פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6399/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6399/10 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט א' שהם המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים מיום 14.06.2010 בתיק פ"ח 534/08, שניתן על-ידי כב' השופטים צ' סגל-סג"נ; מ' דרורי; י' נועם תאריך הישיבה: ח' בתמוז התשע"ב (28.06.12) בשם המערער: עו"ד אריאל הרמן בשם המשיבה: עו"ד נעימה חינאווי פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק פ"ח 534/08 (כב' השופטים צ' סגל- סג"נ, מ' דרורי, י' נועם), בגדרו הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות הבאות: באישום הראשון - מעשה מגונה בקטין בן משפחה ,לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: החוק) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו- 345 (א)(1) לחוק; באישום השני - מעשה מגונה בקטינה, לפי סעיף 348 (ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק, והטרדה מינית של קטינה שטרם מלאו לה חמש עשרה שנים, לפי סעיף 5(א) בנסיבות סעיף 3(א)(6)(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח – 1998(להלן: החוק למניעת הטרדה מינית). המערער זוכה מעבירות של אינוס ומעשה סדום בבן משפחה, לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיפים 345(א)(1), 345(א)(3) וסעיף 347(ב) לחוק, אשר יוחסו לו באישום הראשון, וכן מעבירה של הטרדה מינית, לפי סעיף 5(א) בנסיבות סעיף 3(א)(6)(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, אשר נסיבותיה פורטו באישום השלישי, לאחר שהמאשימה חזרה בה מאישום זה. 2. המערער נידון, ביום 14.06.2010, לשמונה שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרו, 01.07.2008, ולשנתיים מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר, עבירת מין מסוג פשע. כמו כן, הוטל עליו לפצות את המתלוננת באישום השני בסכום של 20,000 ₪ , וזאת עד ליום 31.12.2010. הערעור מופנה נגד הכרעת הדין וגזר הדין. עובדות כתב האישום 3. המערער הינו אביה של המתלוננת, ילידת 1993. האישום הראשון מייחס למערער ביצוע עבירות אינוס , מעשה סדום ומעשה מגונה במתלוננת, בהיותה בת תשע שנים, וזאת במספר הזדמנויות, במהלך שנת 2002. על-פי כתב האישום, נהג המערער להורות למתלוננת להכנס לחדרו בביתו, נעל את הדלת, שכב ליד המתלוננת על המיטה בחדר והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, וכן לפי הטבעת שלה, וזאת בניגוד לרצונה ולמרות שהסב לה כאב. בהזדמנויות אחרות, בחדרה של המתלוננת, נגע המערער בחזה של המתלוננת ונישק אותו, לעיתים אף בהיותו רכון מעליה. 4. האישום השני עניינו הטרדה מינית ומעשה מגונה שביצע המערער במתלוננת נוספת, ילידת 1995. בתקופה הרלוונטית שימש המערער עוזרו של אבי המתלוננת הנוספת, העובד כמורה בבית ספר. במהלך חודש יוני 2007, במהלך "מסיבת סידור" שהתקיימה בבית הספר, פנה המערער למתלוננת, ושאל אותה אם היא אוהבת אותו, ואם נגיעה שלו בה עושה לה הרגשה טובה. המערער אף הציע למתלוננת להתנשק איתו. לאחר מכן הורה המערער למתלוננת לרדת לחדרי השירותים, שם אחז בה בחזקה, הכניס אותה לחדר השירותים ונישק אותה על לחיה מספר שניות, הכל בניגוד לרצונה. בהזדמנות אחרת, במהלך חודש יוני 2007, שעה שהמתלוננת הנוספת טיילה עם המתלוננת, בתו של המערער, במרכז המסחרי, שאל אותה המערער אם היא כבר קיבלה מחזור. המערער גם שאל את המתלוננת הנוספת אם היא אוהבת אותו, והציע לה לאונן בלילה בביתה, תוך כדי מחשבה עליו. המערער הצביע על איבר מינה של המתלוננת, ואמר לה להחדיר לתוכו את אצבעותיה בשעה שהיא מאוננת. 5. האישום השלישי מייחס לנאשם הטרדה מינית של מתלוננת שלישית, ילידת 1997, ואולם המאשימה חזרה בה מאישום זה בתום פרשת התביעה, בשל העדר ראיות אשר נבע, כך נטען, מחמת חוסר שיתוף פעולה מצד משפחת המתלוננת השלישית. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי 6. במסגרת תשובתו לכתב האישום, כפר המערער בעובדות הנטענות בשני האישומים. 7. לאחר שמיעת ראיות, קבע בית המשפט המחוזי, כי עדות המתלוננת (בתו של המערער), בנוגע למעשים המגונים שביצע בה אביה, ובאשר למניעים שהובילו לכבישת תלונתה במשך מספר שנים, הייתה אמינה ומשכנעת. עדותה זכתה לתמיכה בעדויות המדריכה והעובדת הסוציאלית בפנימייה בה למדה המתלוננת, אשר העידו על סערת הרגשות, בה היתה נתונה המתלוננת, בעת שחשפה בפניהן את מעשי אביה. מצב נפשי זה, כך צויין, אינו מתיישב עם טענה בדבר מסירת תלונה כוזבת, פרי עלילה, כטענת המערער. תימוכין נוספים לגרסת המתלוננת מצא בית המשפט בעדות המתלוננת הנוספת, אשר סיפרה על מעשה מגונה והטרדות מיניות שביצע בה המערער, עת היתה בגיל דומה לגיל המתלוננת בזמן ביצוע העבירות. 