אנדרי פולוחין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6415/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6415/11 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט א' שהם המערער: אנדרי פולוחין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין מיום 26.4.2011 ועל גזר הדין מיום 23.6.2011 של בית המשפט המחוזי מרכז, בתפ"ח 7291-07-09, שניתנו על-ידי כב' השופטים א' טל – סג"נ; ר' לורך; צ' דותן תאריך הישיבה: ה' בכסלו התשע"ג (19.11.12) בשם המערער: עו"ד איתי בן-נון בשם המשיבה: עו"ד ד"ר אוהד גורדון פסק-דין השופט א' שהם: פתח דבר 1. לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 26.4.2011 ועל גזר דין מיום 23.6.2011, אשר ניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי מרכז, בתפ"ח 7291-07-09 (כב' השופטים א' טל, סג"נ; ר' לורך; וצ' דותן). 2. בית המשפט המחוזי זיכה את המערער מעבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), אשר יוחסה לו בכתב האישום, וזאת מחמת הספק, והרשיעו, תחת זאת, בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין. 3. בעקבות הרשעתו בעבירת ההריגה, נגזרו על המערער העונשים הבאים: א. 9 שנות מאסר לריצוי בפועל החל מיום מעצרו 19.6.2009. ב. הופעל עונש מאסר על תנאי בן 8 חודשים, אשר הוטל על המערער על-ידי בית משפט השלום בראשון לציון (ת"פ 3483/05), וזאת במצטבר לעונש שהוטל עליו, כך שעל המערער לרצות עונש מאסר בפועל לתקופה של 9 שנים ו-8 חודשים, וזאת מיום מעצרו. ג. שנתיים מאסר על תנאי לבל יעבור, תוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, עבירת אלימות מסוג פשע. ד. תשעה חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור, תוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, עבירת אלימות מסוג עוון. כתב האישום שהוגש נגד המערער 4. כאמור, יוחסה למערער עבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. מתיאור העובדות בכתב האישום עולה כי המערער התגורר בבית פרטי ביהוד, שבו מספר חדרים, מזה כשלוש שנים עובר לאירוע. באותה תקופה, התגוררו בחדרים נפרדים בבית ויקטור סטורז'וק (להלן: ויקטור) ואנדריי שלחוב ז"ל (להלן: המנוח). בחודשים האחרונים שהה בבית אדם נוסף בשם איגור בולדינוב (להלן: איגור), אשר ישן בחדרו של המערער. בכתב האישום נטען כי המערער, ויקטור והמנוח נהגו לבלות את זמנם בשתייה לשוכרה, של משקאות חריפים כמו וודקה. עוד נטען, כי מספר שבועות עובר לאירוע המתואר בכתב האישום, הפכו היחסים בין המערער למנוח למתוחים והביאו למריבות רבות ביניהם. בתאריך 22.3.2009 בסמוך לשעה 18:30, פרצה מריבה בין המערער למנוח, שבמהלכה נטל המנוח מחבת ותקף את המערער במהלומות בראשו. כתוצאה מכך, נגרמו למערער חתך באצבעו וחבלות נוספות, והוא פונה על-ידי מד"א לטיפול בבית חולים. בתאריך 17.6.2009 או בסמוך למועד זה, החזיק המערער בסכין מתחת לכרית במיטתו והשמיע דברי איום כלפי המנוח, בכך שאמר כי יהרוג אותו וירצה מאסר עולם. ביום שישי ה-19.6.2009, שהו המערער, ויקטור והמנוח בביתם ושתו וודקה לשוכרה. בסמוך לשעה 17:00, נכנסו איגור וויקטור לחדרו של המערער, שם היה גם המנוח. המנוח ביקש מויקטור כי יכבדו בוודקה, אך הלה סרב וטען כי המשקה נועד ליום שלמחרת. בעקבות כך, פרצה מריבה בין המנוח לבין המערער וויקטור. באותו יום, בסמוך לשעה 20:00, תקף המנוח את ויקטור במסדרון הבית, והכה אותו, בין היתר, במכת אגרוף באוזנו, וכתוצאה מכך נגרמו לויקטור חבלות והוא שתת דם מאוזנו. בשלב זה, יצא איגור אל המסדרון על-מנת להרגיע את הרוחות, והמנוח הלך לחדרו והתיישב על כורסה שהיתה בחדר. בכתב האישום נטען, כי ויקטור הלך בעקבותיו של המנוח, התיישב על ברכיו ו"הכה בו בפניו כדי להעירו". ויקטור שאל את המנוח כיצד הוא אינו מתבייש להכותו, ובתגובה לדברים אלה, התנצל המנוח ואמר לויקטור שהוא "כאבא עבורו". למרות התנצלותו של המנוח, פרצה בין השעות 21:45 ל-23:00, מריבה נוספת בין המנוח לבין המערער וויקטור. כנטען בכתב האישום, במהלך קטטה שהתפתחה בין המערער לבין המנוח, דקר המנוח את המערער באמצעות סכין בידו. או אז, נטל המערער סכין ודקר את המנוח דקירות מרובות בחזהו ובבטנו, כמפורט להלן: א. 3 פצעי דקירה קטלניים בבית החזה, אשר פגעו בליבו ובריאתו הימנית של המנוח. ב. 12 פצעי דקירה נוספים בבית החזה והבטן שלא חדרו לחללי הצדר או הצפך. ג. כמו כן, נתגלה אצל המנוח פצע קרע בקרקפת ימין. המנוח יצא מהבית, ירד במדרגות והתמוטט לרגליהן. בכתב האישום נאמר כי המערער וויקטור ניגשו אל המנוח, אשר שכב על הארץ כשהוא שותת דם, וכאשר הבחין המערער כי ליבו של המנוח אינו פועם, הוא עלה לחדרו ושכב במיטתו. בסמוך לשעה 23:00 הגיע בעל הבית, בו התגוררו המערער, ויקטור והמנוח, הוא הבחין בגופת המנוח השרועה על הארץ, והזעיק את המשטרה ואת מד"א, כאשר מותו של המנוח נקבע במקום. יצויין, כי המערער וויקטור פונו לבית החולים, לשם קבלת טיפול רפואי בפצעיהם. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט המחוזי פירט, בפתח הכרעת דינו, את הממצאים הפיסיים בזירת האירוע, שאינם שנויים במחלוקת: א. השוטר יבגני חונדוש, אשר הגיע ראשון לבית, הבחין בויקטור כשהוא שוכב על הדשא, בגדיו מגואלים בדם והוא זוחל לכיוון המדרגות, כאשר בקרבת מקום נמצאת סכין, שהשוטר נטל אותה כמוצג. ב. המנוח שכב על גבו בתוך שלולית דם בשביל המוביל לבית. על המדרגות, בסמוך לגופת המנוח נמצאה סכין ואילו על הכורסה והרצפה בחדרו של המנוח נמצאו שתי סכינים שבורות שלהבן מושחז ומשונן. סמוך לגופת המנוח נמצא זוג נעליים מבד לבן, כשעל אחת מהן כתמי חומר החשוד כדם. ג. המערער נמצא כשהוא שוכב במיטתו על הבטן, לבוש בתחתונים בלבד, כשעל גופו סימני אלימות ודם, לרבות סימני דם בכפות הרגליים, וכן חתכים בידיים. ד. איגור לא היה בבית ואותר בהמשך, ליד קיוסק המרוחק מספר רחובות מהבית. 6. הממצאים הרפואיים בנוגע לכלל המעורבים, הם אלה: א. המערער נמצא דקור במספר דקירות בגפיים העליונות, אפו שבור ונמצאו סימני נפיחות עם המטומה בראשו. בדו"ח הרפואי צויין כי המערער נחבל, כנראה, בראשו ואיבד את הכרתו למספר דקות. לפי בדיקתו של פרופ' היס מהמכון לרפואה משפטית, הפצע באמה הימנית של המערער מתיישב עם המסקנה כי מדובר בפצע דקירה או קרע. ב. במנוח נתגלו 8 פצעי דקירה בבית החזה, כאשר שתי דקירות חדרו ללב ואחת לריאה. כמו כן, נמצאו 7 פצעי דקירה נוספים בבית החזה והבטן, שלא חדרו לחלל החזה והבטן. על-פי ממצאי הנתיחה שלאחר המוות, נגרם מותו של המנוח כתוצאה משלושה פצעי דקירה בבית החזה, כאשר כל הפצעים נגרמו על-ידי להב או להבים דומים. כמו כן, נמצאה בדמו של המנוח כמות גבוהה מאוד של אלכוהול, מבלי שיש לכך השפעה על סיבת המוות. בהתייחס לשלושת הסכינים שנתפסו בזירת האירוע, קבע פרופ' היס כי כל אחת מהן היתה יכולה לגרום לפצעים בגופו של מנוח. ג. ויקטור נמצא חבול באוזן ימין עם סימני דימום וכן נתגלו חבלות קלות בראשו ובפניו, אך לא נמצאו סימני דקירה או שברים בגופו. ד. על גופו של איגור לא נמצאו סימני אלימות או דם. 7. בדיקות מז"פ (מעבדת סימנים וחומרים ומעבדה ביולוגית), העלו את הממצאים הבאים: א. בסמוך לגופת המנוח, נמצאו טביעות כף רגל, ששלוש מהן זהות לכף רגלו של המערער, כאשר טביעה אחת נמצאה בסמוך לראש המנוח וטביעה שניה נמצאה בסמוך לרגליו. ב. על אחת מנעלי הבד שנמצאו בסמוך לגופת המנוח היו סימני דמו של המערער, ואין מחלוקת כי נעלי הבד שייכים לו. ג. על גדר עץ סמוך לגופת המנוח נתגלו התזות של חומר החשוד כדם, והבדיקה העלתה כי מדובר בדמו של המנוח. ד. בסמוך לרגלי המנוח נמצאו שתי טביעות נעליים, אשר זוהו כטביעת נעלו הימנית של ויקטור. ה. על הסכין, בעלת הידית השחורה, ועל שני ברגים שנמצאו על המדרגות הסמוכות לגופת המנוח, נמצאו כתמי דם של המערער. ו. על הלהבים של שתי הסכינים השבורות שהיו בחדרו של המערער, נמצאו כתמי דם שזוהו כדמו של המנוח. הלהבים היו מושחזים ומשוננים. ז. כתמי הדם על הכורסה בחדר המנוח זוהו כדמו של המנוח. ח. על משען היד ועל חלק מהמדרגות באיזור גרם המדרגות נתגלו מריחות של חומר חשוד כדם, והבדיקה העלתה כי מדובר בדמו של המערער. ט. על קיר המסדרון בבית נמצאו כתמים והתזות דם שזוהו כדמו של ויקטור. י. על חולצתו של ויקטור נמצא כתמי דם שזוהו כדמו של המנוח ושל ויקטור עצמו. יא. דגימת הנעל מסוליית נעל שמאל של ויקטור "נמצאה שייכת לשני פרטים לפחות, כשלא ניתן לשלול את המנוח [והמערער], אך ניתן לשלול את איגור וויקטור". 