מארק עמנואלוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6386/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6386/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ע' ברון המערער: מארק עמנואלוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין מיום 27.6.2012 ועל גזר הדין מיום 19.7.2012 שניתנו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתפ"ח 11154-02-11 על-ידי השופטים ג' נויטל, מ' יפרח וג' רביד תאריכי הישיבות: י"ח באדר התשע"ה כ"ד בניסן התשע"ה (09.03.2015) (13.04.2015) בשם המערער: עו"ד ירון ברזילי; עו"ד רומח שביט בשם המשיב: עו"ד עדי שגב פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. המערער הורשע ברציחתו של אדם בכוונה תחילה ובחבלתו של אחר בכוונה מחמירה. בית המשפט המחוזי דן אותו למאסר עולם מאחורי סורג ובריח, השית עליו 60 חודשי מאסר נוספים לריצוי בפועל, 20 מתוכם במצטבר, וחייבוֹ בתשלום פיצויים כספיים בסך של 100,000 ₪ לעזבון המנוח ו-50,000 ₪ לנחבל. מכאן ערעורו, המופנה הן נגד הכרעת הדין, הן כלפי גזר דינו. עיקרי העובדות 2. זוהי תמצית הפרשה העגומה שלפנינו, כעולה מהכרעת הדין: המערער הועסק כמאבטח במסעדת ה"ביבלוס" בתל אביב, והופקד על בדיקת הבאים בפתחהּ. מכוח משׂרתו, נשא אקדח על גופו, והוצב מחוץ לדלת הכניסה. באותה תקופה, נהג אחד המכונה 'בני' לבקר תדיר במקום, כשהוא מלוּוה בחמישה מאבטחים אישיים: ויטלי (להלן: המנוח), רומן, יבגני, סלבה ואלעד (להלן, יחדיו: המאבטחים). על דרך הכלל, נותרו המאבטחים להמתין לבני במרפסת המסעדה, סמוך לעמדתו של המערער. 3. בראשית, התנהלו יחסי המערער והמאבטחים על מי-מנוחות. דא עקא, ביום 13.1.2011 ניטש ביניהם ויכוח, כאשר המערער סרב לציית לדרישתם, לזנוח את משמרתו, ולהשגיח על מכוניתו של בני, על רקע חשש כי מאן דהוא עלול להשליך רימון לעברהּ. התנגדותו לא נתקבלה בעין יפה, לשון המעטה. החל מאותו ערב, ובמהלך חמשת הימים הבאים, נאלץ המערער לשבוע מרורים עקב התנהגותם הפוגענית של המאבטחים כלפיו, שעיקרה אלימות מילולית קשה. בפרט, סבל המערער מלשונו המושחזת ומשולחת הרסן של המנוח, אשר עשה כל אשר לאל-ידו כדי לאמללוֹ, לבזותוֹ ולהשפילוֹ, תוך שימוש בשפה תוקפנית, וולגרית ובוטה. המערער, מצִדו, חתר להרגעת הרוחות, נמנע מליבוי הלהבות, וכבש את עלבונו, בצל מוראוֹ מפני המאבטחים, אשר היו בעלי מידות גוף וקומה לעומתו. כך, למשל, בהשוואה לגובהו-שלו, 164 סנטימטרים בלבד, התנשא המנוח לכדי גובה של 187 סנטימטרים. המערער שיתף את סביבתו הקרובה במתרחש, ואף עדכן את האחראים עליו בדבר המתיחות הגוברת. עם זאת, משלא הורמה לעברו יד, ובהעדר איום חד-משמעי להרגוֹ נפש, לא חש כי חייו נתונים בסכנה. 4. ביום 18.1.2011, משלא הורגשה דעיכה ברמת העוינות, פנה המערער לעזרתו של קרוב משפחה רחוק (להלן: לזר), אשר ריצה בעברו עונש מאסר לצד המנוח, ואף היה שותפו לתא במשך זמן מה. המערער ולזר שוחחו ביניהם כמה פעמים באותו ערב, כאשר ביני לביני טלפן לזר אל המנוח, ודיבר בקצרה גם עמו. 5. למחרת, יום 19.1.2011, שוחח המערער עם מנהליו, וחכך בדעתו שמא יהא זה נכון ליטול חופשה מעבודתו עד יעבור זעם. אף על-פי כן, בסופו של דבר, התייצב על משמרתו כמתוכנן. בסביבות השעה 20:30, הגיע בני למסעדה כשהוא מלוּוה במאבטחיו. הלה נכנס פנימה, כמנהגו, והללו נותרו בחוץ, כהרגלם. לקראת השעה 21:00, בעקבות חילופי דברים כאלו ואחרים, התיז המנוח קפה על פניו של המערער מכוס אספרסו שאחז בידו. רומן, בתורו, נטל בקבוק מים, השפריץ מתכולתו על פני המערער, הרים את הסיגריה שנפלה מפיו, והטיחהּ בפרצופו. המערער הסתובב, ובעודו נסוג אל תוך המסעדה – ספג בעיטה בישבנו. 6. המערער נכנס אל תוך המסעדה, סיפר למנהלהּ על אשר ארע, ונתבקש להישאר במקום. בהמשך, ניגש לשטוף את פניו, התיישב סמוך לבּר במצב רוח שפוף, והחל לנהל שיחות רבות במכשיר הטלפון הסלולארי שלו. בין היתר, דיבר המערער עם אחיו, התקשר אל חברו, ואף הזעיק לזירה את לזר, כדי לחזק את ידו בריבו. עד מהרה, תיאם לזר פגישה עם המנוח, ויצא בליווי 'תגבורת' של 3 אנשים לדרכו. 7. בשעה 21:28, טלפן אחיו של המערער למוקד 100 של המשטרה, נקב בכתובת המסעדה, ודיווח כי מאבטחיו של עבריין מכים עובד במקום. ניידת שנשלחה לאזור פגשה במנוח ובחבריו, אך אלו טענו כי דבר חריג לא ארע שם, והפנוה ליעד אחר בשכונה. השוטרים בררו את פשר העניין מול נציגת המוקד, וזו התקשרה למערער כדי לבקשוֹ לצאת לקראתם. דא עקא, הלה השיב בנחרצות כי הכל כשורה, והשיחה נותקה. בשעה 21:41 אפוא, עזבו השוטרים את הזירה. 8. בסביבות השעה 21:55, הגיעו לזר ואנשיו אל אזור המסעדה, ונפגשו עם קבוצת המאבטחים במגרש החניה שמעבר לכביש. בשלב זה, התקשר לזר אל המערער והזמינוֹ להצטרף אליהם. הלה היסס במשך כמה דקות, אך לבסוף נענה. לזר, המערער והמנוח החליפו דברים ביניהם, ובתום שיחתם פנו לדרכם. חמשת המאבטחים חזרו אל תחום המסעדה, ואילו המערער, לזר וחבורתו התאספו בשולי תחנת הדלק הסמוכה. 9. בחלוף 5 דקות לערך, נזכר המנוח בעניין נוסף ששכח להסדיר מול לזר, ושׂם פעמיו בשנית אל נקודת המפגש הנ"ל, כשסלבה לצִדו. שאר המאבטחים נותרו מאחור. בהיותם במגרש החניה, התפתחה קטטה בין המנוח לבין לזר. רומן ויבגני, אשר הבחינו בהתרחשות מעמדתם בקרבת המסעדה, חשו למקום באחת. בעוד הללו עושים את דרכם, שלף המערער את אקדחו וירה במנוח, אשר נפל ארצה. או אז, הסיט המערער את נשקו לעבר יבגני, אשר סב על עקביו כדי להימלט, אך נורה עוד בטרם עלה בידו לתפוס מחסה. לאחר מכן, שב המערער וירה פעמים אחדות במנוח, בעוד זה שכוב על הקרקע. 10. בגמר האירוע, עזב המערער את הזירה, עשה את דרכו במונית אל תחנת המשטרה, והסגיר את עצמו. מותו של המנוח נקבע זמן קצר לאחר פינויו אל בית החולים. בגופו נמצאו ארבעה קליעים: בגוו השמאלי, במפשעה השמאלית, בעכוז הימני ובירך השמאלית. כדור נוסף פגע בירכוֹ אך לא חדרהּ. יבגני נורה במרפקו ובשני אחוריו. רסיסים פצעו את בטנו. הוא נזקק לכמה ניתוחים, וממילא לאשפוז. עיקרי הכרעת הדין 11. בבואו להתחקות אחר אופן השתלשלות העניינים דלעיל, החל בית המשפט המחוזי את מלאכתו בניתוח אירועי ששת הימים עובר לתקרית הירי. ככלל, ביחס לתקופה זו זכתה גרסת המערער לבכורה, ואומצה במרבית היבטיה (עילת הסכסוך, סאגת הבריונות הנמשכת, אכזריות המנוח, תחושת המועקה, ועוד). לצד זאת, ראה בית המשפט המחוזי להעמיד דברים על דיוקם מבחינת עוצמתם, וקבע כי על אף האלימות המילולית, שאכן היתה סרת-טעם ופוגענית, לא ספג המערער איומים חריפים כטענתו, כאילו יקופד פתיל חייו או יבולע למשפחתו. כגון דא לא נשמע מפיו במסגרת חקירותיו הראשונות במשטרה, וגם עדותו בנושא נמצאה בלתי-משכנעת ודלה. לא זו בלבד, אלא שחששות כבדים מעין אלו אף לא תוארו על-ידי אחיו וחברו, אשר שוחחו עמו דקות ספורות לאחר 'נקודת ההסלמה', שבה