אנעם שווקי ו 8 אח' נ. משרד הפנים -רשות האוכלוסין

פסק-דין בתיק עע"מ 6409/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 6409/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערים: 1. אנעאם שוויקי 2. גאלב אלשויקי 3. מהדייה אלשויקי 4. סוהיר אלשויקי 5. איאת אלשויקי 6. נאדיא אלשויקי 7. מוחמד אלשויקי 8. אברהים אלשויקי 9. עבד אלסלאם אלשויקי נ ג ד המשיב: משרד הפנים - רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים בעת"מ 10549-02-11 שניתן ביום 13.7.2011 על ידי כבוד השופטת נאוה בן-אור תאריך הישיבה: כ"ו בחשון התשע"ה (19.11.14) בשם המערערים: עו"ד נג'יב זאיד בשם המשיב: עו"ד עומרי אפשטיין פסק-דין השופט צ' זילברטל: ערעור על פסק דינו מיום 13.7.2011 של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופטת נ' בן-אור) בעת"מ 10549-02-11, בגדרו נדחתה עתירת המערערים נגד החלטת משרד הפנים (להלן: המשיב) שלא לשדרג את מעמדן של המערערות 4-3 למעמד של תושבות קבע. רקע 1. המערערת 1, אמם של המערערים 9-3 (להלן: האם), היא תושבת קבע בישראל. בשנת 1968 נישאה למערער 2, תושב האזור (להלן: האב). לשניים נולדו שבעה ילדים, והערעור נסוב על מעמדן של שתיים מהם – מערערת 3 שנולדה ביום 6.11.1986 ומערערת 4 שנולדה ביום 11.11.1987, שתיהן נולדו בירושלים, אך נרשמו במרשם האוכלוסין באזור, ושתיהן נשואות היום לתושבי קבע בישראל ושוהות בישראל מכוח היתרי שהייה מתחדשים (להלן ביחד: המערערות). להשלמת התמונה יצוין, כי הצדדים הגיעו להסכמה במסגרת ההליך קמא, לפיה העתירה ביחס להסדרת מעמדם של המערערים 7-5 תימחק, ועניינם יוחזר לוועדת ההשגה לדיון מחודש. המערערים 9-8 הם בעלי מעמד של תושבי קבע בישראל, ולפיכך לא התבקש עבורם כל סעד בעתירה שהוגשה לבית משפט קמא. חרף זאת, צורפו אף החמישה לערעור כמערערים. הליכים קודמים 2. כפי שיובהר בהמשך, ללוח הזמנים חשיבות מכרעת בבחינת זכאותן של המערערות למעמד של תושבות קבע, ועל-כן אתאר בקצרה את ציר הזמן שיכלול הן את מועדי פניות המערערים למשיב בעניין מעמדן של המערערות והן את תאריכי קביעת הנהלים וחקיקת החוקים הנוגעים לענייננו. 3. בשנת 1994 הגישה האם, באמצעות בא כוחה דאז, עו"ד מצא, את הבקשה הראשונה למתן מעמד לילדיה (להלן: הבקשה הראשונה). ביום 16.7.1996 התבקשה האם על ידי המשיב, באמצעות עו"ד מצא, להמציא הוכחות לניהול מרכז חיים בישראל, אך בקשה זו לא נענתה. עו"ד מצא לא השיב גם לבקשה נוספת שהוגשה על-ידי המשיב כעבור כשלושה חודשים. משכך, ביום 4.8.1997 הודיע המשיב לאם, באמצעות עו"ד מצא, כי בקשתה למתן מעמד לילדיה נדחתה. 4. ביום 16.10.2001 פנו המערערים למשיב באמצעות בא-כוח אחר, עו"ד גבע, וביקשו לברר את מצב הטיפול בבקשה הראשונה משנת 1994 (להלן: הפנייה מיום 16.10.2001). בפנייה נטען כי המערערים מתגוררים בבית הורי האֵם שבשועפט, בתחומי מדינת ישראל, החל מדצמבר 2000 (כלומר, כעשרה חודשים לפני הפנייה). עוד נטען באותה פנייה כי גם קודם לכן התגוררו האם וילדיה בבית הוריה, בנפרד מהאב, אשר התגורר כל אותה עת מחוץ לתחומי מדינת ישראל. ככל הנראה פניה זו לא נענתה על-ידי המשיב, ומכל מקום לא צורף העתק מתשובה כזו לכתב התשובה לעתירה. 5. ביני לביני, ביום 12.5.2002 התקבלה החלטת ממשלה 1813, אשר מכוחה הופסק הטיפול הרגיל באיחוד משפחות, ככל שהוא נוגע לתושבי הרשות הפלסטינית (החלטה זו עוגנה מאוחר יותר בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: חוק הוראת השעה)). 