טארק סמרי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6421/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6421/11 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט צ' זילברטל המערער: טארק סמרי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 16115-02-11, שניתן ביום 19.7.2011 על ידי כב' השופט א' טובי תאריך הישיבה: כ"ט באייר התשע"ב (21.5.2012) בשם המערער: עו"ד ב' שקד בשם המשיבה: עו"ד ד' שמול פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. לפנינו ערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער, יליד 1985, בבית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 16115-02-11 (גזר דין מיום 19.7.11 מפי כב' השופט א' טובי). המערער הורשע, על-פי הודאתו ובמסגרת הסדר (שלא כלל הסכמות לגבי העונש), בעבירה של חטיפה, לפי סעיף 369 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 בנסיבות סעיף 335(א)(1)+(2) לחוק הנ"ל; בעבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק הנ"ל ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק הנ"ל. האישומים 2. על-פי כתב האישום המתוקן, שהוגש במסגרת הסדר, ושבעובדותיו הודה המערער, יוחסו למערער שני אישומים. כתב האישום הוגש נגד המערער ונגד בן דודו, הצעיר ממנו בחמש שנים (להלן: האחר). על-פי האישום הראשון, קשרו המערער והאחר (להלן: הנאשמים) לחטוף את המתלונן, יליד 1992, כדי לאיים עליו, לרקע חשדו של המערער כי המתלונן הוציא את דיבתו רעה בפני משפחת בחירת לבו. לשם קידום הקשר הגיעו הנאשמים ביום 16.12.2010 לביתו של בן דודו של המתלונן, אשר קרא למתלונן המתגורר בקרבת מקום, באמתלה שהנאשמים רוצים לדבר איתו. משהגיע המתלונן למקום, התנהלה שיחה ידידותית ובשלב מסוים הציגו הנאשמים בפני המתלונן מצג שווא לפיו הם מעוניינים שיתלווה אליהם לסיבוב ברכבם. המתלונן נענה להצעה והשלושה נסעו, כשהאחר נוהג ברכב, המערער יושב לידו והמתלונן במושב האחורי. בתחילת הנסיעה התנהלה שיחה ידידותית, מבלי שהתעורר חשד אצל המתלונן. בחורשה בסמוך לישוב מצפה אביב עצרו הנאשמים את הרכב ודרשו מהמתלונן באיומים לרדת ממנו ולהיכנס לתא המטען, תוך שהמערער אומר למתלונן "זה חטיפה". המתלונן סירב להיכנס לתא המטען ואז הוציא המערער מברג ודקר באמצעותו את המתלונן בכתפו. האחר נטל בקבוק שנמצא במקום, שבר אותו והניח את חלקו העליון על צווארו של המתלונן, תוך שהוא דורש ממנו באיומים להיכנס לתא המטען. הנאשמים משכו בחזקה בחולצה ובגופיה שלבש המתלונן כדי למנוע ממנו להימלט, וכתוצאה מכך נקרעו הבגדים והמתלונן נותר כשפלג גופו העליון חשוף. בשלב מסוים הצליח המתלונן להדוף מעליו את תוקפיו והחל במנוסה, כשהוא יחף וערום בפלג גופו העליון. הנאשמים רדפו אחרי המתלונן ויידו עליו אבנים שפגעו בו. השניים עלו לרכבם והשיגו את המתלונן, כשהאחר פוצע אותו במותניו, בגבו ובידו באמצעות הבקבוק השבור, ודורש ממנו באיומים לעלות לרכב. גם המערער איים על המתלונן באמצעות המברג והורה לו לעלות לרכב. נוכח האיומים עלה המתלונן לרכב ואז קשרו אותו הנאשמים באמצעות חבל והושיבוהו במושב האחורי, כשהמערער יושב לידו ומחזיק במברג המכוון לעבר ראשו. הנאשמים נסעו לתחנת דלק, תדלקו את הרכב בסכום של 100 ש"ח וברחו מהמקום מבלי לשלם, כשכל העת המתלונן יושב במושב האחורי, קשור ומאוים על-ידי המערער המחזיק במברג. לאחר מספר סיבובים ברכב בחורשה ליד שפרעם, הגיעו השלושה לראס עלי. בשלב זה הצליח