יעקב טל נ. ועד מחוז תל אביב לשכת עורכי הדין

פסק-דין בתיק על"ע 6398/06 בבית המשפט העליון על"ע 6398/06 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המבקש: יעקב טל נ ג ד המשיב: ועד מחוז תל-אביב – לשכת עורכי הדין ערעור על החלטת הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין – בית הדין המשמעתי הארצי מיום 18.6.06 בתיק בד"א 115/05 תאריך הישיבה: ט"ו באייר תשס"ז (3.5.2007) בשם המבקש: עו"ד יוסי שקד בשם המשיב: עו"ד עמוס ויצמן פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: בית הדין הארצי) מיום 12.6.06, בגדרו הוחלט לדחות את הטענות השונות שהעלה המערער כנגד הרשעתו בביצוע עבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין ובגין מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע. 1. ואלו הן בקצרה העובדות הצריכות לענין: המערער חתם על הסכם גירושין, בגדרו חויב הוא על-ידי בית המשפט לענייני משפחה לשלם דמי מזונות חודשיים לבנו. משלא עמד בתשלומים אלו, ננקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל, ואף הוצאו נגדו מספר פקודות מאסר. ביום 12.11.03 אותר המערער בדירה בראשון לציון על-ידי הזוכה, היא גרושתו ציונה טל, אשר הזעיקה שוטרים למקום. מאחר והמערער סירב לפתוח את דלת ביתו, נאלצו השוטרים להסתייע בשירותיו של פורץ מנעולים בכדי לבצע את הצו. יום לאחר מכן, בתאריך 13.11.03 הובא המערער בפני ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשם ר' ארניה), אשר קבע כי המערער ישוחרר ממאסר אך כנגד תשלום סך של כ-15,000 ש"ח, וכי אם ימנע מלעשות כן, יהא עליו לרצות תקופת מאסר בת 20 ימים. בד בבד, נענה ראש ההוצאה לפועל לבקשת המערער כי יינתן לו להופיע במשפט שנקבע לאותו יום, זאת בכפוף להתחייבותו המפורשת להתייצב יום למחרת בבית הסוהר מעשיהו לשם ריצוי המאסר, באם לא יעלה בידו לשלם עד למועד זה את סכום הפקודה. מאחר והמערער לא שילם את הסכום האמור, ואף לא ריצה את תקופת המאסר שנקבעה בפקודה, הוצאה נגדו פקודת מאסר חדשה על סך 20,000 ש"ח. לבסוף, יצוין כי המערער אף הואשם בכך שלא הגיב לשתי פניות מטעם הקובל שנשלחו אליו. 2. לאור כל האמור, החליט בית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (להלן: בית הדין המחוזי) להרשיע את המערער בעבירות של פגיעה בכבוד בית המשפט לפי סעיפים 2 ו-32 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 ולפי סעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: החוק); עבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(2) לחוק ועבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק. לאחר שבית הדין המחוזי פירט בהרחבה את השתלשלות האירועים ולאחר שהוא בחן וניתח את חומר הראיות שהונח בפניו, הוחלט כי יסודות הקובלנה הוכחו אחת לאחת וכי המערער הפר את נורמות ההתנהגות המצופות ממנו כעורך דין בכך שהתנגד לביצוע צו המאסר על-ידי השוטרים, ובכך שהפר את ההתחייבות שניתנה על ידו לראש ההוצאה לפועל. בית הדין אף נתן דעתו לכך שהמערער נמנע ממתן תשובה לקובל. לשיטת בית הדין המחוזי, במעשים אלו של המערער יש משום פגיעה בכבוד המקצוע ובאמון הציבור במערכת