח" אינו מלמד על כוונה ברורה להמית. הצטברותם של כל רכיבי "סיפור האקדח" לכדי חלק אחד יוצרת תמונה ברורה הגיוניות אחת ויחידה, והיא שהמערער התכוון להביא למות המנוח. סמיכות הזמנים יוצאת הדופן להוצאת האקדח ממקום אחסונו; ניקויו והשמשתו; סילוק הכדורים האכולים והכנסת מחסנית לתוכו; הסתובבות עימו טעון משך שבועיים כשבמהלכם ביקר המערער במקום האחסון המיועד; והימצאותו, גם במקריות, יחד עם ההסכם אותו ביקש המנוח לראות – באותו תא המטען, יוצרים תמונה שלמה וברורה שאינה מותירה כל מקום לספק. מקריות פנטסטית שכזו שכל אחד מחלקיה בנפרד היה בדוחק רב ביותר יכול להתקבל על הדעת, בהצטברה אינה עומדת במבחני השכל הישר, נסיון החיים וההיגיון הבריא ואינה יכולה אלא להביא לידי מסקנה אחת ויחידה – המערער התכוון להמית את המנוח. בכך "סיפור האקדח" מהווה אינדיקציה נוספת לכוונה להמית. הירייה 43. אין חולק שהמנוח נפגע ומת כתוצאה מקליע בודד שפגע בראשו ואשר נורה על-ידי המערער מטווח של כ-80 סנטימטר לערך (זאת, בהתאם לעדותו של המערער לפיה עמד המנוח במרחק זרוע פשוטה ועוד כ-20 סנטימטר ממנו). כן, ברי לכל בר-בי-רב שאקדח הוא כלי נשק מסוכן וממית, שדריכתו (כאשר המחסנית בתוכו) מגבירה את הסיכון ממנו עשרות מונים. עוד, חזקה על אדם שהתכוון לתוצאה הטבעית של מעשיו. נתונים אלה חוברים יחד להרכיב את החלק בתצרף שנכנהו "סיפור הירי". לאחר שנבחן כל נתון ונתון יורכב "סיפור הירי" וממנו עלינו ללמוד האם התכוון המערער להביא למות המנוח. (א) דריכת האקדח – המערער, לדבריו, נתקל באקראי באקדחו אשר היה מונח בתיקו. כיוון שחש מאוים שלפו מן התיק דרך אותו, לדבריו, באופן אינסטינקטיבי (עדות המערער, עמ' 176 לפרוטוקול) ונזכיר, כי דריכה זו נעשתה כשמחסנית האקדח בתוכו. המערער היה מיומן בשימוש באקדח, והוא ידע אל-נכון מה הסכנה הטמונה בדריכת אקדח. המערער מוחזק כמי שהתכוון לתוצאה הצומחת בדרך הטבע ממעשיו (ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 595 (2003); על הדין בפלילים, חלק ראשון (2012), בעמ' 231). דריכתו של אקדח טעון היא הכנסת קליע לבית הבליעה של כלי הנשק והפיכתו מכלי קטל "סביל" (או, נכון יותר, "פעיל בחלקו") בעל פוטנציאל הרג גבוה במיוחד לכלי קטל "פעיל" בעל פוטנציאל הרג קרוב מאוד לוודאי. אדם הדורך אקדח מתכוון שכלי הנשק שבידו יהפוך להיות כלי קטל פעיל. היינו, הוא מתכוון להמית באמצעותו (להוציא כמובן, דריכה במטווח מאושר, בספורט תחרותי וכדומה). ככל שהסיכון שיוצר אדם במעשהו לחיי הקורבן חמור יותר וודאי יותר – ישמש המעשה כאינדיקציה לכוונה להביא למימושו (פרשת מיקל, בפסק דינה של השופטת ארבל; על הדין בפלילים, בעמ' 1112). חריגים ונדירים עד למאוד המקרים בהם ניתן יהא להלום שאדם הדורך נשק טעון לא התכוון להמית באמצעותו. בנסיבות דנא, ולרוב, הטענה כי הדבר נעשה מתוך אינסטינקט אינה יכולה ללמד שהמערער לא התכוון שהכלי שבידו יהפוך להיות כלי קטלני שמי שנמצא בטווח פגיעתו ימות. משכך, יש לקבוע כי דריכת האקדח היא אינדיקציה שהמערער התכוון להביא למותו של המנוח. (ב) ירי של קליע בודד לראשו של המנוח – המנוח מת כתוצאה מחדירת קליע בודד לראשו. העובדה שבממצאי המז"פ נמצא בנקודת הירי המשוערת תרמיל יחיד והעובדה שלגוף המנוח חדר קליע אחד מובילות לקבלת גרסת המערער לפיה ירה ירייה אחת. הטענה לפיה