מרבי ביניארוישבילי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6426/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6426/12 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם המערער: מרבי ביניארוישבילי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים ב-תה"ג 12657-02-12 שניתנה ביום 15.07.2012 על ידי כבוד השופט ב' גרינברגר תאריך הישיבה: כ"ב באב התשע"ג (29.07.2013) בשם המערער: עו"ד יוסי זילברברג בשם המשיבה: עו"ד ג'ני קרמניב פסק-דין המשנָה לנשיא מ' נאור: 1. ביום 5.8.2009 הגישה ממשלת רוסיה בקשה למדינת ישראל להסגיר אליה את המערער על מנת שיעמוד לדין בהליך פלילי המתנהל נגדו שם, בו הוא מואשם בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות. בעקבות בקשה זו, הגיש היועץ המשפטי לממשלה ביום 7.2.2012 לבית המשפט המחוזי בירושלים (להלן: בית המשפט קמא) עתירה להכריז על המערער כבר הסגרה. ביום 15.7.2012 הוכרז המערער על ידי בית המשפט קמא (השופט ב' גרינברגר) כבר הסגרה לרוסיה, ומכאן הערעור לפנינו. 2. הטענה המרכזית של המערער – כפי שעוד יפורט – נוגעת להליך המשפטי שהתנהל ברוסיה, שעבר תהפוכות רבות בערכאות השיפוט הרוסיות, ואשר במשקפי שיטת המשפט הישראלית נראה יוצא דופן ולא רצוי. אציין כבר עתה כי הטענות הנוגעות לתהפוכות אלה הן, לטעמי, הטענות היחידות המעוררות שאלה במסגרת הערעור, ובצדק התמקד בהן בא כוח המערער, עורך הדין זילברברג, עת העלה את טענותיו בפנינו. השתלשלות האירועים 3. אלה הם פרטי הדברים: ביום 26.6.2005 הוגש נגד המערער כתב אישום לבית המשפט של העיר בוריסוגלבסק ברוסיה (להלן: הערכאה הדיונית) בגין עבירת אינוס. ביום 27.9.2005, הרשיעה הערכאה הדיונית את המערער בעבירה שיוחסה לו (להלן: פסק הדין המרשיע) וגזרה עליו 5 שנות מאסר. בפסק הדין המרשיע, פירטה הערכאה הדיונית את השתלשלות האירועים במועד ביצוע העבירה ואת הראיות לביצועה – לרבות העדים הרבים שהעידו כי המתלוננת סיפרה להם, מיד לאחר המעשה, כי נאנסה, וכן הפציעות הפיזיות שנגרמו למתלוננת. 4. המערער הגיש ערעור על פסק הדין המרשיע לבית המשפט לערעורים במחוז וורונז' ברוסיה (להלן: ערכאת הערעור). ביום 24.8.2006, ביטלה ערכאת הערעור את פסק הדין המרשיע והחזירה את התיק לבחינה מחודשת בערכאה הדיונית, בפני הרכב אחר מזה שנתן את פסק הדין המרשיע. כל זאת, מבלי לשחרר את המערער ממעצר. בפסק דינה, ציינה ערכאת הערעור כי הערכאה הדיונית הפנתה, לצורך הוכחת אשמתו של המערער, לממצאי דגימות הדם והרוק שנלקחו מהמערער, מבלי להתייחס לכך שהדגימות נלקחו בניגוד לחוק. עוד ציינה ערכאת הערעור כי היה על הערכאה הדיונית להתייחס לטענתו של המערער לפיה במועד ביצוע העבירה הנטענת, הוא היה מצוי ביחסים מתוחים עם אחד החוקרים בפרקליטות שחקר את המקרה (להלן: החוקר), וכי החוקר ניסה על כן לנקום בו. 5. הרכב חדש של הערכאה הדיונית דן בשנית בעניינו של המערער, וביום 27.9.2006 זיכה את המערער מביצוע העבירה (להלן: פסק הדין