גלש האירוע לראשונה לפסים של אלימות פיזית, דהיינו התזת הקפה והמים, הטחת הסיגריה, והבעיטה. ברי, כי גם בשלחו את השוטרים שנקראו לעזרתו מן המקום, כלאחר יד, חרף יכולתם לחלצוֹ מן המיצר ולסכל בנקל הדרדרות נוספת, לא נהג המערער כאחוז 'פחד מוות'. מן הראיות עולה, כי הלה אך ביקש להרחיקם מסביבתו, ולפנות את השטח לקראת הגעתו של לזר. 12. על רקע זה, נדרש בית המשפט המחוזי לסוגיית מעורבותו של לזר בפרשה. טענת המערער היתה, כי רצונו להתפייס עם המאבטחים הוא שהניעוֹ לשתף את לזר במצוקתו, ולבקשוֹ כי יסייע בישוב ההדורים, לאור היכרותו עם המנוח. ברם, לא זו היתה עמדתו מבראשית; גם לא מאמצע הדרך. בתחילה, הסתיר המערער מפני חוקריו את קיומו של לזר כליל. בהמשך, נאלץ להודות כי הלה נכח בזירה, אולם צמצם את חלקו באירוע, וכפר בהיכרות עמו. גם לאחר שנדחק לפינה, ואישר כי השניים אינם זרים זה לזה, המעיט המערער במידת קרבתם, והכחיש את עצם הכנסתו של לזר אל תמונת המתיחות. לבסוף, בלית ברירה, נסוג גם מדבריו אלו. כך, בהדרגה, פשטה ולבשה גרסת המערער צורה, בהתאם להתקדמות החקירה, הכל במגמה להותיר את זהותו ואת מעשיו של לזר לוטים בערפל סמיך. המערער נחשף שוב ושוב במערומיו, אולם הוסיף לכזב ולהטעות, תוך שהוא נקלע לאינספור אי-דיוקים וסתירות. אפילו על דוכן העדים, לאחר שכבר נתגלו שקריו הרבים, הקפיד המערער שלא לכנות את לזר בשמו האמיתי, והשים עצמו כמי שאינו מזההוּ בתצלום שהוצג לו. בית המשפט המחוזי הטעים, כי ניסיון כה עיקש לטשטש את עקבותיו של לזר, אינו מתיישב עם הזעקתו לצורך השכנת שלום, כביכול. נהפוך הוא. ממילא, לא ניתן להלום את הסברו הפשטני של המערער, כאילו הצניע את לזר אך כדי למנוע את 'טרטורו' על-ידי המשטרה. מכל מקום, בהתחשב באישומים החמורים שבנדון, בשים לב לתזת החפות שעל הפרק, ולנוכח מרכזיותו של לזר בה, הרי שאי-זימונו כעד הגנה, בלא נימוק של ממש, אומר דרשני. 13. אשר למסכת ההתרחשויות במגרש החניה, קיבל בית המשפט המחוזי את גרסתו של יבגני על אודות שני מפגשים נפרדים, כשלאחרון מביניהם הגיע המנוח מלוּוה בסלבה בלבד. בהקשר זה, היו הצהרותיו של יבגני עקביות, הן חוזקו בעימותו עם המערער, ונתמכו בראיות חיצוניות. כך, למשל, במסגרת עדותו הראשית, נתבקש יבגני לצפות בסרטון אבטחה, אשר צולם בתחנת הדלק הסמוכה, וזיהה את המערער, לזר ושלושה נוספים מסתודדים במקום. הסנגור, בתורו, בִּכֵּר שלא לחקרו בנושא, ואף נמנע מהצגת הסרטון למרשו. בנסיבות אלה, דחה בית המשפט המחוזי את עמדת המערער, אשר היתה ממילא רוויית סדקים ופרצות, לגבי מפגש אחד ויחיד בין הקבוצות. 14. נוסף על כך, סקר בית המשפט המחוזי את שלל גרסאותיו של המערער, הן אלו שמסר בתום האירוע, הן אלו שגולל בחקירותיו, הן אלו שהעלה במשפטו, ביחס לאותם חילופי דברים ותגרה, אשר קדמו לשליפת נשקו. דא עקא, בין תיאוריו השונים נמצאו פערים למכביר, לצד פרטים שבדה מלבו. כך, למשל, במגמה להעצים את מידת חרדתו, סיפר המערער כי הוכה ואף נדקר, טיעונים שלבסוף זנח בעצמו. בדומה, נדחתה טענתו כי ארבעה מאבטחים הקיפוהוּ, באופן שמנע את בריחתו, שהרי כבר נקבע כי למפגש השני הגיעו המנוח וסלבה; הם ותו לא. אמנם, לשיטת מיכאל, מנהל המסעדה, אשר השקיף משטחהּ אל עבר ההמולה, הרי שגם יבגני, בניגוד לגרסתו, נכח בזירה עם פרוץ המהומה. עם זאת, מיכאל הודה כי ראה במטושטש את אשר ראה, הזכיר את המרחק והתייחס לחשיכה, התבלבל ואיבד ריכוז עקב דיווחו למשטרה, והבהיר כי הודעותיו, בחלקן, מבוססות על השערה. משכך, הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה, כי דבריו של מיכאל מוטלים בספק, וטעונים זהירות יתרה. מכל מקום, לא אחת ציין המערער כי המנוח התרה בו והזהירוֹ, להסתלק מעל פניו לבל יחללוֹ וימיתוֹ. ברי אפוא, כי המערער יכול היה למלט את נפשו אילו רק חפץ בכך, וממילא "לא היה נתון בסכנה כלשהי". בקבעו כך, היה בית המשפט המחוזי ער, בין היתר, לעובדה כי בדיעבד אותרו במגרש החניה שתי אלות, אשר הובאו למקום, ככל הנראה, על-ידי סלבה. 15. בנקודה זו, פנה בית המשפט המחוזי לדון בנסיבות הירי, ובכלל זה בסִדרוֹ: תחילה – במנוח, לאחר מכן – ביבגני, ושוב – בקודמו. רצף דברים זה עוגן בהודעתו של ספורי, עד ראִיה, עובד תחנת הדלק הסמוכה, אשר מסר פרטים שאומתו במגוון ראיות, לרבות סרטוני אבטחה. תיאוריהם של יבגני ופרא, מוכר בחנות הנוחות שבתחנה, השתלבו אף הם בהוויה העובדתית האמורה, הגם שלא עלה בידי השניים לחזות בסוף המערכה: זה – מחמת מנוסתו לכיוון המסעדה, וזה – מפאת החפזותו אל לחצן המצוקה. המערער, מצִדו, ביקש לצייר תמונה שונה, אולם נפל בלשונו פעם אחר פעם, ונתפס לכלל הודיה. יתרה מזאת, המערער הכחיש כי פגיעתו הראשונית במנוח הובילה לנפילתו, והתעקש כי הלה הסתער לעברו, כששלושה מחבריו עמו. ברם, גם טענתו-זו הופרכה בעדויות מפורשות, ונסתרה מדבריו-שלו. חוסר יושרו של המערער לא נעדר אף מעמדותיו ביחס להמשך האירוע, כשדבק בגישתו כי ירה ביבגני כדור בודד, נוסף לשניים בלבד במנוח, בניגוד מובהק למספרי הקליעים שנמצאו בגופם. לנוכח המקובץ מעלה, לא רחקה הקביעה כי המנוח אכן נורה גם בשוכבו על הקרקע, כעולה מגרסתו החד-משמעית של ספורי, וכן מרשמיו של מיכאל. חיזוק ממשי למסקנה זו נמצא בעדותו של הפתולוג, אשר בחן את גופתו של המנוח, חיווה את דעתו על פציעותיו, וניתח את פשרן של 'תעלות' הקליעים השונות, על זוויותיהן. 16. בית המשפט המחוזי הדגיש, כי חרף החשיכה, ולמרות מרחקם של ספורי ופרא ממוקד ההתרחשויות, אין מניעה להיבנות מדבריהם, העולים בקנה אחד עם מכלול הראיות. אמנם, בשל תנאי הראות הירודים, נבצר מן השניים לזהות בבירור את הנפשות הפועלות, אך די היה בתיאור הדמויות ומעשיהן כדי להיווכח בטיב הגרסאות. מנגד, כּשל ניסיונו הרָפֶה של המערער לייחס לספורי ולפרא קבלת טובות הנאה בעד הפללתו, והשניים ממילא לא נחקרו בנושא על-ידי סנגורו. עסקינן אפוא בעדים נטולי פניות, ואין כל חשש כי הוטו או הושפעו להעליל עלילות. נוסף על כך, מצא בית המשפט המחוזי את גרסתו של יבגני מהימנה, בעיקרה, בהיותה מבוססת, קוהרנטית, מפורטת ושלמה. לא בכדִי, גם נתונים שעשויים היו 'לשחק' לטובת ההגנה נכללו בה. אמנם, במסגרת עדותו, לא חפץ יבגני לשוב ולהידרש לקורות הסכסוך, כמו גם להתנהגותם הבריונית של חבריו, ובשלב מסויים אף ניסה לחזור בו ולכפור בקיומה של קטטה. עם זאת, לא היה ב'מעידות' אלה כדי לגרוע מן הרושם החיובי שהותירו הודעותיו העקביות מזמן אמת, או כדי לפגום בכנות דבריו לעניין הירי, שתימוכיהם איתנים המה. מן העבר השני, לא ראה בית המשפט המחוזי ליתן אמון בגרסתו ה'פתלתלה' של המערער, למצער בחלקה הארי. התנהלותו הכללית של זה; האופן שבו הפך שוב ושוב את עורו; אי-העדתו של לזר, דמות מפתח לשיטתו; נטישת עמדותיו, טיפין-טיפין, בלא חמדה ובעל כורחו; גילוי טפח וכיסוי טפחיים על כל צעד ושעל בדרכו; השקרים הבוטים, פנטסטיים לפרקים, ששזר בסיפורו; תחושות האשם שהביע מעת לעת בחקירתו; בחירתו להסתתר בעובי מחסה השכחה, פעמים אינספור, בנקודות גורליות עבורו – כל אלו ועוד היו בעוכריו, וכרסמו באושיות הגנתו. 