פרידה ורקשטל נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

8 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 642/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערערת: פרידה ורקשטל נ ג ד המשיבים: 1. בנק לאומי לישראל בע"מ 2. גד ורקשטל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' נחליאלי חיאט) בת"א 6148-12-16 מיום 26.11.2020 תאריך הישיבה: ‏י"ג בחשון התשפ"ב (‏19.10.2021) בשם המערערת: עו"ד דניאל מקליס בשם המשיב 1: עו"ד אילן שמעוני; עו"ד צחי גולדנברג בשם המשיב 2: עו"ד אייל כהן פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' נחליאלי חיאט) בת"א 6148-12-16 מיום 26.11.2020, שבגדרו נדחתה תביעת המערערת מחמת התיישנות ומעשה בית דין. רקע והליכים קודמים 1. הורתו של המקרה שלפנינו בתביעה בסדר דין מקוצר שהגיש בשנת 2001 המשיב 1, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק) כנגד המערערת ובנה, המשיב 2 (להלן: גד) שהיה מיופה כוח בחשבונה. את גד תבע הבנק כחייב בגין יתרת חובה שהצטברה בחשבונותיו, ואת המערערת תבע בשל ערבותה לחובות גד. גד תבע, בתביעה שכנגד, פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מאי מתן אשראי על ידי הבנק בניגוד להתחייבותו; והמערערת תבעה, בתביעה שכנגד, פיצוי בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מאובדן שווי מניות שהבנק סירב למכור, לטענתה, למרות הוראה מפורשת שניתנה לו. לא נלאה את הקורא בתהפוכות ובגלגולים שעבר התיק עד שהגיע לבסוף לבית המשפט המחוזי מרכז, קיבל מספר תיק חדש ובמסגרתו נדונה תביעת הבנק ושתי התביעות שכנגד (ת"א (מרכז) 6123-08-07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ורקשטל (להלן: ההליך הקודם)). בפסק דינו מיום 13.7.2017 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' שמולביץ) את תביעת הבנק כנגד גד וכנגד המערערת בכפוף לכך שהבנק יהיה רשאי להיפרע מהמערערת אך ורק ממניות ששעבדה לטובת הבנק. התביעה שכנגד של גד נדחתה, וכך גם התביעה שכנגד של המערערת, ונקבע כי ההוראה למכירת המניות לא התקבלה אצל הבנק ועל כן הבנק לא התרשל (להלן: פסק הדין בהליך הקודם). ערעור על פסק הדין נדחה על ידי בית משפט זה (ע"א 8101/17 ורקשטל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (23.5.2019) (להלן: ע"א 8101/17)) מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות). 2. ביום 4.12.2016, ועוד בטרם ניתן פסק דין בהליך הקודם, הגישה המערערת את התביעה מושא הערעור דנן, שבמסגרתה נטען כי במהלך הליכי גילוי מסמכים בין הצדדים בהליך הקודם, הגיעו לידיה של המערערת מסמכים שמהם עולה כי בין השנים 1999-1998 ביצע הבנק בחשבון הבנק של המערערת עשרות פעולות שרוקנו לטענתה את החשבון מכספים ומניירות ערך שהיו בו, כאשר בחלק בלתי מבוטל מהפעולות הועברו כספים מחשבון המערערת לחשבונו של גד ביוזמת הבנק, ללא ידיעתם של המערערת ושל גד ומבלי שנתנו לכך את אישורם. לפיכך, תבעה המערערת להשיב לידיה את הכספים שהיו בחשבונה ונעלמו ממנו בסך 452,857 ₪, אשר לטענתה לפי ריבית שנתית של 13% הנהוגה בבנק, ערכם בעת הגשת התביעה עומד על 4,434,575 ₪. 