המזכה). בפסק הדין המזכה צוין כי המערער טען שהחוקר נעזר במתלוננת על מנת לנקום במערער בשל סכסוך קודם שהיה בין השניים. הערכאה הדיונית קבעה כי קיומם של יחסים מתוחים בין המערער לבין החוקר לא מנע מאותו החוקר לקבל את תלונתה של המתלוננת ולשלוח אותה לבדיקה רפואית. החוקר אף לא לקח את בגדי המתלוננת ולא ביקר בזירת העבירה. כמו כן, נקבע כי חרף העובדה שלחוקר לא היה קשר לחקירה הפלילית בעניינה של המתלוננת, הוא קיבל לידיו את תוצאות הבדיקה הרפואית שנעשתה למתלוננת. הערכאה הדיונית קבעה כי לא הוכחו מרכיבי העבירה בהתאם לדרישות הדין הפלילי, משום שמקום ביצוע העבירה לא הוגדר – נותרה שאלה האם העבירה בוצעה ליד נהר וורונה, או שמא ליד נהר קהופר. עוד התייחסה הערכאה הדיונית לסתירות בעדותה של המתלוננת. בפסק הדין המזכה נקבע כי הבדיקה הרפואית שנערכה למתלוננת וכן דגימות הדם והרוק שנלקחו מהמתלוננת ומהמערער בוצעו בניגוד לחוק. עוד פסלה הערכאה הדיונית את קבילותן של דגימות אחרות שנלקחו מהמתלוננת ומהמערער. זאת, נוכח אי-התאמות במתואר בתרשומות שנרשמו בעת אסיפת הדגימות לבין ההתנהלות בפועל, לרבות העובדה שבניגוד לרשום בתרשומות, האדם לו מסר המומחה הפורנזי את הדגימות היה החוקר עמו היה המערער מסוכסך. משכך, קבעה הערכאה הדיונית, יש חששות בדבר האוטנטיות של הראיות, ולא ניתן לקבל את חוות הדעת של המומחה כראיה. גם קבילות פרוטוקול העימות בין המתלוננת לבין המערער נפסלה על ידי הערכאה הדיונית, משום שאת אישורה בכתב כי הדברים שנרשמו בפרוטוקול תאמו את דבריה כפי שמסרה אותם, כתבה המתלוננת שעה שהמערער ובאת כוחו לא נכחו בחדר החקירות. נוכח כל האמור, נקבע כי ממכלול הראיות עולה כי לא נמסרו לבית המשפט הוכחות שמאמתות את ביצוע העבירה, ומשכך יש לזכות את המערער. הערכאה הדיונית גם שחררה את המערער ממעצר. 6. על פסק הדין המזכה הגישה הפרקליטות הרוסית ערעור לערכאת הערעור. ביום 21.12.2006, ביטלה ערכאת הערעור את פסק הדין המזכה, והחזירה בשנית את התיק לדיון מחודש – שלישי במספרו – בפני הרכב אחר של הערכאה הדיונית. ערכאת הערעור קבעה כי יש צורך להחזיר את התיק לערכאה הדיונית לבירורים נוספים, בין היתר משום שהערכאה הדיונית ביססה את פסק דינה המזכה על עדותו של המערער, אך התעלמה מהראיות שהצביעו על אשמתו. לפי ערכאת הערעור, החלטת הערכאה הדיונית שלא להתייחס לראיות אלה הייתה מוקדמת והערכאה הדיונית לא בחנה את הראיות באופן מקיף. עוד חלקה ערכאת הערעור על מסקנת הערכאה הדיונית כי מקום ביצוע העבירה לא הוכח, וקבעה כי מסקנה זו הייתה מוקדמת, והתקבלה תוך התעלמות מכך שהמערער עצמו אימת את המידע שמסרה המתלוננת בדבר הנסיעה ברכב לנהר קהופר. ערכאת הערעור קבעה כי הערכאה הדיונית התעלמה מטענות המתלוננת כי העבירה בוצעה בלילה, כי היא הייתה בהלם וכי היא התגוררה בעיר בוריסוגלבסק זמן קצר בלבד לפני ביצוע העבירה – דברים שהקשו עליה למסור פרטים מדויקים אודות מקום ביצוע העבירה. לפי ערכאת הערעור, בנסיבות אלה, אין לחשוד במתלוננת עקב