8. בהכרעת הדין צוין כי כל דיירי הבית, המערער, ויקטור ואיגור נחקרו באזהרה, כאשר בסיומה של החקירה שוחררו ויקטור ואיגור מהמעצר, מבלי שהוגש נגדם כתב אישום, והם הופיעו ברשימת עדי התביעה. בסופו של דבר, ויקטור לא העיד בבית המשפט מאחר שהוא לא אותר, וכדברי בית המשפט "לא נמצא קצה חוט להבאתו". לעומת זאת, הופיע איגור בבית המשפט ועדותו נמצאה אמינה, הגם שהוא לא היה עד להתרחשויות בחלק האחרון והקטלני של האירוע. בית המשפט ציין כי איגור הוא נרקומן חסר בית, אשר התיידד עם המערער ונהג ללון בחדרו. איגור העיד בבית המשפט במשך שעות ארוכות כאשר "עדותו היתה כנה, ישירה, בלשון ציורית ומפורטת, מבלי שניסה להטותה עבור ויקטור מחד ולהשחיר את [המערער], מאידך". איגור תיאר את השתלשלות העניינים ביום האירוע, 19.6.2009, החל מהשעה 16:00, כאשר כל הדיירים הגיעו לבית כשהם שיכורים לגמרי. בהמשך, הוא הלך ביחד עם ויקטור לקיוסק סמוך כדי לקנות וודקה, עבור יום המחרת. כשחזרו לבית, דרש המנוח לשתות מהוודקה בטרם עת, אך ויקטור סירב לכך ועל רקע זה התפתחה מריבה בין המנוח לבין ויקטור, כאשר איגור הפריד בין הניצים. בהמשך, התלקחו הרוחות פעם נוספת, והשלושה (המערער, ויקטור והמנוח) נפלו על הרצפה כשהם שיכורים, ובדרך הפילו מדפים וצלחות. גם הפעם, ניסה איגור להפריד ביניהם, תוך שהוא שולח את המנוח לחדרו ודורש מהמערער להישאר בחדרו. בשלב הבא, נכנס המנוח אל חדרו של המערער והחל להכותו, כאשר ברקע נשמעו קללות וגידופים, וויקטור ניסה למנוע מהמנוח להמשיך ולהכות את המערער. בשלב זה, קרא המנוח לויקטור כי יבוא עימו למסדרון על מנת לדבר, ואיגור יעץ למערער שלא ילך עם השניים, ושלא יתערב בסכסוך ביניהם. המערער נותר, אמנם, בחדרו אך החל "ללכלך" על המנוח, בכך שאמר כי "נמאס לו ממנו, הוא היה אוכל פה, שותה פה, ופתאום בא ונותן לי מכה". בהמשך, שמע איגור צעקות מכיוון המסדרון, ואו אז קפץ המערער ממיטתו וקרא לאיגור להגיע למקום. בהגיעו למסדרון, הבחין איגור בויקטור "עומד על ארבע ליד הקיר", כאשר המנוח מכה אותו בעוצמה באמצעות אגרופו באוזן ימין, ולדברי איגור היה למנוח "אגרוף כזה כמו פטיש". ויקטור דימם מאוזנו, ואיגור ביקש להובילו לחדר האמבטיה כדי לשטוף את פניו, וגם המערער ניסה לעזור בכך, אך ויקטור התנגד ואחז במשקוף הדלת. בשלב זה, הלך המנוח לחדרו והתיישב על כורסה שהיתה בחדר, ואז הגיע למקום ויקטור והתיישב על ברכיו, תוך שהוא אומר לו "תסתכל מה עשית לי" ונותן למנוח "כאפות כאלה". אותה עת ישב המערער על מעקה הכורסה, כאשר דלת חדרו של המנוח היתה סגורה למחצה ואיגור לא ראה אם היו חילופי מהלומות בין המערער למנוח, אך לפי תנועות הרגליים התרשם איגור כי האלימות בחדר נמשכת. לפתע פתאום, התרומם המנוח מכורסתו, התחיל לקלל ברוסית, תפס את ויקטור והשליך אותו על הרצפה ובעט בו. איגור ציין כי התרוממותו של המנוח מהכורסה היתה "כמו דוב שהשתחרר מהשרשרת". בשלב זה, החליט איגור לעזוב את המקום, באומרו לעצמו כי מדובר באלימות החוזרת על עצמה "כל שני וחמישי בשבוע". איגור עזב את הבית בסמוך לשעה 22:10, כאשר בלכתו הוא נטל מחדרו של המערער שתי סכינים אותן הטמין במקום מסתור, ואלה הוסגרו על-ידו לאחר האירוע. לדברי איגור, בשלב בו הוא עזב את הבית לא היה שימוש בסכינים ומלבד ויקטור, אשר דימם עקב הפגיעה באוזנו, הוא לא הבחין בסימני דם על גופו של מי המדיירים. אשר ליחסים בין השותפים, סיפר איגור כי המערער והמנוח התייחסו בכבוד לויקטור שהיה לדבריו "בן אדם תרבותי, אינטליגנט... הוא היה יודע הרבה דברים... הוא גם היה זקן. נתנו לו כבוד כמו אבא כזה". איגור הוסיף כי עד ליום האירוע, לא היו מריבות בין המנוח לויקטור. איגור הוסיף בעדותו, כי ימים ספורים לפני האירוע, הוא שכב במיטתו של המערער, ומצא במקום סכין. לשאלתו את המערער לפשר הדבר, אמר לו המערער כי אם המנוח "ידבר הרבה אני הורג אותו ויושב מאסר עולם עליו". בהכרעת הדין צויין, בהקשר זה, כי המערער הודה בחקירתו כי היו בחדרו מספר סכינים, שכן הוא חשש מהמנוח, אך משהוצגה בפניו גירסתו של איגור לגבי מציאת הסכין והתבטאותו בעקבות כך, הוא סירב להשיב. בבית המשפט טען המערער כי מדובר בהמצאה של איגור, והכחיש כי סירב להגיב לנושא זה, כשנשאל על כך בחקירתו. 9. בהכרעת הדין פורטו בהרחבה גרסאותיו של המערער במשטרה, תוך השוואה לעדותו בבית המשפט. המערער נחקר פעמים רבות, לאחר מעצרו, הוא תושאל, שוחח עם שני מדובבים ובוצעו עמו מספר תרגילי חקירה. בית משפט קמא ציין, כי עד ליום 30.6.2009, כעשרה ימים לאחר האירוע, טען המערער כי היה שתוי, כמו גם המנוח וויקטור, ולפיכך הוא אינו יודע מה אירע, וכיצד מצא המנוח את מותו, וכיצד הוא עצמו נפצע. בתקופה זו, מסר המערער, בהזדמנויות שונות, כי כל שזכור לו הוא כי המנוח התנפל על ויקטור, איגור ניסה להפריד ביניהם ללא הצלחה, ועקב כך עזב איגור את הבית, על-מנת להזעיק את המשטרה. המערער סיפר למדובב על היחסים העכורים בינו לבין המנוח, שהוא לדבריו חזק, גדול ורחב, ועל כי המנוח נהג להכותו ואף חבט בראשו באמצעות מחבת. כמו כן, טען המערער כי המנוח עשה את צרכיו בחדרו. בשל כך, הוא כעס מאוד על המנוח וחשב לעזוב את הבית, כיוון שהחיים עימו הפכו לבלתי נסבלים. לדברי המערער, שני אנשים היו יכולים לרצוח את המנוח, הוא עצמו וויקטור, שאף הוא כעס על המנוח וטען כי הוא גונב ממנו כספים. המערער העלה השערות סותרות ביחס לויקטור, כאשר פעם אחת טען כי אינו מאמין שהלה דקר את המנוח ובפעם אחרת טען כי דווקא ויקטור עומד מאחורי המעשה. המערער התלונן בפני המדובב כי ויקטור "המניאק" מפיל עליו את התיק, אך בה בשעה, טען כי ויקטור הוא כמו אביו השני, והוא לא מאמין כי הוא זה שדקר את המנוח, ואף הציע להפגיש ביניהם כדי להיזכר במה שקרה. טענת אי הזכירה, תוך העלאת השערות שונות, נמשכה עד ליום 30.6.2009, כאשר ביום זה הובאו המערער וויקטור לביתם, הם הושארו במקום לבדם, והשיחה ביניהם הוקלטה. במהלך השיחה נשמעו לחישות שונות, אך המערער נשמע בבירור כשהוא אומר לויקטור שהוא אינו יודע איך הסכין הגיעה לידיו, והוסיף כי ויקטור אינו יודע דבר, וכי הוא ייקח הכל על עצמו "כשויקטור לא קשור". בהמשך, תיאר המערער, כשהוא נמצא בחדרו, כיצד המנוח התנפל עליו ופגע בידו. לדבריו, הוא ניסה לברוח דרך דלת הדירה אך לא הצליח, ולפיכך הוא הלך למטבח, נטל סכין ודקר את המנוח בחזה. המערער הוסיף, לגבי מספר הדקירות "כנראה פעם אחת, לא זוכר שם אם פעמיים, כנראה פעם אחת אני דקרתי בו". לדברי המערער, ויקטור עצמו זחל לחדרו, ואילו הוא (המערער) ברח מהדירה, נפל בצד שמאל על הדשא, ואיבד את ההכרה או נרדם. בעקבות התוודותו זו של המערער, נערך עימו, בהסכמתו, שחזור שצולם באמצעות הטלפון הנייד של החוקר. בשחזור זה, הסביר המערער היכן וכיצד התרחש כל שלב של האירוע. הוא הצביע על המקום בו הכה המנוח את ויקטור באוזנו במסדרון, כאשר לאחר מכן, לגרסתו, הוא קפץ על המנוח ובתגובה, תקף אותו המנוח באמצעות סכין. המערער רץ אל המטבח, נטל סכין ודקר את המנוח ליד הלב. לדבריו, הוא דקר את המנוח פעם אחת בלבד, וברח כשהוא יחף, למטה. משהושארו ויקטור והמערער, פעם נוספת, לבדם, חזר המערער על אותם דברים ואמר לויקטור "אני לוקח על עצמי... אני לוקח את הכל עליי". כמו כן, אמר לויקטור "אתה זחלת הביתה ואת ההמשך אתה לא יודע שום דבר. אתה היית בבית, ואני והוא המשכנו". לאחר זמן מה, הגיע למקום איש מז"פ, ונערך עם המערער שחזור נוסף. בשחזור זה, חזר המערער על גרסתו האחרונה, הדגים כיצד דקר את המנוח, וציין כי דקר אותו פעם אחת בלבד, אך אינו יודע היכן הסכין. לדברי המערער, המנוח ביקש, ככל הנראה, להגיע לביתו של השכן, כדי להזמין אמבולנס אך הוא נפל בדרך. המערער הוסיף, כי החל להיזכר בדברים לאחר שהסתובב בדירה. לאחר השחזורים שנערכו בדירה, הוחזר המערער אל תחנת המשטרה, נפגש עם עורך דין, ולאחר מכן נגבתה ממנו אמרה מפורטת (ת/11), שבה חזר על עיקרי הגרסה שמסר בדירה. המערער חזר וטען כי דקר את המנוח פעם אחת בלבד. והוסיף, כי לאחר שהמנוח נשכב על הרצפה, הוא התקרב אליו ובדק אותו, ומאחר שלא היה למנוח דופק, הוא הבין כי המנוח מת. לטענת המערער, אם לא היה דוקר את המנוח, הלה היה דוקר אותו בסכין שהיתה בידו. לשאלה, כיצד הוא מסביר כי על גופו של המנוח נתגלו דקירות סכין מרובות, השיב המערער כי כנראה הוא דקר אותו יותר מפעם אחת "כנראה פעמיים שלוש". לדברי המערער, אירוע הדקירה התרחש בקומה העליונה בלבד, אך המערער לא ידע להסביר כיצד נמצאו כתמי דם של המנוח על מיטתו. 