8. יצויין, כי המערער הכחיש את ביצוע עבירות המין בבתו, וטען, במהלך חקירתו במשטרה, כי מדובר בעלילת שווא, שמקורה בסירובו לרכוש לה בגדים. בעדותו בבית המשפט טען, לעומת זאת, כי מדובר בתלונה כוזבת שהוגשה נגדו משום שבתו סובלת מפיגור שכלי קל, ואולם בית המשפט קבע, כי המערער לא הוכיח בראיות את הליקוי הנטען, ואת המניע שהביא, כביכול, את בתו לטפול עליו האשמות שווא כה חמורות. בית המשפט המחוזי אף דחה את הסברה, אותה העלה המערער בשיחתו עם העובדת הסוציאלית, לפיה המתלוננת לא פירשה כראוי את גילויי החיבה שהפגין כלפיה, וזאת משום שסברה זו אינה מתיישבת עם המעשים החמורים שביצע, וכן לאור עדות המתלוננת, כי המערער הורה לה לשמור את דבר ביצוע המעשים בסוד. 9. נוכח הראיות האמורות קבע בית המשפט המחוזי, כי שוכנע, מעבר לכל ספק סביר, כי המערער ביצע בבתו מעשים מגונים, כאשר היתה בין הגילאים תשע לאחת עשרה, ואלו התבטאו בליטוף איבריה האינטימיים, איבר המין והישבן, במספר הזדמנויות, מעל ומתחת לבגדיה, וכן בנגיעות ונשיקות בחזה, במספר רב של מקרים. 10. מאחר שהמתלוננת חזרה בעדותה מטענתה, כי המערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה ולפי הטבעת, וציינה כי היא מתקשה להיזכר בפרטים הרלוונטיים , החליט בית משפט קמא לזכות את המערער מביצוע עבירות של אינוס ומעשה סדום בקטינה בת משפחה. 11. בנוגע לאישום השני, קבע בית המשפט המחוזי כי עדות המתלוננת הנוספת הותירה בו רושם מהימן ומשכנע, וכי היא העידה בבית המשפט באופן שוטף, בהיר, מפורט וקוהרנטי. בית המשפט השתכנע, כי כבישת עדותה במשך שבועיים, נבעה מהמצוקה שפקדה אותה, המבוכה שבה היתה נתונה, וכן בעקבות אזהרות המערער לבל תחשוף את המעשים. עדות המתלוננת הנוספת נתמכה בעדויות הוריה, ובעדות המתלוננת, בתו של המערער, אשר העידה על מעשים דומים שביצע בה המערער, ואף אימתה פרטים בגרסת המתלוננת הנוספת, בנוגע למפגש עם המערער במרכז מסחרי. 12 גרסתו של המערער לעניין אישום זה נדחתה משום חוסר אמינותה. המערער אישר כי נפגש עם המתלוננת הנוספת ב"מסיבת הסידור" ובמרכז המסחרי של היישוב, אך הכחיש באופן גורף את ביצוע העבירות המיוחסות לו. לראשונה בעדותו טען, כי הגשת התלונה נגדו , היא פרי עלילה שרקם אבי המתלוננת הנוספת עקב סכסוך כספי בין השניים, מבלי שהסביר מדוע כבש גרסתו זו. לאור האמור, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו באישום השני. עדות נוספת של המתלוננת 13. כארבעה חודשים לאחר מתן הכרעת הדין, הגיש בא כוח המערער בקשה לביטול הרשעת המערער, ולהחזרת המתלוננת לעדות משלימה. בהתאם לאמור בבקשה, מספר ימים עובר למתן הכרעת הדין, גילה המערער לבא כוחו את דבר קיומו של חומר חקירה נוסף הנוגע למתלוננת. המדובר בתמליל חקירה של המתלוננת משנת 2006, שנערכה על-ידי חוקרת ילדים בפנימייה בה שהתה המתלוננת. זאת, בעקבות מעצרו של אביה, המערער, בחשד לביצוע מעשים מגונים בתלמידות שהסיע, במסגרת עבודתו כנהג הסעות. במהלך החקירה נשאלה המתלוננת, בין היתר, האם מישהו ממשפחתה נגע בגופה, והשיבה לשאלה זו בשלילה. היא מסרה בנוסף, כי אם אכן היו נוגעים בגופה היא היתה מספרת על כך לאמה, ולחוקרת שניהלה את החקירה. 14. בעדותה הנוספת בבית המשפט, טענה המתלוננת, כי הגרסה שמסרה בשנת 2006, באשר לאפשרות שבוצעו בה מעשים מיניים על-ידי בן משפחה, לא שיקפה את האמת. לדבריה, היא חששה למסור לחוקרת הילדים מידע מפליל אודות אביה "כי ראיתי שכל המשפחה לא נגד אבא שלי והם הלכו לטובתו,אז אמרתי שגם אני אלך איתם...זה לא היה אמת.הייתי קטנה ולא ידעתי שהיא הייתה חוקרת...יכול להיות שהייתי ד' או ב- ה'....הייתי קטנה וראיתי שזה קשה לאמא שלי והיה לי מלא בושות,בקושי הייתי הולכת לבית הספר...מה זה שיקרתי, לא אמרתי, לא סיפרתי" (עמ' 13-9 לפרוטוקול מיום 10.02.2010). 