המשפט עד כדי העלאת ספק באשר ליכולתו למלא כהלכה וכנדרש את חובותיו המקצועיות כעורך דין. לאור האמור, הוחלט להשית על המערער עונש השעייה בפועל של ארבע שנים, ושנת השעייה נוספת על תנאי, והתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה דומה לאלו בהן הוא הורשע במשך שלוש שנים. בנוסף, הוחלט להפעיל בחופף עונש השעיה על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו. ערעור שהגיש המערער לבית הדין הארצי נדחה, תוך שנקבע כי פסק דינו המקיף של בית הדין המחוזי נשען על אדנים יציבים והינו מנומק היטב, ועל כן לא נמצא מקום להתערב בו. מכאן הערעור שבפנינו. 3. בפי המערער טענות מטענות שונות. במישור הפרוצדוראלי נטען על ידו, כי מועד הדיון בבית הדין הארצי נקבע ללא תיאום עימו וכי בקשות דחייה שונות שהגיש נדחו, ושלא בצדק, ועל כן נאלץ הוא לייצג עצמו במסגרת הערעור ובכך נפגעה זכותו לייצוג הולם. עוד נטען, כי בית הדין הארצי שגה משלא התיר למערער להעיד בפניו ומשלא ירד לעומק טענותיו ודחה את ערעורו באופן כללי, כאשר קביעותיו נעדרו נימוקים. בנוסף, הלין המערער על כך ששניים מחברי בית הדין המחוזי נמנעו מלפסול עצמם מלדון בעניינו. במישור המהותי, טוען המערער, בין היתר, כי אי כיבוד חוב כשלעצמו אינו בגדר הפרה של כללי האתיקה; כי הוא אכן התייצב בבית הסוהר מעשיהו, אלא שאי-קליטתו אל תוך כותלי בית הכלא נעשתה על לא עוול בכפו; כי בית הדין המחוזי התעלם מכך שעבר אירוע לב ביום בו הגיעו השוטרים לביתו ומכך שהמכתבים שנשלחו אליו על-ידי הקובל לא נתקבלו על ידו, הגם שבמשך שנים לא שינה את כתובת מגוריו; וכי בית הדין המחוזי נתפס לכלל טעות שעה שלא נתן דעתו לכך שמזונות בנו משולמים באופן שוטף על-ידי המוסד לביטוח לאומי. לבסוף מלין המערער על העונש שנגזר עליו, אשר הינו, כך לדידו, חמור יתר על המידה ופוגע קשות בזכותו לחופש עיסוק. 4. דין הערעור להידחות. לאחר שעיינתיי וחזרתי ועיינתי בפסקי הדין של שתי הערכאות שקדמו, בנימוקי הערעור ובעיקרי הטיעון מטעם הצדדים ולאחר ששמענו בקשב רב את טענותיו של המערער, לא שוכנעתי כי יש בפיו, ולוּ בדל של טענה, המצדיקה התערבות בפסק הדין של בית הדין המחוזי. פסק דין זה הינו מנומק כדבעי וכולל בחינה מדוקדקת ומפורטת של חומר הראיות והתייחסות מעמיקה לכל אחת ואחת מטענות המערער, אשר מרביתן מועלות על ידו פעם נוספת אף במסגרת הערעור דנא. לא זו אף זו, כתב הערעור עוסק, רובו ככולו, בהשגות על קביעותיו העובדתיות של בית הדין המחוזי, אשר אומצו במלואן על-ידי בית הדין הארצי. המדובר בקביעות עובדתיות אשר עמדו ביסוד הרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב הקובלנה, ואשר נגעו, בין היתר, להשתלשלות האירועים בעת ביצוע הצו על-ידי המשטרה, להימנעות המערער מקיום החלטתו של ראש ההוצאה לפועל ולסוגיית המצאת מכתביו של הקובל לידי המערער. הלכה ידועה היא מימים ימימה, כי אין ערכאת הערעור נדרשת, כענין שבשגרה, לממצאים שבעובדה אשר נקבעו על-ידי הערכה הדיונית, ששמעה את העדויות, בחנה אותן והתרשמה מהן באופן בלתי אמצעי. כלל זה, כוחו יפה ביתר שאת כאשר ענין לנו בערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי, שכן