10. ביום 6.7.2009, חזר בו המערער מהודאתו, וטען כי כלל לא החזיק סכין בידו, הוא לא היה בזירת האירוע, ולא הרים יד על המנוח (ת/12). המערער הוסיף כי את הסבריו לעניין זה ייתן בבית המשפט. בעימות עם ויקטור, שנערך ביום 8.7.2009, חזר המערער על דבריו וטען כי לא ראה כל סכין, הוא לא דקר את המנוח, והוסיף כי גם לא ראה את ויקטור דוקר את המנוח. הוא אינו זוכר מי דקר אותו עצמו ביד, ולטענתו, בעקבות לחץ שהופעל עליו הוא ייחס זאת למנוח. המערער הוסיף וטען כי החליט לומר הפעם את האמת, לאחר שהתייעץ עם אנשים מסויימים בתא המעצר, אשר "הציעו לו לשנות את עדותו ולמסור את האמת ולא גרסה שהינה המצאה". 11. בתשובתו של המערער לנטען בכתב האישום, נמסר על-ידי בא כוחו, כי המערער הותקף במהלך האירוע על-ידי המנוח, כמו גם בהזדמנויות קודמות, ועל כן הוא נאלץ לדקור את המנוח דקירה אחת בלבד, על-מנת להגן על עצמו. לטענת המערער בתשובתו, אחד מהשניים ששהו בדירה, איגור או ויקטור, הוא שביצע במנוח את יתר הדקירות. לדבריו, הוא הודה בדקירות נוספות, לאחר ששוכנע לעשות כן על-ידי המדובב והחוקרים, והוא עומד על כך שהיתה מצידו דקירה אחת בלבד. בבית המשפט מסר המערער גרסה שונה בתכלית, וחזר, למעשה, לטענת אי הזכירה. לדברי המערער, הוא הבחין במנוח מכה את ויקטור שתי מכות, ועל כן ירד לבית השכן יורי, כדי להזמין משטרה, אך השכן לא היה בבית. לטענתו, כששב מבית השכן, היה שקט בבית והוא הלך לישון במיטתו, וכאשר התעורר מצא את עצמו בבית החולים כשהוא נתון באזיקים. המערער הוסיף וטען כי לא היה באפשרותו להכות את המנוח, שהינו גדול וחזק. הוא אינו זוכר כיצד הוא עצמו נפצע ואינו יודע מה עשה ויקטור. המערער אישר כי אמר לויקטור כי הוא ייקח את התיק על עצמו ויודה במעשה. לגבי השחזורים בדירה, טען המערער כי השוטרים הם שמסרו לו את הפרטים הדרושים, והוא חזר עליהם במהלך השחזור. לטענתו, כאשר ויקטור הבין שהוא מודה "הוא (ויקטור) הפיל את התיק עליו", וגם איגור לחץ עליו להודות. גם במהלך החקירה הנגדית, עמד המערער על גרסתו, לפיה הוא לא דקר את המנוח, לא החזיק סכין והמנוח גם לא דקר אותו. 12. בבית המשפט המחוזי טענה המאשימה, כי על יסוד הראיות הנסיבתיות, ניתן לקבוע כי המערער אחראי לכל הדקירות בגופו של המנוח, לאחר שהמנוח עצמו דקר את המערער באמצעות סכין. עוד נטען, כי למערער היה מניע לרצוח את המנוח, עקב תסכולו והשפלתו על-ידי המנוח, ולשם כך הוא הצטייד בסכינים. מספר הדקירות, מיקומן ועוצמתן מעידים, לשיטת המאשימה, על כוונתו של המערער לגרום למותו של המנוח, ועוד נטען כי אין בסיס לטענת ההגנה העצמית, שהועלתה על-ידי בא כוחו של המערער. לחלופין, נטען על-ידי המאשימה כי גם אם מדובר במספר דקירות מועט או אף בדקירה אחת, עדיין ישנן די ראיות להוכחת העבירה של רצח בכוונה תחילה. 13. מנגד, טענה ההגנה מספר טענות, שלדעת בית המשפט המחוזי הן "אינן מתיישבות בהכרח זו עם זו". הטענה הראשונה היתה כי יש לייחס את כל הדקירות בגופו של המנוח לויקטור, אשר ניסה להגיע בזחילה לסכין שהיתה קרובה יותר למנוח, ולמצער הדבר מעורר ספק בדבר אשמתו של המערער. טענה אחרת, עניינה במספר הדקירות המיוחסות למערער, שגם אם הוא נטל על עצמו, בשלב כלשהו, את כל הדקירות, הרי שאין לייחס לו יותר מדקירה אחת, או לכל היותר שתיים-שלוש דקירות. טענה נוספת שהיתה בפי ההגנה, הינה טענת ההגנה העצמית, במידה שייקבע כי המערער דקר את המנוח. בהתאם לטענה זו, פעל המערער על-מנת להגן על עצמו מפני המנוח, שהוא אדם "מסוכן, חזק ואכזרי וכבר תקף אותו בעבר". עוד נטען, כי עקב שכרותו של המערער הוא לא היה מודע למעשיו ולהבין את שעשה, ולפיכך, לא הוכחה הכוונה המיוחדת הנדרשת בעבירת הרצח, ולכל היותר מדובר במחשבה פלילית של אדישות לתוצאה. 14. בית המשפט המחוזי החליט לקבוע את הממצאים העובדתיים על יסוד עדותו המהימנה של איגור, אשר עזב את הבית לאחר השעה 22:00, כאשר עד לשלב זה לא נעשה שימוש בסכינים והנפגע היחיד היה ויקטור, אשר הוכה באוזנו על-ידי המנוח. כמו כן, אימץ בית המשפט המחוזי את "גרעין" הודאתו של המערער, לפיה הוא דקר את המנוח "דקירה אחת ולכל היותר 3-2 דקירות... בליבו". לגישת בית המשפט, קיים ספק סביר באשר למעורבותו של המערער בדקירות הנוספות בגופו של המנוח וזאת בין היתר, בשל אי העדתו של ויקטור "והממצאים המחשידים את ויקטור". כמו כן, מצא בית המשפט המחוזי חללים שונים בגרסת התביעה ואי התאמות בין הפרטים שמסר המערער לבין הממצאים בזירת האירוע. בהתייחס להערכת מהימנותו של המערער, קבע בית המשפט כי "מדובר באדם מניפולטיבי, המשנה את גרסתו ומתאימה לצרכיו ולהערכת מצבו באותה עת, על-פי הכלים שברשותו ויכולתו" עוד ציין בית המשפט, כי לאור התרשמותו מהמערער, ובשים לב לתמיהות בעדותו ולעובדה כי גרסתו המשתנה, אינה מתיישבת עם הראיות "לא ניתן ליתן אמון בעדותו בבית המשפט". למרות דחיית גרסתו של המערער בבית המשפט, סבר בית המשפט המחוזי כי "גרעין גרסת ההודאה שלו הינו בעל משקל רב, אמין ומתיישב עם השכל הישר ושאר הראיות". בית המשפט הוסיף וקבע כי מתוך הודאתו של המערער יש לאמץ את החלקים אשר מוצאים תימוכין בראיות אחרות, כדוגמת עדותו של איגור או הממצאים האובייקטיבים שנתגלו בזירת האירוע. 15. על יסוד האמור, קבע בית המשפט המחוזי את הממצאים העובדתיים הבאים: "[המערער] דקר את המנוח דקירה אחת או לכל היותר 3-2 דקירות בבית החזה, בליבו, וזאת לאחר שהמנוח תקף ופצע את ויקטור ואיגור עזב את הדירה. לאחר מכן ירד [המערער] לחצר והמנוח הלך בעקבותיו עד שהתמוטט ומת". (עמ' 149 להכרעת הדין). בית המשפט המחוזי קבע כי קיים קשר סיבתי בין מעשיו של המערער לבין מותו של המנוח, בשים לב לעובדה כי מיד לאחר הדקירה, הלך המנוח לחצר ושם מצא את מותו, כפי שעולה מהבדיקה שערך המערער עצמו למנוח. זאת, גם בהצטרף לחוות דעתו של פרופ' היס באשר לסיבת המוות. עוד ציין בית משפט קמא, כי גם אם נדקר המנוח, דקירות נוספות על-ידי אדם אחר, עדיין יש לראות את המערער כאחראי למותו, בהתאם לסעיף 309(5) לחוק העונשין. 16. בהמשך, דן בית המשפט המחוזי בטענת ההגנה העצמית שהעלה המערער ודחה אותה. לעניין זה, ציין בית המשפט כי טענה זו הועלתה רק בשלב הסיכומים, כאשר גרסת המערער בבית המשפט היתה כי הוא לא החזיק בסכין ולא דקר את המנוח, וממילא לא היה צריך להתגונן מפניו. המערער חזר וטען בעדותו, כי כלל לא הותקף על-ידי המנוח, והוא עצמו לא ניסה לתקוף אותו. עם זאת, החליט בית המשפט לבחון את הטענה לגופה וזאת בבחינת "מעבר לדרוש". בית המשפט המחוזי ציין כי המערער הוא שהכניס את עצמו לזירת ההתגוששות, לאחר שהמנוח תקף את ויקטור. התנהגותו זו של המערער הביאה לתגובתו של המנוח ולשימוש בסכין. בהקשר זה, ציין בית המשפט המחוזי, כי לוּ ביקש המערער להגן על ויקטור, כי אז היה באפשרותו להזעיק עזרה או לבקש מאיגור לעשות כן. איגור עצמו, בהכירו את אופיו של המנוח ואת מימדי גופו, החליט לעזוב את זירת האירוע ושלא ללבות את היצרים, כאשר באותה עת לא היה שימוש בסכין, וכך היה צריך לנהוג גם המערער. בהתנהגותו של המערער, אשר התנפל על המנוח, היה כדי להסלים את המצב "כשפציעתו של ויקטור היתה מעשה עשוי". עוד ציין בית המשפט המחוזי כי מעשהו של המערער היה בלתי פרופורציונלי, כאשר המנוח דקר אותו בזרועו ואילו הוא דקר אותו "דקירה