6. ביום 5.9.2002 התקבלה אצל המשיב בקשה שנייה של האם למתן מעמד לילדיה (להלן: הבקשה השנייה). בעקבות הבקשה, הפנה המשיב שאילתא למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), ובמענה לה, העביר המל"ל דו"ח חקירה מיום 13.5.2002, בו נקבע כי האם מתגוררת עם ילדיה בדירה נפרדת בבית אביה בשועפט החל מאוקטובר 2001 (ולא מדצמבר 2000, כפי שנמסר בפנייה מיום 16.10.2001). בנוסף, העביר המל"ל עותק של פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה מיום 25.6.2002, אשר במסגרתו נקבע בהסכמה כי האם מוכרת כתושבת מבוטחת, לעניין זכאותה לקצבאות מל"ל, החל מאוקטובר 2001. 7. ואולם, נוכח החלטת הממשלה 1813, הטיפול בבקשתם של המערערים הופסק, והם פנו שוב למשיב ביום 24.7.2005 על מנת לבקש כי יחדש את הטיפול בבקשה השנייה שהגישו בשנת 2002. המשיב ביקש מהמערערים למסור לעיונו מסמכים להוכחת מרכז חיים בישראל בין השנים 2005-2003 ומסמכים המעידים על המעמד האישי של המערערות. בין הצדדים התנהלו חילופי מכתבים נוספים, ובסופו של דבר, ביום 24.11.2005 הודיע המשיב כי החליט להעניק למערערות 6-3 היתרי מת"ק (אשר הוארכו משנה לשנה) ואילו המערערים 9-7 קיבלו רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5, בתוקף לשנתיים. 8. ביום 10.5.2009 הגישו המערערים השגה נגד החלטות המשיב בעניינם, והתבקש כי יינתן לכל ילדי האם מעמד קבע. בהחלטה מיום 21.12.2010 נדחתה ההשגה ביחס למעמדן של המערערות, והיא זו שעמדה בבסיס העתירה אותה הגישו המערערים לבית משפט קמא. בשל חשיבותה, אעמוד כעת על עיקרי החלטת ועדת ההשגה. החלטת ועדת ההשגה 9. בהחלטת ועדת ההשגה נקבע, כי הבקשה הרלוונטית לרישום הילדים היא הבקשה השנייה משנת 2002, ולא זו שהוגשה בשנת 1994. נקבע, כי מעבר לכך שכל טענה לגבי הבקשה משנת 1994 נגועה בשיהוי משמעותי ביותר, הרי שהמשיב שלח מכתב דחייה בנוגע לאותה בקשה לכתובתו של בא-כוחם של המערערים דאז, ולא נשמעה טענה כי המכתב לא הגיע ליעדו. יתר על כן, גם לגופו של עניין, הבקשה הראשונה (משנת 1994) לא הוגשה כדין, משום שהמערערים לא התגוררו בעת הגשתה בתחומי מדינת ישראל. קביעה זו נשענה על פסק דינו של בית הדין לעבודה, אשר קבע, בהסכמת המערערים, כי רק מאוקטובר 2001 החלו להתגורר בתחומי מדינת ישראל, ולפני כן התגוררו באזור. כמו כן, בעתירה קודמת שהוגשה על-ידי המערערים, ונמחקה בשל היותה מוקדמת (עת"מ 528/05), התייחסו המערערים אל שנת 2002 כאל המועד הקובע להגשת הבקשה לרישום הילדים. על כן, נקבע כי המערערים, אשר סמוך להגשת הבקשה לרישומם (משנת 2002) התגוררו בישראל פחות משנה, נחשבים ל"תושבי האזור" כהגדרתו בחוק הוראת השעה. עוד נקבע בהחלטה, כי גם אם המועד הקובע אינו מועד הגשת הבקשה השנייה, הרי שלכל המוקדם המועד הקובע הוא הפנייה מיום 15.11.2001, היום בו פנה עו"ד גבע, בא-כוחם של המערערים דאז, אל המשיב, בבקשה לברר את מצב הטיפול בבקשה שהוגשה בשנת 1994 (הטעות בתאריך יום הפנייה הופיעה בהחלטה עצמה, שהרי, כאמור, פניית המערערים נעשתה ביום 16.10.2001). אלא שבמועד זה, כך נקבע בהחלטה, היו המערערות בנות למעלה מ-14, ולכן אין בהקדמת התאריך הקובע למועד זה כדי להועיל להן. נגד החלטה זו עתרו המערערים לבית משפט קמא. פסק הדין בבית משפט קמא 10. בית משפט קמא קיבל את עמדת ועדת ההשגה, לפיה המערערות נחשבות ל"תושבות האזור", כמשמעות