ע"א 6425/03
טרם נותח
מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. ורנבסקי גריגורי
סוג הליך
ערעור אזרחי (ע"א)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"א 6425/03
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 6425/03
וערעור שכנגד
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת ע' ארבל
המערערת (המשיבה שכנגד):
מנורה חברה לביטוח בע"מ
נ ג ד
המשיב (המערער שכנגד):
ורנבסקי גריגורי
ערעור וערעור שכנגד על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים
מיום 12.6.03 בת.א. 1318/98 שניתן על-ידי כבוד השופט ע' חבש
תאריך הישיבה:
י"ד בשבט התשס"ו
(12.2.06)
בשם המערערת (המשיבה שכנגד):
עו"ד אהוט גוט; עו"ד שלמה שטיינר
בשם המשיב (המערער שכנגד):
עו"ד שניאור פונדמינסקי
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
1. המשיב
(המערער שכנגד) נפגע בתאונת דרכים ביום 4.2.1998, ומאז הוא שרוי במצב וגטטיבי.
משלא קמה מחלוקת באשר לשאלת אחריותה של המערערת (המשיבה שכנגד), מנורה חברה לביטוח
בע"מ, התמקד הדיון בבית המשפט המחוזי בנושא שיעור הפיצויים.
בית המשפט המחוזי קבע כי את הפיצויים יש
לשלם למשיב בדרך של תשלומים עיתיים, וזאת, לאור הקושי בהערכת תוחלת חייו. יתרון
נוסף הנובע מדרך תשלום זו – כך הטעים בית המשפט – הוא שסכומי כסף ימשיכו להשתלם
לתלוייו של המשיב לאחר מותו, בעוד שתשלום חד-פעמי לא יוכל להביא בחשבון את נזקי
"השנים האבודות", לאור ההלכה שנפסקה בע"א 295/81 עזבון גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533. בגין נזק לא
ממוני, נפסק למשיב הסכום המקסימאלי הקבוע בדין. ביחס להפסד ההשתכרות, בחן בית
המשפט את עברו התעסוקתי של המשיב – עבודה במחצבת "שפיר" במשך 7 שנים –
וקבע, לאור תלושי השכר, כי סכום ההשתכרות הוא "6,100 ש"ח נטו לחודש,
בשערוך ליום פסק הדין". ביחס לעתיד, הביא בית המשפט בחשבון את עליית השכר ואת
אפשרויות הקידום בעבודה, וקבע סכום של 7,500 ש"ח נטו. לא נפסקו למשיב פיצויים
בגין הפסדי פנסיה, משאלה לא הוכחו ומשנמצא כי המשיב מקבל פנסיית נכות מקרן מבטחים,
וזו היתה משתלמת לו עם הגיעו לגיל 65 שנים. בית המשפט הוסיף ופסק סכום של 700
ש"ח לחודש, בגין אי-יכולתו להושיט עזרה בביתו. בראש הנזק של סיעוד, הביא בית
המשפט בחשבון את העובדה שהמשיב שוהה במוסד, והמערערת נושאת בהוצאות הכרוכות בכך;
אולם לאור ההנחה ששהות בני משפחתו של המשיב לצדו מיטיבה עמו "ולו במעט",
פסק בית המשפט עבור סיעוד סכום גלובאלי של 20,000 ש"ח. לא נפסק פיצוי עבור
טיפולים רפואיים, משלא הוכח צורך בכך מעבר לטיפולים הניתנים למשיב במוסד בו הוא
מצוי. בגין הוצאות נסיעה של בני המשפחה, נפסק סכום חודשי של 720 ש"ח. בית
המשפט ציין כי סכום זה לא ישולם עוד כאשר ילך המשיב לעולמו.