עמוקה וחזקה בלבו", דקירה אשר גרמה למותו של המנוח. דברים אלה מתחדדים עוד יותר, אם יתקבלו דבריו של המערער עצמו, לפיהם מדובר ב-3-2 דקירות ולא בדקירה בודדת. לפיכך, וגם בהתעלם מהעובדה כי המערער לא טען כלל להגנה עצמית בעדותו בבית המשפט, קבע בית המשפט המחוזי כי לא התקיימו תנאי ההגנה, אף לפי גרסתו של המערער עצמו. 17. בית המשפט המחוזי דחה גם את הטענה בדבר תחולתה של הגנת השכרות. בית המשפט יצא מתוך הנחה כי המערער שתה כמות נכבדה של אלכוהול, אך זאת הוא עשה מרצונו והוא הכניס את עצמו במודעות מלאה למצב של שכרות. בנוסף, לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 34ט(ד) לחוק העונשין, שכן המערער לא היה חסר יכולת של ממש להבין את שעשה או את הפסול שבמעשיו, ואף יכול היה להימנע מעשיית המעשה. גם לגבי האפשרות כי מדובר בשכרות חלקית, העשויה להשפיע על מודעותו של המערער לקיומו של רכיב מבין רכיבי העבירה, קבע בית המשפט המחוזי כי המערער "לא איבד את כושר התובנה שלו והבין את מעשיו ואת הסיטואציה בה נכח". לפיכך, כך נקבע בהכרעת הדין, גם אם היה המערער שתוי ולא היה במלוא חושיו המחודדים, התנהגותו מלמדת כי הוא "לא איבד את תובנתו, אף לא ברמה של שכרות חלקית". 18. בהמשך לאמור לעיל, נפנה בית המשפט המחוזי לבחון את השאלה האם הוכח יסוד הכוונה תחילה, הנדרש בעבירת הרצח. לעניין זה, קבע בית המשפט המחוזי כי "לא יכולה להיות מחלוקת, [שהמערער] היה מודע לגרימת התוצאה הקטלנית, מכוח חזקת המודעות, שכן מדובר בדקירה בסכין באיבר חיוני במיוחד, בבית החזה באזור הלב". זאת, בעיקר לנוכח הדגמתו של המערער בשחזור, ממנה עולה כי מדובר "בדקירה חזקה כשזמן קצר לאחריה מצא המנוח את מותו". עם זאת, סבר בית המשפט המחוזי כי קיים ספק לגבי יסוד הכוונה תחילה, מאחר שחסרים נתונים לגבי "השניות הקריטיות שקדמו לדקירה, עובר ובתכוף לנעיצת הסכין במנוח", ובהינתן העובדה כי למערער לא יוחסו הדקירות הנוספות. משהוכח היסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה, מודעות לתוצאות הדקירה באמצעות נעיצת סכין בחזה, היינו: מודעות לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, תוך גילוי יחס של אדישות בנוגע להתרחשותה של התוצאה, החליט בית המשפט להרשיע את המערער בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, ולזכותו מחמת הספק מעבירת הרצח. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 19. בבואו לגזור את דינו של המערער, שקל בית המשפט המחוזי לחומרה את העובדה כי המערער קיפד חייו של אדם תוך שימוש בסכין, לאחר שהוא הכניס את עצמו, שלא לצורך, לויכוח שאינו נוגע אליו. בניגוד לטענת ההגנה, אין מדובר בנסיבות הנושקות להגנה עצמית, שכן התערבותו של המערער בעימות שהתפתח בין המנוח לבין ויקטור "הלהיטה את היצרים עד שהגיעו לשיא שהתבטא בדקירת המנוח וגרימת מותו". בנוסף, ציין בית המשפט המחוזי את הרשעתו הקודמת של המערער בעבירות אלימות, כאשר את עבירת ההריגה הוא ביצע שעה שעונש מאסר על-תנאי בן 8 חודשים תלוי ועומד נגדו. לצד הקולא, התחשב בית המשפט המחוזי בעובדת זיכויו של המערער מעבירת הרצח שיוחסה לו; בעובדה שרק הוא נתן את הדין כאשר קיימים ממצאים מחשידים גם כלפי ויקטור; ובעובדה כי אין מדובר במעשה מתוכנן אלא שמדובר במעשה שנעשה בלהט הרגע. לאור נסיבות אלה, סבר בית המשפט המחוזי כי אין למקם את העבירה שבה הורשע המערער "ברף החמור של עבירת ההריגה". לאחר שנבחנו השיקולים לקולא ולחומרה, החליט בית המשפט המחוזי לגזור על המערער 9 שנות מאסר לריצוי בפועל, והפעיל במצטבר עונש של 8 חודשי מאסר על תנאי, כך שעל המערער לרצות עונש מאסר בפועל של 9 שנים ו-8 חודשים, החל מיום מעצרו של המערער, 19.6.2009. כמו כן, נגזרו על המערער עונשי מאסר על-תנאי. הערעור על הכרעת הדין 20. הערעור על הכרעת הדין מתבסס על קביעותיו העובדתיות ועל ממצאיו של בית משפט קמא, מהם מסיק המערער כי מתקיים בו הסייג של הגנה עצמית, לפי סעיף 34י' לחוק העונשין. לעניין זה, עמד המערער על יחסי הכוחות בין המנוח לבינו. לטענת המערער, המנוח היה איש גדל מידות, כבן 40, שמשקלו 97 ק"ג ואילו המערער קטן מידות, כבן 49, ומשקלו עומד על 51 ק"ג בלבד. המערער הוסיף וטען, כי על-פי קביעותיו של בית משפט קמא הוא ניסה להגן על ויקטור, ואו אז הוא נדקר על-ידי המנוח בזרועותיו באמצעות סכין. לטענתו של המערער, הוא ניסה לסגת מזירת האירוע ולעזוב את הדירה, אך הוא נכשל בניסיונו לפתוח את הדלת. בצר לו, הוא נאלץ לשוב לכיוונו של המנוח, ולאחר שנטל סכין מהמטבח הוא דקר, פעם אחת, את המנוח בבית החזה. בהודעת הערעור נטען כי אין לדעת אם מדובר בדקירה קטלנית, אך במהלך הדיון בערעור, אישר בא כוחו של המערער, עו"ד איתי בן-נון, כי אכן מדובר בדקירה קטלנית (פרוטוקול הדיון בערעור, עמ' 2 ש' 22-20). עוד נטען, כי רק הודות לדקירתו של המנוח, הצליחו ויקטור והמערער עצמו להימלט מהמקום, כאשר המנוח, למרות היותו דקור, ירד בעקבות המערער בגרם המדרגות. לגישתו של המערער, לא היתה בידיו כל ברירה אחרת, על-מנת להגן על עצמו, לאחר שדרך המילוט שלו נחסמה, והוא עצמו כבר נדקר בזרועותיו על-ידי המנוח. טענה נוספת שהיתה בפי המערער נוגעת לויקטור, כאשר לטענתו כל יתר הדקירות בוצעו על-ידו, והוא היה צריך לתת את הדין בגין ביצוע עבירה של רצח. לפיכך, סבור המערער כי יש לזכותו מאשמת ההריגה שבה הורשע. הערעור על גזר הדין 21. הערעור על מידת עונשו של המערער, מבוסס על הטענה כי, גם אם לא תתקבל עמדתו לעניין תחולתו של סייג ההגנה העצמית, הרי שמדובר "בנסיבות שהן על גבול ההגנה העצמית". המערער טוען כי בנסיבות העניין, לאחר שויקטור והוא עצמו הותקפו על-ידי המנוח, שהוא, כאמור, גדל גוף ו"תוקפן ומאיים", הוא נאלץ להגיב כפי שהיה מגיב כל אדם סביר במקומו. עוד נטען, כי יש להתחשב, לעניין העונש, באווירת הלחץ והמצוקה בה היה נתון המערער. המערער הפנה לקביעתו של בית משפט קמא כי אין מדובר בעבירת הריגה המצוייה במדרג הגבוה של עבירות אלה, ולשיטתו של המערער, הדבר לא בא לידי ביטוי בגזירת עונשו. אשר לנסיבותיו האישיות של המערער, נטען כי מדובר באדם פשוט, קשה יום, מכור לטיפה המרה, החי באומללות ללא משפחה, ביחד עם אומללים נוספים כמותו. כל רצונו של המערער היה להמשיך ולחיות את חייו אלה ללא מפריע "עד אשר התרגש עליו המנוח ושיבש את כל התנהלות חייו". לאור האמור, התבקשנו להקל באורח משמעותי בעונשו של המערער, ולהסתפק בתקופת מעצרו, כעונש כליאה ממשי. תגובת המשיבה 22. בעיקרי הטיעון שהוגשו על-ידי המשיבה, נטען כי על-פי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אירוע המסדרון שבו צפה איגור, שבמהלכו חבט המנוח באוזנו של ויקטור, התרחש בשעה 22:00 לערך, ולאחריו שבו והתלהטו הרוחות, כשאז החליט איגור לעזוב את המקום. אירוע הדקירה התרחש רק בהמשך, כאשר המערער דקר את המנוח דקירה אחת או 3-2 דקירות בחזהו, ולאחר זאת ירד המערער לחצר כאשר המנוח בעקבותיו, וזמן קצר לאחר מכן נפח המנוח את נשמתו. יצויין, בהקשר זה, כי בא כוח המשיבה, עו"ד אוהד גורדון, הסכים, במהלך טיעונו בערעור, כי יש להניח לטובת המערער כי יש לייחס לו דקירה אחת בלבד, ולא את יתר הדקירות הקטלניות (פרוטוקול הדיון בערעור, עמ' 4, ש' 35-33). אין חולק, כי המנוח נדקר בשלוש דקירות באזור הלב, כשמדובר בדקירות עמוקות וקטלניות, ואחת מהן מיוחסת, כאמור, למערער. לטענתו של עו"ד גורדון, יש לראות את המערער כמבצע בצוותא, לגבי יתר הדקירות הקטלניות. אשר לטענת ההתגוננות שהעלה המערער, נטען על-ידי המשיבה כי אין לטענה זו כל בסיס עובדתי. בית המשפט דחה את התרחיש שהוצג על-ידי ההגנה, בין שלל התרחישים האחרים, לפיו במהלך אירוע המסדרון נחלץ המערער להגנתו של ויקטור, קפץ על המנוח, אשר בתגובה תקף אותו ופגע בזרועו. המערער ניסה לברוח מהדירה ללא הצלחה ואז נאלץ לדקור את המנוח בחזהו. לטענת המשיבה, אין כל שחר לתרחיש זה, שכן בית משפט קמא קבע מפורשות כי "באשר לנסיבות המדוייקות שקדמו לדקירת המנוח ע"י [המערער] התיאור שנתן [המערער] אינו מתיישב עם הממצאים הכוללים הימצאות 2 סכינים שבורות וכתמי דם רבים בחדרו של המנוח, כמו גם הימצאותו של [המערער] במיטתו והימצאות ויקטור בחצר". כפועל יוצא מדברים אלה, כך נטען על-ידי המשיבה, נדחה על-ידי בית המשפט תרחיש ההתגוננות, שכן אירוע הדקירה לא התרחש בסמיכות זמנים להחלצותו של המערער להגנתו של ויקטור. עוד נטען, כי גם אם היה מתקבל תרחיש ההתגוננות, הרי שבהתאם לקביעתו של בית משפט קמא, לא התקיימו התנאים לתחולתו של הסייג, כגון: מיידיות הסכנה, אי כניסה רצונית לזירת ההתגוששות, וכד'. 