כיוון שמדובר רק בירייה אחת בודדת יש ללמוד שהמערער לא התכוון להמית את המנוח, שובת לב. הרי הדעת נותנת שבמרבית המקרים כאשר פלוני רוצה לקטול את אלמוני הוא יירה בו יריות רבות כדי לוודא שהקורבן אכן ימות. עם זאת נתון הירי הבודד לא יכול, בנסיבות המקרה, לעמוד לבדו. עימו יש לבחון את מיקום הפגיעה. הכדור הבודד נורה לראשו של המנוח. כבר נפסק, כי פעולה קטלנית, אפילו היא בודדת, אם היא מכוונת לאיבר חיוני של הקורבן עשויה ללמד על כוונת קטילה (פרשת מיקל, בפסק דינה של השופטת ארבל; ע"פ 563/79 עבדול האדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 608, 613 (1980); על הדין בפלילים, בעמ' 1116), נזכיר את שאמר בית משפט זה בע"פ 524/81 ששון נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 271, 278 (1984): "עצם הירי בראשו של הקורבן מעיד על כוונת ההריגה. והמסקנה היחידה העולה מכך היא, כי למערער הייתה כוונת קטילה מובהקת". נוסף על כך יש לציין שהירי נעשה מטווח קרוב ביותר: סנטימטרים ספורים מראשו של המנוח. המנוח עמד, לפי עדות המערער, במרחק זרוע פרושה ועד כעשרים סנטימטרים ממנו. בהדגמת הירי (מוצג ת/9 (דיסק 2, בשעה 13:53)) מדגים המערער את שליפת האקדח כך שידיו שלו פרושות כמעט במלואן. הווה אומר, טווח הירי היה כעשרים-שלושים סנטימטר מראשו של המנוח. ירי ממרחק קצר, מלמד אף הוא על כוונה להמית (ע"פ 20/89 אמסלם נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 573, 587 (1990); על הדין בפלילים, בעמ 1115). הנה: המערער דרך אקדח טעון, קירבו למרחק סנטימטרים בודדים מראשו של המנוח ומן האקדח השתחררה יריה בודדת. לא ניתן להסיק אלא מסקנה יחידה אחת ברורה, בלתה אין – המרחק מן המנוח וכיוון האקדח לראשו מהווים אינדיקציה לכך שהמערער התכוון להביא למות המנוח. 44. דריכת האקדח וכיוונו לאיבר חיוני מטווח אפסי מרכיבים את "סיפור הירי" אשר מלמד על כוונה להביא למות המנוח. "סיפור הירי", ראינו, לא לבדד ישכון, יחד עימו מצטרפים שאר חלקי התצרף המהווים מכלול שלם של אינדיקציות. נפנה כעת לבחון מכלול שלם זה על מנת לבחון את השאלה כלום התכוון המערער לקטול את המנוח. התמונה הכוללת 45. בנקודה זו יש לשוב ולהשקיף ממבט-על על כל חלקיו של המארג הראייתי: ראינו כי "סיפורו" של האקדח ו"סיפורה" של הירייה, על נסיבותיהם המיוחדות שפורטו לעיל, לא יכולים, ולו בדרך של יצירת ספק, להתיישב עם האפשרות שלפיה לא רצה המערער במות המנוח. לטעמי די בכך. אלא שמסקנה זו צובעת באור שונה גם את יתר חלקי התצרף. כל אותן הנחות מקלות שהונחו לטובת המערער הונחו לטובתו במעין "ואקום". היינו, כאשר חלק מסוים של התצרף עמד ונבחן לבדו ניתן היה להניח את כל אותן ההנחות המקלות ולקבל בגדרי דוחק רב את הסברי המערער. אולם כאשר אותם חלקים ותתי-חלקים אינם נבחנים ב"בידוד" ראייתי אלא כשבוחנים אותם תוך הכרת חלקיו האחרים של המארג הראייתי, שוב לא ניתן לקבל את ההסברים הדחוקים כלל. נדגים: ניתן להניח, בדוחק עצום, שאדם "תמים" שירה בחברו בשגגה ישבש ראיות בשל רצונו להרחיק עצמו מעבירה שפעולת ההריגה יכולה להצמיח. אך זאת הנחנו ביחס לאדם "תמים". משנכנסה למשוואה האינדיקציה שאותו אדם דרך אקדח טעון וירה בראשו של ההרוג מטווח "אפס", מוארת ההנחה המקלה מחדש – אור שבאופן חד-משמעי שוב אינו מלמד אלא על כוונה להמית את