3. בכתב ההגנה מטעמו דחה הבנק את טענות המערערת וטען כי גד, שהיה מיופה כוח בחשבון, הוא שביצע את כל הפעולות בחשבון המערערת, לרבות הפעולות מושא ההליך דנן, והוא שהעביר את הכסף או חלק לא מבוטל ממנו לחשבון הבנק שבבעלותו. לצד כתב ההגנה, שלח הבנק הודעת צד ג' לגד. בד בבד, עתר הבנק להורות על סילוק התביעה על הסף בגין התיישנות וכן בגין מעשה בית דין עקב ההכרעה שניתנה בינתיים בהליך הקודם והפיכתו לחלוט לאחר שערעור עליו נדחה בבית משפט זה (ע"א 8101/17 הנ"ל). 4. בפסק דינו מיום 26.11.2020 קיבל בית המשפט את בקשת הבנק ודחה את התביעה מחמת השתק עילה והתיישנות. השתק עילה: נקבע כי כלל השתק עילה חל הואיל והיה על המערערת לכלול את העובדות נשוא התובענה דנן בתביעה שכנגד בהליך הקודם, בהתאם לכלל לפיו על התובע לרכז תחת קורת גג אחת את כל העובדות והעילות הנובעות מאותו עניין. נקבע כי בשני ההליכים מתרכזות טענותיה של התובעת בפעולות שביצע הבנק, לטענתה, ללא אישורה וללא ידיעתה. בהליך הקודם טענה המערערת כי הבנק לא ביצע בשנת 2000 פעולה שנדרש ממנו לבצע, ובהליך דנן נטען כי במהלך השנים 1999-1998 הבנק ביצע פעולות בחשבונה ללא אישורה. לא הייתה כל מניעה לכך שהמערערת תכלול כבר בהליך הקודם את התביעה דנן, באשר באותה עת כבר התגבשו העובדות והטענות נשוא ההליך דנן. לכך יש להוסיף את הממצא העובדתי, שנקבע על ידי בית המשפט בהליך הקודם, ולפיו היתה התובעת מודעת לכל הפעולות בין בעצמה ובין באמצעות גד בנה, מיופה כוחה. עוד נקבע כי ככל שלטענת המערערת העובדות נגלו לה רק בעקבות הליכי גילוי המסמכים בהליך הקודם, הרי שהיה עליה להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, ומשלא ביקשה לעשות כן לא ניתן לדון בה כעת לאחר שנדחתה תביעתה בהליך הקודם ונדחתה בקשתה לפיצול סעדים. בהקשר זה נקבע כי מבקשת רשות הערעור שהגישה המערערת בהליך הקודם לבית משפט זה בעניין גילוי המסמכים הקשורים לעילת התביעה בענייננו, עולה כי המערערת ידעה על האפשרות לתקן את כתב התביעה ואף הצהירה כי בדעתה לעשות כן (רע"א 2798/15 ורקשטל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 5 (15.6.2015)). עוד נקבע כי לא ניתן לאפשר את פיצול עילת התביעה למספר הליכים שונים ולחייב צדדים להמשיך להתגונן בהליכים שכבר הסתיימו. התיישנות: לעניין ההתיישנות נקבע כי עילת התביעה נוגעת לפעולות שביצע הבנק בין השנים 1999-1998, ועל כן מניין תקופת ההתיישנות בא לסיומו זמן רב לפני שנת 2016, היא השנה שבה הוגשה התביעה. כמו כן, בית המשפט דחה את טענות המערערת בדבר התקיימותם של החריגים לתקופת ההתיישנות. נקבע כי לא חל בענייננו החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), באשר היה על המערערת לדעת על עילת התביעה ו"לא ניתן לומר כי הלקוח לא יכול היה להיות מעודכן בפעולות שנעשו בחשבון הבנק שלו, וכי עילת התביעה לא הייתה גלויה לפניו במשך שנים". גד היה מיופה כוח בחשבון ובאמצעותו יכלה המערערת