23. המשיבה ערה לכך כי חלקים נרחבים מההתרחשויות בדירה לא פוענחו ולא הוצגו בפני בית המשפט. לטענת המשיבה, האחריות לעניין זה רובצת לפתחו של המערער, אשר מסר שלל גרסאות שקריות, ולא ניסה לגלות מה בדיוק התרחש, בין אירוע המסדרון לבין השימוש בסכין שנעשה על-ידו. לגישת המשיבה, פערים עובדתיים במסגרת התשתית הראייתית אינם בגדר אירוע נדיר ויש לבחון את השאלה האם הראיות הקיימות מביאות לידי הרשעתו של המערער, מעבר לספק סביר. המשיבה סבורה כי נחשפו בפני בית משפט קמא החלקים המרכזיים מן ההתרחשות, מהם ניתן לקבוע כי המערער דקר את המנוח דקירה קטלנית, המערער יצא מהדירה כאשר המנוח בעקבותיו, ומיד לאחר מכן המנוח התמוטט ומת. בין לבין, היו התרחשויות נוספות, כפי שעולה מסימני המאבק על גופו של המערער (חתכים בידו הימנית, שבר באפו וחבלות ושריטות בראשו), וכן סכינים וכתמי דם של המנוח בחדרו. בהתייחס לטענת ההפליה כלפי המערער לעומת ויקטור, נטען על-ידי המשיבה כי למרות החשד בדבר מעורבותו של ויקטור, לא הונחה תשתית ראייתית המבססת אישום כלשהו נגדו. המשיבה הזכירה, בהקשר זה, כי המערער בחר, לאורך כל הדרך, לגונן על ויקטור ולא טען כי פעל בצוותא חדא עימו. בנסיבות אלה, יש מידה רבה של ציניות בניסיונו של המערער להיסמך על אי העמדתו לדין של ויקטור, כך לטענת המשיבה. לאור האמור, סבורה המשיבה כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. 24. אשר לעונש, נטען על-ידי המשיבה כי המערער המית את שותפו לדירה תוך גילוי אדישות למצבו, כאשר אף לא ניסה להזעיק עזרה, לאחר התמוטטותו של המנוח. הטענות שהעלה בא כוח המערער בדבר רצונו של המערער להגן על עצמו נדחו על-ידי בית משפט קמא, וכל שנותר הוא "התנהגות מודעת ואדישה של המערער, אשר דקר את קורבנו למוות והותירו מתבוסס בדמו על רצפת החדר". עוד נטען, כי המערער הכניס את עצמו, מספר פעמים ביום האירוע, לויכוחים ועימותים שאינם נוגעים לו, דבר המלמד על חומרת התנהגותו. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי בית המשפט המחוזי התחשב, בבואו לגזור את דינו של המערער, בכלל הנסיבות לקולא ולחומרה, ואין בעונש שהושת עליו משום סטייה מרמת הענישה הראויה, בנסיבות אלה. לפיכך, התבקשנו לדחות גם את הערעור על גזר הדין. דיון והכרעה 25. בפתח הדברים, ראוי להבהיר כי שני הצדדים אינם משיגים על קביעותיו וממצאיו של בית משפט קמא באשר להתרחשויות ביום האירוע, ומוסכם כי הדיון בערעור יתבסס על התשתית העובדתית שנקבעה, על-יסוד חומר הראיות שעמד בפני הערכאה הדיונית. טרם שנדרש לערעור גופו, נזכיר כי קיימים חללים או חורים שחורים בעלילה, כפי שהובהר בהכרעת דינו של בית משפט קמא (בעמ' 152-151), והשאלה היא עד כמה ניתן לגבש את החלקים המהותיים של התמונה, על-מנת לראות את התמונה הכוללת. יפים, לעניין זה, דברי השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בע"פ 4354/08 מדינת ישראל נ' רבינוביץ (לא פורסם, 22.4.2010): "בהכרעת הדין אין חובה לספק הסבר לכל מה שהיה או לא היה ואין חובה לפתור את כל 'החידות' העולות. מלאכת הרכבת התמונה הכוללת המצטיירת מן הראיות, איננה מחייבת שכל אבני תמונת ההרכבה 'יימצאו' ויונחו במקומן. די בכך שהמעיין בתמונה המורכבת מאבני תמונת ההרכבה הקיימות, אף שאינן מלאות, יוכל לקבוע בוודאות: אני רואה בית, אני רואה עץ, אני רואה שמיים. די בכך שבית המשפט הקובע את העובדות, אף שלא כל רכיביה של תמונת ההרכבה מצויים לנגד עיניו, יהיה מסוגל להרכיב את חלקיה המהותיים של התמונה, אף שלא את התמונה המלאה לפרטי פרטיה" (שם, בפסקה 50, וראו גם: ע"פ 1577/10 שאמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.9.2012); ע"פ 8698/08 אבו מוסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.7.2012); ע"פ 5450/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.4.2010); ע"פ 10100/07 מדינת ישראל נ' שחאדה (לא פורסם, 24.3.2010)). השאלה העומדת לפתחנו היא, האם ניתן להגיע למסקנה אליה הגיע השופט א' לוי בע"פ 6864/03 רוקנשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.4.2004), לפיה "אף שאין בידינו דרך להשלים את 'פאזל' האירועים עד תומו, התמונה העולה מ'פאזל' לא – מושלם זה, ברורה לחלוטין". 26. נפנה, אפוא, להצגת התשתית העובדתית הידועה לנו, ולאחר מכן נבחן את השאלה, האם התמונה הראייתית הבלתי שלמה מאפשרת "להרכיב את החלקים המהותיים של התמונה". לפי קביעותיו של בית משפט קמא, התרחשו מספר אירועים ביום ה- 19.6.2009. קטטה ראשונה התפתחה לאחר חזרתם של איגור וויקטור לדירה, כשברשותם בקבוק וודקה שנועד לצריכה ביום שלמחרת. המנוח וויקטור התקוטטו ביניהם, כאשר איגור הפריד בין הניצים. לאחר מכן, התפתחה קטטה נוספת, כאשר המנוח נכנס לחדרו של המערער והכה אותו, ואילו ויקטור מנע מהמנוח להמשיך ולהכות את המערער. השלב הבא הוא "אירוע המסדרון", כאשר המנוח קרא לויקטור לצאת עימו למסדרון. לאחר שאיגור הוזעק למקום על-ידי המערער, הוא הבחין במנוח, כשהוא חובט בעוצמה באוזנו הימנית של ויקטור. לאחר תקרית זאת, ביקש איגור לשטוף את פניו של ויקטור במקלחת, והלה סרב לכך. בהמשך, נכנס ויקטור לחדרו של המנוח, אשר ישב על הכורסה, התיישב על ברכיו כשהוא נותן לו מכות קלות ("כאפות"), ושואל מדוע המנוח הכה אותו במסדרון. המערער התערב בעימות זה, שעה שהתיישב על משענת הכורסה של המנוח ("המעקה" בלשונו של איגור) ותפס את המנוח לבל ישתחרר. בשלב זה, התרומם המנוח מכורסתו, החל לקלל ברוסית, השליך את ויקטור על הרצפה ובעט בו. לדברי איגור, הוא החליט לעזוב את המקום, לאחר שהגיע למסקנה כי מדובר באלימות בלתי נפסקת, ובלשונו "המכות האלה... כל שני וחמישי בשבוע". לדברי איגור, השעה היתה 22:10 לערך, והדברים נתמכים על-ידי בעל קיוסק, לעברו שם איגור את פעמיו, כשלדבריו, בחקירתו במשטרה, הגיע איגור לקיוסק בסמוך לשעה 22:30, וסיפר כי "עומדים לריב שם מכות, אני לקחתי את הרגליים וברחתי". 27. אין חולק כי גופתו של המנוח נתגלתה בחצר בסמוך לשעה 23:00, ועל חלק מההתרחשויות, מעת עזיבתו של איגור את הבית ועד למציאת הגופה, למדים אנו מדבריו של המערער, הכלולים "בגרעין הודאתו", ומהממצאים הפורנזיים בזירת האירוע. מן הראוי לציין, כי בית משפט קמא קבע כממצא כי במועד יציאתו של איגור את הבית, בסמוך לשעה 22:10, לא היו סכינים בזירת האירוע והאדם היחיד שנחבל ודימם, היה ויקטור. בשלב זה, נמצאו כל הדיירים בחדרו של המנוח, בשעה שזה קם מכורסתו והשליך את ויקטור לארץ ואף בעט בו. לאחר אירוע זה, שבעקבותיו עזב איגור את הבית, נקבע על-ידי בית משפט קמא, כי המערער דקר את המנוח "דקירה אחת או לכל היותר 3-2 דקירות בבית החזה, בליבו... לאחר מכן ירד [המערער] לחצר והמנוח הלך בעקבותיו עד שהתמוטט ומת". מן הראוי להדגיש, כי ממצא חיובי זה טומן בחובו גם ממצא שלילי, היינו כי אין קשר (במובן של בו זמניות) בין התרחשות הדקירה לבין "אירוע המסדרון", בו צפה איגור, שכן בית המשפט המחוזי קבע, מפורשות, כי עד לכתו של איגור מהבית לא היו סכינים בזירת האירוע, ואין ספק כי איגור לא היה עד לדקירתו של המנוח על-ידי המערער, כמו גם, לנסיבות שהביאו לחבלות בזרועו ובראשו של המערער. אירוע הדקירה התרחש בין השעות 23:00-22:10, כשאז נתגלתה גופתו של המנוח. זה המקום לציין, כי בית המשפט המחוזי לא קיבל את גרסתו של המערער, לפיה הוא נחלץ, עובר לשלב הדקירה, לעזרתו של ויקטור, וגם לא נקבע כי בשלב זה, נדקר המערער עצמו בזרועו. כמו כן, לא התקבלה הטענה, לפיה המערער ביקש לעזוב את הדירה, לאחר שנדקר על-ידי המנוח, אך הדלת היתה נעולה והוא נאלץ לשוב על עקבותיו ולדקור את המנוח. מן הראוי לציין, כי יש קושי רב בקבלת טענה זו, שכן אין מחלוקת כי לאחר דקירתו של המנוח יצא המערער את הבית לחצר, כאשר המנוח בעקבותיו. הכיצד זה, הצליח המערער, כבמטה קסם, לפתוח את דלת הדירה, דבר שלא עלה בידו מספר דקות קודם לכן? נראה, כי מדובר בגרסה תלושה מן המציאות, ולא בכדי היא לא אומצה על-ידי בית משפט קמא. זוהי מסכת האירועים אשר נקבעה, כממצא עובדתי, על-ידי בית משפט קמא, ועל בסיסה נבחן, כאמור, את שאלת אחריותו של המערער לביצוע העבירה. 