אלכסנדר מלניק נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6419/98 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כב' השופט א' א' לוי המערער: אלכסנדר מלניק נגד המשיב: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 1.6.97 בת"פ 147/96 שניתנה על ידי כבוד סגן הנשיא י. צמח והשופטות מ. נאור ומ. ארד תאריך הישיבה: טו בחשון התשס"א (13.11.00). בשם המערער: עו"ד פאול שטרק, עו"ד רוזה פרידמן בשם המשיב: עו"ד נעמי גרנות פסק-דין השופט א' א' לוי המערער ביחד עם שלושה אחרים, סרגיי דניאלוב (להלן - סרגיי), אולג פוליאקוב (להלן - אולג) ודימטרי גורייב (להלן - דימה), הובאו לדין באשמת ביצועה של עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. על פי הגרסה שהציגה המשיבה בכתב האישום, עבדה בחודש יוני 96 אשה, ילידת 1970 (להלן: המנוחה), כנערת ליווי במכון בירושלים, בו הועסקו המערער וחבריו בתפקידים שונים. בליל ה8.6.96-, פרצה מריבה בין המנוחה לאחד מלקוחותיה, וכאשר הגיע המערער עם שניים מחבריו למכון, סרגיי ואולג, נדרשה המנוחה להחזיר את הכסף לאותו לקוח, ולכך התנגדה. סרובה של המנוחה זכה לתגובה אלימה ביותר, כאשר המערער ושני חבריו תקפו אותה וגרמו לה חבלות של ממש. אך בכך לא התקררה דעתם, הואיל ובלב התוקפים התעורר חשש שהמנוחה עלולה להתלונן נגדם במשטרה על תקיפתה, ועל כן גמלה בלבם ההחלטה לגרום למותה. הם גררו את המנוחה למכונית שהיתה נהוגה על ידי דימה, ולטענת המשיבה, ישבו משני צידי המנוחה, במושב האחורי של הרכב, המערער וסרגיי, בעוד שאולג ישב במושב הקדמי לצדו של דימה. במהלך אותה נסיעה מצאה המנוחה את מותה, ועל פי ממצאיה של הבדיקה הפתולוגית, נעשה הדבר, וברמת סבירות גבוהה, על ידי חניקתה באמצעות לולאה שנכרכה סביב הצוואר. בהמשך, הושלכה גופת המנוחה בשדה כלשהו באזור דרך אלון, ולאחר מכן שבו כל המעורבים בפרשה לירושלים. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער ושניים מחבריו, סרגיי ואולג, בעבירת רצח בכוונה תחילה, ובאשר לנהג הרכב, דימה, בית המשפט הרשיעו בעבירה של סיוע לרצח. כל המעורבים בפרשה ערערו על פסק הדין לבית משפט זה, וערעורם של סרגיי, אולג ודימה נדון ונדחה על ידי מותב אחר, ועתה הגיעה העת להכריע בעניינו של המערער. 2. עו"ד שטרק, שעשה לטובת שולחו את כל שניתן לעשות, וגם טען בפנינו בטוב טעם, ריכז את השגותיו על הכרעת הדין בשתי סוגיות: א. מהמערער נמנע ייצוג ראוי והולם, מאחר ומי שייצגה אותו בבית משפט קמא, ייצגה גם את אולג, ובהגנה על שניהם קיים ניגוד אינטרסים, שהשפיע על הגנת המערער ופגע בה. את הטענה הזו השתית עו"ד שטרק על מספר פסקי דין וביניהם, ע"פ 2130/95 פאטמה בשיר נגד מדינת ישראל, פד"י נ"א, חלק שלישי, 456; וכן פסקי דין שניתנו בארה"ב, וביניהם פסק הדין המנחה Cuyler v. Sullivan 446 U.S. 335 (1980). ב. קיים ספק סביר הן לעניין היסוד העובדתי והן זה הנפשי של העבירה בה הורשע המערער, ואת הספק הזה לא סילקה המשיבה בראיותיה. 