להתעדכן בנעשה בחשבון, ובהליך הקודם נקבע כי גד היה "מעורב באופן פעיל ושוטף בניהול חשבונה של התובעת (המערערת – י"ע) והיה מעודכן בכל המתרחש בחשבון", והגיע לבנק לכל הפחות פעם-פעמיים בחודש. מכל מקום, המערערת לא הוכיחה אפילו ראשית ראיה למניעה אובייקטיבית לדעת על העובדות המקימות את עילת התביעה. לעניין תחולת החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות נקבע כי המערערת לא הניחה כל תשתית ראייתית לקיומה של הטעיה והסתרה מצד הבנק כנטען, וכי גם לו היה הבנק נמנע מלמסור למערערת מסמכים מסוימים באופן שהיה עולה כדי הטעיה, לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין ההטעיה הנטענת לבין אי ידיעת העובדות המגבשות את עילת התביעה. זאת, משום שלמערערת התאפשר להתעדכן בחשבון אם באופן ישיר אם באמצעות גד מיופה הכוח, שלגביו כבר נקבע בהליך הקודם כי היה מעורב ופעיל בחשבון. על פסק הדין נסב הערעור דנן. הליך הערעור 5. בתמצית, המערערת טענה, בין היתר, כי רק עקב הליכי הגילוי והעיון בשנת 2014 במסגרת ההליך הקודם נודע לה על הפעולות שבוצעו בחשבונה ללא אישורה ומבלי שנתנה הוראה לבצען, ובשל כך התביעה הוגשה בשנת 2016; כי בפסק הדין לא נקבע דבר לעניין היעדרם של המסמכים הקשורים לביצוע הפעולות בחשבון וסירוב הבנק להציגם; כי בית משפט קמא לא התייחס לממצאים שעלו במסגרת ניהול ההליך דנן אלא הסתמך על ממצאי ההליך הקודם בניסיון להתאימם להליך זה; כי מבחינה עובדתית הפעולות מושא ההליך דנן הן פעולות שונות שהתרחשו בזמנים שונים מהפעולות שבהליך הקודם ולכן לקביעות שבהליך הקודם אין קשר להליך דנן; כי בית משפט קמא לא התייחס בפסק דינו למערכת היחסים שבין המערערת לבנק, וכי הבנק הפר את נאמנותו כלפי המערערת; כי נמנעה חקירתם הנגדית של עדי הבנק על ידי בא כוח המערערת שהיה בכוחה לסתור את טענות ההתיישנות ומעשה בית דין; כי לא ייתכן שהבנק לא שמר מסמכים אודות ביצוע הפעולות בחשבון, ובכך הבנק אף גרם לצדדים נזק ראייתי; כי לא הובא כל מסמך המאשר כי גד הוא זה שהורה על ביצוע הפעולות בחשבון המערערת ועל העברת הכספים מחשבונה לחשבונו; כי אין מקום לטענת התיישנות במקרה של לקוח שנלקחו מחשבונו כספים אלא רק מהמועד שבו היה יכול להיווכח כי נלקחו ממנו אותם כספים; וכי מההחלטות בהליך הקודם עולה כי יש הבחנה מלאה בין שני ההליכים, ועל כן שגה בית משפט קמא שלא פסק בתביעה לגופה. דיון והכרעה 6. למקרא כתב הערעור ולאחר שהתקיימה בפניי ישיבת קדם ערעור שבה נשמעו טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות אף בלא צורך בתשובה, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות). בית המשפט קמא דחה את התביעה הן מחמת מעשה בית-דין והן מחמת התיישנות, ודי היה באחד מנימוקים אלה כדי לדחות את התביעה. התיישנות 7. כידוע, מירוץ ההתיישנות מתחיל ביום שבו נולדה העילה שבגינה הוגשה התביעה, ומסתיים כעבור 7 שנים מאותו מועד. בענייננו מדובר בביצוע פעולות בחשבון הבנק של המערערת בין השנים 1999-1998, אשר התיישנו זמן ניכר לפני הגשת התביעה בשנת 2016. הן בכתב