15. במסגרת גזר הדין התייחס בית המשפט המחוזי לעדות הנוספת של המתלוננת, וקבע כי זו אינה פוגמת באמינות גרסתה של המתלוננת בדבר המעשים המגונים שביצע בה אביה, ועל כן אין מקום לשנות את הכרעת הדין, בעקבות עדות זו. בית המשפט הבהיר כי, המתלוננת העידה, הן טרם מתן הכרעת הדין, והן במהלך עדותה הנוספת, על חששה לחשוף את המעשים שעשה בה המערער, מפאת ההשלכות שעשויות להיות לכך. על כן, נקבע, כי העובדה כי היא סירבה לשוחח על הנושא עם חוקרת הילדים בשנת 2006, מתיישבת עם עדותה בתיק הנוכחי, ואינה מטילה כל ספק בגרסתה המפלילה את המערער. גזר הדין 16. טרם מתן גזר הדין, שקל בית המשפט את חומרת העבירות שביצע המערער, בקובעו, כי עבירות מין שמבצע אב בבתו, כפי שהורשע המערער לפי האישום הראשון, הן מהחמורות שבעבירות המין, נוכח אכזריות המעשים, עיוות דפוסי ההתנהגות שבין ההורה לילד, והפרת האמון שהילד נותן באדם הקרוב לו ביותר. גם המעשים שביצע המערער כלפי המתלוננת הנוספת, הוגדרו בגזר הדין כמעשים חמורים, בזויים ומכוערים. עוד נתן בית המשפט את דעתו לחוות הדעת של המרכז להערכת מסוכנות, אשר קבעה כי מסוכנותו המינית של המערער היא בדרגה בינונית, ולעובדה שצויינה בו, כי כל עוד ימשיך המערער להכחיש את המיוחס לו, ולא יקבל טיפול מתאים, תיוותר רמת המסוכנות המינית בעינה. בית המשפט הוסיף ושקל לחומרא, את הנזק הנפשי הקשה שהוסב למתלוננת עקב מעשי המערער, ובכלל זה את הנידוי המשפחתי שהוטל עליה, עקב ההליכים המשפטיים שהתנהלו נגד המערער. במסגרת השיקולים לקולא, התחשב בית המשפט בנסיבותיו האישיות של המערער , בתרומתו לחברה ולקהילה , בחלוף הזמן מאז ביצוע המעשים, ובעובדה, כי הוא זוכה מהעבירות החמורות שיוחסו לו באישום הראשון, ומעבירת המעשים המגונים שפורטה באישום השלישי. 17. איזון בין השיקולים השונים הוביל את בית המשפט המחוזי להשית על המערער שמונה שנות מאסר בפועל, וכן מאסר מותנה ותשלום פיצויים, כמפורט בסעיף 2 לעיל. נימוקי הערעור 18. המערער תוקף בערעורו את הרשעתו בעבירות שבאישום הראשון בלבד, ואינו מערער על הרשעתו בעבירות הנוגעות למתלוננת הנוספת, כמפורט באישום השני. 19. טענתו העיקרית של בא כוח המערער, עו"ד אריאל הרמן, נסובה אודות החשש מפני "זיהום" עדותה הראשונית של המתלוננת, בדבר מעשי המערער, עדות אשר נמסרה בפני המדריכה בפנימייה בה למדה, עת חזרה המתלוננת מחופשת הפסח אל הפנימייה. על-פי הטענה, תוצרי השיחה בין השתיים, וכן שיחת ההמשך שנערכה בין המתלוננת לעובדת הסוציאלית, הובילו לגיבוש האישום הראשון נגד המערער.עוד נטען, כי עדותה "המזוהמת" של המתלוננת בבית המשפט, אשר תיארה את המעשים באופן בו המדריכה והעובדת הסוציאלית ניסחו אותם עבורה, הובילה להרשעת המערער בחלק מהמעשים. לאור זיהום גרסת המתלוננת, יש לקבוע, לשיטת בא כוח המערער, כי גרסה זו אינה משקפת את אשר אירע לה, ולזכות את המערער מביצוע עבירת המעשים המגונים בה הורשע, בהתאם לאישום הראשון בכתב האישום. 20. לביסוס טענתו, הבהיר בא כוח המערער, כי בניגוד לאמור בהכרעת הדין, המתלוננת לא מסרה מיוזמתה כל מידע בדבר מעשי המערער, טרם שהפנתה אליה המדריכה שאלות מדריכות בנושא. שאלות אלה סייעו למתלוננת לעבד את גרסתה בדבר מעשי אביה, וקיבעו גרסה זו בתודעתה. המדריכה ציינה עוד בעדותה, כי היא התקשתה לקבל מהמתלוננת פרטים אודות המעשים שנעשו בה, והיא חזרה ושאלה אותה שאלות, משום שחשה כי המתלוננת "רוצה לספר". התנהלות זו מוכיחה, לטענת הסנגור, כי הגרסה המפלילה "הושתלה" בפי המתלוננת. 21. בא כוח המערער אף ניסה להסביר מדוע, לשיטתו, התרחש אותו "זיהום" של גרסת המתלוננת. לטענתו, המתלוננת שבה לפנימיה בתחושת מצוקה, לאחר אירוע שבמהלכו אחת משכנותיה הטיחה באביה כי ביצע מעשים מיניים בבתה, כפי שעולה מהדברים שמסרה המתלוננת למדריכה , במענה לשאלתה כיצד בילתה בחופשה. לאירוע זה, התווסף אירוע אחר שהתרחש חודשים רבים לפני כן, כאשר המתלוננת נחקרה כעדה בעקבות מעצרו של אביה, אשר נחשד בביצוע מעשים מגונים בילדות שהסיע, במסגרת עבודתו כנהג הסעות. באותה חקירה נשאלה המתלוננת האם אביה נגע בה, והשיבה על כך בשלילה. לגישת בא כוח המערער, שני אירועים אלה עיצבו בתודעת המתלוננת את דמותו של המערער כמי שנוגע בילדות, החמירו את מצוקתה, ויצרו "קרקע פורייה להשתלת דמות כזו גם ביחס אליה" (סעיף 5 לנימוקי הערעור). 22. עוד הוסיף וטען בא כוח המערער, כי גם חקירתה של המתלוננת במשטרה תרמה ל"זיהום" גרסתה. בעת החקירה, היתה המתלוננת אך מעט מעל לגיל 14, כך שהיא לא זכתה להחקר ע"י חוקר ילדים מקצועי. בהתאם לדברי המתלוננת, החוקרות נעלו את דלת החדר, בו נערכה החקירה, סירבו לאפשר לה לצאת , ולחצו עליה לספר את אשר אירע, למרות בכייה, וכל זאת בטענה כי הדבר נעשה לטובתה. בא כוחו של המערער ציין כי, בנסיבות אלו, השלימה החקירה המשטרתית את השתלת הגרסה המפלילה בתודעת המתלוננת. 23. עו"ד אריאל הרמן הוסיף וטען, כי העובדה שבית משפט קמא התרשם מאמינותה של המתלוננת, אינה מונעת מערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, בהסתמך על עדותה. אפשר שבעקבות הגרסה שהושתלה בתודעתה, המתלוננת אכן האמינה כי המערער ביצע בה מעשים מגונים, והעידה בהתאם לכך. ואולם, כך נטען, ערכאת הערעור אמורה לבחון את הממצאים העובדתיים, על יסוד ההנחה, לפיה עדות המתלוננת אינה משקפת בהכרח את אשר ארע בפועל, ובעקבות זאת, לקבל את הערעור. 