28. אשר לפערים הקיימים בתשתית העובדתית, הרי שהממצאים הפורנזיים מלמדים כי בחדרו של המנוח נתגלו כתמי דם שלוֹ על הכורסה, וכן נמצאו שתי סכינים שבורות המגואלות בדמו של המנוח. בית משפט קמא יצא מתוך הנחה כי התרחש אירוע אלים בחדר, "מעבר לאותן 'כאפות' שתיאר איגור". כמו כן, לא הובהר כיצד נחבל המערער עצמו, כאשר נמצאו סימני דקירה בזרועו, אפו היה שבור, ונתגלו חבלות שונות בראשו. לא ידוע מי הגורם לכך, ואימתי, ברצף ההתרחשויות, הם קרו. בנוסף, לא ברור מה עשה המערער עם הסכין, שבאמצעותה דקר את המנוח, ולא הוצגו בפניו, במהלך החקירה, שתי הסכינים שנתגלו בחדרו של המנוח. תעלומה גדולה נוגעת למעשיו ולחלקו של ויקטור, ואין לדעת האם, הוא או גורם אחר, עומדים מאחורי הדקירות הנוספות שנתגלו על גופו של המנוח. המערער טען כי ויקטור כלל לא ירד למטה, אך הממצאים מלמדים כי הוא נמצא שוכב בחצר ומנסה לזחול לעבר סכין המונחת על המדרגות, בסמוך לגופת המנוח. כמו כן, נתגלו סימני דם של המנוח על בגדיו של ויקטור, מבלי שהובהר כיצד הגיעו לשם. בית משפט קמא ציין, בהכרעת הדין, כי המערער הדגיש במהלך השחזור כי המנוח שכב על בטנו, אלא שהמנוח נתגלה כשהוא שוכב על גבו, והדבר נותר בגדר תעלומה. עוד ראוי להזכיר, כי לגרסת המערער, הוא עצמו התמוטט על הדשא בחצר הבית, כשגילה כי המנוח מת, כאשר למעשה הוא נמצא שוכב במיטתו. בכל הנושאים הללו לא נקבע ממצא עובדתי, והדברים נותרו בגדר "חור שחור" או חלל ב"פאזל" העובדתי. לטעמי, אין בהעדר ממצאים עובדתיים לגבי חלק מההתרחשויות, כדי לטשטש את התמונה הכוללת, או כדי למנוע את הרכבת החלקים המהותיים של התמונה. החלקים החשובים של התמונה מבוססים, כאמור, על "גרעין הודאתו" של המערער, ולפיהם המערער נעץ סכין בחזהו של המנוח, וירד, לאחר מכן, לחצר כאשר המנוח בעקבותיו, שם התמוטט ומת. אינני סבור כי יש חשיבות מכרעת, לשאלה כיצד הוכה המערער, וגם אם הוא נדקר בזרועו על-ידי המנוח, אין בכך כדי להועיל לו, כפי שיובהר בהמשך. אשר לויקטור, גם אם זה היה מעורב באירוע, באופן זה או אחר, הרי שניתן להניח כי הוא והמערער פעלו בצוותא חדא, כשלא יהיה זה מופרך להגדיר כל אחד מהשניים כשותפו של האחר. המסקנה המתבקשת היא כי אין בחורים השחורים, או בחלקים החסרים בפאזל, כדי למנוע את ראיית התמונה הכוללת, ולהגיע למסקנות בדבר אחריותו של המערער. טענת ההגנה העצמית 29. טענתו המרכזית של המערער היא כי עומד לו סייג ההגנה העצמית, הקבוע בסעיף 34י' לחוק העונשין. נביא, אפוא, את סעיף 34י' לחוק העונשין, כלשונו: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים". כפי שנקבע על-ידי השופטת ע' ארבל בע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.10.2006): "שישה הם התנאים שבהתקיימם עומדת לנאשם ההגנה העצמית, כפי שהוגדרו בחוק, ופורשו בפסיקה ובספרות. הראשון הוא תנאי התקיפה שלא כדין. השני הוא תנאי הסכנה. תנאי מוקדם למעשה ההתגוננות הוא קיומה של 'סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו'. על הסכנה להיות מוחשית ולא סכנה שהסתברות התממשותה ערטילאית גרידא... התנאי השלישי הוא תנאי המיידיות. לפי לשון החוק, נדרש כי מעשה ההתגוננות היה 'דרוש באופן מיידי' על מנת להדוף את התקיפה. תנאי זה בוחן את עיתוי המעשה, על שני היבטיו: על ההגנה להתבצע רק מרגע שהמעשה דרוש באופן מידי על מנת להדוף את התקיפה, ועליה להיפסק מרגע שלא נדרש עוד מעשה התגוננות על מנת להדוף את התקיפה... התנאי הרביעי הינו שהאדם לא נכנס למצב בהתנהגות פסולה... התנאי החמישי הוא תנאי הנחיצות... תנאי הנחיצות כולל בתוכו הן את הנחיצות האיכותית (בפני העושה לא עמדו אלטרנטיבות אחרות) והן את הנחיצות הכמותית (העושה לא יכול היה לנקוט בכוח מועט יותר)... התנאי השישי הוא תנאי הפרופורציה. נדרש יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת המגן לנזק הצפוי מן התקיפה" (שם, בפסקה 13) (להלן: פס"ד אלטגאוז). בע"פ 6147/07 אביסידריס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.7.2009) הובהר על-ידי השופטת מ' נאור (כתוארה אז), מתוך הסכמה עם האמור בפס"ד אלטגאוז, כי "... יש להבחין בין חמשת התנאים הראשונים, אשר הינם יסודות עובדתיים מובהקים, לבין התנאי השישי, שהינו תנאי נורמטיבי, הנקבע על-ידי בית המשפט" (שם, בפסקה 32, וראו גם: ע"פ 20/04 קליינר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 80 (2004); ע"פ 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.9.2005); ע"פ 8133/09 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.7.2010)). 30. אשר לנטל ההוכחה, משילובם של הסעיפים 34ה ו-34כב(ב) לחוק העונשין, עולה כי הנאשם נושא בנטל הוכחת קיומם של התנאים המקיימים את סייג ההגנה העצמית, אך זאת עד כדי הותרת ספק סביר בדבר קיומו של הסייג. סעיף 34ה' לחוק העונשין, שעניינו "נטל ההוכחה" קובע לאמור: "מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית". ואילו סעיף 34כב(ב) הדן ב"נפקותו של ספק" קובע כי: "התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג". משמעות הדברים היא כי: "על הנאשם, רובץ, אפוא, למעשה, נטל הראיה: עליו להבטיח כי תהיה בחומר הראיה הכולל תשתית מספקת להקמת ספק, שמא נתקיימו הנסיבות המקימות את הסייג; ודי בספק כדי להינותו ממנו" (יעקב קדמי על הדין בפלילים – חוק העונשין חלק ראשון 648 (2012); וראו גם ע"פ 4856/99 אלגעאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.11.1999); ע"פ 5555/00 גבריאלוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.11.2002)). 31. טרם שנתייחס לשאלת תחולתו של סייג ההגנה העצמית בענייננו, מן הראוי להידרש לעובדה כי המערער כלל לא טען, במסגרת עדותו בבית המשפט המחוזי, להגנה עצמית. גרסתו היתה כי כלל לא עשה שימוש בסכין, הוא לא פגע במנוח ואף לא הותקף על-ידו. משעומת המערער, במסגרת החקירה הנגדית, עם הדברים שהופיעו בתגובתו לכתב האישום, הוא חזר וטען: "לא, הוא לא תקף אותי... אני לא פצעתי אותו, אני אמרתי שאני אספר בבית המשפט את מה שאני יודע באמת". בית המשפט המחוזי נדרש לעניין זה באומרו: "נטל הבאת הראיות להוכחת טענת ההגנה העצמית, מוטל על כתפי ההגנה, אם הנאשם בוחר בשלב החשוב מכל של ניהול הראיות על ידו, בעדותו בבית המשפט, לטעון כי כלל לא אחז בסכין, לא דקר את המנוח ולא נדקר על ידו, כיצד יכול לטעון בשלב הסיכומים לקיומה של ההגנה?! לא בכדי נטענה הטענה בסיכומים בשפה רפה ופורטה רק לקראת סוף הסיכומים" (עמ' 153 להכרעה הדין). עם זאת, החליט בית המשפט המחוזי לבחון את הטענה, "מעבר לדרוש", ודחה אותה לגופו של עניין. 32. במקרה דנן, מתעוררת, פעם נוספת, השאלה עד כמה מחוייב בית המשפט לבחון טענת הגנה חלופית, אשר לא נטענה על-ידי הנאשם עצמו. בע"פ 8704/09 באשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.11.2012) נקבע כי התשובה לשאלה, האם יש לבחון קיומו של סייג לפליליות המעשה, כדוגמת סייג ההגנה העצמית, אינה נעוצה בקו ההגנה של הנאשם אלא בראיות התביעה. כך, "במקרה בו תיאור המתלונן ועדי התביעה מעלים תשתית להגנה עצמית, יהא על בית המשפט להתייחס לסייג זה" (שם, בפסקה 33, מפי השופט נ' הנדל). בית המשפט הוסיף וקבע: "יוצא כי לא קו ההגנה לבדו הוא הקובע. השאלה היא האם הסייג מתעורר מהראיות. ייתכן והוא מתעורר מתוך עדות הנאשם, אך גם ייתכן שהוא מתעורר מתוך דבריהם של עדי התביעה. או אז, לא ניתן לצאת ידי חובה בטענה שהנאשם לא העלה את סייג ההגנה העצמית. החזקה של הסייג איננה נותרת על כנה רק מפני שהנאשם לא העיד כלל או לא העיד בצורה מסויימת" (שם, שם). יפים לעניין זה דברי השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.11.2011): "אכן, במקרים רבים נפסק כי בית המשפט לא ימנע מבחינת טענות הגנה חלופיות אפשריות כגון: הגנה עצמית, צורך וקינטור גם אם הן עומדות בניגוד לגרסת הנאשם, אך התנאי לכך הוא שהדבר מצוי ועולה מחומר הראיות, קרי כאשר 'קיימת תשתית עובדתית, עליה ניתן לבסס ממצאי הגנה כאלה" (שם, בפסקה 174, וראו גם ע"פ 410/71 הורביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 624 (1972); ע"פ 4736/91 פטאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.4.1994); ע"פ 4302/97 גוריון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.5.1999); ע"פ 502/10 מחאמיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.10.2012); ע"פ 357/11 סטרוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.8.2012)). 