ישראל בוקובזה נ. בית הדין הארצי לעבודה ירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 6412/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6412/08 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר העותר: ישראל בוקובזה נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה ירושלים 2. עזבון טרבלסי הלל ז"ל 3. מיכאל טרבלסי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד נ' בוכבזה פסק-דין השופט י' דנציגר: בפנינו עתירה למתן צו על תנאי המופנה כנגד המשיבים ואשר יורה להם לבוא וליתן טעם מדוע לא יחוייבו המשיבים 2-3 (להלן: המשיבים) בפיצויי הלנת שכר של העותר ובהוצאות שכר טרחת עורכי דין ומע"מ לטובת העותר וכן מדוע לא יבוטל חיוב העותר בהוצאות על ידי המשיב 1, בית הדין הארצי לעבודה. 1. העותר עבד עבור המשיבים בתקופה שבין חודש יולי 2001 לבין חודש אוגוסט 2003. בחודש אוגוסט 2003, בעקבות מכתב ששלח העותר למשיבים בעניין תנאי העסקתו (להלן: המכתב), הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים. 2. העותר הגיש לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת (להלן: בית הדין האזורי) תביעה, במסגרתה ביקש לחייב את המשיבים לשלם לו פיצויי הלנת שכר, פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, החזר תשלום חשבון טלפון של החנות וכן כספי קרן תגמולים שלא שולמו. 3. ביום 25.4.2006 ניתן פסק דין חלקי על ידי בית הדין האזורי במסגרתו חוייבו המשיבים לשלם לעותר את כספי קופת הגמל שנצברו לזכותו. ביום 22.8.2007 ניתן על ידי בית הדין האזורי פסק דין משלים, אשר הכריע ביתר השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים. המחלוקת הראשונה בה הכריע בית הדין האזורי היתה השאלה האם במשך בתקופה שבין חודש יולי 2001 לבין חודש יולי 2002 התקיימו יחסי עובד-מעביד בין המשיבים לבין העותר, או שמא בתקופה זו היה העותר בגדר עצמאי. בית הדין האזורי מצא כי בתקופה האמורה התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד. המחלוקת השנייה בה הכריע בית הדין האזורי היתה השאלה האם העותר התפטר או שמא פוטר על ידי המשיבים. בית הדין האזורי קבע כי לא הוכח כי העותר התכוון להודיע על התפטרותו במכתב הנזכר לעיל, ולכן קבע כי המשיבים הם שפיטרו אותו. עוד קבע בית הדין האזורי כי על המשיבים לשלם לעותר דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה והוצאות טלפון. אשר לפיצויי הלנת שכר, קיבל בית הדין האזורי את טענת העותר כי משכורותיו שולמו לו באיחור, אולם, ציין כי "יחד עם זאת ומאחר ואנו מאמינים לנתבע מס' 2 [המשיב 3 בענייננו - י.ד.] בכל הקשור לקשיים הכספיים בהם היה שרוי, הרינו קובעים כי יש מקום להפחית את שיעור פיצויי הלנת השכר ... ועל כן הרינו מעמידים רכיב זה על סכום של 5,000 ₪ בלבד". למרות שהתביעה שהגיש העותר התקבלה בחלקה הגדול, החליט בית הדין האזורי שלא לעשות צו להוצאות "בשל הדרך בה בחר [העותר] לנהל את ענייניו". 4. העותר ערער לבית הדין הארצי לעבודה (להלן: בית הדין הארצי) בסוגיות של פיצויי הלנת שכר, פיצויי פיטורים, סכום הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי דין וחיוב המשיבים בפיצוי בגין כספי ההפרשה לתגמולים ואילו המשיבים הגישו ערעור שכנגד. 5. בית הדין הארצי קבע כי פסק דינו של בית הדין האזורי "ראוי בעיקרו של דבר להתאשר מטעמיו על פי תקנה 108(ב) לתקנות [בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991]". יחד עם זאת, התערב בית הדין הארצי בסוגיה של פיצויי הלנת שכר בקובעו כדלקמן: "לא היה מקום לחיוב המשיבים בתשלום פיצויי הלנת שכר בסך של 5,000 ₪. בית הדין קמא מצא אומנם כי משכרותו שולמה באיחור נוכח מצבם הכלכלי הקשה של המשיבים, אולם לא הבהיר כיצד הגיע לסכום של 5,000 ₪. ה[עותר] חתם ביום 5.9.03 על [מסמך] ובו צויין 'בזה מסתיים ח-ן והמשכורת ביני לבין טרבלסי'. יש לראות באמור משום הסכמה בין הצדדים באשר למגיע בעניין השכר ולא ניתן לתבוע לאחר מכן פיצויי הלנת שכר." 6. העותר סבור כי פסק דינו של בית הדין הארצי (להלן: פסק הדין) מצדיק את התערבותו של בית משפט זה, משום שלטענתו פסק הדין מהווה "טעות משפטית מהותית" וכן משום ששיקולי צדק מחייבים את תיקונו. לטענת העותר, לפסק הדין ישנה "משמעות ציבורית מעבר למקרה הפרטני". 