אז עסקינן בגלגולו השלישי של ההליך (ראו על"ע 5160/04 אשד נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (לא פורסם) ועל"ע 7877/03 גשרי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו (לא פורסם)). העולה מכל האמור, הוא כי בפני המערער ניצבה משוכה גבוהה במיוחד, משוכה אשר לא עלה בידו לדלג מעליה, משלא הוכח בפנינו כי המקרה הנוכחי בא בגדרם של אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן, המצדיקים התערבות בקביעותיה של הערכאה הדיונית, הן לענין מהימנות העדים והן לענין הממצאים העובדתיים. 5. אף על פי שדי בטעם האמור כדי לדחות את הערעור מכל וכל, אבקש להתייחס, ולוּ בקצרה, לטענותיו העיקריות של המערער. בכתב הערעור מעלה המערער טענה מקדמית לפיה יש לפסול שניים מחברי מותב בית הדין המחוזי - את אב בית הדין, עו"ד אמנון שובל, מאחר והוא דן בשתי קובלנות קודמות נגדו, ואת חברת המותב, עו"ד עידית זמר, מאחר ובא-כוחו ייצג לקוח בהליך משפט אחר בו ייצגה עו"ד זמר את הצד השני. אלא, שבפתח הדיון שנערך בבית הדין המחוזי העלה המערער טענת פסלות אך בנוגע לעו"ד זמר (ראו עמ' 3-2 לפרוטוקול הדיון מיום 22.8.04). די בטעם זה, כדי לדחות על הסף את הטענה באשר לפסלות אב בית הדין, מאחר ובא-כוח המערער נמנע מלהעלות את התנגדותו לישיבתו בדין עם פתיחת הדיון (ראו כלל 15 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962). לא זו אף זו, בית משפט זה פסק לא אחת בעבר, כי "העובדה שנאשם נדון כבר בעבר על עבירה אחרת בפני אותו שופט אינה פוסלת אותו שופט מן הדיון בתיק" (ע"פ 299/94 נחמני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); כן ראו, על"ע 2443/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד בלום, פ"ד נט(5) 433, 440-438). באשר לטענת הפסלות שהועלו כנגד עו"ד זמר, הרי שאף בהן איני מוצא כל ממש, שכן בא-כוחו התקשה להצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט (ראו על"ע 2443/04 הנ"ל). כל שנטען על ידו, הוא כי שניהם מייצגים בהליך אחר שני צדדים יריבים, אלא שבכך לטעמי אין כדי להוות עילת פסלות. מה גם, שבא-כוחו של המערער לא הצביע על סכסוך מסויים שקיים ביניהם על רקע אישי. בהקשר זה אף צוין על ידו: "לא, היא [עו"ד זמר – ס.ג'.] מכירה אותי. אין לי בעיה, אין לי טענות אישיות". 6. איני מוצא ממש אף ביתר הטענות הפרוצדוראליות שהעלה המערער. באשר לאי דחיית מועד הדיון, הרי שעל דרך הכלל בית משפט של ערעור אינו נוטה להתערב בהחלטות פרוצדוראליות של הערכאה הדיונית באשר לקביעת מועדי דיון. לא זו אף זו, מעיון בחומר שמונח לפנינו עולה כי בית הדין הארצי סירב לדחות את מועד הדיון, אשר היה קבוע ליום 8.5.06, מן הטעם שהודע למשרדו של בא-כוח המערער על המועד האמור עוד ביום 2.4.06 ולא הובעה כל התנגדות לכך. זאת, בניגוד לטענה שהעלה בפנינו בא-כוח המערער כי הדיון נקבע ללא תיאום עימו. מכל מקום, לא שוכנעתי כי נפגעה זכותו המהותית של המערער לייצוג הולם, מאחר ובאותו דיון הוא יוצג על-ידי עורכת דין נוספת, העובדת במשרד של בא-כוחו. זאת ועוד, בצדק לא התיר בית הדין הארצי למערער להעיד בפניו. ככלל, אין בית המשפט שלערעור גובה ראיות