מונח זה בחוק הוראת השעה. הובהר כי המערערות רשומות במרשם האוכלוסין באזור, וכי הן חיו באזור מלידתן ועד לשנת 2001, כך שהרישום אינו נושא אופי דקלרטיבי בלבד. 11. משקבע כהנחת יסוד כי המערערות נחשבות ל"תושבות האזור", פנה בית משפט קמא לבחון האם בענייננו מתקיים אחד החריגים לחוק הוראת השעה המאפשרים לשר הפנים להעניק מעמד בישראל לתושבי האזור. צוין, כי לפי סעיף 3א(1) לחוק הוראת השעה, שר הפנים רשאי לתת לקטין תושב האזור, שגילו עד 14 שנים, רישיון לישיבה בישראל לשם מניעת הפרדתו מהורהו המשמורן השוהה כדין בישראל. תנאי להענקת רישיון או היתר כאמור, הוא הוכחת מרכז חיים של הקטין בישראל בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה (סעיף ב.7 לנוהל רישום ומתן מעמד לילד שרק אחד מהוריו רשום כתושב קבע בישראל (להלן: נוהל רישום ילדים), וראו גם: עע"מ 5718/09 מדינת ישראל נ' סרור (27.4.2011)). 12. בית משפט קמא קבע, כי אין לקבל את טענת המערערים לפיה המועד הקובע לענייננו הוא מועד הגשת הבקשה הראשונה, בשנת 1994, מהטעמים שהוזכרו בהחלטת ועדת ההשגה, וכי לכל המוקדם, המועד הקובע הוא מועד הפנייה של המערערים משנת 2001. עם זאת הובהר, כי פנייה זו הייתה ביום 16.10.2001 ולא ביום 15.11.2001 כפי שקבעה בטעות ועדת ההשגה (הטעות נבעה מכך שביום 15.11.2001 אישר בא-כוח המערערים למשיב כי המסמכים שצורפו לפנייתו מיום 16.10.2001 מתאימים למקור). אך מכל מקום, ועל אף שאחת המערערות (המערערת 4) טרם הגיעה לגיל 14 בתאריך זה, המערערים כולם לא עמדו בתנאי המקדים לתחילת ההליך המדורג, שכן הם החלו להתגורר בישראל רק בחודש אוקטובר 2001, כלומר באותו חודש ממש בו פנה עו"ד גבע למשיב לשם בירור הטיפול בבקשת המערערים. במילים אחרות, בעת שהוגשה הבקשה (מועד הפנייה באוקטובר 2001), לא התקיים התנאי המקדים של מרכז חיים בישראל, ועל-כן לא היה מקום להיעתר לבקשתן של המערערות. 13. עוד נקבע בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, כי גם בחינת עניינן של המערערות לפי תאריך הגשת הבקשה השנייה, ביום 5.9.2002 לא תועיל להן, שכן בתאריך זה היו שתי המערערות כבר מעל גיל 14, כך שלא היה ניתן להחיל בעניינן את החריג לחוק הוראת השעה. נוכח כל האמור לעיל, דחה בית משפט קמא את העתירה. על פסק-דין זה נסוב הערעור דנא. הערעור דנא 14. בערעור נטען כי פסק דינו של בית הדין לעבודה, לפיו המערערים זכאים לקצבת ילדים החל מחודש אוקטובר 2001, אינו שולל את זכאותם לתושבות לפני מועד זה. לטענת המערערים, הזכאות לקצבת הילדים נקבעה החל מיום פנייתה של האם למל"ל, ואין בכך כדי ללמד דבר על מועד תחילת מגוריהם של המערערים בישראל. עוד נטען, כי אין לראות במערערות "תושבות האזור" כמשמעות מונח זה בחוק הוראת השעה, וכי לא ניתנה למערערים הזדמנות להעלות טענותיהם באופן סדור בפני המשיב כדי להוכיח כי מרכז חייהם בישראל. לטענת המערערים, הם קשורים בזיקות רבות וחזקות לישראל: הם נולדו וגדלו בישראל, כל שנות ילדותם הם התגוררו בישראל, ניהלו בה את חייהם, ולמדו בבתי ספר בכפר מגוריהם בעיסויה. המערערים הדגישו, כי עוד לפני החלטת הממשלה 1813, המשיב השתהה זמן רב בטיפולו בבקשותיהם, ועל-כן יש להמשיך לדון בבקשות אלה, חרף האמור בחוק הוראת השעה, כפי שנקבע בעע"מ 8849/03 דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים (2.6.2008) (להלן: עניין דופש). לטענתם, בשנים 2002-2000, במהלכן הוגשה בקשת המערערים, נהג המשיב לקבל את בקשותיהם של תושבי קבע בישראל אשר ילדים היו רשומים באזור, כך שהילדים קיבלו מעמד קבע אף שהיו קרובים לגיל 18. לדברי המערערים, כך נהג המשיב עד שהקשיח את עמדתו בעקבות החלטת הממשלה. משכך, נטען, אין לייחס חשיבות לגילן של המערערות בשנת 2001, והיה על המשיב להחיל את הנוהג שנקט בו אז בבקשות דומות. לבסוף, טענו המערערים כי יש לקבל את הערעור, שאם לא כן, תיפגע זכותם לחיי משפחה באופן שאינו סביר ואינו מידתי. 