17. על יסוד האמור, הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה ברורה: לא נתמלאו התנאים להכרה בקיומה של הגנה עצמית, 'רגילה' או 'מדומה'. חרף הכאתם של לזר ומי מאנשיו במגרש החניה, אין חולק כי תקיפתם נסתיימה במהרה, וממילא – עובר לשלב הירי – כבר לא נזקקו הללו ל'הצלה'. זאת ועוד, אפילו אוּים המערער קשות על-ידי המנוח, וחש אל-נכון כי סופו ממשמש ובא, הרי שדבר לא מנעוֹ מלבַכֶּר מנוסה על נפשו, ולחמוק על נקלה מן הזירה. כך או כך, הדיפת הרעה הצפויה לא הצריכה, ובוודאי לא הצדיקה, פעולה קיצונית כגון דא. כזכור, המערער לא הסתפק בירי אל עבר רגליו של המנוח. הלה אף נורה מספר פעמים בעודו שכוב על הקרקע, מטווח קצר, בין היתר בחלקי גופו האחוריים. יבגני, בתורו, אכן רץ לכיוונו של המערער, אולם נעצר בזמן, במרחק-מה הימנו, והחל לסגת. הוא נורה שוב ושוב, תוך כדי בריחה, כשלוע האקדח מופנה אל גבו. בנסיבות העניין אפוא, לא נשקפה לאיש סכנה כלשהי, מוחשית או היולית, מצד המנוח או מפני יבגני. המערער לא טעה לסבור אחרת. אצטלת הצידוק שביקש לעטות על מעשיו, כאילו שימושו בנשקו לא נבע מרצונו החופשי, אלא לאמיתו של דבר נכפה עליו – אין לה על מה שתסמוך. המשך הירי לעבר קורבנותיו, במצבם הנ"ל, נושא משמעות שונה בתכלית, מעיד על כוונתו של המערער לחבול ביבגני, ומלמד על החלטתו, אשר נתגבשה לכל המאוחר בעת 'מקצה' הירי האחרון, לסלק את המנוח מעל פניו אחת ולתמיד. לא בכדִי, עזב המערער את המקום באופן מיידי, מבלי להזעיק עזרה, הגם שעשה את דרכו במישרין אל תחנת המשטרה. 18. לעניין רכיב העדר ההתגרות, אשר בלעדיו לא תיכון עבירת הרצח, קבע בית המשפט המחוזי כי החלטת המערער להמית את המנוח היתה פרי שיקול דעת מצִדו, וכי לא היה זה אבדן עשתונות ספונטני שהנחה את פעולותיו. מן הראיות עולה, כי התזת הקפה והמים על פניו, הטחת הסיגריה בפרצופו, ואף הבעיטה באחוריו, לא עוררו אצל המערער תגובה חריגה כלשהי. אפילו הוצף הלה ברגשות זעם והשפלה – הנה עלה בידו לכבשן, משנכנס למסעדה ושהה בה כשעה. מכל מקום, די היה בפער הזמנים הניכר שבין תקרית זו לבין שלב הירי כדי לצנן את להט דמו. נוסף על כך, התרשם בית המשפט המחוזי, כי חרף הקללות המבזות, האיומים הקשים ומעשי האלימות במגרש החניה, הרי שגם אלו, כפי שתיארם המערער, לא הובילו לאבדן עשתונותיו. טענתו, אשר הושמעה לראשונה במסגרת חקירתו הנגדית, כאילו ירה מתוך 'דחף' ובהעדר שליטה, נדחתה בשל חוסר מהימנותה, בהתחשב בשיהוי הכבד שדבק בהעלאתה. בית המשפט המחוזי הטעים, כי בשים לב לעוצמת הקנטור שעל הפרק, היתה תגובתו של המערער בלתי-מידתית בעליל. אין להניח – ואין לקבל – כי אדם מן הישוב הנתון בסיטואציה דומה, ירתח עד כדי אבדן ריסונו העצמי כליל. משכך, גם מן הבחינה האובייקטיבית, אין הצדקה להפחתת אחריותו של המערער מעבירת הרצח לעבירת ההריגה. 19. אשר על כן, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער ברציחתו של המנוח בכוונה תחילה, ובחבלתו של יבגני בכוונה מחמירה. עיקרי גזר הדין 20. בעקבות הרשעתו בעבירת הרצח, נדון המערער, כמצוות המחוקק, למאסר עולם מאחורי סורג ובריח. כמו כן, הסכימו הצדדים, כי הרשעתו בעבירת החבלה בכוונה מחמירה ראויה אף היא לעונש של מאסר בפועל. המחלוקת העיקרית, התמקדה אפוא בשאלת חפיפתן או הצטברותן של תקופות המאסר הנ"ל; סוגיה הנשלטת בענייננו על-ידי הוראותיו של סעיף 45(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, אשר בוטל סמוך לאחר מתן הכרעת הדין, אך נותר בתוקפו לצרכי המשפט דנא. 21. נקודת המוצא, ציין בית המשפט המחוזי, היא כי עונשי מאסר שהוטלו במשפט אחד ירוצו בחופף זה לזה. עם זאת, שיקולי גמול והרתעה עשויים להטות את הכף אל עבר צבירתם, באופן מלא או חלקי. בנדון דידן, עמד בית המשפט המחוזי על הפגיעה הקשה בערך קדושת החיים, על חומרת העבירות שביצע המערער, על העונשים הכבדים הקבועים בצִדן, ועל הצורך הבולט להילחם בהתפשטותן. כמו כן, הובהר כי עסקינן בעבירות שונות ומובחנות, על אף סמיכותן. מנגד, התחשב בית המשפט המחוזי, בין היתר, במִשכו הקצר של האירוע, ובעובדה כי לא היה מתוכנן. עוד הובאו בחשבון נסיבותיו האישיות של המערער, לרבות עברו הנקי, גילו הצעיר (יחסית), מצבו הכלכלי הדחוק, ועזרתו החיונית בפרנסת הבית, על רקע בעיותיה הבריאותיות של אמו. 22. במכלול, ולאחר שנתן את דעתו על הפסיקה הנוהגת בכגון דא, השית בית המשפט המחוזי על המערער, בגין עבירת החבלה בכוונה מחמירה, 60 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בקובעו כי 20 מתוכם יצטברו לעונש מאסר העולם. כמו כן חוייב המערער בתשלום פיצוי כספי בסך של 100,000 ₪ לעזבון המנוח, ו-50,000 ₪ ליבגני. עיקרי טענות הצדדים 23. מאז מתן פסק הדין בעניינו, החליף המערער את סנגוריו, ואימץ קו הגנה שונה מזה שטען לו בנחישות בבית המשפט המחוזי. בפרט, זנח המערער את תזת ההגנה העצמית, שבה תלה מלכתחילה את יהבו, ונותר להלין על הרשעתו בעבירת הרצח. כמו כן, יוצא המערער נגד חומרת גזר דינו, ובכלל זה כלפי האופן שנקבע לריצוי עונשו. 24. בהודעת הערעור שלפנינו, המחזיקה למעלה מ-200 עמודים, מבקש המערער לשכנענו, בכל מאודו, כי בית המשפט המחוזי כּשל במלאכת הערכת מהימנותם של עדי התביעה, ושגה ביחס למגוון רחב של ממצאים עובדתיים שקבע, היורדים לשורשו של עניין. הגם שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא, סבור המערער כי חריגיה של הלכה זו חלים כאן; חלקם אף ביתר שאת. לשיטתו, 'צלילה' ממוקדת אל נבכי חומר הראיות תסייע, למצער, בתיקונן של כמה מן הטעויות היסודיות, הבולטות והקיצוניות שנפלו בהכרעת הדין, אשר הובילו בתורן לחוסר צדק משווע. 25. לגישת המערער, הוּלך בית המשפט המחוזי שולָל בידי כמה מעדי התביעה, משלא השכיל לזהות את מערכת הקשרים והאינטרסים המחברת ביניהם, שבמרכזה ניצב לא אחר מאשר בני. כך, למשל, מן הראיות עולה כי הלה איננו עוד 'סתם' לקוח קבוע במסעדה, אלא מי שהיה ועודנו בעל המקום, דהיינו מעסיקם הישיר או העקיף של מרבית המעורבים בפרשה. יתרה מזאת, מדובר באדם המסתובב ברחובה של עיר בליווי אבטחה כבדה, זיקתו לעולם העברייני ברורה, וה'נורמות' המתחייבות מכך ידועות היטב לכפופים לו. שומה היה על בית המשפט המחוזי ליתן את דעתו על נתונים אלו, לשקול את מניעיהם הנסתרים של העדים, ולהישמר מפני ניסיונותיהם לגונן על עצמם, לסוכך איש על רעהו, ולהרחיק את בּני מאור הזרקורים, תוך כדי עיוות סיפור המעשה. בהקשר זה, תוקף המערער בראש ובראשונה את אימוץ גרסתו המפוקפקת של יבגני, אשר שימשה כעוגן מרכזי, לעתים בלעדי, בקביעת תשתית הכרעת הדין. כך, לדוגמה, ברי כי טענתו של זה בדבר שני מפגשים נפרדים בין החבורות טומנת בחובה עניין אישי משמעותי עבורו, שהרי לפיה כלל לא נכח במגרש החניה בפרוץ המהומה, וממילא לא נטל חלק בקטטה. כמו כן, מצביע המערער על שורה ארוכה של אי-דיוקים, סתירות ושקרים בוטים השזורים בדבריו של יבגני, אשר למרבה הפלא לא נזקפו לחובת אומרם. באופן דומה, פורט המערער את גרסתו של מיכאל לגורמים ולגורמי-גורמים, במגמה להראות כי זו תואמה, סולפה, והיתה נגועה כל-כולה ברצון עז להפלילו. לא היה מקום אפוא לברור מתוכה או לפלגהּ, ודינה חד הוא – להיפסל במלואה. 