7. לטענת העותר, היה על בית הדין הארצי לחייב את המשיבים בתשלום פיצויי הלנת שכר, שכן לדבריו, לאורך כל ההליך בבית הדין האזורי לא טענו המשיבים דבר בעניין זה, דבר המלמד כי לא היתה להם טענת הגנה כלשהי. עוד טוען העותר כי קביעתו של בית הדין האזורי בדבר מצבם הכלכלי הקשה של המשיבים (קביעה שהובילה להפחתת פיצויי הלנת השכר שנפסקו) הינה שגויה מן הבחינה העובדתית. לטענת העותר, מדובר בטעות משפטית מהותית, וכן לדבריו, פסיקה זו מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה, שכן פסק הדין "יוצר נורמה חדשה בה כל מעסיק יוכל לטעון ... למצב כלכלי קשה ובזה יפטור עצמו מפיצויי הלנה". 8. טענה נוספת של העותר הינה כנגד הפרשנות שניתנה על ידי בית הדין הארצי למסמך עליו חתם העותר ביום 5.9.2003 בו צויין כי 'בזה מסתיים ח-ן והמשכורת ביני לבין טרבלסי'. לדבריו, במסמך זה דובר על "משכורת" בלבד, והוא לא מנע ממנו לתבוע פיצויי הלנת שכר. העותר מוסיף וטוען כי לפסק הדין משמעות ציבורית לפיה "כל מעסיק יוכל 'ללחוץ' את העובד לחתום על 'כתב ויתור' מבלי שתינתן לו כל אפשרות לבחון אותו וכך ייצא העובד מוחלש ומושפל וחסר כל זכויות". 9. טענתו האחרונה של העותר הינה כנגד אי פסיקת הוצאות לטובתו בשתי הערכאות. העותר סבור כי מן הראוי היה לפסוק הוצאות לטובתו, שכן העובדה ש"ניסה לשמור על זכויותיו ולתבוע את כל המגיע לו אינה צריכה להיות בעוכריו" וכן טוען הוא כי בגין ההתנהלות הקלוקלת של בא כוחו הראשון, שבעטיה נמשכו ההליכים בבית הדין האזורי, הוא כבר חויב בהוצאות, ולכן לא היה מקום "להענישו" פעם נוספת בשלילת הוצאות במסגרת פסק הדין המשלים. לטענת העותר, התערבותו של בית משפט זה נדרשת בעניין זה, שכן פסק הדין עלול לגרום לכך "שעובד יפחד או לכל הפחות יהסס מלתבוע את מעסיקו... וגם אם יזכה בתביעתו לא יקבל את הוצאותיו". 10. דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי בית המשפט הגבוה לצד אינו משמש ערכאת ערעור על הכרעותיו של בית הדין הארצי לעבודה, והוא יתערב בהחלטותיו של בית הדין הארצי רק מקום שבו נתגלתה בהן טעות משפטית מהותית אשר הצדק מחייב את תיקונה [ראו: בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986); בג"צ 2930/08 שיידין נ' המוסד לביטוח לאומי סניף חדרה (לא פורסם, 27.4.2008)]. הטענות שמעלה העותר בעתירה דנן, הינן טענות ערעוריות מובהקות, אשר למרות הניסיון לשוות להן אופי עקרוני וציבורי, עניינן למעשה הכרעה עובדתית בנסיבות הקונקרטיות של המקרה, ואין הן מצדיקות את התערבותנו (השוו: בג"צ 8991/07 בן נעים נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 16.3.2008); בג"ץ 2184/08 צרפתי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (לא פורסם, 10.3.2008)). בכל הנוגע לטענות בעניין אי פסיקת הוצאות לטובת העותר, הכלל הוא, כידוע, כי אין מקום להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בעניין זה אלא במקרים שבהם נפל משגה ממשי בפסיקתה (ע"א 1894/90 פלאטו-שרון נ' אסולין, פ"ד מו(4) 822, 829 (1992); ע"א 9296/03 אהרוני נ' מנשה, פ"ד נח(2) 301, 305 (2003)). לכלל האמור קיים חריג, אשר השימוש בו יהיה במקרים נדירים וקיצוניים, והוא כשנפלה טעות משפטית או נתגלה פגם או פסול בשיקול הדעת בעת שקילת שאלת ההוצאות, ואלה מתגלים מפסק הדין (ע"א 406/80 אלקיים נ' הוברמן, פ"ד לו(4) 416, 419 (1982)). דברים אלה, אשר יפים לעניין התערבותה של ערכאת הערעור בשאלת ההוצאות יפים, מקל וחומר, כאשר עסקינן בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק בעניין פסיקת הוצאות על ידי הערכאות המוסמכות, וזאת בהתאם לכלל אי ההתערבות כמפורט לעיל. לאור האמור לעיל, העתירה נדחית. ניתן היום, י"ז בתמוז תשס"ח (20.7.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08064120_W01.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il