15. בתשובתו סמך המשיב ידיו על פסק הדין קמא, והדגיש כי יש לראות במערערות כ"תושבות האזור" לצורך יישומו של חוק הוראת השעה, הן משום שהן רשומות במרשם תושבי האזור, והן משום שהן מקיימות זיקות לאזור. עוד הובהר כי לא הוכח שמרכז חייהן של המערערות היה בישראל בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה לקבלת מעמד בישראל. נטען כי הוכחת מרכז חיים היא תנאי קונסטיטוטיבי לצורך כניסה ל"הליך המדורג" הקבוע בנוהלי משרד הפנים בבקשות לקבלת רישיון ישיבה לפי תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974. משלא הוכיחו המערערים מרכז חיים בישראל במהלך השנתיים עובר למועד הגשת הבקשה השנייה, בחודש ספטמבר 2002 (ואף לא עובר למועד הפניה המוקדמת יותר), ומאחר שבמועד הגשת הבקשה היו המערערות בנות למעלה מ-14, הרי שהחלת התיקון לחוק הוראת השעה משנת 2005 מאפשרת, לכל היותר, הענקת היתרי שהייה בישראל, כפי שנקבע בעניינן. המשיב הוסיף וטען עוד, כי אין להחיל בענייננו את שנקבע בעניין דופש, שכן המועד בו הגישו המערערות את הבקשה היה לאחר קבלת החלטת הממשלה מס' 1813. וממילא, כך נטען, גם אם הבקשה הייתה מוגשת לפני החלטת הממשלה, הרי שלא הוכח כי המערערות קיימו קודם להגשת הבקשה מרכז חיים במשך שנתיים בישראל, ולא עמדו בדרישות המהותיות לצורך קבלת מעמד לפני המועד הקובע. הודעות העדכון מטעם הצדדים 16. לאחר הדיון בערעור המלצנו למשיב לערוך שימוע לאם ולמערערות בלווי הצגת מסמכים, ולקבל החלטה בעניינן אשר תתבסס על הראיות שיוצגו ובחינתן. הצדדים נעתרו להמלצה זו, ולאחר כשנה עדכן המשיב כי בזמן שחלף נערכו מספר שימועים בעניינן של המערערות, ונבחנו תעודות לימודים ומסמכים שהוגשו על-ידי המערערים הנוגעים לבית הוריה של האם בשועפט. חרף כל זאת, נקבע בהחלטת המשיב מיום 11.2.2014 כי המערערים לא הצליחו להוכיח במידה הנדרשת קיומו של מרכז חיים בישראל בתקופה הרלוונטית, ועל-כן יש לדחות את בקשתם. בהחלטה שצורפה להודעת העדכון הובהר, כי המסמכים והחשבונות הנוגעים לדירת אביה של האם בשועפט אינם מלמדים דווקא על מגורי המשפחה בדירה בתקופה זו. עוד צוין, כי אישורי הלימודים אותם הגישו המערערים (אשר לא היו תעודות מקוריות כנדרש) מלמדים כי המערערות אמנם למדו ברשת "ריאד אלאקצא", אך הם אינם מהווים אסמכתא לכך שהן השתייכו לסניף הרשת בירושלים ברחוב "שער הפרחים". כמו כן, נקבע כי גם המצאת תעודות לימודים בישראל אינה מלמדת בהכרח על מרכז חיי המשפחה בישראל בתקופה הנדונה, שכן ברשות המשפחה ובשימושה נכס בעזרייה, הסמוכה לירושלים אמנם, אך נמצאת באזור. בהחלטה נקבע עוד, כי נתגלו סתירות בין גרסאותיה של האם בשימועים שנערכו לה (למשל באשר למועד בו עברה להתגורר בדירת חצר חיצונית לבית הוריה בשועפט או בנוגע לזהות מנהלת בית הספר בו, לטענתה, למדו המערערות). על רקע האמור, החליט המשיב פעם נוספת לדחות את הבקשה לשדרוג מעמדן של המערערות. 