הערעור והן בישיבת קדם הערעור שהתקיימה לא הצליחו המערערת וגד להציג כל נימוק ענייני ומשכנע מדוע יש להחיל בעניינם את החריגים הקבועים בסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות אשר בכוחם להאריך את מירוץ ההתיישנות. טענות המערערת בערעור לעניין ההתיישנות נטענו בקצרה ובכלליות, ללא מתן התייחסות לנסיבות הקונקרטיות של המקרה והן אינן מתמודדות בצורה מספקת עם הקביעה של בית משפט קמא שלפיה "למעט יצירתיות בהעלאת טענות אלה (כמו גם טענות רבות לאורך התיק כולו) אין בהן מאומה! [...] באשר לא הוכח ולו ראשית מהטענות הסתמיות האלה" (פסקה 37 לפסק הדין). 8. לגופה של טענה, די בממצאי העובדה שנקבעו בהליך הקודם, בדבר מידת מעורבותו של גד בחשבון הבנק אשר התבטאה בין היתר בתדירות הגעתו לבנק, שלגביה נחלקו הצדדים אם נעה בין פעם-פעמיים בחודש לבין כמעט מדי יום ביומו (פסקה 17 לפסק הדין; פסקה 90 לפסק הדין בהליך הקודם). ממצאי עובדה אלה יוצרים השתק פלוגתא הרלוונטי לענייננו, באשר את ידיעתו של גד, השלוח-מיופה הכוח, יש לייחס למערערת. למעלה מן הצורך, סעיף 8 לחוק ההתיישנות כולל גם מבחן אובייקטיבי, מקום בו נעלמו מן התובע עובדות "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". המערערת טענה להיעדרם של המסמכים המעידים לטענתה על הפעולות שנעשו בחשבון הבנק שלה בתקופה האמורה. ברם, טענות אלו אינן יכולות לשמש "מעקף" למחסום הדיוני שמציבה עילת ההתיישנות, שהרי התביעה לא נדחתה לגופה אלא נדחתה מחמת התקיימותן של עילות סף. טענת המערערת כי יש באותם מסמכים כדי "לשלול כליל את עניין ההתיישנות ומעשה בית דין" (פסקה 17 לערעור), נטענה בעלמא, וגם בהתעלם מידיעתו של בנה מיופה כוחה, קשה להלום כי במהלך השנים לא יכולה הייתה לברר מה נעשה בחשבונה. לכך יש להוסיף כי המערערת לא השכילה להסביר מדוע במסגרת ההליך הקודם השתהתה בהליכי גילוי מסמכים עד לשנת 2014. לא אחת נאמר בפסיקה כי אין להלום מצב שבו המפתח לתחילת מירוץ ההתיישנות יהיה בידיו של התובע. לכן, העובדה שהתובע החליט בשלב מסוים לפנות לעורך דין או למהנדס או לרופא לשם קבלת חוות דעת שהבהירה לו את מצבו המשפטי או העובדתי – לא היא שפותחת את מירוץ ההתיישנות. השאלה היא אם הייתה בידי התובע האפשרות לפנות עוד קודם לכן לעורך הדין או המהנדס או הרופא (ראו, לדוגמה, ע"א 1960/11 אלמוג נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 8 (6.5.2013); ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' מוסקוביץ (16.1.2012)). בענייננו, השאלה היא אם היה באפשרותה של המערערת לדרוש ולקבל גילוי ועיון במסמכים עוד בתחילת ההליך הקודם, שהרי "ההתיישנות אינה מחכה לראיות. מלאכת המרת העובדות לראיות היא נחלתו של התובע, ועליו להשלים מלאכה זו במסגרת הזמן שחוק ההתיישנות מקציב לו" (ע"א 1442/13 זוארס נ' התעשיה הצבאית ישראל בע"מ, פסקה 16 (18.8.2016)). אשר לתחולת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, הרי שלא מצאתי ממש בטענה זו, שהועלתה ללא כל תשתית משפטית וראייתית המבססת התנהלות מצד הבנק