24. במסגרת נימוקי הערעור ובטיעונו לפנינו, העלה בא כוח המערער טענות נוספות, אשר לגישתו מעמידות בספק את מהימנותה של המתלוננת. כך, למשל , נטען, כי מדריכת הפנימייה והעובדת הסוציאלית העידו כי המתלוננת סיפרה להם על מעשים מיניים שביצע בה נער פלוני בהיותה כבת 4 שנים, ואשר כללו נגיעה בחזה ובאיבר מינה. במהלך עדותה בבית המשפט טענה המתלוננת, כי אינה זוכרת כי כך סיפרה לשתי העדות. לגישת הסנגור, העובדה כי המתלוננת לא זכרה אירוע, עליו סיפרה מיוזמתה, מעלה תהיות לגבי טיב זכרונה, ומעורר חשש שמא היא המציאה את האירוע, שפרטיו דומים מאוד למעשים המיוחסים למערער. עוד נטען, כי בעת קביעת מהימנות גרסתה של המתלוננת, היה מקום ליתן משקל לעובדה כי המתלוננת חזרה בה, במהלך חקירתה הנגדית, מהטענות לפיהן אביה ביצע בה עבירות אינוס ומעשה סדום. בנוסף, ביקש בא כוח המערער, להטיל ספק באמינות המתלוננת, לאור חקירתה בשנת 2006. לטענתו, לו היה אמת בגרסה המפלילה, המתלוננת היתה חושפת גרסה זו בפני חוקרת הילדים , אשר חקרה אותה, ישירות באותו נושא, כבר בשנת 2006. לגישת בא כוח המערער, טענת המתלוננת בעדותה הנוספת בבית המשפט, לפיה היא נמנעה מלחשוף את מעשי אביה בפני החוקרת בשנת 2006, מהטעמים שפורטו בעדותה, נובעת מעצם התודעה הכוזבת שיש לה לגבי התרחשות המעשים, תודעה שהיא פרי החקירות "המזהמות" שערכו לה מדריכת הפנימייה והעובדת הסוציאלית. 25. לבסוף, ביקש בא כוח המערער לשקול בשנית את הרשעת מרשו באישום הראשון, לאור שתי טעויות שנעשו על-ידי בית משפט קמא בהכרעת הדין. הטעות הראשונה, לה טוען הסנגור, נוגעת לקביעתו של בית המשפט, כי המעשים המגונים, בהם הורשע המערער במסגרת האישום הראשון, נמשכו שנתיים, כאשר המתלוננת היתה בין הגילאים תשע לאחת עשרה שנים. זאת, אף שבהתאם לעדות המתלוננת, המערער ביצע בה את המעשים המגונים במשך פחות שנה, בהיותה בת תשע. הטעות השנייה, נוגעת לסעיף העבירה בו הורשע המערער במסגרת האישום הראשון בכתב האישום. הרשעת המערער בסעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין, בנסיבות סעיפים 345(ב) ו- 345 (א)(1) לחוק, כמיוחס לו בכתב האישום, דורשת מהמאשימה להוכיח את היסוד הנפשי הרלוונטי לעבירה, הכולל את מודעותו של המערער ליסוד אי ההסכמה של הקטינה, שהינה קרובת המשפחה ושגילה פחות מ-16 שנים, למעשים המגונים שבוצעו בה. לטענת המערער, מאחר שהמתלוננת העידה, כי לא אמרה דבר לאביה בעת ביצוע המעשים, יש להסיק כי המערער לא היה מודע לאי הסכמתה. לאור זאת, אם יחליט בית המשפט, על אף יתר נימוקי הערעור, כי אין לזכות את המערער מהמעשים, יש להרשיעו בסעיף עבירה חלופי, והוא סעיף 351 (ג)(1) לחוק, שעונש המאסר בצידו קל יותר מהעונש הנלווה לעבירה המקורית, אשר יוחסה למערער בכתב האישום. נציין כבר עתה, כי באת כוח המשיבה הסכימה לתיקון סעיף העבירה. 26. המערער השיג גם על העונש שהושת עליו על-ידי הערכאה הדיונית. לטענתו, לאור העובדה כי המעשים המגונים בהם הורשע, ואשר היוו את עיקר כתב האישום, נמשכו פחות משנה, ובהתחשב בכך שאלה בוצעו כשמונה שנים לפני מועד מתן גזר הדין, הרי שעונש המאסר שהוטל עליו , הינו בלתי מידתי. יתר על כן, במידה שייקבע, כי יש לבטל את הרשעת המערער בגין המעשים המגונים, בהתאם לסעיף 351(ג)(2) לחוק , ותחת זאת, להרשיעו בסעיף העבירה הקל יותר, הוא סעיף 351(ג)(1) לחוק, יש ליתן לתיקון זה ביטוי בהקלת העונש שהושת עליו. בנוסף, נטען על-ידי בא כוח המערער כי על בית המשפט להתערב ולהפחית את גובה הפיצוי בו חוייב המערער, אשר לטענתו, אינו משקף את מידת הנזק שנגרם למתלוננת הנוספת. דיון והכרעה זיהום עדות המתלוננת 27. כאמור לעיל, חלקו הארי של הערעור על הכרעת הדין הוקדש לסוגיית זיהום גרסת המתלוננת. 28. בית המשפט המחוזי נדרש לטענה בדבר "זיהום" גרסת המתלוננת, וקבע, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי לא היה בתשאול המתלוננת כדי לקבע בתודעתה גרסת כזב אודות מעשי אביה, וודאי כאשר המתלוננת העידה באופן מפורט בנוגע למעשים אלו. לעניין זה הבהיר בית משפט קמא בהכרעת הדין, כי "למדריכה היו אינדיקציות על מעשי הנאשם מרמזים שפיזרה המתלוננת, ואף אם שאלה את המתלוננת אם אביה נגע בה, לא היה בשאלה זו כדי לשתול במוחה גרסת בדים כוזבת, ובפרט גרסה כה מפורטת כמו זו שנמסרה.. " (פסקה 13 להכרעת הדין). עוד ציין בית המשפט, כי "מהקשר השיחה שקדמה לכך, היה בסיס להעלאת השאלות. מכל מקום לא היה בשאלות כדי 'לשתול' גרסה בדויה בפיה של המתלוננת, ובפרט כאשר גרסתה הייתה, כאמור מפורטת