17. כעבור כארבעה חודשים מהודעת העדכון של המשיב, הגישו המערערים תגובה להודעת העדכון ולהחלטה המצורפת אליה, ובה העלו מספר טענות חדשות. כך למשל, נטען כי במועד הפנייה מאוקטובר 2001, בו אחת המערערות הייתה בת למעלה מ-14 והשנייה הייתה בת 13 ואחד עשר חודשים, לא היה צריך לייחס לגילן של המערערות כל משמעות, שכן, באותו מועד טרם התקבלה החלטת הממשלה 1813, והנוהג שחל על קטינים באותו זמן היה שונה. באשר לקביעה לפיה המערערים לא הוכיחו מרכז חיים בישראל בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה, נטען כי הדרישה להוכחת מרכז חיים באה לעולם רק לאחר החלטת הממשלה 1813 ועוגנה בנהלים רק בשנת 2007. מכל מקום, דרישה זו לא פורסמה ברבים בתקופה הרלוונטית להגשת הבקשה. משכך, נטען, החלת דרישה זו באופן רטרואקטיבי על פנייתם של המערערים משנת 2001 אינה צודקת, שכן הם כלכלו את צעדיהם בהתאם למדיניות שהייתה ידועה באותה עת. עוד נטען, כי לו היה המשיב מטפל בבקשת המשיבים בהתאם למדיניות דאז במהירות וביעילות, היה מספיק לאשר את בקשתם לעניין שדרוג מעמד המערערות במסגרת שבעת החודשים שעמדו לרשותו בין מועד הגשת הבקשה לבין מועד החלטת הממשלה 1813. לחלופין טענו המערערים, כי גם אם דרישה זו הייתה קיימת כבר במועד הגשת הבקשה, אין להחילה באופן נוקשה מאחר שלא פורסמה כראוי. 18. על רקע הודעות העדכון המתוארות לעיל, נקבע דיון נוסף בתיק במסגרתו המלצנו למשיב לבחון פעם נוספת את בקשת המערערים לשדרוג מעמד המערערות למעמד של תושבות ארעיות בישראל. המשיב הגיש הודעת עדכון ביום 31.3.2015 ובה מסר כי בקשת המערערים הובאה בפני המנהל הכללי של רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, אשר בחן את עניינן והורה על דחיית הבקשה משלא הוכח מרכז חיים בישראל בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה (להלן: החלטת המנכ"ל). בהקשר זה צוין, כי הדרישה לקיומו של מרכז חיים בישראל במשך השנתיים שקדמו לבקשה והטלת הנטל להוכחת קיומו על המבקש רישיון ישיבה בישראל, הוכרו בפסיקה כתנאים סבירים. עוד צוין בהחלטת המנכ"ל, כי הבקשה לא העלתה טעמים הומניטאריים חריגים, ואין בטענה בדבר מעמדם השונה של אחיהן הקטנים מהן, כדי להקים עילה לשדרוג מעמדן של המבקשות. הודגש כי כיום המערערות בגירות (מעל גיל 25), נשואות לתושבי קבע בישראל ואינן סמוכות על שולחנה של אימן, ומחזיקות בהיתרי שהייה מתחדשים. בתגובתם מיום 17.6.2015 חזרו המערערים על טיעוניהם שפורטו לעיל. דיון והכרעה 19. כמתואר לעיל, ערעור זה ידע גלגולים רבים וניסיונות להביא לפתרון המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט, אשר לא צלחו. מטבע הדברים, במהלך הזמן שחלף השתנו הנסיבות, וחלק ניכר מטענות הצדדים בערעור התייתרו או נזנחו. כך למשל, המשיב קיים מספר שימועים בעניינם של המערערים ובחן את המסמכים שהגישו. בכך, למעשה, נענה המשיב לטענות המערערים בערעורם, לפיהן לא הותר להם להביא ראיות ולהוכיח למשיב באמצעות מסמכים שברשותם שמרכז חייהם היה בישראל אף לפני הגשת הבקשה. לאחר עריכת השימועים ובחינת המסמכים, קבע המשיב כי המערערים לא הצליחו להוכיח מרכז חיים בישראל בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה, וכן לא הצליחו לסתור את שנקבע בפסק דינו המוסכם של בית הדין לעבודה לפיו מועד תחילת מגורי האם בישראל הוא חודש אוקטובר 2001 (החודש בו פנו המערערים למשיב לראשונה מאז הגשת הבקשה בשנת 1994). החלטת המשיב מנומקת היטב, ומפרטת את תוכנם של המסכמים השונים אשר הוגשו על-ידי המערערים ומדוע אין בהם כדי להוכיח מרכז חיים כנדרש. כמו כן, מההחלטה עולה כי התגלו סתירות בגרסאותיה של האם הנוגעות להוכחת מרכז חיים בישראל, אשר לא עלה בידי המערערים ליישבן. על רקע האמור, איני רואה צורך להידרש לשאלה עובדתית זו, אשר בית המשפט המחוזי הכריע בה אף הוא, באמצו את עמדת המשיב. 