26. על רקע זה, סבור המערער, כי גם בנוגע לגרסאותיהם של ספורי ופרא, עובדי תחנת הדלק הסמוכה לזירה, לא ניתן לשלול את השפעתה המטמאת של 'יד מסתורית ונעלמה', בין על דרך של איומים, בין באמצעות מתן טובות הנאה. לא בכדִי, מסרו השניים את הודעותיהם רק לאחר שבועיים-ימים של חוסר שיתוף פעולה, בעקבות הבאתם הכפויה בניידת אל תחנת המשטרה. ספורי, מצִדו, אף הוכרז במהלך המשפט כעד עוין לתביעה. אם לא די בהתנהלותם המחשידה של השניים, טוען המערער כי סיפוריהם רצופים כזבים, כי תיאוריהם לוקים בפערים מהותיים, וכי רמות הפירוט של דבריהם תמוהות במיוחד, נוכח תנאי הראות הקשים. לפיכך, שגה בית המשפט המחוזי בהגדירו אותם כמשקיפים הוגנים, אובייקטיביים ובלתי-תלויים. 27. אשר לעדותו של הפתולוג, גורס המערער כי זו רחוקה מלהיות נחרצת, וכי המסקנה שלפיה נורה המנוח גם בשוכבו על הקרקע איננה חפה מספקות. כך, למשל, הפרשי הגבהים בין השניים, בצרוף כריעה קלה, נטייה מסויימת, וכיוצא באלה תנועות גוף 'טבעיות' לסיטואציה האינטנסיבית דנן, עשויים לספק הסבר מניח את הדעת לאופן היווצרותן של 'תעלות' הקליעים השונות, על זוויותיהן, גם במצב עמידה. 28. המערער אינו מכחיש כי הציג כמה וכמה 'תסריטים' שונים משל עצמו למהלך האירועים. עם זאת, לשיטתו, שקריו המרכזיים נעוצים, בעיקרם, בניסיונותיו העיקשים לחפות על לזר ולהסוות את זהותו. מניעיו לכך אינם נפשעים: מחד גיסא, חש המערער רגשות אשם על שערב את בן משפחתו בפרשה, 'תרם' להסתבכותו בפלילים, והוביל להכאתו בידי המאבטחים. מאידך גיסא, בהכירו את ה'קודים' המקובלים בעולם העברייני, הבין המערער היטב מה תהא משמעות הסגרתו של לזר למשטרה. לא זו אף זו, לפי פלט השיחות, התקשר לזר אל המערער בסמוך לאחר האירוע, ונקל לשער מה הבהיר לו כי עליו להימנע מעשות. על כל פנים, לזר נמלט מן הזירה, והתחמק מרשויות האכיפה למעלה משנה. המערער, בעודו עצוּר מאחורי סורג ובריח, לא היה בקשר עמו, לא היה מודע למקום הימצאו, וממילא לא יכול היה לזמנו לעדות, אפילו חפץ בכך. בנסיבות העניין אפוא, החמיר בית המשפט המחוזי עם המערער יתר על המידה, בקובעו כי התנהלותו לגבי לזר חותרת תחת מהימנותו הכללית ושאר טענותיו. 29. זאת ועוד, לעמדת ההגנה (דהיום), אין להוציא מכלל אפשרות כי בהיותו אדם נורמטיבי ובעל עבר נקי, שהשכלתו המשפטית מתמצית בהוראות פתיחה באש, נתקשה המערער להתמודד עם מעשהו הנורא ולהכיל את תוצאותיו הקשות. משכך, לא מן הנמנע כי מיד בתום האירוע, ועוד בדרכו אל תחנת המשטרה, התעשת והחליט לדבוק בתזת הגנה עצמית, שמִני אז הלכה והתפתחה. אמנם, הלה הפליג לא אחת בתיאוריו, אך זאת במגמה לשקף את מצוקתו האמיתית לפני חוקריו. גם בהקשר דנא, יִחֵס בית המשפט המחוזי משקל מופרז לשקריו, שהרי ממילא אין באלו כדי להטיל דופי בליבת גרסתו העקבית, העולה בקנה אחד עם מכלול הראיות וצו השכל הישר. 30. נוסף על כך, מלין המערער, כי לא פעם בבואו להסיק מסקנות הרות גורל, 'נטפל' בית המשפט המחוזי, לעתים עד כדי קטנוניות של ממש, לאי-דיוקים זניחים ולטעויות שוליות אשר נפלו בגרסת ההגנה. באופן זה, טוען המערער, אף הושגו כמה מ'הודיותיו'. ברם, חרף קפדנותו היתרה, כביכול, לא ראה בית המשפט המחוזי לאמץ גישה נוקשה שכזו ביחס לעדי התביעה, גם כאשר זיהה סתירות נוקבות בדבריהם. מכל מקום, מדגיש המערער, כי רבים מן השקרים שנזקפו לחובתו – לאו שקרים המה. חלקם הובנו שלא כהלכה, ואילו אחרים אינם אלא אמת לאמיתה, אשר 'הוכתמו' לשווא, בין היתר, עקב התעלמותו של בית המשפט המחוזי משלל ראיות מהותיות. 31. בדרך הילוכו זו, נימוקים ואסמכתאות למכביר באמתחתו, מפצירנו המערער כי נתערב, באופן 'אגרסיבי' למדי, בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי. כך, למשל, נתבקשנו לקבוע, כי לכל אורך הפרשה ספג המערער איומים קשים על חייו ועל בני משפחתו; כי פחד מפני המאבטחים עד עמקי נשמתו; כי חששותיו הכבדים מנעוהו מלהעזר בשוטרים שנקראו לסייעוֹ; וכי פנה אל לזר לטובת השבת השלום על כנו. כמו כן, הצטרף המערער למפגש החבורות כ-20 דקות לאחר תחילתו, וזה התנהל ברציפות מרגע הגעתו. או אז, הדרדרו העניינים כהרף-עין לכדי קטטה, כאשר המאבטחים כולם נוכחים בזירה. חלקם התחמשו בנשק קר, וברי מדוע חש המערער מוקף ומכותר. הגם שתגובתו נמצאה בלתי-מידתית, הסכנה שנשקפה לו – היתה מוחשית ומיידית. 32. מוסיף המערער וגורס, כי המנוח נורה במקצה ירי בודד, בעודו עומד על רגליו, נכון לתקוף. המערער לא שב לירות בו לאחר נפילתו, לא תכנן לפגוע בחלקים רגישים בגופו, וממילא לא חפץ במותו. מכל מקום, גם על-פי גישת בית המשפט המחוזי, לא ניתן לשלול את האפשרות כי הכדור הקטלני נורה במנוח במהלך מקצה הירי הראשון, ולא מן הנמנע כי כוונת הקטילה נתגבשה במערער בשלב מאוחר יותר, במסגרת מקצה הירי האחרון. בהעדר סימולטניות, מוטל אפוא בענייננו ספק בקיומו של יסוד ההחלטה להמית. בשולי הדברים, מטעים המערער, כי יבגני רץ לקראתו באופן מאיים, התקרב עד כדי מרחק של מטרים ספורים הימנו, והיווה סכנה ברורה עבורו. 33. בנקודה זו, שוטח המערער את קו-טיעונו העיקרי (דהאידנא), שביסודו דרישת העדר הקנטור. לשיטתו, מסכת ההתעללות, הגידופים, ההשפלות והאיומים, אשר היתה מנת חלקו משך ששה ימים, עולה כדי התגרות גוברת ומצטברת. במובן זה, היוו התזת הקפה והמים, כמו גם הטחת הסיגריה והבעיטה, חוליות נוספות בשרשרת ההסלמה. מן הראיות עולה, כי מיד לאחר התפתחות זו, חש המערער מבוזה, כעוס, מפוחד ומתוח. ככלל, ניכר כי היה טעון בתחושות קשות שאצר בקרבו מזה זמן. כל אלו העלו את סף רגישותו, אך לא שברו את רוחו, שכן הלה עוד האמין ביכולתו של לזר לסייע במלאכת ישור ההדורים, וממילא לא שקל לרגע עימות עם המאבטחים. דא עקא, עד מהרה נאלץ המערער לחזות בלזר כושל ומוכּה באכזריות. חששותיו הכבדים קרמו עור וגידים. תקוותו האחרונה לחמלה ולפיוס נגוזה. בתוך כך, אף הבין כי איבד סופית את מקום עבודתו, הותקף בקיתונות של אלימות מילולית, ונדרש למסור את נשקו. האיומים הבלתי-פוסקים בדבר חילול גופו ורציחתו הפכו ממשיים מאי-פעם. הדרדרות עניינים זו, בהיותה דרמטית ופתאומית, סימנה עליית מדרגה, הכתה במערער כרעם ביום בהיר והחריבה את עולמו. צֶבֶר אירועי מגרש החניה, על רקע סאגת הבריונות הנמשכת, היה בבחינת קנטור חד וחריף עבורו. משכך, עלה תסכולו על גדותיו, עצביו נתרופפו, זעמו הרקיע שחקים, בלמיו נשחקו, והוא פעל בלא ישוב-דעת. יתרה מזאת, גם בהציבו לנגד עיניו אמת מידה אובייקטיבית, כמצוות הפסיקה, סבור המערער כי די במשקלם הסגולי של אירועי מגרש החניה, כשהם לעצמם, בשים לב לעוצמתן החריגה של נסיבות העניין בכללותן, כדי לטלטל כל אדם סביר, להוציאוֹ מאיזון, ולהוליד תגובה קיצונית כגון דא. בפרט, אמורים הדברים על רקע מאפייני אישיותו של המערער, הנחותים משמעותית, לדידו, מאלו של אדם 'אמורפי' וממוצע מן הישוב. 