3. שקלנו את טענותיו של עו"ד שטרק בכובד ראש, אך לא מצאנו שיש בהן כדי להושיע את שולחו. באשר לטענה בדבר ייצוג שהיה כרוך בניגוד אינטרסים, השאלה הראשונה שחייבה מענה היא, אם בפועל היה ניגוד כזה בין הגרסה בה התגונן המערער לזו של אולג. וכאן ראוי להבהיר, כי במהלך חקירתו אמנם מסר אולג, באחת מן ההודעות שנרשמו מפיו, כי בעקבות הויכוח שפרץ בין המנוחה לנאשמים החל המערער ביחד עם סרגיי, להכותה. לאחר מכן, הוציאו אותה השניים מהמכון, העלו אותה לרכב אליו הצטרף גם הוא, ובמהלך הנסיעה החל אולג לנמנם, וכשהתעורר, המנוחה כבר לא היתה בחיים. מפיו של אולג נרשם עוד, כי בשלב מסוים הניח שהמערער וסרגיי מתכוונים להרוג את המנוחה, אך גם סבר שהם לא יעזו לעשות זאת. אך זו לא הייתה הגרסה היחידה שנרשמה מפיו של אולג, הואיל וכאשר נקרא, בתאריך 13.8.96, לשחזר את האירועים, הוא שינה את גרסתו, וטען כי מי שהכה את המנוחה במכון היה סרגיי לבדו, ובכך רמז שלמערער לא היה מניע לגרום למותה של המנוחה, הואיל ולא היה לו בסיס לחשוד כי היא עלולה להפליל אותו. יותר מכך, על פי גרסתו החדשה של אולג, היה זה סרגיי ולא המערער שהתבטא כי יש להרוג את המנוחה ושצריך לחסלה. ולבסוף מסר אולג, כי הוא והמערער ישנו במהלך הנסיעה, ולא היו עדים לביצוע הרצח. 4. לו היה נותר אולג, בעדותו בבית המשפט, נאמן לגרסה המפלילה שמסר לחובת המערער בראשית חקירתו במשטרה, ניתן היה לומר כי סניגור הנוטל על עצמו לייצג גם אותו וגם את המערער, עושה זאת חרף הידיעה בדבר קיומו של ניגוד אינטרסים מובהק, ובמצב זה היה ניתן גם להוסיף ולטעון כי קיימת אפשרות שהגנתו של המערער לא נעשתה כראוי, וייתכן שאף נפגעה. אלא שאולג עשה תפנית בגרסתו כבר במהלך השחזור, ובגרסה החדשה הזו הוא דבק לאורך משפטו, לאמור שהוא לא היה עד לרצח, ולא נטל בו חלק, משום שבמהלך הנסיעה נמנם, וזו היתה גם טענתו של המערער ביחס למעשיו-שלו בעת הרצח. ובמילים אחרות, כבר משלב השחזור, וגם במהלך המשפט, גרסתם של המערער ואולג ביחס למעשיהם היו דומות, וממילא גם מי שייצג אותם לא פעל תוך ניגוד אינטרסים. וכאן ראוי לומר, כי בסופו של דבר התבססה הרשעת המערער והנאשמים האחרים, לא על דבריו של אולג, אלא בראש ובראשונה, על עדותו של דימה, וגם זו לא עמדה לבדה, הואיל ועד נוסף בוריס, שמהימנותו לא היתה מוטלת בספק, תיאר את האירועים שהתרחשו במכון עובר לתחילת הנסיעה, ומתיאור זה עולה כי המערער היה פעיל מאוד בהכאתה של המנוחה. יותר מכך, בוריס גם ראה את המערער ואחרים מובילים את המנוחה לרכב, ומיותר להבהיר כי מאן דהוא צריך היה להסביר את העובדה, שאת הנסיעה הזו סיימה המנוחה ללא רוח חיים. לענין חלק זה של האירועים, ביסס, כאמור, בית המשפט את ההרשעה על הגרסה שנרשמה מפיו של דימה, לה מצא תימוכין בגרסתו הראשונה של אולג בחקירתו במשטרה, אף שזה האחרון עשה את מה שיכול היה המערער לצפות שיעשה, לו היה מיוצג על ידי סניגור אחר, היינו, להכחיש את הגרסה המפלילה שנרשמה מפיו בחקירה. לנוכח כל האמור, הגענו למסקנה כי טענותיו של עו"ד שטרק בשאלת הייצוג של המערער בפני בית משפט קמא, ראויות להידחות, וכך אנו עושים. 5. באשר לספקות עליהם הצביע ב"כ המערער בראיותיה של המשיבה, לא מצאנו שיש באלה להצדיק תוצאה שונה מזו שאליה הגיע בית משפט קמא. בית המשפט המחוזי שבפניו הופיעו העדים התרשם, כי ניתן לאמץ את גרסתו של דימה בחקירתו, מה גם שזו נתמכת בראיות מהימנות נוספות, ובין היתר, אמרות של הנאשמים עצמם, ודבריו של בוריס ביחס לאירועים שהתרחשו במכון. כידוע הלכה פסוקה היא, שבממצאים מן הסוג הזה אין דרכו של בית משפט שלערעור להתערב, ולא סברנו שהמקרה הנוכחי נמנה עם אותם חריגים המצדיקים לסטות מהלכה זו. מכאן מסקנתנו, כי הרשעתו של המערער היתה מבוססת כדין, ועל כן אנו מחליטים לדחות את הערעור. ניתן היום טו בחשון תשס"א (13.11.00). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98064190.C11