הטעויות בעדותה, שכן ככלל עדותה הייתה עקבית ואומתה על ידי עדים – אשר גם מעדותם התעלמה הערכאה הדיונית. ערכאת הערעור גם דחתה את קביעות הערכאה הדיונית בנוגע לקבילות הראיות. כך, באשר לחשש הערכאה הדיונית בנוגע לאוטנטיות הראיות הרפואיות וקבילותן, ציינה ערכאת הערעור כי הערכאה הדיונית לא פירטה איזו תקנה הופרה במהלך בדיקת המתלוננת וכיצד היעדרו של גניקולוג עלול היה להשפיע על ממצאיו של המומחה שתיעד את פציעותיה של המתלוננת. על כן, קבעה ערכאת הערעור כי אינה יכולה לקבל את מסקנת הערכאה הדיונית בעניין זה. עוד דחתה ערכאת הערעור את קביעת הערכאה הדיונית בנוגע לפרוטוקול העימות בין המתלוננת לבין המערער, בציינה כי הערכאה הדיונית לא התייחסה לכך שעל פי עדות המתלוננת, היא השתתפה בעימות וכי החתימה בפרוטוקול היא שלה. עוד קבעה ערכאת הערעור כי הערכאה הדיונית לא ציינה איזה דין מתיר לה לפסול את קבילות הפרוטוקול כראיה. לבסוף, קבעה ערכאת הערעור כי הערכאה הדיונית לא הקדישה תשומת לב לעובדות שיכולות היו לשנות את הכרעתה. על כן, ערכאת הערעור ביטלה את פסק הדין המזכה והחזירה את התיק לערכאה הדיונית לבחינה מחודשת בפני הרכב חדש. 7. התיק הושב לערכאה הדיונית, אולם המערער לא התייצב להמשך הדיונים שנקבעו. ביום 7.9.2007 הגיע המערער לישראל. הערכאה הדיונית ברוסיה הוציאה צו מעצר נגד המערער ביום 12.9.2007 וציוותה לחפש אחריו. ביום 5.8.2009 הוגשה בקשת ההסגרה שבבסיס הערעור שלפנינו, ובימים 26.10.2010 ו-15.12.2011, בעקבות בקשות של המשיבה, שלחו הרשויות ברוסיה חומרים משלימים לבקשת ההסגרה. ביום 7.2.2012 הוגשה לבית המשפט קמא העתירה להכריז על המערער כבר הסגרה, אשר התקבלה כאמור ביום 15.7.2012. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 8. המערער מעלה בערעורו מספר טענות נגד החלטת בית המשפט קמא כי הוא בר הסגרה לרוסיה. ראשית, טוען המערער כי לא ניתן להסגירו לרוסיה משום שאין אמנת הסגרה עליה חתומות מדינת ישראל ורוסיה. עוד מלין המערער כי היה על בית המשפט קמא להקפיא את הליך ההסגרה עד שתתברר תלונה שהגיש לבית המשפט האירופי לזכויות אדם, בדבר פגיעות בזכויותיו בעת מעצרו וניהול ההליך נגדו ברוסיה. לדבריו, הסגרתו לרוסיה לפני בירור תלונתו מנוגדת לתקנת הציבור, וכן עומדת לו לטענתו טענת הגנה מן הצדק, נוכח השתהותה של רוסיה בהגשת בקשת ההסגרה בעניינו ומעורבות החוקר עמו היה המערער מסוכסך בחקירה הפלילית. עוד לטענת המערער, האכיפה בעניינו הייתה בררנית, שכן לא הוגש כתב אישום נגד שותפו לכאורה בביצוע העבירה. המערער מעלה טענות אף בנוגע לתוכן הראיות נגדו ומהימנותן. 