ואמינה" (פסקה 14). בית המשפט הוסיף וקבע בהכרעת הדין, כי גרסת המתלוננת נתמכת גם בעדותה של העובדת הסוציאלית, אשר העידה על הקושי, מבחינתה של המתלוננת, לספר לה אודות מעשי אביה, ועל בקשתה לקבל טיפול במסגרת המרכז לטיפול בנפגעות תקיפה מינית. זאת, על אף טענת "הזיהום" שבפי המערער, הנובעת מניסוח השאלה שהפנתה העובדת הסוציאלית למתלוננת, בעניין מעשי אביה. 29. אינני סבור כי יש מקום להתערב בקביעותיו אלו של בית המשפט. המתלוננת חזרה לפנימייה כשהיא במצוקה, וסיפרה למדריכה, בתגובה לשאלה הכללית כיצד בילתה בחופשה, כי "כמעט הכניסו את אבא שלה לכלא" וכי "הוא סתם משחק אותה דתי, שהוא לא דתי באמת" (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון, ש' 12-10). המתלוננת אף החלה לבכות, וטענה כי אינה "רוצה לספר" (עמ' 3, ש' 16). מהעדויות שנשמעו בבית המשפט עלה, כי הדברים נאמרו על רקע העימות שהתנהל בין המערער לבין שכנתו, אודות החשד כי הלה ביצע בבתה מעשים מיניים. לנסיבות אלו, הצטרפו חשדות קודמים, שעלו בלב המדריכה והעובדת הסוציאלית, כי דבר מה עובר על המתלוננת, לאור העובדה, כי היא "היתה מאוד סגורה, לא רצתה לדבר, היתה פוחדת" (עמ' 3, ש' 15-14) ואף, לדברי המדריכה, סבלה ממצב דכאוני (עמ 5, ש' 26). בעקבות הדברים שאמרה לה המתלוננת, ואופן התנהגותה בפנימייה, שאלה אותה המדריכה האם אביה נגע בה, ובתגובה הגבירה המתלוננת את בכיה. כאשר המדריכה חזרה על השאלה, שוב ושוב, סיפרה לה המתלוננת, תוך גמגום, על מעשי אביה. אינני סבור כי יש בחילופי הדברים בין המתלוננת לבין המדריכה כדי להצביע על "זיהום" גרסת המתלוננת. גם העובדה כי המדריכה חזרה על שאלתה מספר פעמים, עד שהמתלוננת השיבה בחיוב, וכי בהמשך היא שאלה אותה מפורשות האם אביה נגע בה "למטה", אין כדי להוביל למסקנה בדבר "זיהום" העדות. כאמור לעיל, המדריכה קיבלה רמזים על כי המתלוננת נפגעה מאביה, ולכן היא סברה כי יש לברר את הדברים באופן מפורש. מאותם טעמים, אינני סבור, כי גרסת המתלוננת "זוהמה", משום שהעובדת הסוציאלית שאלה מפורשות את המתלוננת האם אביה נגע בחזה, והמתלוננת בתגובה שתקה, ולאחר מכן השיבה בחיוב. 29. מן הראוי להוסיף כי, העובדה, לפיה המתלוננת לא יזמה את חשיפת המעשים או מיאנה לפרטם, ללא שאלות חוזרות ונשנות, מאפיינת, ככלל, את הדרך המובילה לחשיפתן של עבירות מין במשפחה, ובפרט כשמדובר בעבירות מין המבוצעות בקטינים. במקרים מעין אלה, הקורבן חושש עמוקות מפגיעה בדמות הקרובה לו ביותר, גם אם דמות זו אינה דורשת את שתיקתו, והוא אף חושש מתגובת בני המשפחה, האמורים לשמש לו חומת מגן, אך עשויים שלא לעמוד לצידו. בענייננו, סברה המתלוננת, כאמור בעדותה הראשונה ובעדותה הנוספת, כי משפחתה תעמוד לצד אביה, ובנוסף הורה לה אביה שלא לספר על המעשים. מעדותה בפני הערכאה הדיונית עולה כי היא אף לא ידעה לבטא את שמו של אבר המין בו נגע אביה (עמ' 22, ש' 15). לאור זאת, ניתן להבין, מדוע המתלוננת, לא זו בלבד שכבשה את עדותה, כפי שקורה לא אחת בעבירות כגון דא (ע"פ 5484/11 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 19.04.2012]), אלא גם נדרשה לשאלות ממוקדות, על מנת לספר את אשר אירע לה. סבורני, כי לאור הנסיבות שקדמו לתשאולה של המתלוננת על-ידי המדריכה והעובדת הסוציאלית, אין בעובדת עריכתו של תשאול זה משום ראיה לזיהום גרסת המתלוננת. 31. בית המשפט המחוזי דחה בהכרעת דינו גם את הטענה, כי אופן חקירת המתלוננת במשטרה מעורר ספק, בדבר אמיתות הגרסה שנמסרה על ידה. לעניין זה נקבע, כי החוקרות עמדו בתוקף על כך שהמתלוננת תמסור את גרסתה, משום שזו התקשתה לחשוף את המעשים, בעקבות לחץ שהופעל עליה על-ידי בני משפחתה, לחץ שאודותיו היא אף העידה בבית המשפט. לעניין זה ציין בית המשפט בהכרעת הדין, כי לאחר שהוגשה התלונה נגד המערער, המתלוננת "הייתה נתונה ללחצים כבדים מצד בני משפחתה כי תמנע להעיד נגד אביה. כן עולה כי המתלוננת הייתה נתונה- החל משלב הגשת התלונה ועד למועד העדות- בדילמה קשה בין הדחקת המעשים הבזויים שנעשו בגופה על-ידי אביה, לבין חשיפתם, על כל המשתמע מכך, ובכלל זה תגובת בני משפחתה"(פסקה 13 להכרעת הדין). מאחר שגרסת המתלוננת, כשלעצמה, נמצאה מהימנה, ואף זכתה לחיזוקים בעדויות נוספות שנשמעו בפני הערכאה הדיונית, איני מוצא טעם ראוי להתערב בקביעה, לפיה נסיבות החקירה במשטרה אינן מכרסמות בתוקף גרסת המתלוננת. 