34. ככל שתידחנה טענותיו הנ"ל לעניין הרשעתו בעבירת הרצח, עומד המערער על שלל השגותיו לצורך הקלה בגזר הדין. לגישתו, אילו שת לבו בית המשפט המחוזי למכלול השיקולים הרלבנטיים, הרי שמלכתחילה לא היה מטיל 5 שנות מאסר בגין עבירת החבלה בכוונה מחמירה; תקופה המשקפת רף ענישה מן הגבוהים בנסיבות דומות. המערער מזכיר, כי ניתן להצביע על קשר סיבתי הדוק בין התנהגותם האיומה של המאבטחים לבין תגובתו-שלו. עובדה קריטית זו לא זכתה להתייחסות הולמת, הגם שיש בה כדי לאיין, כמעט בכוחות עצמה, את עיקרי הטעמים לסטיה מברירת המחדל החוקית דנן, והיא כי עונשי המאסר ירוצו בחופף זה לזה. מכל מקום, מגוון נתונים מקלים נוספים, הנטועים הן בנסיבות ביצוע העבירה, הן בנסיבותיו האישיות של המערער, נשתכחו כלא היו. לפיכך, נתבקשנו להורות כי תקופת המאסר ה'קצרה' מבין השתיים, שעילתה בעבירת החבלה בכוונה מחמירה, תרוצה כולה בחופף לעונש מאסר העולם. כמו כן, עותר המערער לביטולו של רכיב הפיצויים הכספיים, בין היתר מפאת מצבו הכלכלי העגום, ולנוכח חלקם המכריע של המנוח ויבגני בפרשה. 35. מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על פסיקתו של בית המשפט המחוזי. לעמדתה, הרשעתו של המערער מעוגנת היטב בראיות, אין הצדקה להתערב בממצאי המהימנות התומכים בה, וממילא אין מקום לסטות מן הקביעות העובדתיות המונחות בבסיסה. כך בפרט, כאשר רבות מן הטענות המרכזיות בערעור מועלות בו כיום לראשונה, ונעדרות אחיזה מינימלית בדברי המערער עצמו. בהקשר זה, מדגישה המשיבה, כי הלה מעולם לא גרס – לא בחקירותיו במשטרה, ולא בעדותו בבית המשפט – כי התקף זעם ספונטני ובלתי-נשלט הנחה את פעולותיו. נהפוך הוא. המערער שב וציין, פעמים אינספור, כי השתמש באקדחו באופן מודע ושקול, במגמה להדוף סכנה מוחשית לחייו. אין יסוד אפוא לתזת הקנטור במובנה הסובייקטיבי. מכל מקום, גם מן הבחינה האובייקטיבית, בהתחשב במהותם ובעוצמתם של מעשי ההתגרות שבנדון, לא ניתן לגלות 'סלחנות' כלפי תגובתו הקיצונית של המערער בנסיבות העניין. כמו כן, אפילו לא נקבע הדבר מפורשות, ברי מהכרעת הדין כי הכדורים הקטלניים נורו במנוח במסגרת 'מקצה' הירי האחרון, בעוד הוא שרוע על הקרקע. כך או כך, החלטת המערער להמיתו אינה יכולה להיות מוטלת בספק. אשר לגזר הדין, על רכיביו השונים, סבורה המשיבה כי עונשו של המערער איננו חמור, כי אם ראוי, הולם ומאוזן כהלכה. דיון והכרעה 36. המערער אינו חוסך ביקורת על דרך הילוכה של הכרעת הדין. במרכז טענותיו, מורת רוחו מן האופן שבו 'ניתק' ו'ברר' בית המשפט המחוזי חלקים מסויימים מעדויות שונות, בהרכיבו את 'פאזל' ההתרחשויות. לגישת המערער, הדבר נעשה תוך התייחסות מקלת ראש לכשלים ולפגמים מהותיים באותן גרסאות 'נבחרות' – הן בבדידותן, לא כל שכן בצירופן יחדיו. אף על-פי כן, למקרא נימוקי הערעור, דומה כי המערער עצמו אינו מהסס להשתמש ב'טכניקה' זהה, אגב ניסיונו לשכנענו בצדקת ניתוחו-שלו. מכל מקום, ברי כי מלאכת חקר האמת בעולם המשפט אינה יכולה ואינה צריכה להתבצע ב'תנאי מעבדה סטריליים'. כך בפרט, כאשר באירוע אלים, מהיר, אינטנסיבי ומסעיר עסקינן. חסרים ראייתיים, סתירות, ספקות וכיוצא באלה קשיים – אינם מכשולים בלתי-עבירים. דיון פרטני בכל מהמורה – איננו מן ההכרח. עיון בהכרעת הדין מלמד, כי בית המשפט המחוזי היה ער לפערים הבולטים בין הגרסאות, ובצמתים הרלבנטיים מצא חיזוקים של ממש למסקנותיו. התרשמותו הבלתי-אמצעית מן העדים מונחת אף היא ביסוד ממצאיו. מן המפורסמות, כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בכגון דא (ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקאות 21-12 (8.9.2011)). על דרך הכלל, גם בחילופי סנגורים ובשינוי חזית אין כדי להטות את הכף אל עבר התחלת המסע מבראשית. 37. עם זאת, לאחר שבחנתי את נימוקי הכרעת הדין לעומקם, שקלתי בכובד ראש את טיעוני הצדדים, הפכתי בחומר הראיות, וחוזר חלילה – סבורני כי על פני הדברים יש טעם-מה, ולוּ מחמת הספק, בכמה מהשגותיו של המערער. כך, למשל, מבלי לטעת מסמרות, ובשים לב למספר התבטאויות 'גורפות' למדי מצִדו של בית המשפט המחוזי, דומני כי יתכן שמא לא הוענק מלוא המשקל למיהותם של המנוח וחבריו, ובכלל זה לעברם הפלילי, מסוכנותם, רמות תוקפנותם ועוד. על אודות עובדות נוספות ומטרידות ביותר, כדוגמת כלי הנשק הקרים שנמצאו במכוניתם, וחששם מפני השלכת רימון אל עברו של בּני – דוּבּר בלשון רפה. כמו כן, לנוכח התנהגותם הבריונית, הרי שגם השמעת איומים חריפים, כחלק מאותה מסכת התעללות נמשכת, אינה אלא מסתברת. במכלול הנסיבות אפוא, לא מן הנמנע כי ענייננו בסיטואציה חמורה, אכזרית ומשפילה מכפי שפירשהּ בית המשפט המחוזי. כפועל יוצא, אפשר כי אף מצוקתו ופחדיו של המערער היו כבדים יותר. בדומה, גם עובדת הימצאותן של אלות בזירה, השייכות ככל הנראה למאבטחים, לא זכתה לליבון עד תום. אשר למעורבותו של לזר בפרשה – בין אם הוזמן במקור למטרות שלום, בין אם לאו – אין לכחד כי זהו אמנם הכיוון שאליו 'נשבה הרוח'. בהקשר זה, כזכור, קבע בית המשפט המחוזי כי במהלך המפגש הראשון בין החבורות התנהל שיג ושיח, ואילו רק במסגרת ההתכנסות השניה התלהטו היצרים ופרצה התגרה. נוסף על כל אלו, ובמלוא הזהירות, אודה כי ביחס לכמה מנקודות המחלוקת, מסופקני שמא ניתן לחרוץ, ברמת ודאות מספקת, איזוהי הגרסה השלטת והראויה לבכורה. 38. על רקע זה, שומה להמשיך ולהידרש, לכאורה, לאינספור הקושיות העובדתיות אשר מציף המערער לפנינו. דא עקא, ניתנת האמת להיאמר – אין בכך צורך. כפי שיוצג להלן, סבורני כי גם תחת הנחות מיטיבות ביותר עמו – בדין הורשע המערער בעבירת הרצח. לצד זאת, אקדים ואומר, כי מן הראוי לטעמי להקל במידה מסוימת בעונשו. 39. הסוגיה המרכזית הראשונה שהונחה לפתחנו, נעוצה ביסוד ההחלטה להמית. מסקנתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה הושתתה, בעיקרה, על קביעתו בדבר מקצה ירי שני במנוח, בעוד הלה שכוב על הקרקע. עיון נוסף בהכרעת הדין מלמד כי זהו אף השלב שבו נורו הכדורים הקטלניים (ראו פסקאות 14 ו-70, שם). אבהיר מיד, כי גם בהתעלם מגרסתו של מיכאל, נחה דעתי כי ממצאים אלו מעוגנים היטב בעדויותיהם של ספורי והפתולוג, והוּכחו מעבר לספק סביר. חרף האשמותיו הנוקבות של המערער, לא נמצא לי כי טענותיו החמורות כלפי ספורי ופרא מבוססות כל צורכן, עד כדי הטלת דופי של ממש ביושרם. מכל מקום, אפילו תתקבל גרסתו של המערער, דומני כי לא יהא בכך כדי להפוך את הקערה על פיה. אכן, גם במצב עמידה, די בירי של חמישה קליעים לעבר המנוח, בצרוף הסתלקותו של המערער מן הזירה מבלי להזעיק עזרה, הן כדי לשלול את תזת המגננה גרידא, הן כדי להקים את 'חזקת הכוונה', אשר לפיה גמר אומר בלבו לגרום לתוצאות הנובעות דרך הטבע ממעשיו (ראו, למשל: 512/89 דניאלס נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 496, 503 (1991)). לא ראיתי אפוא להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, למצער בַּמֶּה שנוגע להחלטת המערער להמית את המנוח. 