אבו עראר גוסיי נ. מדינת ישראל - משרד הבריאות מינהל הסיעוד

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 639/24 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ע' גרוסקופף העותר: אבו עראר גוסיי נ ג ד המשיב: מדינת ישראל - משרד הבריאות מינהל הסיעוד עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד מאיר סויסה בשם המשיב: עו"ד נועה רוזנברג רכטר פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותר כי נורה על ביטול החלטת הוועדה לטוהר הבחינות במינהל הסיעוד במשרד הבריאות (להלן: הוועדה לטוהר הבחינות), אשר פסלה את בחינת הרישוי הממשלתית למעמד אח מוסמך שביצע העותר, וקבעה כי העותר יהיה מנוע מלגשת לבחינות הרישוי הממשלתי בשני המועדים העוקבים (אפריל וספטמבר 2024). תמצית העובדות הרלוונטיות היא כדלהלן: ביום 21.9.2023 ניגש העותר, בפעם השנייה, לבחינת הרישוי הממשלתי לתואר אחים ואחיות מוסמכים (להלן: בחינת הרישוי או הבחינה). כשעתיים לאחר שהחל העותר את הבחינה, התקבל דיווח על ידי נבחן אחר לפיו העותר מפר את טוהר הבחינה. בעקבות זאת, העותר התבקש לצאת מהאולם בו נערכה הבחינה, ובבדיקה שנערכה לו נמצא על חזהו אביזר טכנולוגי. לאור כך, החליטה הממונה המקצועית בבחינה לפסול את בחינת העותר לאלתר. בהמשך לכך, ביום 5.11.2023 נשלח אל העותר זימון לשימוע בפני הוועדה לטוהר הבחינות לצורך קבלת החלטה בעניינו. 10 ימים לאחר מכן, ביום 15.11.2023, התכנסה הוועדה לטוהר הבחינות, באמצעות היוועדות חזותית, והעותר התייצב עם בא-כוחו. במסגרת השימוע הוצגו לעותר החשד נגדו והחומרים שעליהם הוא מבוסס, ולאחר מכן הציג העותר את גרסתו, לפיה הוא שכח להסיר מעליו אביזר טכנולוגי המשמש אותו בשגרה (לדבריו, מדובר במצלמה), וממילא העותר לא עשה בו שימוש בעת הבחינה. ביום 28.11.2023 נשלחה לעותר החלטת הוועדה לטוהר הבחינות, אשר קבעה כי העותר עבר על טוהר הבחינות, ולפיכך פסלה את בחינת הרישוי שביצע, תוך שנקבע כי העותר לא יהיה זכאי לגשת לבחינות הרישוי הממשלתי הבאות עד לאפריל 2025 (לא כולל). במסגרת העתירה טוען העותר כי החלטת הוועדה לטוהר הבחינות איננה סבירה ומידתית, ועל כן יש לבטלה. לגרסת העותר, הוא הגיע לבחינה "לבוש בחולצה שעליה היתה מצלמה כבויה ללא סוללות, עובדה שנשכחה הימנו והוא בטעות ובתום לב לא הורידה עובר למבחן" (סעיף 6 לעתירה). העותר הדגיש כי מדובר במצלמה בלבד, ללא אפשרות שמע או האזנה, אשר בה עשה שימוש באופן שגרתי לנוכח המקום בו הוא מתגורר ועל רקע סכסוכים משפחתיים. כן טוען העותר כי בהינתן האינטרס המוטל על הכף, היה על הוועדה לטוהר הבחינות לבסס את החלטתה על ראיות משמעותיות, דבר שלא נעשה. בפרט, נטען כי לא הוכח שהעותר עשה שימוש במצלמה בעת הבחינה. לפיכך, בהינתן שדובר באביזר טכנולוגי שלא ניתן היה להסתייע בו לצורך הבחינה, ואף לא הוכח שימוש כאמור, ולנוכח הסנקציות החריפות שננקטו נגד העותר, הרי שמדובר בהחלטה שאיננה מידתית וסבירה. לבסוף טען העותר כי החלטת הוועדה לטוהר הבחינות לא נומקה כדבעי, וכי טרם השימוע לא קיבל את מלוא החומר בעניינו. בתגובתו המקדמית לעתירה גורס המשיב כי דין העתירה להידחות על הסף, ולחילופין לגופה בהיעדר עילה להתערבות. נטען כי קביעת הוועדה לטוהר הבחינות לפיה העותר עבר על טוהר הבחינות מבוססת על תשתית עובדתית איתנה אשר כוללת, בין השאר, את דיווח צוות המפקחים בבחינה; תמונה של אביזר הטכנולוגיה שנמצא על גוף העותר בעת הבחינה לצד הודאת העותר כי האביזר היה על גופו; וקיומן של ההנחיות האוסרות על הימצאות אביזרים טכנולוגיים במהלך ביצוע הבחינה שהוקראו אף בטרם החלה הבחינה, בצירוף הודאת העותר שתועדה