2. בית המשפט המחוזי הורה על ניכוי תגמולי
המל"ל, כפי שפורטו בתעודת עובד ציבור שהוגשה (3,056 ש"ח לחודש), ובדרך שהתוותה
בחוות-הדעת האקטוארית. בית המשפט פסק כי רעייתו של המשיב חדלה לעבוד, ויש בכך כדי
להגדיל את קצבת הנכות הכללית; לפיכך נפסק כי יש לנכות סכום נוסף של 932 ש"ח
לחודש. הגמלאות – כך נקבע – ינוכו מן התשלום העתי מדי חודש בחודשו, "בהתאם
לגובה זכאותו של התובע בעת התשלום", ולא, כפי שביקשה המערערת, באופן חד-פעמי
בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ח-1978 (להלן: תקנות ההיוון). בית המשפט הוסיף וקבע כי יש לנכות מן הפיצויים את
פנסיית הנכות שלה זכאי המשיב מתוקף חברותו בקרן "מבטחים". ניכוי נוסף
נקבע בגין הוצאות המחייה ה"נחסכות" של המשיב, בשל היותו במוסד. חסכון זה
העריך בית המשפט ב- 800 ש"ח לחודש בכל הנוגע לעבר, וב- 600 ש"ח לחודש
בכל הנוגע לעתיד. הוצאה נוספת ש"נחסכה" – ולפיכך נוכתה מן הפיצוי – היא
בגין הוצאות נסיעה, וזו הוערכה בשיעור של 500 ש"ח בחודש. לבסוף נוכו גם התשלומים
התכופים ששולמו למשיב.
3. כנגד פסק-דין זה מופנים הערעור והערעור
שכנגד. לטענת המערערת, יש לנכות, באורח חד-פעמי, את גמלאות המל"ל המהוונות
מסכום הפיצוי, זאת בהתאם לאמור בע"א 6935/99 קרנית נ' עטא אבו סרייה, פ"ד נה(3) 599, ולאור העובדה
שהיא – המערערת – חשופה לתביעת שיבוב לאלתר על הסכום המלא. עוד טוענת המערערת כי
לתגמולים ששולמו בעבר ונוכו מן הפיצוי יש להוסיף ריבית, ולא רק הצמדה, כפי שהורה
בית המשפט קמא. לדעת המערערת, הסכום שנוכה בגין הוצאות "נחסכות" של
המשיב נמוך יתר על המידה, וכמו-כן, לשיטתה, יש להוסיף לסכום זה הצמדה וריבית.
המערערת גורסת כי בית המשפט שערך פעמיים את הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות. לטענתה, יש
לקבוע כי מן התשלום העתי שישולם לשאריו של המשיב לאחר פטירתו יש להפחית את גמלת
השארים שצפויים הם לקבל. המערערת מלינה על כך שבית המשפט קמא התחשב, בקביעת בסיס
השכר, באפשרות קידומו של המשיב בעבודה; אפשרות זו, לשיטתה, לא הוכחה. עוד טוענת
המערערת, כי בהיות התביעה – תביעתו של המשיב, ולא תביעת תלויים, לא היה מקום לפסוק
פיצוי בגין אבדן שירותיו של המשיב בביתו; כמו-כן, לדבריה, לא הוכח הצורך בסיעוד
מעבר לניתן לו למשיב במוסד בו הוא שוהה, ועל כן, גם לא היה מקום לפסוק פיצוי בראש
נזק זה.
4. המשיב סבור כי במקרה זה יש לפסוק את הפיצוי
באופן חד-פעמי, ולהימנע מקביעת קיצור תוחלת חיים; זאת, לאור דרישת המערערת-עצמה כי
ניכוי התגמולים ייעשה לפי תוחלת החיים המלאה, ולאור עקרונות חוק-יסוד: כבוד האדם
וחירותו והצורך להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו. מכל מקום טוען המשיב, כי אם
הפיצוי הוא עתי – חייב גם הניכוי להיות עתי. לדעת המשיב, הפיצוי שנפסק בגין אבדן
כושר השתכרות, עזרה בבית, סיעוד והוצאות נסיעה מקפח אותו. זאת ועוד, לדעתו צריך
היה לפסוק לו פיצוי נוסף בגין הפסד פנסיה וזכויות סוציאליות. המשיב קובל על כך
שבית המשפט קמא בחר לנכות מן הפיצויים את ההוצאות "הנחסכות" בזמן שהותו
במוסד ואת התגמולים של קרן "מבטחים". לגבי אלה האחרונים, הוא מטעים,
מדובר ב"זכויות שהתובע יצר בעצמו". כן טוען המשיב שלא היה מקום להפחית
מן הפיצוי תגמולי מל"ל בזיקה להפסקת עבודתה של אשת המשיב; הוא מציין כי
בינתיים שבה הרעייה לעבוד.