המלמדת על הטעייה ביודעין של המערערת. לנוכח האמור עד כה, די בעילת ההתיישנות על מנת לדחות את הערעור. מעשה בית דין 9. למעלה מן הצורך אציין כי צדק בית המשפט קמא בדחותו את התביעה אף מחמת מעשה בית דין. אחד הכללים הנובעים מדוקטרינת מעשה בית דין הוא, שבעל דין לא יוטרד פעם נוספת באותו עניין עצמו (נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי, עמ' 12 ואילך (התשנ"א)). עקרון מעשה בית דין נועד, בין היתר, לתמרץ את התובע לרכז את תביעותיו, ולכן חל השתק עילה מקום בו התובע יכול היה להגיש תביעתו במסגרת תביעה קודמת. בבסיסו של כלל זה עומד אינטרס היעילות וסופיות הדיון "שלולא מוראה של דוקטרינה איש את רעהו רדפו במעגל אין-סופי" (ע"א 4012/96 שחף הובלות והשקעות (1976) בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד נה(1) 492, 506 (1999). "כללי מעשה-בית-דין מבוססים על הרעיון כי מסגרת סדרי הדין ששיטת המשפט מספקת לבעלי-הדין מאפשרת להם בדרך-כלל למצות את מלוא טענותיהם ומלוא סעדיהם בהליך דיוני אחד" (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 183 (2003); ע"א 9656/08 מדינת ישראל נ' סעידי, פסקה 18 (15.12.2011)). על מנת שבעל דין לא יוטרד שוב ושוב בגין אותו עניין, נדרש התובע לרכז תביעתו כנגד הנתבע, שאם לא כן, ובהיעדר היתר לפיצול סעדים, מיצה את תביעתו. פסקי הדין המנחים בנושא זה הם ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561 (1968) ו-ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 29 (1976), שם נקבע כי יש להשתיק בעל דין המבקש להטריד את יריבו בעניין בו נפסק במשפט הראשון. על תובע לרכז אפוא טענותיו ככל הניתן בהליך אחד ולהימנע מפיצול מלאכותי של הטענות למספר הליכים באופן המטריד את יריבו. עקרון זה בא לידי ביטוי בתקנה 24 לתקנות החדשות הקובעת כלהלן: איחוד עילות תביעה 24. תובע יאחד בכתב תביעה אחד את כל עילות התביעה כלפי נתבע בשל אותה מסכת עובדתית ורשאי הוא לאחד בכתב תביעה אחד גם עילות תביעה אחרות כלפי אותו נתבע, והכול בכפוף לסמכותו העניינית של בית המשפט. וראו גם תקנה 44(ב) לתקנות הישנות הקובעת כי "תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה". כפי שציין נכוחה בית משפט קמא "אמנם שני ההליכים עוסקים בפעולות בנקאיות שונות שנעשו לכאורה ללא הרשאה בזמנים שונים, אך אי אפשר להתעלם מהדמיון ביניהם ומהעובדה כי מסכת עובדתית אחת מגבשת את עילת התביעה בשני המקרים" (פסקה 24 לפסק הדין). מכאן, שדין התביעה להידחות גם מחמת השתק עילה. 10. סוף דבר, שהערעור נדחה. לנוכח גילה המתקדם של המערערת, בית משפט קמא התרשם כי גד הוא הגורם המניע לנקיטת ההליך על ידי המערערת. בהינתן שהמערערת וגד נכשלו בכל ההליכים שניהלו כנגד הבנק, ובהינתן שבישיבת קדם הערעור הומלץ למערערת לחזור בה מערעורה, תישא המערערת בהוצאות הבנק בסך 35,000 ₪. ניתן היום, ‏ל' בסיון התשפ"ב (‏29.6.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 21006420_E10.docx מנ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1