40. כזכור, עמדת ההגנה ה'מחודשת', היא לוז הערעור דכאן, גורסת כי בהתחשב בהסלמה שהתחוללה עובר למעשיו הקטלניים, על רקע אירועי הימים הקודמים, נכנע המערער ל'חולשת המין האנושי', איבד את עשתונותיו בעידנא דריתחא, וגיבש החלטה ספונטנית להמית את המנוח, מתוך חמת זעם בלתי-רצונית. אבן הנגף המרכזית הניצבת בדרכה של תזה זו, נעוצה בכך שהיא נטענת מ'פיו של סנגור', בהעדר אחיזה מינימלית בדברי המערער עצמו, ובניגוד לגישתו העקבית כי פעל ברציונאליות ובקור רוח, נוכח סכנה מוחשית לחייו. עם זאת, חרף הסתירה האינהרנטית, כבר נפסק כי ניתן להיזקק לטענות חלופיות כגון דא, כאשר הדבר עולה באופן סביר מחומר הראיות (ראו, למשל: ע"פ 9906/04 חלאילה נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (13.12.2007); ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, עמודים 108-68 (10.11.2011)). בענייננו, נתן בית המשפט המחוזי את דעתו על שאלת הקנטור, ושללהּ. לשיטת המערער, יש ליחס זאת להערכת חֶסֶר בעוצמת ההתגרות שחווה לכל אורך הפרשה, אשר היוותה 'קרקע פוריה' לאבדן שליטה. בתוך כך, פורשׂ המערער יריעת מחלוקת רחבה, רחבה מדי, בתוקפו את הכרעת הדין על כל צעד ושעל בה. כאמור, בִּכַּרְתִּי שלא להידרש להשגותיו באופן פרטני, משלא מצאתי כי תהא לכך השפעה על התוצאה הסופית, כפי שיובהר להלן. 41. לצורך הדיון, אניח לטובת המערער את כל מבוקשו, ובין היתר: כי מסכת ההתעללות, הגידופים, ההשפלות והאיומים, משך ששה ימים – היתה קשה; כי פחדיו היו כבדים ומצוקתו רבה (בפרט לאחר תקרית הקפה והמים, הסיגריה והבעיטה); כי כל אלו העלו את סף רגישותו, אך לא שברוהו, שכן עוד האמין בלזר ופילל לרגיעה; כי מעולם לא העלה על דעתו להתעמת עם המאבטחים; כי הללו נכחו כולם בזירה, חלקם חמושים בנשק קר; כי מפגש החבורות היה רציף מעת הצטרפותו אליו; כי לזר הוכה באכזריות לנגד עיניו; כי מִני אז נגוזה שארית תקוותיו; כי הותקף באלימות מילולית חריפה ונדרש למסור את אקדחו; כי אוים במעשה סדום ואף במותו; כי חש בסכנה, מוקף ומכותר; וכי צֶבֶר אירועים אחרון, פתאומי, אינטנסיבי ודרמטי זה הוציאוֹ מכלל איזון, התיר את מוסרותיו, האפיל על שיקול דעתו, והובילוֹ לנקוט בתגובה חריגה של ירי, גם אם לא לצורך הגנה עצמית, אלא מחמת התגרות (סובייקטיבית) בתכוף למעשיו. 42. ברם, גם בהנחה כי המערער חווה קנטור עז בקרבו – בכך לא סגי. אפילו היתה התנהגותו בגדר תולדה של סערת רוחות רגעית – עודנו מחוייבים להעבירהּ תחת שבט ביקורתו של המבחן האובייקטיבי (דנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3) 646 (2006)). היש להתחשב, בנסיבות כגון דא, בממית אשר צפה את תוצאות מעשיו ואף חפץ בהן, אך מעצוריו הנפשיים לא עמדו לו? האמנם ראוי לתייגוֹ כרוצח בכוונה 'תחילה', חרף התלקחותו הספונטנית? על בסיס ההנחות דלעיל, אין לכחד כי המערער סבל מהתגרות מצטברת, אשר החלישה במידת-מה את כוחותיו להתמודד עם אירועי מגרש החניה ולהכילם. דא עקא, גם בהשקיפי על אותה סיטואציה אחרונה כמלחיצה, משפילה ומפחידה במיוחד, אין בידי לקבל כי יש בה כדי 'להזמין' תגובה כה קיצונית, שביסודה כוונת קטילה. סבורני כי ניתן לצפות מאדם 'רגיל', 'ממוצע' ו'סביר' מן הישוב, בנעליו של המערער, לשלוט ברגשותיו, לשקול את מוסריות מעשיו, להתגבר על דחפיו ולהימנע מאקט ההמתה – כל זאת מבלי להמעיט מ'תרומתו' הניכרת של המנוח להשתלשלות העניינים. בהקשר זה יש לזכור, כי המערער ירה במנוח לא פחות מ-5 פעמים, ב'מקצה' אחד לשיטתו, וברי כי ביני לביני פסח על כמה 'תחנות יציאה'. חברה נורמטיבית, שומרת-חוק ובת-תרבות, המעלה על נס את ערך חיי האדם, אינה יכולה להסכין עם עשיית דין עצמי שכזו. בשולי הדברים, אעיר כי אפילו הייתי מביא בחשבון, בגדרי המבחן האובייקטיבי, נתונים סובייקטיביים שונים ביחס למערער – בניגוד להלכה הנוהגת – לא היה בכך כדי לשנות מן המסקנה שאליה הגעתי. ממילא, לא שוכנעתי כי מאפייני אישיותו של המערער כה 'נחותים', כטענתו לפנינו. 43. הנה כי כן, כברת דרך הלכתי לכיוונו של המערער, ללא הועיל. על-פי שורת הדין, גם ב'עולם' עובדתי אידיאלי למדי עבורו, אין מקום לספק ולא נמצאה עילה לזיכויו מעבירת הרצח. סנגוריו המסורים של המערער, בכשרונם, עשו כל אשר לאל ידם כדי לסייע בידי מרשם, בציינם לא אחת כי בעיקרו של דבר – בסיפור של 'טוב מול רעים' עסקינן. טענה שובת לב. חלקם המרכזי של המאבטחים בפרשה, ובראשם המנוח – אכן מקומם. איתרע מזלו של המערער להיקרות בדרכם של בריונים מעין אלו, אשר בִּכְּרוּ למרר את חייו על לא עוול בכפו. למרבה הצער, גם בנסיבות עגומות כגון דא, אין הדין מאפשר את 'לקיחת החוק לידיים'. אציע אפוא לחברַי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. הערעור על גזר הדין 44. המערער נדון למאסר עולם (סטטוטורי) בגין רציחת המנוח. חמש שנות מאסר נוספות הושתו עליו בגין חבלתו ביבגני בכוונה מחמירה. השאלה המונחת לפתחנו עתה, היא שמא יש להורות על חפיפת עונשי המאסר הנ"ל במלואם, כך שהלכה למעשה ירוצו בו-זמנית, על אף צבירתם החלקית זה לזה על-ידי בית המשפט המחוזי. 45. סעיף 45(א) לחוק העונשין, אשר בוטל סמוך לאחר מתן הכרעת הדין, אך נותר בתוקפו לצרכי המשפט דנא, מורנו כדלקמן: "מי שנדון במשפט אחד לעונשי מאסר בשל עבירות שונות, ולא הורה בית המשפט שישאם, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר". 46. נקודת המוצא היא, אפוא – חפיפה. אולם רשאי בית המשפט להורות גם אחרת. שיקול הדעת המוקנה לו בעניין זה הריהו רחב ביותר (ראו, למשל: ע"פ 5385/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 45-44 (4.12.2013)). מחד גיסא, נעוצה מדיניות זו במידת החסד, כמו גם בחתירה לשיקומו של העבריין, אגב הותרת פתח של תקווה להשתלבותו מחדש בחברה. מאידך גיסא, אין בה כדי להמעיט מחשיבותם של שיקולי גמול, מניעה והרתעה, אשר יזכו לבכורה במצבים המתאימים לכך (שם). בהקשר זה, שומה ליתן את הדעת, בין היתר, על חומרת העבירות, על זיקתן זו לזו, וכן על נסיבות המעשה והעושה בכללותן (ע"פ 2134/12 ליושצנקו נ' מדינת ישראל, פסקאות 16-10 (27.8.2015)). 