ליאור סמסון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6398/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6398/05 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור המערער: ליאור סמסון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע ב-תפ"ח 978/03 מיום 18.5.2005 שניתן על ידי כב' השופטים אבידע, אזולאי ואלון תאריך הישיבה: י"ג בתשרי התשס"ז (5.10.2006) בשם המערער: עו"ד מירב נוסבוים, עו"ד רויטל גונן-ברוך בשם המשיבה: עו"ד דפנה ברלינר פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. המערער הואשם בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטים: אבידע, אזולאי ואלון) בעבירה של רצח בכוונה תחילה ובעבירות נוספות. לאחר שמיעת הראיות חזר בו המערער מכפירתו בעובדות כתב האישום והורשע על פי הודאתו בעבירת הרצח. המערער טען כי יש לגזור עליו עונש מופחת כאמור בסעיף 300א(ב) או 300א(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו. ערעור זה שלפנינו מוגש על קביעת בית המשפט לעניין העונש המופחת. אנו סבורים כי דין הערעור להידחות. עובדות כתב האישום 2. המנוח, שחייו נקטלו על ידי המערער, היה אחיה של גרושתו של המערער. העובדות בהן הודה המערער הן שבמועד כלשהו שבין 16.8.2003 ל-23.8.2003 הוא החליט להמית את המנוח. המערער היה נהג מונית. ב-25.8.2003 התקשרה אל המערער מכרה שלו בשם לי שעבדה כמאבטחת וביקשה כי יסיע אותה במונית ממקום עבודתה לביתה. ל-לי היה אקדח בו החזיקה כדין. המערער הזמין אותה לשתות קפה בדירתו והיא נעתרה לו. בדירת המערער פרקה לי את האקדח, הניחה את האקדח והמחסנית בסלון ונכנסה לשירותים. המערער נטל את האקדח, הכניס את המחסנית לאקדח ודרך אותו. חרף בקשתה של לי סירב המערער להשיב לה את האקדח וכפה עליה להצטרף לנסיעה עמו. הוא נסע איתה במונית מבאר-שבע לדימונה כדי להגשים את החלטתו להרוג את המנוח. לי הצליחה לגייס לעזרתה ניידת משטרה והשוטרים חילצו אותה מן הרכב אך לא עצרו את המערער כיוון שזה הצמיד את האקדח לרקתו ואיים שיירה בעצמו אם יתקרבו אליו. בדרך זו הוא הצליח להימלט מהשוטרים ולהגיע לבית המנוח. כאשר המנוח פתח את הדלת שלף המערער את האקדח, ירה לעברו שמונה כדורים והרגו. 3. המערער העלה במשטרה ובבית המשפט המחוזי שלל טענות נגד המנוח. בחקירתו הראשונה במשטרה טען כי לא רצח את המנוח אלא הרגו וכי מי שצריך היה להרוג את המנוח הם חוקרי המשטרה שכן המנוח מסכן חייהם של אנשים. לדבריו נודע לו כי המנוח, שהוא נרקומן, תחקר את בנו של המערער אודות פרטים בקשר לבית הורי המערער ומכך למד המערער כי המנוח תכנן לפרוץ עם אקדח לבית הוריו של המערער ולשדוד אותם. בהקשר זה אמר המערער בהודאתו הראשונה: "הוא נרקומן משוגע, מה אני מעדיף לאבד אבא ואמא, אז הרגתי אותו, לא רצחתי אותו, הקם להרגך השכם להורגו". בהמשך הדברים העלה המערער טענות נוספות: הוא טען כי בעבר גרר אותו המנוח לבצע שוד בנק בדימונה. השניים נדונו למאסר, אלא שהמערער השתחרר ושיקם את עצמו ואילו המנוח נותר נרקומן והיה מסוכן לבני משפחתו של המערער. עוד טען המערער כי נודע לו שהמנוח "דחף סמים" לבנו החורג של המערער; היכה