20. בית משפט קמא לא ראה צורך להכריע מהו המועד הקובע, אשר ייחשב כמועד הגשת הבקשה בעניינן של המערערות – האם תאריך הפנייה מיום 16.10.2001 בו ביקש בא-כוח המערערים מהמשיב לברר מה עלה בגורל בקשתם משנת 1994, או שמא תאריך הגשת הבקשה השנייה, ביום 5.9.2002. בפסק הדין נקבע כי המערערים לא עמדו בדרישות המקדמיות לקבלת בקשתם בכל אחד משני התאריכים, ולכן, ככל הנראה, בית המשפט לא ראה צורך לקבוע מי מהם ייחשב כמועד הקובע. עם זאת, ביחס למועד הגשת הבקשה הראשונה, משנת 1994, נקבע במפורש כי היא אינה יכולה להיחשב כמועד הקובע לענייננו, וזאת מהטעמים המפורטים לעיל. אני שותף למסקנות אלה של בית משפט קמא ולנימוקיו, ועל כן להלן אתייחס בעיקר לטענות הנוספות שהעלה בא-כוח המערערים בתגובותיו להודעות העדכון שהגיש המשיב לאחר ההתפתחויות השונות בשלב הערעור, ואשר לא נדונו בבית משפט קמא. לצורך הדיון, אחלק את התייחסותי בהתאם לשני המועדים אותם ניתן לראות כיום הגשת הבקשה מטעם המערערים. הפנייה למשיב מיום 16.10.2001 21. כאמור, בית משפט קמא קבע (וכך גם המשיב לאחר השימועים שנערכו בנושא בשלב הערעור), כי המערערים לא הוכיחו מרכז חיים בישראל לפני אוקטובר 2001. הדרישה לקיום מרכז חיים בשנתיים שקדמו לבקשה מעוגנת בסעיף ב.7 לנוהל רישום ילדים. משלא עמדו המערערים בדרישה זו, ולמעשה מועד הגשת הבקשה נעשה באותו חודש ממש בו, על פי הקביעה, המערערים החלו לקיים מרכז חיים בישראל, מובן מדוע דחה המשיב את בקשתם זו. 22. בא-כוח המערערים טען, כי גם אם לא הוכח שהמערערים קיימו מרכז חיים בשנתיים שקדמו לבקשה, אין להחיל דרישה זו בענייננו, שכן היא "באה לעולם" רק לאחר החלטת הממשלה 1813, עוגנה בנהלים רק בשנת 2007, וממילא לא פורסמה כנדרש בציבור בתקופה הסמוכה להגשת הבקשה על-ידי המערערים. נטען כי בשל מחדלו של המשיב לפרסם דרישה זו כראוי, המערערים לא יכלו לכלכל צעדיהם בהתאם. 23. טענה זו איני יכול לקבל ולו מן הטעם שזו אינה מתיישבת עם טענות המערערים עצמם כפי שבאו לידי ביטוי בהודעת הערעור, בה צוינו, במסגרת הפרק המפרט את הרקע העובדתי, הדברים הבאים: "בקשת המערערים השנייה לאיחוד משפחות ... הוגשה עבור הבעל, המערער 2 וכללה את הילדים ... המשיב פנה, משום מה, וככל הנראה בשל טעות, אל עו"ד מצא, בדרישה להמצאת מסמכים ... במכתבו מיום 4.8.1997 אל עוה"ד הנ"ל הודיע המשיב על סירוב הבקשה מהנימוק שלא הוכח מרכז חיים (ללא שהמערערים ידעו על כך) ... על רקע אי-קבלת החלטה בבקשתם, פנו המערערים אל עו"ד גבע ומלאו את ידו לייצגם, וזה פנה בתורו אל המשיב במכתבו מיום 16.10.2001 וביקש לדעת 'היכן עומדת בקשת מרשתי ... '. ב"כ המערערים תיאר את השתלשלות מגורי המערערת. כן צורפו הוכחות על מרכז חיים בישראל ... " (פסקה 3 לנימוקי הערעור; ההדגשות אינן במקור – צ"ז). 