במחשב בו ביצע את הבחינה, כי הוא מאשר קריאת הנחיות אלו. כן נטען כי החלטת הוועדה התקבלה לאחר הליך סדור וענייני, במסגרתו ניתנה לעותר ולבא-כוחו ההזדמנות לשטוח את טענותיו, והיא עולה בקנה אחד עם הוראות מינהל הסיעוד "אבטחת טוהר בחינות הרישוי הממשלתיות במינהל הסיעוד" (1.9.2023) (להלן: הנוהל). נוכח האמור, נטען, כי לא נפל בהחלטת הוועדה לטוהר המידות כל דופי, וכי מדובר בהחלטה סבירה, מידתית וראויה. כן דחה המשיב את יתר הטענות שהעלה העותר. ביום 12.5.2024 התבקש העותר להודיע האם, לאור האמור בתגובה המקדמית, הוא עומד על עתירתו. ביום 21.5.2024 הודיע העותר כי הוא מסכים למחיקת העתירה "[]בכפוף לכך כי הוא יורשה להיבחן במועד הבא כאחד מהמניין ללא עוררין" (סעיף 3 להודעה). לאמור, העותר מסכים למחיקת העתירה בכפוף לקיצור תקופת העונש המשמעתי שהוטל עליו, ולחילופין, ככל שהעונש לא יקוצר, העותר אינו מסכים למחיקת העתירה. ואולם, קיצור העונש המשמעתי משמעו קבלת העתירה (באופן חלקי), ולפיכך אין לנו אלא להכריע בגורל העתירה. משהגענו לכך, הרי שמסקנתנו היא כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות. הלכה ידועה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על טריבונליים משמעתיים, ועל כן התערבותו בהחלטותיהם שמורה למקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית מהותית ונגרם אי צדק המחייב התערבות (בג"ץ 8675/10 בן יצחק נ' בית הדין לערעורים של משטרת ישראל, פסקה 6 (26.4.2011); בג"ץ 1448/20 הרב אדלר נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל - ועדת משמעת, פסקה 13 (10.5.2020); בג"ץ 1489/23 גמליאל חאראר נ' יועמ"ש הרבנות הראשית, פסקה 16 (28.6.2023) (בקשה לדיון נוסף נדחתה ביום 9.8.2023 במסגרת דנג"ץ 5817/23)). כוחה של הלכה זו יפה גם ביחס לוועדה לטוהר הבחינות במינהל הסיעוד במשרד הבריאות, האמונה על בירורם של מקרים בהם מתעורר חשש להפרת הכללים לשמירה על טוהר בחינות הרישוי הממשלתי במינהל הסיעוד (כפי שאלו נקבעו בנוהל), ועל קביעת הצעדים המשמעתיים שיינקטו במקרים הרלוונטיים (והשוו: בג"ץ 78/71 ד"ר מזרחי נ' שר הבריאות, פ"ד כה(2) 238, 246 (1971)). בענייננו, במהלך הבחינה נמצא על גופו של העותר אביזר טכנולוגי, בעוד הוראות הנוהל קובעות במפורש כי הן "הימצאות מכשירים אלקטרונים ואחרים ברשות הנבחן באולם הבחינה" והן "שימוש במכשירים אלקטרוניים במהלך הבחינה" מהווים, כל אחד בנפרד, הפרה של טוהר הבחינות. החלטת הוועדה נשענה על נתון מרכזי זה, לצד דיווח צוות המפקחים שנכח בבחינה, והודאתו של העותר הן באשר להימצאות האביזר על גופו והן באשר לכך שקרא את הנחיות הבחינה האוסרות על הימצאות אביזרים טכנולוגיים במהלך ביצוע הבחינה או שימוש בהם. המדובר בהחלטה עניינית ומבוססת, ולא מצאנו בטענות העותר, אשר נדונו בפני הוועדה לטוהר הבחינות ונדחו על ידה, כל עילה להתערבות. בפרט, טענתו העיקרית של העותר לפיה לא הוכח כי עשה שימוש באביזר הטכנולוגי שנמצא על גופו, וממילא לא ניתן היה לעשות בו שימוש, אין בה כדי לסייע לו. כך משום שעל מנת לבסס הפרת משמעת די בהימצאות המכשיר האלקטרוני במהלך הבחינה, אף אם לא הוברר כי נעשה בו שימוש. לבסוף יצוין כי החלטת הוועדה היא מידתית ואינה סוגרת את הדלת למקצוע הסיעוד בפני העותר, שכן הוא יוכל לשוב ולהיבחן במועד אפריל 2025. אשר על כן, העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיב בסכום של 2,000 ש"ח. ניתן היום, ‏א' בתמוז התשפ"ד (‏7.7.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 24006390_Y09.docx למ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1