את גרושתו של המערער ואיים עליה; והעליל עלילת שווא על בנו של המערער. המערער ראה במנוח "פגע רע" כלשונו, ואף אמר בחקירתו במשטרה (ואף חזר על כך בעדותו בבית המשפט) כי כבר משנת 1992 תכנן להרוג את המנוח. קביעותיו של בית המשפט המחוזי 4. לעניין סעיף 300א(ב), בית המשפט המחוזי קבע כי המערער לא נכנס לגדרם של החריגים לצורך עונש מופחת, כיוון שלא הוכחו יסודותיהם של הסייגים לאחריות פלילית של הגנה עצמית, צורך או כורח. בית המשפט ביסס קביעה זו בעיקר על היעדר יסוד המיידיות בפעולותיו של המערער, לאור העובדה שלא ניתן לקבוע ממצאים פוזיטיביים לעניין אירוע מסוים המהווה את הסיבה המרכזית להחלטתו של המערער לקטול את המנוח. בלשונו של בית המשפט (פסקה 9 לפסק הדין): "אין מדובר במעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שנשקפה ממנה סכנה מוחשית לפגיעה בנאשם או בזולתו, אלא במערכת יחסים עתיקת יומין, כאשר ההחלטה להמית את המנוח עלתה במחשבתו של הנאשם עוד בשנת 1992, והתגבשה אצלו באופן קונקרטי לדבריו כשנה או שנה וחצי לפני האירוע [...]" בנוסף פסק בית המשפט כי לא ניתן לקבוע שלא היתה דרך אחרת למנוע את הסכנה; היה די והותר זמן לפנות למשטרה או לשוחח עם המנוח. לפיכך לא התקיים יסוד הנחיצות הנדרש להוכחת סייג ההגנה העצמית. בית המשפט אף קבע כי גם אם היו מוכחים יסודותיהן של ההגנות, הרי שלא היה יכול המערער לחסות בצל סעיף 300א(ב) כיוון שבנסיבות המקרה לא ניתן לקבוע כי פעולותיו של המערער חרגו אך במידה מועטת מתחום הסבירות הנדרשת להקמת הסייגים לאחריות פלילית. 5. לעניין סעיף 300א(ג) קבע בית המשפט כי אין המדובר במצב של "מצוקה נפשית קשה" עקב התעללות חמורה ומתמשכת במערער או בבן משפחתו; לא הוכח שהמערער היה במצוקה נפשית בגלל המנוח. המערער ראה בקטילת חיי המנוח "שליחות מצווה" שהצילה לגישתו הרבה ילדים ומשפחות, והוא אף התפאר בכך. המערער, כך נקבע, החליט במודע ליטול את החוק לידיו מתוך תחושה מעורבת של עוינות כלפי המנוח בתגובה לכך שהמנוח גרר אותו למעשה שוד שהרס את חייו וסלידתו מהמנוח "הדוחף סמים". על כן קבע בית המשפט כי לא ניתן לקבוע על פי מאזן ההסתברות כי התקיימו התנאים להטלת עונש מופחת. דיון סעיף 300א קובע בחלקים הרלבנטיים לענייננו: "300א. עונש מופחת על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה: ... (ב) במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות הענין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח, לפי סעיפים 34י, 34יא, 34יב. (ג) כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו". 6. כאמור, לדעתנו צדק בית המשפט המחוזי במסקנתו כי לא ניתן להטיל על המערער עונש מופחת. לעניין סעיף 300א(ב), גם אם לצורך הדיון בלבד נצא מן ההנחות הנוחות ביותר המאמצות חלק גדול מגרסאות המערער, הרי שמסכת עובדתית זו עדיין אינה מקימה את היסודות הנדרשים של הסייגים לאחריות פלילית: אין לומר כי הידיעה של המערער בדבר כוונות המנוח התגבשה לכדי ידיעה קונקרטית בנוגע להתממשות הסכנה, וכן אין ספק כי קטילתו של המנוח אינה מקיימת את יסוד הנחיצות הנדרש להקמת סייג ההגנה העצמית (ראו: ע"פ 20/04 