המנוח. אמור מעתה, רוב-רובו של התצרף הראייתי גם כשהוא נבחן לחלקיו ולתתי חלקיו יוצר "חלקים" שכמעט כולם כשלעצמם משמשים אינדיקציה ברורה לרצונו של המערער להביא למות המנוח. בנוסף, אין להלום את האפשרות שהצטברות כל הנתונים יחדיו עדיין תאפשר למערער ליהנות מקיומו של ספק בגרסת התביעה. גם אם כל אחד מחלקי התצרף כשלעצמו עשוי היה, בדוחק רב, להתקבל על הדעת כאפשרי ולו מחמת הספק, הצטברותם יחד של החלקים אינה מותירה מקום לספק. אל לנו, מרוב עצים, להיכשל מראות את היער. גם אם נותר ספק שמא בפנינו "עץ" זה או אחר, אין ספק כי בפנינו משתרע "יער". כדי שאותם ספקות שהתעוררו לגבי כל נתון בנפרד יוכלו להוסיף ולהתקיים וליצור ספק במארג הראייתי הכולל שהניחה התביעה, צריך לקבוע שגם האפשרות של הצטברות הספקות אינה מותירה מקום לספק. לטעמי, מסקנה זו אינה אפשרית. גם אם היינו נכונים להשלים עם האפשרות שמחמת הספק ניתן לקבוע שהמערער היה צריך להגיע לאזור לצרכי עבודתו, כי מחמת הספק יש אפשרות שהגעתו לזירת הירי שעל דרך השרות היתה "תמימה", שנותר ספק שמא הספיק לבצע את כל הפעולות אותן הזכיר בגרסתו במשך כחצי שעה בלבד (מהפגישה במנוח ועד לירי), כי נותר ספק שמא פעולות השיבוש החלו מיד לאחר הירי אף כי לא היה מדובר במהלך מתוכנן מראש, כי יש אפשרות שהאקדח היה מוכן לפעולה ונמצא בהישג יד ללא קשר לכוונה להרוג את המנוח וכו' – לא ניתן לקבוע שכל אותן אפשרויות שהיינו מוכנים לקבלן, כל אחת בנפרד, אך מחמת הספק, התקיימו בפרשה זאת גם יחד. האפשרות שכך אירע היא כבר מעבר לספק סביר. ניתן להתייחס לכך גם על-פי העקרון הבא: "כאשר מדובר במיקבץ של ראיות נסיבתיות עם ראיות רגילות, אין לבדוק את כוחה הראייתי של כל ראיה נסיבתית בנפרד ובאופן עצמאי אלא לאור הראיות האחרות הסובבות אותה. לא אחת מתגבשת חד-משמעותה של המסקנה המפלילה מכוח המקבץ כולו, כאשר כל ראיה בנפרד חסרה כוח זה. אשר על כן יכול שראיה נסיבתית כשלעצמה, באורח נפרד, לא תוכל לבסס מסקנה חד משמעית לחובת הנאשם, אך עדיין כוחה עמה להצטרף לראיה אחרת ויחד עימה להכריע את הכף לחובת הנאשם" (ע"פ 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל פ"ד לט(1) 785, 792 (1985)). כאמור, הצטברות הראיות כולן יוצרת מסקנה הגיונית אחת ויחידה – המערער התכוון להביא למות המנוח. הדברים שרשם המערער 46. בטרם סיום, יש להתייחס למשמעותו של הטכסט שרשם המערער על פתק שנמצא ברכבו, ואשר בו מתוארים בגוף ראשון ובזמן עבר קשייו של המערער כאדם עמל הנאלץ לרדוף אחר החייבים לו כספים, ואשר בו נכתב, בין היתר: "מה יכולתי לעשות מלבד אקדח לראש רכה [כך במקור] של חייב ודרישה לתשלום עוד עכשיו". בבית המשפט המחוזי ניתן להתבטאות זו משקל מסוים באופן שהיא משקפת את הלך הנפש של המערער כאדם הרואה בהצמדת אקדח לרקה של חייב דרך לפתרון מחלוקות כספיות. בערעור טענה המדינה שהנחת בית המשפט המחוזי הקלה עם המערער, ושלמעשה מדובר בתיאור בדיעבד של אירוע הירי, שכמוהו כהודאה של ממש. המערער טען שלא רק שלא הוכח מתי נכתבו הדברים, אלא שמדובר בראיה שאין לקבלה, בהיותה מעין שיר, שנכתב באופן סתמי כשנה לפני האירוע ושאינו מעיד על הלך נפשו של המערער במועד האירוע. לדידי יש לקבוע, כי לא היה מקום להתייחס לטכסט הנדון כאינדיקציה, ולו מסויגת ומוגבלת, להלך נפשו של המערער בזמן האירוע. הסיבה העיקרית