5. עיינו בטענות הצדדים, בפסק-הדין של בית
המשפט המחוזי ובחומר שלפנינו, והגענו לכלל מסקנה כי במרבית העניינים המועלים
על-ידי הצדדים, אין מקום להתערבותנו. בית המשפט המחוזי שקל את הראיות ואת העדויות
שבאו בפניו, וקבע את הפיצוי בראשי הנזק השונים שהוכחו בפניו. מסקנותיו של בית
המשפט המחוזי, במיוחד במאזן הכולל, אינן חורגות מגדר הסביר ואינן מקימות עילה
להתערבות. מספר סוגיות, עם זאת, מצריכות התייחסות.
סוגיה ראשונה נוגעת לשאלת "השנים
האבודות" ופסיקת התשלום בדרך של תשלום עתי. בע"א 8022/00 רז נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם) נדונה, בין היתר,
שאלת היחס בין ההלכה בעניין ראש הנזק של "השנים האבודות" (ע"א
140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ'
החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ,
פ"ד נח(4) 486) לבין הסדר התשלומים העתיים הקבוע בחוק פיצויים לנפגעי תאונות
דרכים, תשל"ה-1975. נקבע, כי הלכת אטינגר הנ"ל
חלה בתביעות שעילתן תאונות דרכים, ואולם, ההסדר הסטטוטורי בדבר התשלום העתי מהווה
מסלול חלופי שניתן להחילו במקרים מתאימים. כפי שנאמר שם:
כאשר מדובר בתביעות לפי חוק הפיצויים, הפנייה לדרך התשלום העתי
משמעותה מעבר להסדר הסטטוטורי הקבוע בחוק הפיצויים ובתקנות לפיו. הסדר זה, כפי
שכבר הסברנו, משקף בדרכו-שלו את הרצון ליתן ביטוי לשנות ההשתכרות האבודות ולאינטרס
של השארים. לכן, כל עוד נותר הסדר זה על עמדו, הוא מהווה מסלול חלופי למתן פיצוי
עבור השנים האבודות, וזאת, כפי שהודגש לעיל, בהינתן ההחלטה המקדמית לפסוק את
הפיצוי בדרך של תשלום עתי.
בענייננו, החליט בית המשפט המחוזי לבחור
במסלול התשלום העתי. בחירתו זו נבעה, בראש ובראשונה, מן הקושי לחזות את תוחלת חייו
של המשיב. לא מצאנו מקום להתערבותנו בעניין זה, ומשמעות הדבר, בנסיבות המקרה
ובהתאם להלכת רז, היא שאין להתפתחויות בסוגיית
השנים האבודות נפקות לענייננו.
6. טענה אחרת נוגעת לגמלאות המל"ל.
המערערת גורסת, כי יש להורות, היום, על ניכוי מלוא הגמלאות המהוונות. בעניין זה
מסתמכת המערערת על ע"א 6935/99 קרנית נ' עטא אבו סרייה,
פ"ד נה(3) 599, שם התעוררה השאלה האם יש להתחשב בקיצור תוחלת חייו של הנפגע,
בעת שבאים לקבוע את שיעור התגמולים שיש לנכות מסכום הפיצויים שעל החברה המבטחת
לשלם לנפגע. בית משפט זה, מפי השופט ת' אור, קבע כי תקנות ההיוון מחייבות את המוסד
בתביעתו מהמזיק על פי סעיף 328 לחוק, וכי על החברה המבטחת לשלם למוסד את סכום
התגמולים אותו שילם המוסד לניזוק, וכן את התגמולים שישולמו לניזוק על ידי המוסד
בעתיד, כשהם מהוונים על פי תקנות ההיוון. ועוד הוסיף השופט אור: "תקנות אלה
הן התקנות המחייבות בנושא זה, אפילו שבמקרה זה או אחר - אם משום קיצור תוחלת חיים
ואם מסיבה אחרת - אין הן קולעות למטרה. הן קובעות את המגיע לניזוק בהסתמך על לוחות
סטטיסטיים והן משקפות את הממוצע. על כן יש לקבלן, כמו שהן, מבלי להגרר לנסיונות
להוכיח שלמקרה הנדון ראויה דרך חישוב אחרת". השופט אור קבע, אפוא, שיש לנכות
את הגמלאות בהתחשב בתקנות ההיוון, אשר מבוססות על טבלאות אורך החיים הצפוי בדרך-כלל,
אף שנקבע שם קיצור תוחלת חיים בשיעור 15%.