קליינר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 80, 89). בידי המערער היו נתונות אפשרויות רבות אחרות, ובראשן פנייה לרשויות אכיפת החוק. לא ניתן לומר בשום אופן שלקיחת חייו של המנוח היתה הדרך-ואין-בלתה לפתור את המצוקה אליה נקלע המערער, שבלוקחו את החוק לידיו, ובכך ש"גזר" על המנוח עונש מוות הפך לשוטר לדיין ולתליין כאחד. מקובלת עלינו גם קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה גם אם היו מתקיימים יסודותיהם של הסייגים, הרי שפגיעתו של המערער במנוח ודאי וודאי שחרגה במידה רבה ממתחם הסבירות הנדרש בסעיף 34טז. המערער כיוון וירה אל גופו של המנוח שמונה כדורים בזה אחר זה, ופגע בו בכל חלקי גופו. התנהגות זו חורגת, חורגת עד למאוד, מן הסבירות הנדרשת לצורך התקיימותם של הסייגים לאחריות הפלילית (ע"פ 8687/04 חילף נ' מדינת ישראל, פסקה 9 לפסק הדין (ניתן ביום 12.12.2005)). 7. לעניין סעיף 300א(ג), מקובלת עלינו התרשמותו של בית המשפט המחוזי לפיה לא השתכנע כי המערער נמצא במצוקה נפשית קשה בעת האירוע, וכי מערכת היחסים שלו עם המנוח לא היוותה מסכת התעללות חמורה ומתמשכת. אפילו הייתי מניחה כי עניינו של המערער הינו עניין של היפוך מעמדם של האלים והקורבן (השוו: ע"פ 4419/95 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 752, 763), וכי המערער אכן חש באיום מהתנהגותו של המנוח כלפי משפחתו. עדיין, תחושת איום מעין זו אין בה כדי להתיר פעולת שיטור פרטית. יפים לענייננו דברים שאמר השופט מצא בע"פ 1191/02 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 30.3.2003): "מעדויות שונות שהובאו לפני בית המשפט המחוזי עלה, כי המערער היה מוטרד מאוד ואף נקלע למצוקה נפשית על רקע יחסיו המעורערים עם המנוחה. כן הוברר, כי מערכת יחסיהם של בני הזוג כללה לא פעם הטחת אמירות קשות ודברי עלבון מצד המנוחה כלפי המערער. אך לא כל מצוקה נפשית אליה נקלע מבצע רצח נכנסת לגדר החריג שנקבע בסעיף 300א(ג). כך גם לא כל התנהגות פוגענית מצד הקורבן כלפי מי שגרם למותו עולה כדי "התעללות חמורה ומתמשכת"[...] הכרה בכך, שהתנהגות מעין זו שלה טען המערער, מהווה התעללות שבכוחה להצדיק הטלת עונש מופחת, תהווה הרחבה בלתי ראויה של החריג הקבוע בסעיף 300א(ג) לחוק העונשין, אשר יש ליישמו בזהירות מרובה ובמקרים מיוחדים ונדירים בלבד." (פסקה 11 לפסק הדין). והשוו גם: ע"פ 5041/04 אמונה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 11.10.05). 8. על כתפי המערער מוטל הנטל להוכחת התקיימות תנאי סעיף 300א במאזן הסתברויות (דנ"פ 2475/05 דייפני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 20.11.2005)). לא השתכנענו כי המערער הרים נטל זה, ומכך נובע כי אין זה מסוג המקרים המיוחדים בהם ראוי שנחיל את הסדר העונש המופחת בעבירת רצח. הערעור נדחה. ש ו פ ט ת כב' השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת כב' השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, י"ח תשרי, תשס"ז (10.10.2006). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05063980_C03.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il