32. סיכומם של דברים, הטענה בדבר "זיהום" גרסת המתלוננת, נבחנה היטב על-ידי בית המשפט המחוזי, אשר נדרש להתכנות הטענה בדבר "זיהום" עדות המתלוננת. טענה זו נדחתה על-ידי בית משפט קמא לאחר שהוא התרשם, באורח בלתי אמצעי, מעדות המתלוננת עצמה ומעדויות הגורמים "המזהמים" לכאורה, בנוגע לנסיבות בהן תחקרו ותשאלו את המתלוננת אודות המעשים שביצע בה המערער. לאחר זאת, קבע בית המשפט, כי המתלוננת העידה על מעשים קשים אותם חוותה על גופה, וכי אין מדובר במידע שהושתל בתודעתה, שלא במתכוון, על ידי מדריכת הפנימייה והעובדת הסוציאלית, או על-ידי חוקרות במשטרה. לא מצאתי כל הצדקה להתערב בקביעה זו, על אף טענות המערער לעניין זה. 33. בא-כוח המערער ביקש להסתמך על פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד נז (3) 769 (2002), אך סבורני כי אין בפסק דין זה כדי לתמוך בטענותיו של המערער. בנסיבות שם, קבע בית משפט זה כי יש לזכות את המערער, מחמת הספק, מחלק מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, משום האופן בו מסרה המתלוננת את גרסתה לחוקרת הילדים. בפסק הדין הובהר, כי במהלך החלק השני של חקירת המתלוננת, היא איבדה את סבלנותה וגילתה "סימנים של עייפות, חוסר נינוחות ואף תסכול ומרירות" (פסקה 12 לפסק הדין), כאשר במקביל, שאלות החוקרת הלכו ונעשו ממוקדות יותר. לאור זאת, קבע בית המשפט, כי קיימת אפשרות כי בחלק זה של החקירה, בניגוד לחלקה הראשון, השיבה המתלוננת לחוקרת הילדים תשובות שנועדו לרצות אותה ,על מנת לסיים, מהר ככל שניתן, את החקירה המתישה. 34. לא כך עולה מעדויות המדריכה, העובדת הסוציאלית, והמתלוננת עצמה. הקושי, מבחינתה של המתלוננת, לחשוף את פרטי המעשים שנעשו בה, הן מעצם טיבם, הן משום האיסור שהטיל עליה המערער לחושפם, והן בשל החשש מתגובת בני משפחתה, ניכר לכל אורך חקירותיה של המתלוננת. לנוכח העקביות באופן מסירת גרסתה, והחשש המשמעותי שקינן בליבה מפני חשיפת המעשים, אין מתעורר, בנסיבות דנן, כל חשד, כי המתלוננת מסרה תשובות מפלילות, אשר נועדו לרצות גורם חקירתי זה או אחר, על מנת להחלץ מתשאולה. 35. לבסוף, חשוב להדגיש, כי החלטת בית משפט זה בע"פ 446/02 הנ"ל, לזכות את המערער מחלק מהעבירות, מחמת הספק, נסמכה גם על העובדה, כי מתוכן חלקה השני של חקירת המתלוננת, לא עלתה מסקנה חד משמעית, כי המערער אכן ביצע את אשר ייחסו לו בכתב האישום. זאת, בשונה מעדות המתלוננת בתיק זה, אשר היה בה כדי לבסס ראייתית את ביצוע המעשים המגונים שיוחסו למערער. 36. למעלה מן הדרוש, אבאר, כי גם אם היה מוכח "זיהום" של גרסת המתלוננת, ואינני סבור כך, הרי ש:" אין הכרח שהעדות תפסל מלשמש ראיה קבילה... זאת ככל שהערכאה המבררת השתכנעה כי מדובר בעדות אוטנטית המלמדת על 'ממשות החוויה' .... זאת ועוד, באותם מקרים בהם ביטל בית משפט זה הרשעתם של נאשמים מחמת זיהום עדות היה זה משום שהעדות שזוהמה הייתה ראיה יחידה במשפט או משום שראיית החיזוק הייתה 'ראיה מזוהמת' ומשכך לא נמצאה תוספת ראייתית הולמת" (ע"פ 3873/08 אטיאס נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 06.09.2010]; וראו גם ע"פ 6877/09 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 25.06.2012] וכן ע"פ 111/08 שרעבי נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 14.09.2011]). בענייננו, כאמור, עמדו בפני בית המשפט המחוזי תוספות ראייתיות הולמות לעדותה של המתלוננת, שאף היא, כאמור, לא עוררה ספק בדבר אמיתות גרסתה. מהימנות המתלוננת 37. כידוע, ובהעדר נסיבות חריגות שאינן מתקיימות בענייננו, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, משום שהיא חסרה את יכולת ההתרשמות הבלתי האמצעית המצויה ברשות הערכאה המבררת. הדברים נכונים, בבחינת קל וחומר, כאשר מדובר בעדויות של קורבן לעבירות מין (ע"פ 7633/11 דניאל נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 20.05.2012]), וביתר שאת, כשעסקינן בעבירות מין המבוצעות בתוככי התא המשפחתי (ראו האמור בע"פ 1904/11 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 04.07.2012] וכן חוות דעתה של השופטת ע' ארבל בע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני [לא פורסם, 12.01.2012]). 38. בנסיבות דנן, בית משפט קמא שמע את עדות המתלוננת, לרבות עדותה הנוספת בנוגע לחקירתה הקודמת אודות המעשים המיניים שביצע בה המערער, וקבע, לאור התרשמותו הישירה, כי האמור בעדותה אינו פרי המצאה, אלא תיאור אותנטי ואמיתי של המעשים שנעשו בה. לעדותה זו של המתלוננת, נמצאו חיזוקים בעדויות נוספות שנשמעו בפני בית המשפט, וכן במצבה הנפשי של המתלוננת, עת חשפה את המעשים, דבר שיש בו כדי להעיד על אמיתות גרסתה, ובנסיבות המתאימות יכול מצב הנפשי אף לשמש כראיית סיוע (ע"פ 1751/10 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 05.06.2010]). יצויין, כי בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו הראשונה של המערער לאירועים, כפי שעלתה בחקירתו במשטרה, ואת גרסתו השניה, והבלתי מבוססת, שהובאה במסגרת עדותו. עובדה זו מקנה משנה תוקף למסקנת הערכאה הדיונית, כי יש ליתן אמון בגרסת המתלוננת, וכפועל יוצא מכך, להרשיע את המערער במעשים המגונים שיוחסו לו בכתב האישום, בגדר האישום הראשון. 