למסקנה דומה, לפיה אין להתחשב בקיצור
תוחלת החיים, הגענו גם בדוננו בהיקף השיפוי שזכאי לו המל"ל, מכוח הסכמיו עם
חברות הביטוח, בגין הגמלאות שהוא נושא בהן (דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט – חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם)).
בפרשה אחרונה זו נתנו דעתנו גם לפסק-הדין בעניין אבו סרייה הנ"ל, ובין היתר כתבנו:
יש לציין, כי פרשת אבו סרייה עסקה ביחסים שבין הניזוק למזיק.
ביחסים אלה עלול להתעורר קושי מקום בו ניכוי ההטבה עולה על ההטבה בפועל. אפילו אם
אין הצדקה לניכוי כאמור, ביחסים שבין הניזוק למזיק, שונה המצב בעת שבאים ליישם
הסכם שבין המזיק למיטיב, שהגיונו אחר...
7. בעניין אבו סרייה הנ"ל הפיצוי שולם בתשלום חד-פעמי. בית המשפט קבע
באותו מקרה, כאמור, כי את הניכוי יש לבצע לפי תקנות ההיוון, המבוססות על טבלאות
אורך החיים הצפוי בדרך-כלל. ואולם בענייננו, כאמור, הפיצוי משולם לשיעורין – תשלום
עתי מדי חודש בחודשו. כאשר זוהי דרך התשלום, מתחייב גם ניכוי עתי. כך פסקנו
לאחרונה בע"א 1819/03 אבישג אברהם נ' ש.ר.ב (טרם
פורסם). באותה פרשה נפסק מקצת מהפיצוי בתשלום חד-פעמי, ומקצתו – בתשלום עתי. על אף
זאת, הורה בית המשפט המחוזי על ניכוי מלוא גמלאות המל"ל באופן חד-פעמי.
הערעור בעניין זה התקבל, וכך נקבע:
אשר לטענת המערערים בדבר היחס בין אופן תשלום הפיצוי לבין אופן הניכוי
– עיתי או חד-פעמי – יש בה טעם מקום בו נפסקים הפיצויים וכולם או מקצתם בתשלומים עיתיים.
הגמלאות השונות שמשלם המוסד לביטוח לאומי נועדו – כל אחת – להיטיב מוגבלויות
ספציפיות של הנכה. כך, למשל, גמלת הנכות הכללית נועדה להטיב את אבדן כושר
ההשתכרות, ולתת בידי הנכה סכום שיסייע לו לעמוד בהוצאות המחייה השוטפות (ראו
סעיפים 202-200 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק
הביטוח הלאומי)).
גמלת שירותים מיוחדים נועדה לסייע לנכה לממן, כלשונו של חוק הביטוח הלאומי,
"שירותים לטיפול אישי בו ולעזרת בית לשירותו האישי ולמשק ביתו" (ראו
סעיף 206 לחוק; תקנות הביטוח הלאומי (מתן שירותים מיוחדים לנכים),
תשל"ט-1978). אכן הפיצוי בגין ראשי הנזק השונים אינו תלוי בקיומה או העדרה של
גימלה מקבילה מטעם המוסד לביטוח לאומי. אולם, מקום בו נפסקים הפיצויים כתשלומים
עיתיים, יש מקום, בדרך-כלל, להפחית מכל תשלום של פיצוי את הגימלה השוטפת, באין
סכום חד ממנו ניתן לנכות את הסכום המהוון של הגמלאות.