24. מדברים אלה, עולה בבירור, כי גם לשיטתם של המערערים, כבר בשנת 1997 הייתה קיימת הדרישה להוכחת מרכז חיים טרם הגשת בקשה למתן מעמד בישראל לקטינים שרק אחד מהוריהם רשום כתושב קבע בישראל. ואכן, בהתאם לדרישה זו, שלח המשיב לבא-כוחם של המערערים דאז (עו"ד מצא) מכתב ובו דרישה להמצאת מסמכים להוכחת מרכז חיים בישראל. עיון בפסקי-דין נוספים העוסקים בבקשות שהוגשו בשנות התשעים של המאה הקודמת, מעלה כי הדרישה להוכחת מרכז חיים בישראל טרם הגשת הבקשה הייתה פרקטיקה נפוצה כבר אז (ראו למשל: עע"מ 6404/11 טוויל נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין (14.2.2013), בפסקה 2). 25. המערערים טוענים אמנם, כי הם לא קיבלו את המכתב ששלח המשיב בשנת 1997, שכן עו"ד מצא חדל לייצגם, אך מתיאורם את פנייתם הבאה למשיב – בשנת 2001 – עולה בבירור כי בא-כוחם החדש, עו"ד גבע, הכיר גם הוא את הדרישה להוכחת מרכז חיים בישראל טרם הגשת הבקשה. לשם כך, תיאר עו"ד גבע בבקשה שהגיש בשם המערערים את השתלשלות העובדות בכל הנוגע למגורי האם וצירף מסמכים שנועדו להוכיח מרכז חיים בישראל, כל זאת – בהתאם לדרישה. 26. הנה כי כן, אף לשיטת המערערים עצמם, בא-כוחם ידע על דרישת המשיב וכלכל צעדיו בהתאם לדרישה זו כבר בפנייתו בשנת 2001 למשיב. על-כן, אם תישמע דעתי אציע לדחות את טענת המערערים שנטענה אך לאחרונה, בתגובותיהם להודעות העדכון, ולפיה דרישה זו כלל לא באה לעולם במועד האמור, וכי מכל מקום היא לא פורסמה כראוי, ומשכך לא יכלו המערערים לפעול בהתאם לה. 27. דחיית הטענה לפיה הדרישה כלל לא באה לעולם במועד האמור מובילה למסקנה לפיה המערערים לא עמדו באחת מדרישות הסף לשדרוג מעמדן של המערערות. משכך, איני סבור כי נפל פגם בהחלטת המשיב לדחות את בקשתם. בנקודה זו ראוי לחזור ולהדגיש, כי המערערים בענייננו לא היו אפילו קרובים לעמוד בדרישה האמורה, שכן על-פי ממצאי חקירת המל"ל (אשר לא נסתרו על-ידי המערערים), האם וילדיה התגוררו בתחומי ישראל מאוקטובר 2001, כלומר החל באותו חודש ממש בו הוגשה פנייתם למשיב. הגשת הבקשה השנייה מיום 5.9.2002 28. המערערים הגישו את בקשתם השנייה ביום 5.9.2002. ואולם, אני שותף למסקנת בית משפט קמא, לפיה קביעת תאריך זה כמועד הקובע בעניינם של המערערים לא תועיל להם אף היא. בית משפט קמא עמד על כך שביחס למועד הגשת הבקשה השנייה, יש לראות את המערערות כאילו קיימו את התנאי להוכחת מרכז חיים בישראל כנדרש: "מאחר שהמשיב נאות לקבל את הבקשה ביום 5.9.2002, הרי שיש לראות במועד זה כמועד בו הוכיחו עותרות 3 ו-4 (המערערות, צ.ז.) כי הן עומדות בדרישת הנוהל לקיום מרכז חיים בישראל, וכי ממועד זה ואילך ניתן להחיל עליהם את ההליך המדורג" (פסקה 19 לפסק הדין קמא). ואכן, נראה כי המשיב לא עמד בדווקנות על הדרישה לקיום מרכז חיים במשך שנתיים מלאות טרם הגשת הבקשה השנייה על-ידי המערערים (בהתאם לממצאי חקירת המל"ל, המערערים הצליחו להוכיח מרכז חיים של 11 חודשים בלבד עד ליום הגשת הבקשה השנייה). זאת, שכן מעמדם של אחיהן הקטנים של המערערות (המערערים 9-8) שודרג למעמד קבע, בהתאם למבוקש באותה בקשה ממש מיום 5.9.2002 אשר עסקה בעניין מעמדם של כל ילדי האם. המשיב הבהיר כי המערערים 9-8 היו בני פחות מ-14 ביום הגשת הבקשה, ועל כן מעמדם שודרג. לעומתם, שתי המערערות היו בנות למעלה מ-14 בעת הגשת הבקשה, ומשלא עמדו בדרישת הסף להחלת חוק הוראת השעה בעניינן, לא היה ניתן לשדרג את מעמדן כמבוקש. 