47. אשר לעבירת הרצח, כבר נפסק כי אין מניעה משפטית-עקרונית להטיל עונש נוסף ומצטבר, על מי שנגזר דינו למאסר עולם מאחורי סורג ובריח (ע"פ 35/89 לוגסי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 235, 256 (1991)). אף על-פי כן, ברי כי האיזון בכגון דא טומן בחובו מורכבות רבה יותר: "מצד אחד, סעיף 45(א) לחוק העונשין משמיע כי מקום שנאשם נדון במשפט אחד לעונשי מאסר בגין עבירות שונות ולא הורה בית המשפט שישאם כולם או מקצתם במצטבר, לא ישא אלא את עונש המאסר של התקופה הארוכה ביותר. רוח מדיניות הענישה העולה מהוראה זו היא של הקלה עם הנאשם שנדון למספר עונשי מאסר, אלא אם פורש אחרת על ידי בית המשפט. מהראייה האנושית המשתקפת ממדיניות זו מתבקשת מאליה השאלה האם ראוי לצבור על עונשו של אדם שנגזר עליו מאסר עולם עונש נוסף ולסגור בכך פתח תקוה לשיקום ולחופש? מנגד, קשה לשלול את הגישה העונשית לפיה יש לתת ביטוי בענישה לעבירות חמורות נוספות שעבר נאשם שנדון על רצח, והוא – מקום שיש להן קיום וממשות נפרדים, וראוי להשקיף עליהם לצורך ענישה כמעשים נפרדים ועצמאיים, ולהדגיש בדרך זו את חומרתם, העומדת לעצמה. ההכרעה בין הכוחות הנוגדים הללו במדיניות הענישה הראויה תלויה במכלול נסיבות המקרה, טיבו של העבריין, ובעיקר באופיין של העבירות הנוספות והרקע לביצוען. מקום שהעבירות הנוספות נילוות לעבירת הרצח ואין להן חשיבות עצמאית ביחס אליה יימנע בית המשפט בדרך כלל מהטלת עונש מצטבר בגינן ויראה את העונש החמור של מאסר עולם כמבטא את המטרה העונשית הכוללת בגין מכלול העבירות כולן. לעומת זאת, במקרים מיוחדים ויוצאי דופן, מקום שהעבירות הנוספות הן בעלות חומרה מיוחדת ונסיבות ביצוען מצריכות תגובה עונשית מיוחדת, עשויה להיות הצדקה לגזור בגינן עונשים מצטברים על עונש מאסר העולם, כדי לתת ביטוי עונשי הולם לחומרתן. אולם גם כך, אין להתעלם מן המימד האנושי שבענישה המבקש בכל מצב, וחרף כל חומרה, להשאיר פתח תקוה לחופש גם למי שחטא בחטא כבד מנשוא" (ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 273, 287-286 (2003); ההדגשה הוספה). 48. בנדון דידן, סבורני כי מן הראוי להקל בעונשו של המערער קמעא, על דרך של חפיפת עונשי המאסר שהוטלו עליו במלואם. במילים אחרות: לא מצאתי טעם מספיק, בנסיבות העניין, לסטות מברירת המחדל החוקית, ולהורות על צבירת תקופות המאסר השונות. אמת נכון הדבר, מעשיו של המערער חמורים המה, ונזקיהם הקשים בצִדם. חבלתו ביבגני, בכוונה מחמירה, אינה בבחינת סרח עודף ואין לשלול את 'עצמאותה'. עם זאת, דומני כי לא ניתן להתעלם מזיקתן ההדוקה של העבירות, השלובות בעליל זו בזו, נובעות ממסגרת עובדתית משותפת, ומהוות יחדיו אירוע עברייני אחד. התנהגותם הפסולה של המנוח ויבגני, על חלקם הנכבד בפרשה, צריכה אף היא לקבל את ביטויה ההולם. נוסף על כך, קורותיו המשפחתיות של הנאשם, עברו הנקי, גילו הצעיר וכיוצא באלו – מצדיקים התחשבות. במכלול, ובפרט לנוכח העדר התכנון ומסכת ההתעללות שברקע, באתי לכלל מסקנה כי גם שיקולי הגמול, המניעה וההרתעה יבואו על סיפוקם, ולא ימצאו חסרים, אפילו ירצה המערער מאסר עולם 'בלבד'. 49. המערער מלין גם על חיובו בפיצויים כספיים – הן לטובת עזבון המנוח, הן לזכותו של יבגני. דא עקא, משאֵלו לא צורפו כמשיבים, ולא ניתן להם יומם – די בכך לדחיית השגותיו (רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל (8.8.2007)). 50. לא אכחד. אילו היה לאל-ידי, על-פי החוק, להימנע מהטלת עונש של מאסר עולם הייתי עושה כן. ראוי המערער, וכך מתחייב מעקרון קדושת החיים – לשנים ארוכות מאד מאחורי סורג ובריח. ברם, מאסר עולם, דומני, הוא עונש חמור יתר על המידה בנסיבות העניין, ואינו מבטא די הצורך את המצוקה הקשה שהמערער נקלע אליה. לפיכך, לאחר תום הדיון בערעור ולפני כתיבת פסק הדין שבתי והזמנתי את ב"כ הצדדים, הערתי את אשר הערתי, וניסיתי לקדם דרך אחרת לסיום התיק. הדבר לא נסתייע, אם כי למצער רשמתי לפנַי את דברי ב"כ המשיבה כי אם וכאשר יגיש המערער בבוא העת בקשה לקציבת עונש המאסר עולם לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, כי אז "תישקול המדינה את המלצתה בהתחשב בנסיבותיו של התיק ובנסיבות חדשות, ככל שתתקיימנה, בעת הגשת הבקשה". בבוא המועד, לבטח תפרע המשיבה את השטר. 51. חזקה עלַי אפוא מצוות המחוקק ולפיכך אינני רואה להתערב ולשנות מפסיקת בית המשפט המחוזי שדן את המערער למאסר עולם. 52. הפרשה העגומה הנדונה ממחישה את הצורך בקידום הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 24) (עבירות המתה), התשע"ו-2015 שהונחה ביום ד' בחשוון תשע"ו (16.11.2015) על שולחנה של הכנסת. מוצע בה, על-פי דברי ההסבר "לקבוע שבמרכזן של עבירות ההמתה תעמוד עבירת הרצח (סעיף 300 לחוק כתיקונו המוצע). בשל חשיבות הערך של חיי אדם, על עבירה זו להתאפיין ביסוד נפשי של כוונה או אדישות כלפי התוצאה הקטלנית. העונש שמוצע לקבוע לעבירת הרצח הוא מאסר עולם כעונש מרבי. לצד עבירת הרצח, מוצע לקבוע עבירה של רצח בנסיבות מחמירות שהעונש בצדה יהיה מאסר עולם חובה". העונש הראוי בגין מעשהו של המערער על-פי התיקון המוצע, הוא מאסר עולם כעונש מרבי, להבדיל ממאסר עולם חובה. אילו נמצֵאנו בעידן שלאחר עיגון התיקון בחקיקה, דומני כי ניתן היה להגיע לתוצאה מאוזנת יותר. סוף דבר 53. אשר על כן, אציע לחברַי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. בד בבד אמליץ לקבל את הערעור על גזר הדין, במובן זה שעונש המאסר שעילתו בעבירת החבלה בכוונה מחמירה ירוצה, במלואו, בחופף לעונש מאסר העולם. שאר רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: 1. אני מצרפת את דעתי לחוות דעתו היסודית של חברי נ' סולברג ולמסקנה שאליה הגיע, שלפיה הרשעתו של המערער ברצח המנוח הינה התוצאה המתחייבת מן המסכת העובדתית והראייתית שנפרשה בפני בית המשפט המחוזי, וכך גם הרשעתו של המערער בחבלה בכוונה מחמירה ביבגני. עם זאת, דעתי שונה מזו של חברי בכל הנוגע לשאלת הצטברותם של עונשי המאסר שנגזרו על המערער בגין שתי עבירות אלה. סעיף החוק הרלוונטי לסוגיה שבה עסקינן הוא סעיף 45(א) לחוק העונשין. כפי שהבהיר השופט סולברג, חיקוק זה אמנם בוטל במסגרת תיקון 113 לחוק, אך עדיין חל בענייננו. הסעיף קובע כי אם לא הורה בית משפט אחרת – ברירת המחדל היא שעונשי מאסר שנגזרו על נאשם ירוצו על ידו בחפיפה זה עם זה. ואולם ההלכה הנוהגת היא שחרף הבכורה המסוימת שניתנה בסעיף לפי לשונו לחפיפת עונשים – לבית המשפט נתון שיקול דעת רחב לגזור עונש גם באופן מצטבר (ע"פ 3503/01 תפאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 865, הנשיא א' ברק בעמ' 872 (2003)). הפסיקה הצביעה על שני שיקולים מרכזיים המשמשים את בית המשפט בבואו להכריע בעניין: "השיקול הראשון בוחן את זיקתן של העבירות בהן הורשע הנאשם זו לזו. לפי שיקול זה ככל שהזיקה בין העבירות הדוקה יותר, וככל שהעבירות שלובות זו בזו, נובעות ממסגרת עובדתית משותפת או מתכנית עבריינית