39. לא השתכנעתי, כי בית משפט קמא טעה בהערכת מהימנות המתלוננת, משום שזו טענה בבית המשפט כי אינה זוכרת את המעשים המיניים שבוצעו בה על-ידי אחד הנערים בבית הכנסת בהיותה כבת 4, אף שהיא סיפרה על כך, מיוזמתה, למדריכה ולעובדת הסוציאלית בפנימייה. ייתכן, כי הקושי לחשוף את המעשים המיניים שנעשו בה בשנות ילדותה המוקדמות, הוביל את המתלוננת שלא לאשר את קיומם בפני בית המשפט, אף שבשיחות אינטימיות עם גורמים בהם שמה את מבטחה, היא אזרה עוז לגלותם. 40. אף העובדה כי בעת חקירתה הקודמת, בשנת 2006, השיבה המתלוננת בשלילה לשאלה האם אביה עשה בה מעשים מיניים, אינה מעידה על חוסר מהימנותה. המתלוננת התקשתה לספר על מעשי אביה, גם כאשר שוחחה עם המדריכה בפנימייה, עת היתה כבת 14 וחצי שנים, מהטעמים שפורטו לעיל. ניתן להניח, כי כאשר נחקרה שנתיים קודם לכן על ידי חוקרת ילדים פלונית, וזאת כארבע שנים בלבד לאחר שנעשו בה המעשים המיניים, היה הקושי לחושפם רב יותר. מטעם זה, סבר בית משפט קמא, כי אין בגרסת המתלוננת בשנת 2006 כדי לקעקע את אמינות גרסתה הנוכחית, ואין לי אלא להצטרף למסקנתו זו. 41. כפי שציין בא כוח המערער, הערכאה הדיונית התייחסה בכובד ראש לעובדה כי במהלך עדותה, התקשתה המתלוננת להזכר, האם מעשי אביה כללו החדרת אצבעות לאבריה האינטימיים, להבדיל מנגיעה בהם בלבד, כפי שמסרה בחקירתה במשטרה ובתחילת עדותה. לאור זאת, החליט בית המשפט לזכות את המערער מעבירות האינוס ומעשה הסדום, אשר נמנו על האישום הראשון בכתב האישום, ואולם, בית המשפט הבהיר, כי אין בשינוי גרסת המתלוננת, כדי להטיל צל על מהימנותה. בית המשפט המחוזי מנה מספר סיבות אפשריות, לעובדה שבמהלך חקירתה הנגדית וחקירתה החוזרת, נמנעה המתלוננת מלייחס לאביה את המעשים המיניים החמורים יותר, אשר יוחסו לו בכתב האישום (עמ' 18 להכרעת הדין). על יסוד טעמים אלו, ולאור קביעתו המוצדקת של בית משפט קמא, כי אין לצפות מהמתלוננת לשחזר במדוייק את פרטי האירועים הטראומטיים שהתרחשו, בעת היותה כבת תשע, לא מצאתי כל עילה להתערב במסקנתו, כי אין בשינוי גרסתה כדי לפגוע במהימנות עדותה של המתלוננת, ביחס למעשים המגונים שביצע בה המערער. 42. לבסוף, יש להדגיש, כי חיזוק למהימנות המתלוננת ואמינות גרסתה, ניתן לראות גם בעובדה כי בית משפט קמא לא מצא כל סיבה בגינה תחליט המתלוננת להעליל על אביה עלילת שווא, לפיה הוא ביצע בה עבירות מין חמורות. לאור האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור על הכרעת הדין, בכפוף לאמור בפסקה 48 להלן. משך ביצוע המעשים המגונים והרשעת המערער בסעיף עבירה חלופי 43. במסגרת נימוקי הערעור, וכפי שפורט בפסקה 25 לעיל, הצביע בא כוח המערער של שתי טעויות שנפלו, לטענתו, בהכרעת הדין, הדורשות את התערבותו של בית משפט זה. 44. הטעות הראשונה נוגעת לקביעת בית המשפט המחוזי כי המעשים המגונים שביצע המערער בבתו, נמשכו כשנתיים ימים, מהיותה בת 9 ועד לגיל 11 שנים. לטענתו של בא כוח המערער, המעשים נמשכו כשנה אחת, במהלך שנת 2002. באת כוח המאשימה לא הבהירה מה עמדתה לעניין נכונות טענה זו, אך ציינה בדיון בערעור, כי גם אם בוצעו המעשים במשך שנה אחת, הרי שמדובר בתדירות יומיומית, ועל כן אין לכך השלכה על מידת העונש. 45. לשם בחינת טענת המערער, בנוגע למשך ביצוע המעשים, יש לפנות לעדויות שנשמעו בפני בית המשפט המחוזי. בעדותה טענה המתלוננת כי : "זה היה כשהייתי בכיתה ג', אבא שלי נגע בי... אני זוכרת שהוא נגע בי בחזה, הוא גם נגע בי למטה ומאחורה.הוא נגע בי עם היד שלו...זה קרה יותר מ- 4 פעמים. אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה, אבל הייתי קצת יותר גדולה. הייתי בין כיתה ד' ל-ו'.מה שהכי זכור לי היא (צ.