33. בענייננו, ניתן לבסס, לכאורה, את טענת ההגנה העצמית על חלק מאמרותיו של המערער ועל השחזורים שערך בדירה, עת טען כי התנפל על המנוח במטרה להפריד בינו לבין ויקטור, ומשהותקף על-ידי המנוח, אשר דקר אותו בסכין בזרועו, הוא נעץ את הסכין שהיתה ברשותו בחזהו של המנוח. שעה שמופיעה גרסה זו בחומר הראיות, הגם שהמערער התכחש לה בעדותו בבית המשפט, ניתן לומר כי קיימת תשתית עובדתית מסויימת, המאפשרת להעלות את הטענה. מה גם, שבדיון שבפנינו הפכה טענה זו, אשר נטענה בשפה רפה במסגרת הסיכומים בערכאה הדיונית, לטענה המרכזית בערעור, כאשר המערער מנסה להבנות ממנה גם לעניין העונש. נפנה, אפוא, לבחון את טענת ההגנה העצמית לגופו של עניין, כפי שעשה גם בית המשפט המחוזי. 35. בחינת הטענה, בדבר קיומו של סייג ההגנה העצמית, מעלה כי מרבית התנאים הקבועים בסעיף 34י' לחוק העונשין אינם מתקיימים. תנאי המיידיות, היינו כי נדרשת תגובה מיידית להדיפת התקיפה, על-מנת למנוע את מימוש הסכנה, אינו חל במקרה דנן. בהתאם לקביעתו של בית המשפט המחוזי, החלצותו של המערער לעזרתו של ויקטור לא באה במהלך תקיפתו "באירוע המסדרון" וגם לא בחדרו של המנוח, זמן קצר לאחר מכן. הדבר נעשה לאחר יציאתו של איגור מהדירה, ולא נשמעה כל טענה כי ויקטור הותקף, פעם נוספת, באופן שהיה צורך בהתערבותו של המערער. מכל מקום, ברור הדבר – על יסוד חומר הראיות – כי אין מדובר בתגובה מיידית להדיפת התקפה, שהתרגשה על ויקטור או על המערער עצמו. התנאי שעניינו הדיפת תקיפה שלא כדין כלפי הטוען להגנה עצמית, אף הוא אינו מתקיים. במקרה דנן, המערער הוא שהתנפל, לטענתו, על המנוח וזה דקר אותו, בתגובה, בזרועו. אין מדובר, מבחינתו של המערער, בהדיפת תקיפה שלא כדין מצידו של המנוח, אלא ברצונו של המערער להגיב על הכאתו והשפלתו של ויקטור, זמן מה לפני כן. המערער גם אינו עונה לתנאי שלפיו הטוען להגנה עצמית לא נכנס למצב של התגוננות בהתנהגות פסולה. נראה, כי אכן מדובר בהתנהגות פסולה מצידו של המערער, שכן הוא התערב בסכסוך שאינו נוגע לו ובחר לעשות כן בדרך אלימה, כאשר היו פתוחות בפניו אפשרויות נוספות, כגון הזעקת המשטרה או נטישה זמנית של המקום, כפי שעשה איגור, לוּ ביקש, באמת ובתמים, להרגיע את הרוחות. תנאי הנחיצות, היינו כי לא ניתן היה להדוף את התקיפה בדרך פוגענית פחות, הן מבחינה איכותית והן מבחינה כמותית, גם הוא אינו חל בענייננו. כפי שהובהר לעיל, המערער יכול היה למנוע את תקיפתו על-ידי המנוח לו נמנע מלהתערב בסכסוך בינו לבין ויקטור, ולו נקט באמצעים אחרים, פוגעניים פחות, על-מנת למנוע את המשך תקיפתו של ויקטור. גם תנאי הפרופורציה, היינו קיומו של יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת המגן לנזק הצפוי מן התקיפה, אינו מתקיים. זאת, מכיוון שגם, לשיטתו של המערער, הוא נדקר בזרועו ולא נטען כי המנוח ביקש לפגוע באיברים חיוניים בגופו, או חלילה לגרום למותו. אין ספק, כי נעיצת סכין בחזהו של המנוח, בעוצמה רבה, אינה מקיימת את דרישת הפרופורציה, שהוא תנאי נורמטיבי, אשר ייקבע על-ידי בית המשפט על-פי מבחן אובייקטיבי. הנה כי כן, המערער לא הרים את נטל הראיה הרובץ על שכמו להוכיח את קיומם של התנאים המקימים את סייג ההגנה העצמית, ולוּ כדי הותרת ספק סביר בדבר קיומו של הסייג. לפיכך, דינה של טענת ההגנה העצמית להידחות. עבירת ההריגה 36. המערער הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין. סעיף 298 לחוק העונשין מגדיר כך את עבירת ההריגה: "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו – מאסר עשרים שנים". היסוד העובדתי של עבירת ההריגה כולל רכיב התנהגותי שהגדרתו רחבה – "מעשה או מחדל אסורים" ורכיב תוצאתי – "מותו של אדם". בעבירה זו, כמו בכל עבירה תוצאתית, יש להצביע על קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי, בין מעשיו של הנאשם לבין התוצאה הקטלנית (ראו, למשל, ע"פ 5656/11 שולמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.8.2012) (להלן: פס"ד שולמן); ע"פ 9723/03 בלזר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.10.2004) (להלן: פס"ד בלזר); ע"פ 341/82 בלקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 1, 45 (1986)). 37. הדרישה לקשר סיבתי עובדתי, משמעה כי התנהגותו של הנאשם שימשה סיבה מהותית והכרחית, מנקודת ראות פיזית – אובייקטיבית, להתרחשות התוצאה. על התביעה להוכיח כי התנהגותו של הנאשם היוותה סיבה – בלעדיה – אין למות הקורבן, הגם שהתנהגות זו אינה חייבת להיות הסיבה היחידה והתכופה להתרחשות המוות. עם זאת, על אותה התנהגות להיות בעלת תרומה הכרחית להתרחשות התוצאה הקטלנית כפי שארעה בפועל (ראו: פס"ד בלזר פסקה 5; ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך א 429-428 (1984); ע"פ 418/77 בדריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 3, 8 (1978)). 38. הקשר הסיבתי המשפטי בא על סיפוקו על-פי מבחן הצפיות הסבירה, היינו: האם ניתן לצפות, באורח סביר ואובייקטיבי, את אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית. כאשר מדובר בעבירות בהן נדרשת מודעות סובייקטיבית של הנאשם לרכיבים העובדתיים שבעבירה, ובפרט לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית – כמו בעבירת ההריגה – אין צורך לבחון את שאלת הקשר הסיבתי המשפטי, ודי בקיומה של מודעות אישית – סובייקטיבית, לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית (ע"פ 5870/01 חסיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 221 (2002)). במילים אחרות, הקשר הסיבתי המשפטי "נבלע" ביסוד הנפשי של עבירת ההריגה, ואין טעם בדיון נפרד בשאלת קיומו של היסוד האובייקטיבי. 39. בהקשר לשאלת הקשר הסיבתי, מן הראוי להתייחס, במקרה דנן, להוראת סעיף 309(5) לחוק העונשין, שזה לשונו: "בכל אחד מן המקרים המנויים להלן יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר: ... (5) מעשהו או מחדלו לא היה גורם מוות, אילולא נצטרף עמו מעשה או מחדל של האדם שנהרג או של אדם אחר". כפי שנקבע בע"פ 140/10 חלילה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.3.2011) על ידי השופטת (כתוארה אז) מ' נאור: "ההוראה שבסעיף 309(5) מבטאת את הכלל הקובע, כי מקום שמעשהו של אדם אינו מהווה גורם יחידי למוות, וכי המוות לא היה נגרם אלמלא הצטרף אליו גורם אחר – בכל זאת רואים את מעשהו של הראשון כנושא באחריות לגרם המוות... והכל בתנאי שמעשהו של הראשון היווה גורם ממשי לתוצאת המוות" (שם, בפסקה 76). ועוד נקבע כי את המונח "נצטרף" המופיע בסעיף 309(5) "ניתן לפרש בכל משמעויותיו האפשריות כגון 'להוסיף, להשלים ולהתווסף'. הווה אומר לרבות פעולות העוקבות זו לזו, ולאו דווקא על-פי משמעותה הצרה של המילה, שלפיה היא באה לתאר רק פעולות בו זמניות" (שם, בפסקה 77, וראו גם: ע"פ 9965/05 שי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.11.2009); ע"פ 9815/07 רון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.2008); ע"פ 511/91 אשקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 48 (1992)). 