אכן, כשהפיצוי משולם בתשלום עתי, מתעורר
קושי ממשי בניכוי מלוא סכום הגמלאות באופן חד-פעמי; שהרי אם נורה על ניכוי כזה,
עלול להיווצר מצב שבו הניזוק ייאלץ "לכסות" את הניכוי ממקורותיו-שלו.
התוויית דרך התשלום – תשלום חד-פעמי או תשלום עתי – משליכה אפוא גם על התוויית דרך
הניכוי. פיצוי עתי מחייב ברגיל ניכוי עתי. הפיצוי העתי בא להגשים את עקרון השבת
המצב לקדמותו, על דרך של קביעת הפיצוי ותשלומו מעת לעת, בראי העובדות לאשורן.
ממילא, פיצוי זה גם ממזער את הצורך בהיזקקות להשערות, לניחושים ולתחזיות
הסתברותיות. הפיצוי העתי אף מאפשר שמירה עקבית על רמת חייו ומילוי צרכיו של
הניזוק. הנה כי כן, מהותו של הפיצוי העתי ותכליותיו עולים בקנה אחד אף עם ניכוי
עתי.
8. המערערת מציינת עוד, כי זכאותו של
המל"ל לחזור עליה בתביעת שיבוב, בגין הגמלאות המשולמות על ידו, קמה כבר עתה,
והיא נסבה על סכום הגמלאות המהוון. אין בטענה זו כדי לשנות ממסקנתנו האמורה, ודי
אם נשוב ונדגיש, כי מערכת היחסים שבין המל"ל לבין חברות הביטוח יסודה בהסכמים
כלליים ארוכי טווח, שתכליתם: יישום הוראות הדין תוך מניעת התדיינויות וחסכון במשאבים.
מערכת השיקולים ביחסים שבין המזיק לניזוק אינה זהה אפוא לזו שביחסי המל"ל
לחברות הביטוח, ועל כן, גם אין בהכרח תאימות בין הצלעות השונות של משולש היחסים.
הדברים הובהרו בעניין אררט הנ"ל והם
יפים גם לענייננו. כמובן, אין מניעה, במידת הצורך, להסדיר גם סוגיה זו באופן הסכמי.
התוצאה היא כי אין להתערב בקביעתו של בית
המשפט המחוזי, לפיה גמלאות המל"ל ינוכו מדי חודש בחודשו מן הפיצוי העתי.
9. עם זאת, כמה מהשגות המערערת נמצאו
מוצדקות: ראשית, המערערת גורסת
כי יש להוסיף לסכומים שנוכו בגין גמלאות המל"ל ששולמו בעבר, ובגין הוצאות
שנחסכו בעבר, ריבית. טענה זו של המערערת עולה בקנה אחד עם הפסיקה (ראו למשל ע"א
6129/04 טרטמן נ' "הכשרת הישוב" חברה
לביטוח בע"מ (טרם פורסם)), וגם לא מצאתי לה מענה בסיכומי המשיב.
משכך, יש לקבל את הערעור בנקודה זו. שנית,
מפסק-הדין של בית המשפט המחוזי עולה כי ככל הנראה נפלה טעות בחישוב הפסדי השכר
בעבר, כאשר סכום הבסיס שוערך פעמיים. על כן, גם בנקודה זו מתקבל הערעור, במובן זה
שלשכר הבסיס המשוערך שקבע בית המשפט קמא תתווסף ריבית בלבד. שלישית, בפסק-הדין של בית המשפט קמא לא מצאנו התייחסות לשאלת
ניכוי גמלאות השארים. סוגיה זו מצריכה גם בירור עובדתי, ועל כן, הדיון מוחזר לבית
המשפט המחוזי, לצורך הכרעה בעניין זה בלבד.
במובנים אלה מתקבל הערעור. הערעור שכנגד
נדחה. אין צו להוצאות.
ש
ו פ ט
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת ע' ארבל:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.
ניתן היום, ט' באייר התשס"ו (7.5.06).
ש ו פ ט ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03064250_P08.doc
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il