ל. – הוא) שנגע לי בחזה והיה מלטף אותו. באשר לנגיעות למטה- זה היה כשהייתי בכיתה ג' ובכיתה ד' הוא הפסיק עם זה. הוא היה נוגע למטה עם היד שלו" (עמ' 12 , ש' 16-5). בהמשך, הבהירה המתלוננת כי באומרה "למטה ואחורה" היא מתכוונת לאבר מינה ולפי הטבעת (עמ' 12, ש' 22). לשאלה מה אמר לה אביה, במהלך ביצוע המעשים, השיבה המתלוננת כי "כשהייתי בכיתה ד' הוא אמר לי לא להגיד" (עמ' 13, ש' 23). בחקירתה הנגדית נשאלה המתלוננת אודות הנגיעות בחזה, אשר לטענתה כללו גם נשיקות, והשיבה כי אינה זוכרת כמה זמן הן נמשכו וכי "זה היה תקופות"(עמ' 21, ש' 17) ולגבי הנגיעות באיבר מינה השיבה, כי "כשהוא נגע למטה זה לא היה תקופה ארוכה"(עמ' 22, ש' 13), ואישרה כי זה היה פחות משנה. מדריכת המתלוננת בפנימייה העידה כי שמעה מהמתלוננת, כי אביה נגע בה כשהיתה בת עשר, למשך שנה (עמ' 3, ש' 19), וכששאלה אם נגע בה באיבר מינה, השיבה המתלוננת כי אינה זוכרת (עמ' 6, ש' 22). העובדת הסוציאלית סיפרה כי שמעה מהמתלוננת כי אביה נגע בה בגיל תשע או עשר (עמ' 8, ש' 21) ולשאלתה אם נגע בחזה, שתקה המתלוננת ולאחר מכן השיבה בחיוב (עמ' 10, ש' 11). מהעדויות האמורות עולה כי כאשר היתה המתלוננת בת תשע, בשנת 2002, ובמשך פחות משנה, נגע בה המערער באיבר מינה. מכיתה ד' ועד הגיעה לכיתה ו', בשנים 2004-2003, נהג המערער ללטף ולנשק את חזה. המדריכה העידה, כי הנגיעות, אף שלא ברור מעדותה באיזה איבר מדובר, נמשכו גם כאשר היתה המתלוננת בת עשר, ולגבי הנגיעות בחזה, העידה גם העובדת הסוציאלית, כי אלו התרחשו בגילאי תשע ועשר. 46. על יסוד העדויות שפורטו לעיל, נראה כי צדק בית משפט קמא כאשר קבע כי המעשים המגונים נמשכו לאורך שנתיים מגיל תשע ועד לגיל אחת עשרה. בהכרעת הדין, נקבע, כי הנגיעות באיבר המין והישבן הופסקו עת הגיעה המתלוננת לכיתה ד', אז היתה כבת עשר וכי המתלונן "המשיך ללטף ואף לנשק את חזה של המתלוננת" עד הגיעה לגיל אחת עשרה. למעלה מן הצורך, נציין כי אפילו היינו מקבלים את טענת הסנגור בדבר משך ביצוע המעשים המגונים, לא היינו רואים בכך שיקול להקלה בעונש. 47. באשר לטעות השניה, הבהיר בא כוח המערער כי התשתית הראייתית שהוכחה בבית המשפט, מצביעה על כך שהמערער ביצע בבתו מעשים מגונים, מבלי שהיה מודע לאי הסכמתה לביצוע המעשים, ועל כן סעיף העבירה הרלוונטי למעשים המיוחסים למרשו הינו סעיף 351(ג)(1) לחוק, בנסיבות הסעיפים 348(א) ו-345(א)(3) לחוק. סעיף זה מגדיר ביצוע מעשה מגונה בקטינה בת משפחה, שטרם מלאו לה 14 שנים, "אף בהסכמתה". כאמור, במהלך הדיון שנערך בפנינו, הביעה באת כוח המשיבה את הסכמתה לשינוי סעיף העבירה. 48. לאור זאת, יש לזכות את המערער מביצוע המעשים המגונים, לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק, ולהרשיעו בביצוע מעשים מגונים במתלוננת לפי סעיף 351(ג)(1), בנסיבות הסעיפים 348(א) ו- 345(א)(3) לחוק. הערעור על גזר הדין 49. כלל ידוע הוא, כי ערכאת ערעור אינה נוטה להתערב במידת העונש שהושת על-ידי הערכאה הדיונית, אלא כאשר הוא סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה המקובלת באותן נסיבות או כאשר נפלה בגזר הדין טעות מהותית (ע"פ 4327/12 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 13.06.2012]; ע"פ 1976/11 ויספיש נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 21.11.2011]) 50. מעשיו של המערער, אשר ניצל את אמונה ותמימותה של בתו, בת התשע, כדי לספק את יצריו המיניים המעוותים, וזאת במשך שנתיים ימים, הינם מעשים חמורים וקשים, אשר רק תיאורם בבית המשפט צורב את העין ופוצע את הלב. מעשים אלו, אשר בוצעו באי המבטחים של המתלוננת, ביתה ובית הוריה, ועל ידי דמות אשר אמורה לגונן עליה, מחייבים את הוקעתם באמצעות ענישה חמורה ומרתיעה. לחומרתם של מעשים אלו, מצטרפים המעשים הקשים והבזויים, לא פחות, שעשה המערער במתלוננת הנוספת, בתו של מורה עימו עבד. בנסיבות אלו, הנני סבור כי בית משפט קמא שקל נכונה את השיקולים הרלוונטיים לקביעת עונשו של המערער, כאשר , בין היתר, התחשב לקולא בחלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות, ובנסיבותיו האישיות של המערער. 51. יחד עם זאת, ומבלי להקל ראש בחומרת מעשי המערער, יש ליתן את הדעת לשינוי סעיף העבירה בו הורשע המערער בעקבות ביצוע המעשים המגונים במתלוננת. בעוד שבצד סעיף העבירה המקורי בו הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי, ניצב עונש מרבי של חמש עשרה שנות מאסר, הרי שהעונש המרבי שקצב המחוקק בצד סעיף העבירה החלופי, היינו סעיף 351(ג)(1) לחוק, בו הוחלט להרשיע את המערער, הוא עשר שנות מאסר בלבד. 52. לאור זאת, אציע לחבריי לקצר את משך תקופת המאסר שהושתה על המערער בשנים עשר חודשים, כך שהמערער ירצה עונש מאסר בפועל בן שבע שנים. יתר רכיבי גזר הדין, לרבות הפיצויים בהם חוייב המערער למתלוננת הנוספת, יעמדו בעינם. ש ו פ ט המשנָה לנשיא מ' נאור: אני מסכימה. המשנָה לנשיא השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏כ"ה בתמוז התשע"ב (‏15.7.2012). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10063990_I06.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il