40. בשונה מהעבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, שם מדובר בהלך נפש של רשלנות, הרי שבעבירת ההריגה נדרשת מחשבה פלילית, המוגדרת בסעיף 20(א) לחוק העונשין כ"מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה". לעניין תוצאות המעשה, צריך שיתקיים הלך נפש של "פזיזות", העשוי לבוא לידי ביטוי, בין ב"אדישות", היינו "שוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות", ובין בדרך של "קלות דעת", במשמעות "נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען" (ע"פ 4230/99 אבו ג'אנם נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 34 (2001)). אשר לטיבה של המודעות הנדרשת, האם מודעות לאפשרות כי תתרחש תוצאה קטלנית או לאפשרות כי יגרם נזק ממשי לגופו של אדם, שאלה זו הוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה. כך למשל, נקבע בע"פ 4351/00 מדינת ישראל נ' ג'מאל אבו-אלהווא, פ"ד נה(3) 327 (2001) (להלן: פס"ד אבו-אלהווא): "הדעה השלטת כיום בפסיקתנו הינה כי במסגרת עבירת ההריגה, אין להסתפק בהוכחת מודעות מצד הנאשם לאפשרות של גרימת חבלה גופנית ממשית, ויש להוכיח כי הנאשם היה מודע לאפשרות של גרימת המוות, היא התוצאה הכלולה בהגדרת העבירה" (שם, בעמ' 333, וראו גם: ע"פ 10477/08 פיזולאיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2010)). 41. לצורך הוכחת היסוד הנפשי, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בחזקות ראייתיות – עובדתיות, המשקפות את נסיון החיים והשכל הישר. וכך נקבע בפס"ד אלהווא, בעמ' 334: "כאשר אדם מתנהג התנהגות פוגענית מן הסוג שיש בו באופן אובייקטיבי כדי לגרום למות קורבנו – תוך שהוא מודע לכל היסודות המהווים את הרכיב העובדתי של העבירה – רשאים אנו להניח, בהעדר ראיה לסתור, כי היה מודע גם לתוצאה הקטלנית" (וראו גם, פס"ד שולמן, פסקה 12; פס"ד בלזר, פסקה 5; ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 506, 524 (2003)). מן הכלל אל הפרט 42. בענייננו, אין מחלוקת לגבי התקיימותם של כלל יסודות עבירת ההריגה, פרט לנושא הקשר הסיבתי. הנחת המוצא היא כי המערער דקר את המנוח דקירה אחת בחזה, ולכך הצטרפו, בשלב כלשהו, שתי דקירות קטלניות נוספות, שאינן מיוחסות למערער. מחוות דעתו של פרופ' היס (ת/31) עולה כי מותו של המנוח "נגרם מנזק חמור ללב ולריאה ימנית בעקבות 3 פצעי דקירה בבית החזה". מחוות הדעת עולה כי ל-12 הדקירות הנוספות בגופו של המנוח לא היתה השפעה על התוצאה הקטלנית. מחומר הראיות, ובעיקר מהודאתו של המערער, מתברר כי מיד לאחר שנעץ את סכינו בחזהו של המנוח, הוא ירד בגרם המדרגות ויצא את הבית, כאשר המנוח הולך בעקבותיו. זמן קצר לאחר מכן, התמוטט המנוח על הקרקע, ולדברי המערער הוא בדק את מצבו וגילה כי אין לו דופק, והסתבר לו כי המנוח נפטר. מכאן, שגם אם נניח כי אדם אחר דקר את המנוח, במקומות שונים בגופו, אין ספק כי הדקירה שהביאה במישרין למותו של המנוח, היתה זו של המערער. דקירה קטלנית זו, הצטרפה, הוסיפה, או השלימה את הדקירות הקודמות, בהנחה כי אלה לא בוצעו על-ידי המערער (וכאמור, אין דרישה לפעולה בו זמנית), ולפיכך ניתן לקבוע כי מתקיים הקשר הסיבתי בין פעולתו של המערער לבין התוצאה: מותו של המנוח, וזאת בהתאם לסעיף 309(5) לחוק העונשין. אין צריך לומר, כי אין מחלוקת לגבי מודעותו של המערער באשר לאפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית, ולמעלה מן הצורך, נציין כי כאשר מדובר במי שהכניס את עצמו למצב של שכרות, כמו המערער, חל סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, שלפיו קיימת חזקה חלוטה כי המעשה נעשה במחשבה פלילית, וביחס של אדישות לעניין התוצאה (ראו, בהקשר זה, ע"פ 7000/10 אלפידל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.10.2012) והפסיקה המאוזכרת שם) (להלן: פס"ד אלפידל). 43. לאור האמור, דין הערעור על הרשעתו של המערער בעבירת ההריגה, להידחות. הערעור על חומרת העונש 44. בפתח הדברים ראוי לחזור ולהזכיר, כי אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב במידת העונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו, לעניין זה, ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 5764/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.12.2007); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009)). בית משפט קמא גזר על המערער 9 שנות מאסר בפועל והפעיל, במצטבר, 8 חודשי מאסר על תנאי, וזאת לאחר ששקל את כלל הנסיבות, לקולא ולחומרה. בית משפט קמא ציין, בצדק, כי בעבירות הריגה קיים טווח ענישה רחב, ועל כן יש לגזור את עונשו של המערער בהתאם לנסיבותיו של מקרה זה. לעניין זה, דחה בית משפט קמא את טענת המערער לפיה, נסיבותיו של המקרה דנן נושקות להגנה עצמית, ואף הנני סבור כי אין עומדת למערער טענת ההגנה העצמית, בין אם לצורכי הכרעת הדין ובין אם כתמיכה לטענתו כי יש להקל בעונשו. הערך המרכזי אותו יש לראות כבסיס לענישתו של המערער הוא ערך קדושת חיי האדם, וכפי שכתב השופט א' רובינשטיין בע"פ 7637/05 יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2007): "לקדושת חיי האדם, מטבעה, שמור מקום בשורה הראשונה של ערכי כל חברה אנושית, וישראל בכלל זה; שאם אין חיים, חברה מנין. קיפוד חיי אדם מחייב מאסר לשנים ארוכות" (שם, בפסקה ח(1)). המערער רמס ברגל גסה ערך זה, שעה שהתערב בסכסוך לא לו, ובמהלכו נעץ, בעוצמה רבה, סכין בחזהו של המנוח. בע"פ 4877/07 יוחייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.2.2009), אושר על-ידי בית משפט זה עונש מאסר ממשי בן 14 שנה, כאשר דובר בעבירת הריגה תוך שימוש בסכין. בפסק דינו אמר חברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, כדברים האלה: "בענייננו, נטל המערער חייו של אדם על רקע ויכוח סתמי. אין חולק כי חומרת המעשה מצדיקה הטלת עונש מאסר ממושך. רבות דובר בפסיקת בית משפט זה על החשיבות שבענישה מכבידה כאמצעי להתמודדות עם תופעת הסכינאות" (שם, בפסקה 5). וכך גם בע"פ 8314/03 עווד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.6.2005), מפי המשנה לנשיא (בדימוס) מ' חשין: "בית-המשפט חייב להעלות את תרומתו הצנועה במלחמה הקשה שיש לחברה בישראל באלימות הגוברת והולכת ברחובות ובבתים, ותרומה זו תמצא את ביטויה בעונשים החמורים ששומה עליהם על בתי-המשפט לגזור על מעשי אלימות שפשו במקומנו כמגיפה. עלינו למוד את הרחמים שבליבנו כמידה הראויה להם, והרי ידענו כי כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן. יצא הקול מבית-המשפט ויילך מקצה הארץ ועד קצה. יצא הקול ויידעו הכל כי מי שיורשע בעבירת אלימות יישא בעונש חמור על מעשהו. והעונש יהיה על דרך הכלל כליאה מאחורי סורג ובריח. וככל שייעצם מעשה האלימות כן תארך תקופת המאסר. המערער שלפנינו נטל היתר לעצמו לקטול אדם על סיכסוך של לא-כלום. על מעשהו הרע עליו לשאת בעונש חמור, ולא נמצא לנו הצדק להתערב בעונש שנגזר עליו בבית-המשפט המחוזי" (וראו גם: ע"פ 10477/08 פיזולאיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2010); ע"פ 9090/07 חזן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.2.2011)). אכן, המערער ידע את נחת זרועו של המנוח, אשר הרבה להכותו ולהשפילו, אך מכאן ועד נטילת חייו של המנוח, תוך גילוי אדישות למצבו, המרחק רב עד מאוד. בית משפט קמא, לא התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער ואף זקף לזכותו את העובדה כי המעשה לא היה מתוכנן ונעשה "בלהט הרגע", ודומה כי בעונש שהושת על המערער הכולל הפעלת המאסר המותנה, אין כל חומרה ובודאי שאין מדובר בסטייה מרמת הענישה הראויה (לענישה דומה בעבירת הריגה על-ידי מי שהיה נתון בגילופין, ראו פס"ד שולמן ופס"ד אלפידל). לפיכך, יש לדחות גם את הערעור על מידת העונש. 45. לאור האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט הנשיא א' גרוניס: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, י"א בטבת התשע"ג (24.12.2012). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11064150_I08.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il