לכך היא שהמדינה לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה ביחס לראיה זו ובמיוחד בנוגע למועד כתיבת הדברים (כך שהמערער נהנה מהספק שמא הדברים אכן נרשמו כשנה לפני האירוע וללא קשר אליו). מחדלי חקירה 47. לפני חתימה, שומה עלינו להידרש לטענת המערער בדבר מחדלי חקירה שהתבצעו בתיק. נאמר את הברור מאליו: על המשטרה להקשיב רוב קשב לכל טענה של המערער, עליה לדקדק היטב ולוודא שהיא אינה מתייגת בתווית לא נכונה הודאה שלו בעבירה אחת ולא באחרת, וכמובן כשהיא מנחה את כלל גורמי החקירה להידרש לכל כיוון חקירה אפשרי ולבחון כל ראיה אשר עשויים להיות רלבנטיים לצורך הגנת נאשם (וכמובן גם כל כיוון חקירה וכל ראיה לחובתו). במקרה דנא אכן יש רגליים לטענה כי הגורמים המקצועיים - מומחה המז"פ והמומחה לרפואה משפטית - קיבלו את הרושם שמדובר בתיק "סגור" בו הודה המערער ברצח. עניין זה הוביל לכך שכיווני חקירה מסוימים לא בהכרח מוצו. המערער מעלה טענה לפיה האפשרות שגרסתו באשר למיקום המנוח ולמנח ראשו ביחס למערער לא נבחנו; עוד טוען המערער שלא נבדקו בשטח שרידים ביולוגיים שיש בכוחם להוכיח שאכן נפנה לצרכיו בזירה; לא נבחנו ראיות DNA שיוכיחו שהמנוח אחז אבן בידו; לא נבדקו מסרונים מאיימים ששלח לו לכאורה המנוח; ולא נבדק מתי נכתב קטע הפרוזה. אכן, אפשרויות חקירה אלה לא בהכרח מוצו כדבעי. עם זאת, ביחס לכל אחת מטענות אלה של המערער הונחה בפסק דין זה הנחה מקלה לטובתו ולא נשללה גרסתו, וביחס לקטע הפרוזה והמסרונים המאיימים היא אף נתקבלה: היינו מוכנים להניח שהמנוח עמד במרחק של כשמונים סנטימטרים משמאל למערער, וכשראשו כפוף לכיוונו; הנחנו גם שהמערער עשה את צרכיו בזירה ולא שללנו שהעדיף לעשות זאת דווקא שם; לא דחינו את טענתו לפיה אחז המערער באבן; הנחנו שנשלחו מסרונים מאיימים; והוחלט לא להתייחס לקטע הפרוזה כבעל ערך הוכחתי. במובן זה נרפאו כל מחדלי החקירה הלכאוריים. גם לאחר "ריפוי" זה עדיין לא נותר ספק שהמערער התכוון להביא למות המנוח. משכך, גם לו היינו מקבלים שהיו במקרה זה מחדלי חקירה (ואיני קובע ממצא כזה או אחר ביחס לשאלה זו) אין בכוחה של עובדה זו לשנות את התוצאה. סוף דבר 48. סוף דבר, אציע לחברי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מצטרף בהסכמה לפסק דינו המקיף של חברי השופט צ' זילברטל. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: בתיק לא פשוט זה – ואין ספק כי ההגנה עשתה מלאכתה נאמנה ואיתגרה אותנו – העמיק חברי, איזן וחיקר, ולא הניח נדבך שלא הפכו. לאחר עיון בכל התיק על מוצגיו הכוללים, בין השאר, הודעות העורר; צפיה בשחזור ת/11 ועיון בתמליל ת/11א' ובמוצג נ/3, מצרף אני קולי לחוות דעתו של חברי. בראיות נסיבתיות עסקינן, בפרשה תחומה לפרק זמן קצר ביום אומלל, וכפי שציין חברי, הצטברות הראיות מובילה למסקנה המרשיעה, והצטברות הספקות אינה מותירה ספק. אכן, הזהירות יפה שבעתיים למקרה של ראיות נסיבתיות, לא כל שכן במי שנעדר עבר פלילי. אך חוות דעתו של חברי, בזהירות ובתבונה, בכל הכבוד, מולידה תוצאה אחת, וכל המוסיף גורע. מצטרף אני, כאמור, לחברי. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏ל' באב התשע"ג (‏6.8.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10064270_L04.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il