29. הסבר זה, שהתקבל כאמור גם בבית משפט קמא, עולה בקנה אחד עם הוראות חוק הוראת השעה, לפיהן שר הפנים רשאי להעניק מעמד קבע לקטינים מתחת לגיל 14 לשם מניעת הפרדתו מהורהו המשמורן השוהה כדין בישראל (סעיף 3א לחוק). הוראת המעבר קובעת כי מפקד האזור רשאי לתת היתר לשהייה זמנית בישראל לתושב האזור שהגיש בקשה להתאזרחות לפי חוק האזרחות או בקשה לרישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, לפני יום א' בסיון התשס"ב (12 במאי 2002) ואשר ביום תחילתו של חוק זה טרם ניתנה החלטה בעניינו, ובלבד שלא תוענק לתושב כאמור, לפי הוראות פסקה זו, אזרחות לפי חוק האזרחות ולא יינתן לו רישיון לישיבת ארעי או לישיבת קבע, לפי חוק הכניסה לישראל (סעיף 4(2) לחוק). המערערים הגישו את בקשתם השנייה כארבעה חודשים לאחר המועד הקובע, ומשום כך, יש להחיל על בקשתם מיום 5.9.2002 את הוראות חוק הוראת השעה ככתבן וכלשונן. משכך, גם אם נראה את מועד הגשת הבקשה השנייה כמועד הרלוונטי לעניינם של המערערים, הרי שהמערערות שהיו במועד זה בנות למעלה מ-14, לא עמדו באחת מדרישות הסף הקבועות בחוק. סיכום 30. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים להביא לפתרון מצוקתם של המערערים מחוץ לכותלי בית המשפט, ניסיונות אשר לא צלחו, נותרו בפי המערערים טענות שונות, בהן דנתי לעיל. למרבה הצער, אין בכוחן של טענות אלה למנוע את יישום הוראות החוק והנהלים על עניינן של המערערות, יישום אשר יוצר לא פעם מצבים סבוכים ומצוקות קשות שקיים קושי אנושי להשלים עימן, כל זאת – לשם הגשמת התכלית הביטחונית העומדת בבסיס החוק. ואולם, משלא ניתן היה לגשר על הפערים שבין הצדדים ולא נותר אלא לפסוק, אין מנוס מהחלת הדין ומהמסקנה שעל פי דין זה לא נוכל לקבל את הערעור. משכך, אמליץ לחבריי לפעול כמצוות המחוקק, ולדחות את הערעורים מבלי שנעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: 1. כפי שהסביר חברי השופט צ' זילברטל בנסיבות העניין אין מוצא מדחיית הערעור, בשל אופיין הנוקשה של הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: חוק הוראת השעה). התוצאה המתקבלת במקרה זה נראית אף אקראית במיוחד, בשים לב לשונות במעמדם של אחים באותה משפחה, ובהתחשב בכך שאף המערערות 3 ו-4, שלא קיבלו מעמד בישראל, נשואות ממילא לתושבי קבע בישראל ושוהות בישראל מכוח היתרי שהייה מתחדשים. הפתרונים בעניין זה – למחוקק (כפי שציינה אף המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור בעע"ם 6407/11 דג'אני נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין, בפסקה 6 לחוות דעתה (20.5.2013)). 2. בשולי הדברים אוסיף, כי מקרה זה חוזר וחושף את הקושי הכרוך בכך שהדרישה ל"מרכז חיים" בישראל לא זכתה בעבר לעיגון ברור בנהלים הכתובים. נדרשתי לבעיה זו בהרחבה בעע"ם 4014/11 אבו עיד נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול (1.1.2014) (להלן: עניין אבו עיד)), אשר ממנו עולות שתי מסקנות: ראשית, כי הדרישה ל"מרכז חיים" בישראל במשך השנתיים שקדמו להגשת הבקשה אינה דרישה חדשה; ושנית, שדרישה זו לא זכתה לעיגון בנהלים שפורסמו במשך מספר שנים. כפי שציינתי בעניין אבו עיד, התרופה החלקית לכך אמורה להימצא בכך שדרישה זו תיושם באופן שאינו נוקשה. אולם, בענייננו, במועד שבו הוגשה הבקשה לקבלת מעמד בישראל המערערות 3 ו-4 נמצאו מרחק רב ממילוי הדרישה האמורה, כך שאין בתרופה זו כדי להועיל להן. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום ‏י' באלול התשע"ה (25.8.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11064090_L38.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il