9. המשיבה, מצידה, סומכת את ידה על פסק דינו של בית המשפט קמא. היא מוסרת כי בניגוד לטענת המערער, מדינת ישראל ורוסיה חברות שתיהן באמנה האירופית בדבר הסגרה, כתבי אמנה 647, כרך 17, 87 (נפתחה לחתימה ב-1957). עוד טוענת המשיבה כי זכותו של המערער לפנות לבית המשפט האירופי לזכויות אדם אינה מקימה הצדקה לעיכוב הליך ההסגרה, וזאת בפרט נוכח פרק הזמן הממושך שאורך הטיפול בפניות מסוג זה. עוד לטענת המשיבה, הליך ההסגרה בעניינו של המערער אינו לוקה בשיהוי הפוגע בתקנת הציבור והמצדיק הימנעות מהסגרתו לרוסיה. באשר לראיות, טוענת המשיבה כי אין מקום במסגרת הליך ההסגרה להידרש לקביעת מהימנות של עדים או אמיתות של ראיות. כך, גם באשר לחוקר עמו טוען המערער כי היה מסוכסך, מוסרת המשיבה כי בחומר הראיות שנמסר לידה אין אינדיקציה לסכסוך בגינו יבקש החוקר להביא למאסר המערער על לא עוול בכפו, וכי ממילא גם טענה זו נוגעת למהימנות הראיות ולמשקלן. דיון והכרעה 10. לא מצאתי ממש בטענת המערער בדבר העדר הסכם הסגרה עם רוסיה. כפי שמסרה המשיבה, הפדרציה הרוסית חתמה על האמנה האירופית בדבר הסגרה ביום 7.11.1996, ביום 10.12.1999 אשררה ממשלת רוסיה את האמנה, וביום 9.3.2000 נכנסה האמנה לתוקף ברוסיה. האמנה נכנסה לתוקף בישראל כבר ביום 26.12.1967. ואכן, בפסיקתו של בית משפט זה עולים כמה מקרים של הסגרה מישראל לרוסיה, שהסתמכו על השתתפות שתי המדינות באמנה האירופית בדבר הסגרה. כדוגמה בלבד, ניתן להפנות ל-ע"פ 158/11 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (18.1.2012) (להלן: עניין פלוני) ול-ע"פ 6914/04 פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(6) 49 (2005). המשיבה מוסרת עוד כי רוסיה מצדה הסגירה מבוקשים לישראל. 11. אין מקום לקבל גם את טענת המערער נגד הראיות שהועברו במסגרת בקשת ההסגרה, ובפרט טענותיו נגד עדות המתלוננת. לטעמי די בעדות המתלוננת בעבירת האונס ובראיות המחזקות אותה, כפי שנמנו על ידי בית המשפט קמא, כדי לעמוד בדרישת הראיות לכאורה. בצדק טענה המשיבה כי אין מקום לעסוק במסגרת הליך ההסגרה בסתירות נטענות בגרסת המתלוננת או בתמיהות שהיא מעלה, וראו למשל: עניין פלוני, פסקה 16. גם טענת המערער בדבר אכיפה בררנית דינה להידחות: כפי שמסרה המשיבה, שותפו לכאורה של המערער לא נחקר ולא הוגש נגדו כתב אישום ברוסיה משום שלא עלה בידי הרשויות הרוסיות לאתרו. אין בכך כדי להוות אכיפה בררנית או לפסול את הסגרתו של המערער. 12. בא כוח המערער טוען כי ההליך שנוהל נגד המערער ברוסיה נוגד את תקנת הציבור ושעומדת לזכות המערער טענת הגנה מן הצדק. חוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה) קובע סייג לאפשרות להסגיר אדם מישראל: אין להסגיר אדם אם היעתרות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור (סעיף 2ב(א)(8)לחוק ההסגרה). על משמעות הביטוי "תקנת הציבור" בהקשר זה עמדה לאחרונה השופטת ארבל ב-ע"פ 459/12 אמארה נ' מדינת ישראל (13.3.2013), וכך אמרה שם (בפסקאות 39-38): "'תקנת הציבור' הנזכרת בסעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה היא מושג דינאמי בעל תכנים משתנים, המיועד לשקף את "ה'אני מאמין' החברתי של שיטת המשפט. בתי המשפט אמורים ליצוק בו תוכן וליישמו תוך קביעת משמעותו ותחומי התפרשותו. בהקשר של דיני הסגרה עניינה של תקנת הציבור בעקרונות-יסוד, השקפות ואינטרסים של החברה והמדינה שהם כה