ושומע עדויות, אלא במקרים חריגים כאשר הצד המבקש להגישן לא ידע על קיומה של הראייה או כאשר לא ניתן היה להביאן בשקידה סבירה במועד שבו התקיימו הדיונים לפני הערכאה הדיונית (ראו למשל, ע"א 538/82 נצראל נ. רג'ואן, פ"ד לז(2) 722). מקרים חריגים אלו אינם מתקיימים בענייננו. אין חולק, כי המערער הוזמן לדיון שהתקיים ביום 22.8.04 בבית הדין המחוזי, אולם הוא נמנע מלהתייצב ויוצג על-ידי בא-כוחו. בשלב כלשהו הובהר לבית הדין, כי הסיבה לאי התייצבות המערער לדיון נעוצה בחששו כי עם צאתו מן הדיון הוא ייאסר בשל אי תשלום המזונות. לאור האמור, הורה בית הדין כי מועד הדיון הבא יהא חסוי מפני הזוכה. אף על פי כן, המערער לא טרח להופיע אף לדיון הנוסף, ובא-כוחו ניהל את פרשת ההגנה ללא נוכחותו. בנסיבות אלו, ושעה שהמערער נמנע על דעת עצמו מלהתייצב לשני מועדי הוכחות, וזאת לאחר שאחד המועדים היה חסוי על פי בקשתו, אין לו להלין אלא על עצמו, וודאי שאין במעשים אלו כדי להצדיק התערבות בהחלטתו של בית הדין הארצי בענין זה. 7. אף הטענות שמעלה המערער במישור המהותי, אין להן על מה לסמוך. המערער חוזר ומדגיש בערעורו הנוכחי, כי אי פירעון חוב אזרחי אינו מהווה עבירת משמעת וכי היה מקום לזכותו מאותו חלק של הקובלנה המפרט כי הוא אינו עומד בתשלום חובו, מכיוון שכבר הוגשו נגדו שתי קובלנות קודמות בענין זה. בית הדין המחוזי עמד, ובצדק, על כך שלב ליבה של הקובלנה אינה נוגעת לעצם קיומו של חוב המזונות, כי אם להתנהלותו של המערער בעת הפעלת הליכי ההוצאה לפועל נגדו. זאת, שעה שהוא נמנע מלהיענות להוראות השוטרים ואגב כך ניסה הוא לסכל את ביצוע צו המאסר נגדו, ולא פחות חמור מכך כאשר הפר, ובאופן בוטה, את ההתחייבות שנתן לראש ההוצאה לפועל. דומה, כי הגיעה העת שהמערער יפנים את החומרה הרבה הגלומה במעשים אלו, אשר מעידים על יחס של זלזול כלפי בית המשפט וגורמי אכיפת החוק. בהקשר זה, טוען המערער כי בעת ביצוע צו המאסר על-ידי המשטרה הוא סבל מאירוע לב. בית הדין המחוזי לא מצא ממש בטענה זו, ובצדק, שכן מעדותו של אחד מעדי התביעה, ששהה במקום באותה עת, עולה כי רכב האמבולנס לא הוזעק למקום על-ידי המערער כי אם על-ידי כוחות המשטרה אשר נוהגים לעשות כן כענין שבשגרה. עוד הביע בית הדין תמיהה על כך שהמערער התייצב יום למחרת בבית המשפט כדי לייצג את אחד מלקוחותיו. בנוסף, טוען המערער כי הוא ניסה לקיים את החלטת ראש ההוצאה לפועל, אך לא הסכימו לקלטו בבית הכלא מעשיהו. אף טענה מיתממת זו, אשר מוטב היה לוּ לא הייתה נטענת כלל, מעלה פליאה רבה, ומתקשה אני לקבלה, ודאי וודאי כאשר היא נשמעת מפיו של מי שעוסק במשך שנים כה רבות במקצוע עריכת הדין, ואשר אמור היה להיות מודע לנהלי המאסר. לכך מתווספת העובדה, שהעד עו"ד אבי יונה, אשר התלווה אל המערער בדרכו לבית הסוהר באותו יום, הביע פליאה רבה באוזני המערער על כך שבכוונתו להיכנס לשם עם פרוטוקול הדיון בלשכת ההוצאה לפועל, וללא שבידיו פקודת מאסר (ראו עמודים 27-26 לפרוטוקול הדיון מיום 15.11.04), אך המערער לא ניאות להקשיב לדבריו. זאת ועוד, אף אם נקבל את טענת המערער לפיה נמנעה ממנו, בשוגג, הכניסה לבית הסוהר, אזי שומה היה עליו להתייצב בהקדם האפשרי בלשכת