בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
6422/98
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופטת א' פרוקצ'יה
המערערת: מ.ע. שרביט חברה להשקעות ומסחר בע"מ
נגד
המשיבים: 1.
היפר תמר בע"מ
2.
מאיר צבינאשוילי
3.
פציה צביניאשוילי
4.
יצחק צביניאשוילי
5.
אהרון חונציאשוילי
6.
היפר אורנית בע"מ
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים
מיום 17.8.98 בת"א 534/93 שניתן
על
ידי כבוד השופט ד' חשין
בשם
המערערת: עו"ד אשר שרביט
בשם המשיבים: עו"ד יוחנן להב
פסק-דין
המשנה לנשיא ש' לוין:
1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים אשר דחה את תביעתה של המערערת לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה לטענתה
כתוצאה מהפרת חוזה שנכרת בינה לבין המשיבה 1 (להלן - המשיבה).
העובדות
2. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבעו העובדות
כדלקמן: בין המערערת לבין המשיב 2 נחתם זכרון דברים ביום 6.11.92 שעניינו השכרת
שטח מסחרי. זכרון הדברים קדם לחוזה שכירות שנכרת בין המערערת לבין המשיבה ביום
26.11.92 שעל פיו השכירה המערערת למשיבה סופרמרקט ביישוב אורנית למשך תקופה של
שישים חודשים. דמי השכירות נקבעו בחוזה בגובה 12,000$ לחודש וכן נקבע כי המשיבה
תרכוש מן המערערת את מלאי המוצרים בסופרמרקט תמורת 95,000$. עוד הוסכם כי המשיבה
תלווה למערערת סכום של 120,000$ אשר יוחזר למשיבה בתשלומים חודשיים בני 2000$.
בחוזה נקבע גם כי אם לא תשלם המשיבה את דמי השכירות ותשלומים אחרים שנתחייבה בהם
על פיו, יהווה הדבר הפרה יסודית אשר תקים למערערת את הזכות לבטל את החוזה באופן
חד-צדדי ולתבוע את נזקיה. לבסוף, נקבע כי אם תפר המשיבה את החוזה הפרה יסודית תהא
המערערת זכאית לפיצויים מוסכמים בסך 120,000$.
מיד לאחר חתימת זכרון הדברים שילמה המשיבה
למערערת בשני תשלומים סך של 40,000$, ככל הנראה על חשבון סכום ההלוואה, אך לאחר
מכן פסקה מלשלם. לאחר שנתקבל בידי המשיבה מכתב התראה מידי המערערת הוסיפה ושילמה
המשיבה לידי המערערת סך של 40,000$ נוספים וכן מסרה לה שיק בסכום נקוב בשקלים
השווה ל - 40,000$ שמועד פרעונו נקבע ליום 1.3.93. כבר בראשית 1993 נקלעה המשיבה
לקשיים כלכליים. בין היתר, לא כובדו על ידי הבנק המחאות שמשכה לטובת המערערת
ולפיכך תשלומים שהייתה המשיבה חייבת לשלם למערערת בגין דמי שכירות וחיובים נוספים
לא שולמו במועדם. מכאן, כך קבע בית המשפט המחוזי, הופר החוזה על ידי המשיבה הפרה
יסודית. חרף הפרתו של החוזה לא עשתה המערערת שימוש בזכותה לבטלו, אלא היא שלחה
למשיבה מכתב בו דרשה כי המשיבה תשלם לה את חובותיה עד ליום 30.4.93 והבהירה בו שאם
לא תעשה כן יהווה הדבר הפרה יסודית אשר תאלץ את המערערת לנקוט בצעדים משפטיים. יתר
על כן, בחודש יוני 1993 פנו אל מנהלה של המערערת שניים - ה"ה מנשה וסימון -
והתעניינו באפשרות לשכור את הסופרמרקט האמור, אך הלה השיב להם כי הוא כבול בהסכם
השכירות עם המשיבה וכי עליהם לקבל לשם כך את הסכמתה. אכן, בחודש יולי 1993, לאחר
שנערכו מספר פגישות בין כל הצדדים, הגיעו בעלי הדין להסכמה - ביחד עם מנשה וסימון
- כי המשיבה תפנה את המושכר ותעבירו לידיהם של השניים. כן הוסכם כי הללו ישלמו דמי
שכירות למערערת בסך של 9,000$. באותה העת הפקידה המשיבה בידיו של מנשה - כנאמן -