עקרוניים ובסיסיים, עד שראויים הם כי נדחה מפניהם מעשה של הסגרה (עניין דרן, פסקה 42). בפסיקה נקבע כי בהתחשב באינטרסים המדינתיים והבין-מדינתיים שמשרתים מנגנוני ההסגרה, נדרש כי הפעלת הסייג להסגרה, הנעוץ ב"תקנת הציבור", תיעשה בזהירות ובאורח מדוד, ותצטמצם למצבים קיצוניים בלבד, שבהם החשש לפגיעה בנאשם עקב ההסגרה היא בעלת עוצמה וכוח מיוחדים, שיש בהם אף כדי להכריע את האינטרס הציבורי החשוב הטמון במימוש ההסגרה (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 347 (2003)). הפעלת הסייג להסגרה מטעמי "תקנת הציבור" היא, אפוא, בבחינת חריג שבחריגים (עניין מונדרוביץ', פסקה 114), ותיעשה בזהירות ובאופן מדוד, בנסיבות יוצאות דופן, שבהן מעשה ההסגרה עלול לפגוע בערכיה של המדינה ובעיקרי המוסר, הצדק וההגינות שלה, אשר מטה את כפות המאזניים באופן הגובר על האינטרס הציבורי החשוב שבמימוש ההסגרה (עניין מונדרוביץ, פסקה 114; עניין סירקיס, בעמוד 346). 39. אכן, למערער זכות להליך הוגן בפלילים, כחלק מזכות היסוד הנתונה לו לחירות ולכבוד (עניין רוזנשטיין, פסקה 53; עניין מונדרוביץ, פסקאות 112-111). הזכות להליך פלילי הוגן וראוי עומדת לכל נאשם, ביחס לכל עבירה, ובכל שלבי ההליך הפלילי, לרבות הליכי הסגרה. בעקרון של תקנת הציבור, המשקף את אושיות היסוד של הסדר החברתי, ייעשה שימוש, כאמור, רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן קיים חשש ממשי לפגיעה בערכים היסודיים ביותר של החברה, המוסר והמצפון, בנסיבות בהן היענות לבקשת הסגרה תהיה בבחינת מעשה בלתי צודק ובלתי ראוי בעליל. פגיעה בתקנת הציבור, משמעה בהקשר זה, פגיעה החורגת מעבר לתוצאות הצפויות והמקובלות הנלוות להליך ההסגרה (עניין מונדרוביץ, פסקאות 115-114 ופסקה כ"א)." ראו עוד: עניין פלוני, פסקה 28 והאסמכתאות שם. 13. גם דוקטרינת ההגנה מן הצדק נקלטה בהליכי ההסגרה, בין אם כטענה עצמאית הנובעת מהדין הפלילי הכללי ובין אם כחלק מהסייג בעניין תקנת הציבור (וראו: ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 353, פסקה 10 (2005); ע"פ 8801/09 מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 30 (21.9.2010); בקשה לדיון נוסף שהוגשה בעניין אחרון זה (דנ"פ 7154/10 מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה) נדחתה ביום 8.10.2010). ואולם, לא מתקיימת בעניינו של המערער פגיעה בתקנת הציבור או טענת הגנה מן הצדק המצדיקה שלא להסגירו לרוסיה. כך, לא מצאתי ממש בטענות המערער הנשענות על תלונתו לבית המשפט האירופי לזכויות אדם. מסתבר כי בירורן של תלונות כמו זו שהגיש המערער לבית המשפט האירופי לזכויות אדם אורך שנים ארוכות. תלונת המערער בענייננו הוגשה ביום 7.2.2008. המתנה למועד בלתי ידוע יהא בה משום הפרת התחייבויות מדינת ישראל כלפי רוסיה בענייני הסגרה, ובצדק קבע בית המשפט קמא כי אין לעכב את ההליך הנדון על לבירור התלונה. כך גם לגבי טענת השיהוי, אשר לטענת המערער פוגע בתקנת הציבור ומקים טענת הגנה מן הצדק: לדעתי, בנסיבות שתוארו, השיהוי אינו משמעותי. כפי שציינתי בפתח הדברים, עיקר ערעורו של המערער – אף לגבי טענותיו בדבר פגיעה בתקנת הציבור והגנה מן הצדק – הוא אופן ניהול ההליך ברוסיה. על כן, אפנה עתה לעניין זה. 14. לא אכחד: אני מתקשה להעלות בזיכרוני מקרה בו בהליך פלילי בשיטת המשפט הישראלי הוחזר תיק לדיון בערכאה הדיונית בפעם השלישית. ערכאות הערעור בשיטה שלנו יעשו כל מאמץ כדי שהדבר לא יקרה. עם זאת, גם בהקשר זה דין טענות המערער להידחות: העובדה שבמערכת המשפט בישראל הדבר לא היה קורה (כך יש לקוות), אינה מלמדת שעומדת למערער טענה המשמשת מחסום להסגרתו. אין בסדרי הדין השונים ברוסיה כדי לבסס טענת פגיעה בתקנת הציבור או הגנה מן הצדק. לכל שיטה משפטית סדרי דין משלה, ואין בכך כשלעצמו כדי למנוע הסגרה בשל פגיעה בתקנת הציבור (ראו למשל: ע"פ 3680/09 סילברמן נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (9.11.2009)). אין לדעתי בדרך ניהולם של ההליכים ברוסיה והחזרת התיק שוב ושוב פגיעה בעקרונות היסוד של החברה והמדינה. יש לדחות את טענות המערער. 15. לעניין החוקר, אשר לטענת המערער שם לו למטרה לשים את המערער מאחורי סורג ובריח נוכח סכסוך קודם בין השניים: טענות המערער נגד החוקר לא הוזכרו כלל בפסק הדין המרשיע. בפסק הדין שביטל את פסק הדין המרשיע (פסק הדין השני במספר), ציינה ערכאת הערעור רק כי מן הראוי היה להתייחס לטענות המערער בעניין זה. עיקר ההתייחסות לסוגיית החוקר מצוי בפסק הדין המזכה. הערכאה הדיונית ציינה כי המערער טען שהחוקר נעזר במתלוננת על מנת לנקום בו, אך לא קבעה ממצאים לגבי טענה זו. עם זאת, קבעה הערכאה הדיונית כי החוקר הוא שקיבל את תלונתה של המתלוננת ושלח אותה לבדיקות רפואיות, חרף הסכסוך הקודם שהיה לו עם המערער, כי החוקר לא לקח את בגדי המתלוננת ולא ביקר בזירת העבירה, וכן כי חרף העובדה שלחוקר לא היה קשר לחקירה הפלילית שהתנהלה, הוא קיבל מהמומחה הפורנזי את תוצאות הבדיקה הרפואית של המתלוננת. גם בפסק הדין של ערכאת הערעור אשר ביטל את פסק הדין המזכה (פסק הדין הרביעי במספר), הסכסוך בין המערער לבין החוקר לא הוזכר. אין במידע שנמסר לבית משפט זה בנוגע לסכסוך של המערער עם אותו חוקר ולמעורבותו של החוקר בחקירה הפלילית שהתנהלה בעקבות תלונתה של המתלוננת, כדי ללמד כי הסגרת המערער לרוסיה תפגע בתקנת הציבור. הליך ההסגרה אינו המקום לבירור טענות המערער בדבר מעורבותו של החוקר בחקירה הפלילית נגדו, (וראו: עניין פלוני, פסקה 16). על המערער להשמיע טענותיו בעניין זה, כפי שעשה בעבר וכפי שדרשה ערכאת הערעור, בפני הערכאה הדיונית במסגרת ההליך הפלילי עצמו. 16. על יסוד כל האמור, אציע לחברי לדחות את הערעור. המשנָה לנשיא השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של המשנָה לנשיא מ' נאור. ניתן היום, ‏י"ט אלול, תשע"ג (25.8.2013). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12064260_C06.doc עע מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il