ההוצאה לפועל כדי לקבל הוראות מראש ההוצאה לפועל ולמנוע מצב בו הוא ייחשב למי שאינו מציית להחלטות שיפוטיות שניתנו בעניינו. אלא, שהמערער נמנע מלעשות כן, ובכך נתן ידו להפרה מתמשכת של החלטת ראש ההוצאה לפועל. בצדק ציין, בית הדין המחוזי כי מעשיו של המערער גלומה חומרה כפולה ומכופלת, מאחר וראש ההוצאה לפועל ניאות שלא להורות על ביצועו המיידי של צו המאסר בשל עיסוקו של המערער בעריכת דין ולאור העובדה שבצהרי אותו יום הוא אמור היה לייצג את אחד מלקוחותיו. בכך, ניצל המערער לרעה את תפקידו כעורך דין ואת האמון שנתן בו בית המשפט כדי להתחמק מביצוע החלטות שניתנו בעניינו, ועבר הוא עבירות משמעת שאין להקל בהן ראש. ניתן למצוא בהתנהגות זו של המערער, אשר בתוקף תפקידו כעורך דין אמור שלטון החוק להיות כנר לרגליו, דוגמא שלילית לציבור הרחב, דוגמא אשר יש בה אף כדי להתוות נורמות התנהגותיות בלתי נאותות כלפי בית המשפט. 8. עוד אעיר, כי איני מוצא ממש אף בטענה של המערער לפיה פניותיו של הקובל לא הגיעו לידיו. המערער חזר ועמד בערעורו על כך שמעולם לא שינה את כתובת מגוריו, וכי הוא עודנו מתגורר ברחוב האבות 18 בראשון לציון. לכתובת זו, כך עולה בבירור מחומר הראיות, נשלחו בדואר רשום שתי פניותיו של הקובל. זאת ועוד, בחומר הראיות אין כל אינדיקציה לכך שהמכתבים שנשלחו למערער חזרו, ולכן בדין הניח הקובל כי הם הגיעו ליעדם. משבחר המערער שלא להתייצב לעדות, לא עלה בידוע לסתור חזקה זו. בנסיבות אלו, דומה כי הרשעתו של המערער בעבירות הנוגעות לפגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין בשל כך שלא הגיב לפניות הקובל, בדין יסודה. יש לזכור, כי סעיפי עבירות אלו, נועדו בראש ובראשונה לשמור על טוהר המקצוע ולהבטיח כי רק אנשים הראויים לכך יוכלו לתת שירותי עריכת דין לציבור הרחב. בית משפט זה אף עמד לא אחת על כך שאי מתן מענה לקובל מגיע לכדי מחדל שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין ומהווה עבירה על סעיף 61(3) לחוק. התעלמות שכזו מתלונת קובל, כך נפסק, לא רק שיש בה משום מעשה בלתי קולגיאלי המגיע לכדי הבעת זלזול בלשכה ובמוסדותיה, אלא שהיא אף מערימה קשיים על הפעלת "השיפוט המשמעתי, שהמחוקק הפקיד בידי הלשכה כדי לשמור כי יהיה המחנה נקי" (על"ע 19/86 פלוני נ' ועד מחוז תל-אביב, פ"ד מא(3) 324, 332; כן ראו על"ע 2443/04 הנ"ל והאסמכתאות שם). 9. לסיום אעיר, כי אין אני סבור כי יש מקום להתערב בעונש ההשעייה בפועל בן ארבע השנים שנגזר של המערער. עונש זה, מבטא באופן הולם את החומרה הרבה הגלומה במעשיו של המערער, כמו גם את האינטרסים הציבוריים החשובים הנוגעים להגנה על כבוד מקצוע עריכת הדין ולשמירה על יחסי האמון בין עורכי הדין לבית המשפט ועל רמת שירותים מקצועיים נאותה שתינתן לציבור הרחב. נוכח האמור, שוכנעתי כי העונש שהושת על המערער אינו חמור כלל וכלל, וודאי שאינו מצדיק התערבות במסגרת ערעור שני. אשר על כן, לוּ תישמע דעתי, יש לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ו באייר תשס"ז (14.5.2007). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06063980_H13.doc /צש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il