כתב ויתור על פי דרישת המערערת בו נאמר כי אין למשיבה כל טענות כלפי המערערת ואילו
המערערת הפקידה בידי מנשה שיקים שקיבלה מן המשיבה אשר טרם נפרעו. כמו כן, נוכח
סיום ההתקשרות נערכה בין בעלי הדין התחשבנות סופית שנתברר ממנה כי המערערת חבה
למשיבה סך של 27,000$. לצורך איפוס החשבון ביניהם ויתרה המערערת למשיבה על דמי
השכירות לחודש יולי בסך 12,000$ ואת היתרה על סך 15,000$ ביקשה ממנשה וסימון לשלם
למשיבה, אולם בית המשפט המחוזי קבע כי היתרה לא שולמה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
3. על פי כתב התביעה תבעה המערערת פיצויים מן
המשיבה בגין ראשי נזק שונים, ביניהם פגיעה במוניטין של הסופרמרקט ופגיעה בשם טוב,
פגיעה באמינותה הפיננסית של המערערת כתוצאה מכך שפיגורים בתשלומים גרמו לה להפר
התחייבויות כלפי צדדים שלישיים, לצמצם את פעילותה העסקית וליטול הלוואות חוץ
בנקאיות. כן תבעה המערערת פיצויים מוסכמים על פי האמור בסעיף כב(2) להסכם ופיצוי
בגין נזקיה בשל השכרת הנכס במחיר הנמוך ב –
3,000$ מן המחיר ששילמה לה המשיבה לפי חוזה השכירות. לבסוף, תבעה המערערת גם את
נזקיה בגין היעלמותן של חלק מעגלות הקנייה השייכות לסופרמרקט. אולם, כעולה
מפרוטוקול הדיונים בבית המשפט המחוזי מיום 17.1.95 צמצם בא-כוח המערערת את עילות
התביעה לשתיים: האחת - לנזק בגין הפרש דמי השכירות והשניה לנזק בגין העגלות
החסרות.
בעניין עגלות הקניה קבע בית המשפט המחוזי כי
המערערת לא עמדה בנטל הראיה להוכיח כי משקיבלו לידם מנשה וסימון את ניהול
הסופרמרקט נמסרו להם פחות עגלות קניה מאשר נמסרו מלכתחילה למשיבה. לפיכך דחה בית
המשפט את התביעה בראש נזק זה ואין לפנינו ערעור על כך. בית המשפט המחוזי דחה גם את
התביעה להפרש דמי השכירות בקובעו כי ביטול ההסכם בדרך של הסכמה הדדית כפי שנעשה,
בא בגדר מנגנון הביטול הקבוע בהסכם בסעיף ז(1)(ב) אשר איננו משייר למערערת זכות
תביעה בגין נזקיה מהפרת החוזה. בהקשר זה דחה בית המשפט את טענת המערערת כי מנהלה
התריע במשיבים כי יתבע מהם את ההפרש בין דמי השכירות ששילמו לו לבין אלה שישלמו לו
מנשה וסימון, וקבע כי עדותו של מנשה בעניין זה איננה אמינה עליו, וכי מעדות מנהלה
של המערערת עולה כי לא אמר את הדברים במעמד ההתחשבנות הסופית.
הערעור
4. עיקרו של הערעור לפנינו הוא בטענת המערערת כי
נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט קמא בניתוח המנגנונים השונים הקבועים בחוזה לשם
סיום ההתקשרות בין הצדדים וביישומם בנסיבות העניין. עיקר טענתה אותה שבה והדגישה
בתשובה מטעמה לסיכומי המשיבים, היא שאין ללמוד על ויתור מצדה לתבוע את נזקיה,
אפילו בוטל החוזה בהסכמה בהתאם למנגנון הקבוע בסעיף ז(1)(ב). מסקנה אודות ויתור
שכזה נוגדת את הוראות החוזה ואת אומד דעת הצדדים המשתמע מהן. כך למשל, נקבע בסעיף
ז(1)(א) לחוזה כי תקופת השכירות היא למשך שישים חודשים ובסעיף ז(5) נאמר כי השוכר
לא יהיה רשאי לקצר את תקופת השכירות. ועוד נקבע בסעיף ח(6) כי השוכר ישלם את מלוא
דמי השכירות עבור כל תקופת השכירות וזאת בין אם יחזיק וישתמש במושכר ובין אם לאו.
בנסיבות העניין, כך טוענת המערערת, הסכמתה לסיום ההתקשרות הייתה בבחינת הקטנת הנזק
שגרמו לו המשיבים, אך לא היה בה משום הודעה מפורשת מצדה על ויתור על זכויותיה;
נהפוך הוא, מנהלה של המערערת התריע במשיבים כי יתבע מהם את נזקיו.