המתלונן להתיר את החבל מידיו, אך כשהדבר התגלה למערער, הורה לאחר לעצור את הרכב וקשר את ידיו ורגליו של המתלונן, כאשר האחר בועט ברגליו. השניים המשיכו בנסיעתם לשפרעם יחד עם המתלונן שהיה כבול בידיו וברגליו, תוך שהם צועקים עליו ומאיימים עליו באמצעות המברג. רק בשעה 01:30 ביום 17.12.2010 שוחרר המתלונן ליד בית דודתו בשפרעם, כשהוא ערום בפלג גופו העליון, יחף וחבול. לאחר האירוע פנו הנאשמים לבן דודו של המתלונן ואיימו עליו באמצעות סכין כדי שימסור הודעת שקר, שאכן נמסרה ביום 24.12.2010 במשטרה. המתלונן טופל בעקבות האירוע בבית חולים, ואובחנו אצלו פצע דקירה בכתף ושריטות בכל חלקי הגוף. באישום השני, אשר יוחס רק למערער, מתואר אירוע שבמהלכו פצע המערער את אימו של האחר, דודתו-שלו (להלן: המתלוננת), שאלו היו נסיבותיו: ביום 19.12.2010 הוצא צו מעצר נגד המערער בגין האירוע המתואר באישום הראשון. ביום 15.1.2011, בטרם הצליחה המשטרה לאתר ולעצור את הנאשמים, הגיע המערער לביתה של המתלוננת. בין המערער לבין המתלוננת התנהל ויכוח על רקע סירובה שהאחר יתלווה למערער בנסיעה לכפר טמרה. המערער עזב את המקום לאחר הוויכוח וחזר כעבור כעשר דקות כשהוא מצויד בסכין גדולה בכוונה לפגוע במתלוננת. המערער התקרב למתלוננת, שעמדה בחצר ביתה, והניף את הסכין לעברה בכוונה לדקור אותה ולגרום לה חבלה חמורה. בתגובה זזה המתלוננת ממקומה ותוך כדי כך פגעה הסכין בידה השמאלית. בעקבות דקירתה של המתלוננת היא אושפזה בבית חולים ואובחן כי היא סובלת מפצע פתוח בכף ידה השמאלית שחייב טיפול, בהרדמה כללית, של הטריית הפצע והשתלת עור שנלקח מירך שמאל שלה. גזר הדין 3. על המערער נגזרו העונשים הבאים: 38 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו מיום 2.2.2011; 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים ממועד שחרורו ממאסרו את אחת העבירות שבהן הורשע; פיצוי למתלונן באישום הראשון בסך 5,000 ש"ח ופיצוי למתלוננת באישום השני בסך 3,000 ש"ח. יצוין, כי האחר נדון, בין היתר, ל- 30 חודשי מאסר. 4. בית משפט קמא קבע בגזר הדין כי מדובר באירוע חמור, של חטיפת צעיר כבן 19, אשר הוכה ונחבל במהלכה. חומרת המעשים נובעת לא רק מהחבלות שנגרמו למתלונן והפגיעות הפיזיות בו, אלא גם מהתעוזה שהיתה כרוכה בביצוע החטיפה, בהתארכותה על פני כשעה, במהלכה הובהל המתלונן ממקום למקום כשהוא קשור וחבול ומהצלקת הנפשית שיש להניח שנותרה אצל המתלונן. בית המשפט לא קיבל את טענת ההגנה לפיה המתלונן היה יכול לעזוב את הרכב בהזדמנויות שונות, כשהוא מציין, שהמתלונן היה חבול, פצוע, יחף וערום בפלג גופו העליון, מה גם שהאירוע התרחש בחורף. זאת ועוד, בהזדמנויות אחרות היה המתלונן כבול וקשור בחבל. בית המשפט גם הדגיש את חומרתו של האישום השני. המתלוננת היא דודתה של המערער והחבלה שנגרמה לה לא היתה קלה. לעניין זה ציין בית המשפט, כי מדובר ב"מעשה בריוני חמור". בית המשפט שקל לקולא את הודאת המערער (אשר ניתנה רק לאחר שנשמעו עדויותיהם של המתלונן ושל אביו), את חרטתו, את גילו הצעיר ואת הסכם הסולחה. עם זאת לחובת המערער זקף בית המשפט את העובדה שיש לו הרשעה קודמת בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות. הערעור 5. בערעורו טוען המערער, כי עונש המאסר שהוטל עליו חמור ביחס לעבירות בהן הורשע, לאחר תיקון כתב האישום במסגרת ההסדר. המערער מציין, כי בכתב האישום המקורי הואשם בעבירה של חטיפה לשם איומים לפי סעיף 372 לחוק העונשין (ובסופו של דבר הורשע