אחת – כך תקטן הנטייה השיפוטית לגזור על הנאשם עונש לריצוי במצטבר. על דרך העיקרון, זיקה הדוקה בין המעשים, גם אם אין בה כדי להפכם ל'מעשה אחד', עשויה לתמוך בענישה חופפת. השיקול השני, בוחן את מהותן של העבירות. לפי שיקול זה ככל שהעבירות בהן הורשע הנאשם חמורות יותר, כך מתגברת הנטייה להטיל עליו ענישה מצטברת. לשם כך על בית המשפט לשקול, בין היתר, את חומרת המעשה ואת חומרת העבירות בהן הורשע הנאשם, את אופי המעשים ואת נסיבות ביצועם. במסגרת זו עליו לבחון, בין היתר, האם המעשה חמור במידה כזו שיש הצדקה למצות עמו את הדין עד תום. בנוסף לשני השיקולים הנ"ל יש להתחשב, במסגרת עריכת האיזון הכולל, גם בנסיבותיו האישיות של הנאשם: בגילו, בעברו הפלילי, בשאלה האם הודה במעשים, או הביע חרטה כנה וכדומה." (ע"פ 2134/12 ליושצנקו נ' מדינת ישראל, בפסקה 13 (27.8.2015)). יצוין כי נכון להיום, לאחר תיקון 113 לחוק, לא קיימת עוד עדיפות לקביעת עונשים באופן מצטבר על פני חפיפה של העונשים (ראו סעיף 40יג(ב) לחוק). 2. בענייננו, כזכור, בגין עבירת הרצח נגזר עונשו של המערער למאסר עולם; ובגין עבירת החבלה בכוונה מחמירה נגזרו עליו 60 חודשי מאסר בפועל, 20 מתוכם במצטבר למאסר עולם. לגישתו של חברי, עונש מאסר עולם הוא מחמיר מידי בנסיבות המקרה – ואולם מאחר שעסקינן בעונש סטטוטורי הרי שלא ניתן להימנע מהטלתו, והנתיב שנמצא להקלה מסוימת במשך המאסר הוא על דרך של חפיפת עונשי המאסר במלואם. לדבריו של השופט סולברג, הטעמים שביסוד חפיפת העונשים הם שלושה: האחד הוא הזיקה ההדוקה בין העבירות, המהוות מסכת עבריינית אחת; השני הוא החלק הנכבד בפרשה שיש לייחס לגישתו ליבגני ולמנוח; והשלישי הוא נסיבותיו האישיות של המערער – גילו הצעיר, עברו הנקי וקורות חייו. אומר תחילה, כי איני שותפה לדעתו של חברי כי העונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערער הוא חמור יתר על המידה. בית המשפט אמנם קבע כי עובר ליום שבו בוצעו העבירות סבל המערער מהתעללות מילולית מצידם של המאבטחים. ועוד נקבע כי ביום האירועים עצמו אף חלה הסלמה ביחסם של המאבטחים למערער, שהתיזו מים וקפה על פניו ואף הטיחו סיגריה בפרצופו, ו"קינחו" בבעיטה בישבנו. אלימות מילולית כשמה כן היא, אלימות לכל דבר ועניין, ואין להקל ראש בחומרתה; וגם לא בחומרתם של שאר מעללי המאבטחים. ואולם איני סבורה כי הקללות ואף המהלומות שהוטחו במערער, בוטות ופוגעניות ככל שיהיו, יש בהן כדי להפחית ממידת אשמתו של המערער בעבירות, או מצדיקות בנסיבות המקרה הקלה בעונשו. העבירות שבהן הורשע המערער, רצח וחבלה בכוונה מחמירה, הן תולדה של החלטה שלקח הוא עצמו, לירות ולפגוע במנוח וביבגני – וזאת אף על פי שלא נשקפה לו סכנה מצידם. ואפרט בקצרה. המערער ללא ספק סבל מלשונם המושחזת של המערערים, ואולם מסכת ההתעללות המילולית כולה נפרשה על פני מספר ימים בלבד, והיתה מוגבלת לעת שבה ביקרו המאבטחים במסעדה שבה עבד המערער. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אף נקבע כממצא עובדתי כי הלה לא חש כמי שסכנה מרחפת מעל ראשו. מטבע הדברים ביקש המערער לשים קץ למעשי ההשפלה שחווה, ואולם לא ניתן להסכין עם הדרך שבה בחר כדי להביא לכך. המערער הזעיק למסעדה את לזר – קרוב משפחה רחוק, שבעבר חלק תא עם המנוח בבית המאסר. בנוסף, הוא ביקש להניח את דעתם של השוטרים שהוזעקו למקום כי נוכחות המשטרה אינה דרושה שם, וזאת על מנת לפנות את הזירה לקראת הגעתו של לזר. לזר מצידו הגיע למסעדה בתגבורת של שלושה אנשים נוספים, ומכאן קצרה הדרך לכך ששיחה בין לזר לבין המנוח התפתחה לתגרת ידיים בין השניים. המערער לא לקח חלק בתגרה, ויחסי הכוחות בין הצדדים לא היו כאלה שהציבו אותו בסכנה כלשהי. אף על פי כן הוא שלף את אקדחו וירה במנוח. המנוח נפל לקרקע, ויבגני, שעם פרוץ התגרה חש למקום, צעק למערער שיחדל מן הירי ויניח את האקדח. אך לא רק שהמערער לא שעה לקריאותיו, אלא שתחת זאת הוא כיוון את האקדח לכיוונו של יבגני. בעוד שיבגני סב על עקביו כדי להציל את חייו, ירה בו המערער שלוש יריות שפגעו בו מאחור (בעכוז ובמרפק שמאל). בשלב זה חזר המערער וירה במנוח, שכאמור כבר היה שרוע על הארץ, מספר פעמים נוספות. לא ניתן, בשום אמת מידה לראות את תגובת המערער למעשי המאבטחים כמידתית, וכך אמנם קבע בית המשפט המחוזי. השימוש בנשק חם וירי קטלני הוא חריג בחומרתו ביחס לעוצמת האלימות שספג מהמאבטחים – לא כל שכן שעה שמדובר בירי באדם פצוע השכוב על הארץ, ובגבו של אדם הנס על נפשו. חומרת המעשים שביצע המערער מצדיקה את עונשי המאסר שנגזרו עליו, ואת מיצוי הדין עימו באופן שירצה אותם במצטבר. 3. יש ממש בדבריו של חברי, כי קיימת זיקה הדוקה בין העבירות שבהן הורשע המערער וכי הירי במנוח שלוב בירי ביבגני. ואולם כל אחד מבין שני הקורבנות, המנוח ויבגני, הוא עולם ומלואו בפני עצמו. כבר נפסק, כי כאשר על הפרק עומדת פגיעה בשלמות גופם או חייהם של מספר קורבנות – יש להכיר בכל אחד מהעבירות כמעשה נפרד, להבדיל ממכלול אחד, באופן ההולם את החומרה היתרה שבמעשים: "כאשר מדובר במעשי אלימות קיים לכל אחד מן הנפגעים אינטרס עצמאי לשלמות גופו. הפגיעה בשלמות גופו של אחד אינה מהווה פגיעה בשלמות גופו של אחר. גם אם מבחינה 'טכנית' מדובר ברצף אחד של מעשים שגרם לקורבנות מספר, יש להתייחס לכך כאל מעשי פגיעה נפרדים. מסקנה זאת היא הכרחית גם מנקודת מבט מוסרית, המכירה בקדושת חייו של אדם כערך יסוד. ערך חיי האדם וסלידתנו העמוקה ממעשים הפוגעים בו חייבים למצוא ביטוי מפורש ונפרד גם במסגרת גזירת העונש, הן לעניין מספר העונשים שיש לגזור על הנאשם והן לעניין הצטברותם." (ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, השופטת ד' דורנר בעמ' 303 (1997)). אשר לנסיבותיו האישיות של המערער – כפי שציין השופט סולברג אכן מדובר באדם צעיר ובעל עבר נקי מפלילים. ואולם נסיבות אלה הובאו בחשבון על ידי בית המשפט המחוזי בעת שגזר את עונשו של המערער; ובכל מקרה משקלן הסגולי של נסיבות אלה, בהקשר שבו עסקינן ובנסיבות המקרה, הוא נמוך. 4. סופו של דבר, המערער הורשע בביצוע עבירות מן החמורות שבספר החוקים. הוא ירה במנוח, ומשזה נפל על הארץ הוסיף המערער וירה בו מספר פעמים נוספות עד שהביא למותו. יבגני זעק וביקש מהמערער שיחדל מן הירי, ובעודו נס על נפשו ירה המערער גם בו ופגע בו מאחור. בנסיבות אלה איני סבורה כי יש לשנות מגזר דינו של בית המשפט המחוזי, שהורה כי המערער ירצה את עונשי המאסר שנגזרו עליו בחפיפה חלקית בלבד. אשר על כן, אם תישמע דעתי נורה על דחיית הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין גם יחד. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נֹעם סולברג. ניתן היום, ‏כ"ד בכסלו התשע"ו (‏6.12.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12063860_O16.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il