דין טענותיה של המערערת להידחות. במקרה
שלפנינו נבחנות הוראות החוזה לאור נסיבות ההסכמה המשותפת שהביאה לסיומו: סעיף כ'
בהסכם קבע כי הפרת תנאיו על ידי המשיבה תקים למערערת את הזכות לבטלו ולתבוע סעדים
בגין נזקיה. אף שיכלה לעשות כן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, על יסוד הפרת תנאי
ההסכם על ידי המשיבה, לא נקטה המערערת באמצעים המוקנים לה בסעיף כ' ובחרה – משיקוליה היא – להביא לידי
סיום החוזה ותקופת השכירות בהסכמה הדדית. סעיף ז(1)(ב) הוא החולש על נסיבות סיום
החוזה כפי שאירעו בענייננו ובניגוד לסעיף כ' אינו מקים לכשעצמו למערערת את הזכות
לתבוע את נזקיה. סעיף ז(1)(ב) מורה כי "תקופת השכירות תסתיים" בנסיבות
האמורות שם, הוא גובר על הוראת סעיף ז(1)(א) הקובעת את "תקופת השכירות"
למשך שישים חודשים וכן הוא גובר על סעיף ז(5) הקובע כי השוכר לא יהיה רשאי לקצר את
תקופת השכירות. סיומה המוקדם של תקופת השכירות על יסוד סעיף ז(1)(ב) פוטרת ממילא
את המשיבה מלשלם את דמי השכירות כאמור בסעיף ח(6) שהחיוב על פיו מוגבל
ל"תקופת השכירות".
על כוונת המערערת להביא לסיום ההתקשרות בינה
לבין המשיבה מבלי להיזקק לתביעת פיצויים בגין נזקיה מעידה גם ההתחשבנות הסופית
שנערכה בין הצדדים. אמנם, טענה המערערת כי מנהלה הקפיד לציין בפני המשיבים כי יתבע
את נזקיו, אך בית המשפט המחוזי דחה טענה זו על יסוד העדויות שהובאו בפניו ואין
קיימת עילה להתערב בממצאיו. לכך אפשר להוסיף גם כי לא זו בלבד שתוצאת ההתחשבנות
הסופית בין הצדדים יצאה לטובת המשיבים בסכום של 27,000$, אלא גם שהמערערת פעלה כדי
לשלם לידי המשיבה סכום זה (באמצעות ויתור על דמי השכירות של החודש האחרון ובהפניית
המשיבה לקבלת יתרת הסכום מידי השוכרים החדשים). עצם הסכמתה לתוצאת ההתחשבנות
האמורה ולהעברת הכספים לידי המשיבה יש בה כדי להעיד כי המערערת לא סברה שיש בידה
לתבוע את המשיבה בגין נזקיה, וכי לא נתכוונה לעשות כן.
טענה נוספת ונפרדת שהעלתה המערערת ואף היא
חזרה בסיכומי התשובה שהוגשו מטעמה, היא כי טעה בית המשפט המחוזי משדחה את תביעתה
לפיצויים המוסכמים. טוענת המערערת כי די בקביעתו המפורשת של בית המשפט קמא כי
המשיבה הפרה את ההסכם הפרה יסודית על מנת שתקום לה זכותה לפיצוי המוסכם כנקוב
בחוזה וכי טעה בית המשפט משקבע בפסק דינו כי המערערת ויתרה על תביעתה בראש נזק זה
בעת שתחמה את גדרי תביעתה בדיון מיום 17.1.95. כל כוונתה של המערערת באותו המועד
הייתה להבהיר כי היא מוותרת על תביעתה ככל שהיא מתייחסת לעילות של פגיעה במוניטין
ופגיעה בשם טוב, וכי אין ללמוד כי נסוגה גם מתביעתה בעניין הפיצויים המוסכמים כל
זמן שויתור כזה לא נעשה במפורש.
אנו סבורים כי בדין דחה בית המשפט בפסק דינו
את התביעה לתשלום הפיצויים המוסכמים. כפי שעולה מפרוטוקול הדיונים הודיע בא-כוח
המערערת במהלך חקירתו של מנהלה כדלקמן: "אני יורד מהתביעה בעניין המוניטין,
וכנ"ל לגבי הנזק עקב החריגות בבנק והחזרת השיקים. אני מצטמצם בתביעתי לנושא
של אי תשלום הפרש דמי השכירות בסך 3,000$ + מע"מ, הצמדה וריבית, וכן נושא
הנזק בגין העגלות". באומרו כן לא הסתפק בא-כוח המערערת בציון אותם העניינים
אשר הוא מוותר עליהם אלא הוסיף והבהיר אילו הם העניינים שהוא מותיר בגדרי תביעתו;
בגדר אלה לא באה עילת הפיצויים המוסכמים. לפיכך, ובפרט נוכח העובדה כי המשיבים לא
כללו בהגנתם התייחסות לסוגיה זו, דין הטענה בעניין להידחות.
הערעור נדחה. המערערת תישא בשכר טרחת
עו"ד של המשיבים בסך 15,000 ש"ח.
המשנה
לנשיא
השופט ת' אור:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא.
ניתן היום, ה' אלול תש"ס (5.9.2000).
המשנה
לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98064220.B02