בעבירה לפי סעיף 369 לחוק, עבירה של חטיפה), וכי בכתב האישום המקורי הוא הואשם באישום השני בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 לחוק, בעוד שבסופו של דבר הוא הורשע בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות. עוד נטען, כי בית המשפט שגה בכך שלא שקל לטובת המערער את העובדה שלמתלונן היתה הזדמנות להסתלק מהרכב בו הוחזק, כאשר נותר לבדו לפרק זמן של כרבע שעה (ובאותה עת, לטענת המערער, הוא לא היה קשור) וכי כאשר איפשרו הנאשמים למתלונן ללכת לדרכו, הוא דרש מהם להורידו בסמוך לביתו, ובסופו של דבר בסמוך לבית דודתו, מה שמצביע על כך כי לא חש שנשקפת לו סכנה מעצם שהותו ברכב במחיצת הנאשמים. המערער גם מבקש כי יינתן משקל לסולחה שנעשתה בין המשפחות. המערער טוען כי הרשעתו הקודמת קשורה לתגרה בין חמולות בתקופת בחירות ולפיכך אין לראותה בחומרה. בדיון ציין הסניגור, כי המערער ניהל אורח חיים נורמטיבי, כשהוא נושא בעול פרנסת המשפחה המורחבת. המשיבה עתרה לדחיית הערעור, כשהיא תומכת בנימוקי גזר הדין ומציינת את חומרת המעשים, עברו הפלילי של המערער ומדרג הענישה הראוי שקבע בית משפט קמא בין המערער לבין האחר. דיון 6. דין הערעור להידחות. תחילה יצוין, כי אין מקום לטענות המתבססות על עובדות העומדות בסתירה לאמור בכתב האישום המתוקן, כגון האפשרות שהיתה למתלונן להסתלק מהרכב כיוון שלא היה קשור ונותר לבדו. עיון בכתב האישום מצביע על כך, שעל-פי המתואר שם, המתלונן נותר קשור במהלך הנסיעה מהשלב שבו רדפו אחריו הנאשמים, השיגוהו והחזירו אותו לרכב. במקרה דנן, העובדות היחידות שעל יסודן יש לשקול את מצב הדברים, הן אלו המפורטות בכתב האישום המתוקן, אלו ואין בלתן. עובדות כתב האישום המתוקן מצביעות על אירועים חמורים עד למאוד והעונש שנגזר על המערער אינו חמור כלל בהתחשב במעשיו, ואפילו נוטה לקולא. מעשה החטיפה היה מלווה בהתנהגות אלימה ובגרימת חבלות למתלונן, תוך כדי איומים, צעקות והשפלה. תחילתו בכחש ובפיתוי המתלונן בכזב להתלוות לנאשמים לנסיעה תמימה לכאורה, וסופו במסע לא קצר כשבמהלכו נמצא המתלונן, מרבית הזמן, כשהוא ערום בפלג גופו העליון, יחף וכבול. לא ניתן להמעיט מחומרת המעשה ויש לדחות מכל וכל את טענת ההגנה לפיה האירוע אינו אלא בגדר "מעשה שטות". חומרה רבה נודעת גם לתקיפת המתלוננת ולפציעתה הקשה שחייבה טיפול בהרדמה כללית והשתלת עור. על פני הדברים מדובר בויכוח של מה בכך, שהתפתח למעשה אלימות קשה כלפי אישה מבוגרת, שאין לו כל הסבר, אלא באופיו האלים וחסר המעצורים של המערער. כזכור, המערער שב במיוחד למקום, לאחר שהצטייד בסכין, במטרה לפגוע במתלוננת. מכאן שמדובר, גם במקרה זה, במעשה מתוכנן ולא באיבוד עשתונות רגעי. כאמור, בית המשפט חייב את המערער לשלם פיצוי למתלוננים בסכום כולל של 8,000 ש"ח. לאחר הדיון בערעור הודיענו הסניגור, כי המערער שילם עד כה 1,500 ש"ח (מעבר לסכום ששולם או שאמור להיות משולם במסגרת הסכם הסולחה). גם אי תשלום מלוא הפיצוי, שהיה אמור להשתלם עד ליום 20.10.2011, מבלי שנתון זה ניתמך בסיבה בעלת משקל, מכביד מאד, כשלעצמו, על האפשרות להקל עם המערער. נוכח הנסיבות האמורות אנו סבורים שהעונש שהוטל על המערער אינו חמור כלל ועיקר, גם בהתחשב בגילו הצעיר של המתלונן, בהודאתו ובחרטה שהביע, ולפיכך דין הערעור להידחות. ניתן היום, ‏ח' בסיון התשע"ב (‏29.5.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11064210_L02.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il