אביאור גינון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6384/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6384/12 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: אביאור גינון נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. איתי דיין (המתלונן) ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע מיום 15.07.2012 בתיק ת"פ 51777-11-11, שניתן על ידי כב' סגנית הנשיא, השופטת ר' יפה-כ"ץ תאריך הישיבה: א' באייר התשע"ג (11.04.2013) בשם המערער: עו"ד שי גבאי בשם המשיבים: עו"ד סיגל בלום בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ח' מלצר: רקע 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגנית הנשיא, השופטת ר' יפה-כ"ץ) מתאריך 15.07.2012 ב-ת"פ 51777-11-11, בגדרו נגזרו על המערער, אשר הודה במיוחס לו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, העונשים הבאים: 3 שנות מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר (כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירת אלימות, או עבירה כלשהי מסוג פשע). כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע כי המערער ישלם למתלונן פיצויים בסך של 50,000 ש"ח, וזאת בתוך 3 חודשים מיום שחרורו ממאסר. 2. על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, בתאריך 21.11.2011 שהה המערער, יליד שנת 1992 ששירת באותה עת כשוטר מג"ב, בבית החייל באילת, יחד עם שוטרים נוספים מפלוגתו, וביניהם גם מר איתי דיין (לעיל ולהלן: המתלונן). בשעה 07:30 לערך, התבקשו השוטרים ששהו בבית החייל לבצע סריקה בחדריהם, וזאת טרם עזיבת המקום. בין המערער לבין המתלונן, אשר חלקו חדר במהלך השהייה בבית החייל, התגלע ויכוח בנוגע לשאלה מי מביניהם יבצע את הסריקה האמורה, אשר התפתח לעימות במהלכו הוחלפו מהלומות בין השניים. בהמשך, כך על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, עלה המתלונן לקומה השנייה בבית החייל, ואילו המערער ירד לקומת הלובי. כעבור כחמש דקות, עלה המערער אל הקומה השנייה, בחפשו אחר המתלונן. כאשר הבחין המערער במתלונן, אשר עמד באותה עת במסדרון בקומה השנייה, הוא רץ לכיוונו כשבידו אולר מסוג "לדרמן", כשהסכין בו שלופה. כאשר הגיע המערער אל המתלונן, הוא דקר אותו פעמיים במותן ובצלעות, ואף חתך אותו בכף ידו ובשוק ימין. כתוצאה מן הדקירות נגרמו למתלונן קרע בסרעפת, קרע בטחול, ודם חדר לבטנו השמאלית, והוא הובהל לטיפול ולניתוח בבית החולים יוספטל באילת. נוכח הנטען בכתב האישום המתוקן, הואשם המערער בחבלה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 335(א)(1), בשילוב עם סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. 3. בתאריך 07.05.2012 הודיעו הצדדים לבית המשפט המחוזי הנכבד כי הגיעו ביניהם להסדר טיעון, לפיו כתב האישום שהוגש נגד המערער יתוקן (כך שנוסחו יהיה כמפורט בפיסקה 2 שלעיל), ואילו המערער יודה בכל עובדות כתב האישום המתוקן. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה כלשהי ביחס לעונש שיושת על המערער. עוד באותו יום הודה המערער בכל עובדות כתב האישום המתוקן, ובהתאם הוא הורשע בעבירה שיוחסה לו בגדרו. נוכח גילו הצעיר של המערער, אשר היה בן 20 באותה עת, הורה בית המשפט המחוזי הנכבד גם על עריכת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו. 4. בתאריך 15.07.2012 גזר בית המשפט המחוזי הנכבד את דינו של המערער. בפתח גזר הדין, סקר בית המשפט המחוזי הנכבד את תסקיר שירות המבחן, אשר סופו בהמלצה להסתפק בהשתת עונש מאסר קצר יחסית על המערער, שכן "מאסר בפועל ממושך עלול להיות גורם רגרסיבי עבורו ו[להביא] לפגיעה משמעותית בדימויו העצמי ובתפקודים חיוביים בחייו". לאחר מכן, התייחס בית המשפט המחוזי בהרחבה לחומרת העבירה שביצע המערער, שבוצעה על רקע "ויכוח על עניין של מה בכך", כלשונו, במסגרת צבאית, ואשר תוצאותיה – הקשות ממילא – היו יכולות להיות חמורות בהרבה. בית המשפט המחוזי הנכבד מצא חומרה יתרה בכך שהמעשה אותו ביצע המערער התרחש באופן מתוכנן, ולאחר שהיתה בידיו "שהות מספקת להתעשת, להירגע ולא להסלים את האירוע" – אך הוא בחר "להחזיר את כבודו" בדרך אלימה. בהמשך גזר הדין, ציין בית המשפט המחוזי הנכבד כי: "אכן, הנאשם [המערער כאן – ח"מ] מעולם לא חטא בעברו; הוא צעיר אהוב על סביבתו; ידוע כאדם עדין, מנומס, חרוץ ושקט", וכן ציין נסיבות נוספות לקולא, וביניהן: החרטה המלאה שהמערער חש בשל מעשיו, וגילו הצעיר. בסופו של גזר הדין, ולאחר ששיקלל את מכלול הנסיבות, גזר בית המשפט המחוזי הנכבד על המערער את העונשים אשר נזכרו בפיסקה 1 שלעיל. טענות הצדדים 5. טענתו המרכזית של המערער היא כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בכך שלא נתן די משקל להודאתו המיידית, לעברו הפלילי הנקי, ולאופיו החיובי (כפי שזה עלה מעדויות שונות שנשמעו בפני הערכאה המבררת). עוד טוען המערער בהקשר זה כי אורכו של עונש המאסר בפועל שהושת עליו מנוגד להמלצה בתסקיר שנערך בעניינו, שם המליץ שירות המבחן, כאמור, להסתפק בעונש מאסר קצר יחסית. בנוסף, המערער טוען כי העונש שהושת עליו איננו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות. לביסוס טענתו, הגיש המערער מספר פסקי דין בהם נגזרו על נאשמים עונשי מאסר בפועל מתונים יותר מזה שהושת עליו. כמו כן, המערער גורס כי יש להפחית מסכום הפיצויים שאותו קבע בית המשפט המחוזי הנכבד, שכן לטענתו אין באפשרותו לעמוד בתשלום סכום כה גבוה, ודאי על רקע העובדה כי כיום הוא שוהה במאסר ואיננו מתפרנס. 6. באת-כח המשיבים מצידה טענה כי אין עילה להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. לדבריה, נסיבות ביצוע העבירה, עליהן עמדה בהרחבה הערכאה המבררת, הינן בעלות חומרה יתרה, ולכן העונש שהושת על המערער הינו הולם. באת-כח המשיבים אף הגישה מצידה מספר פסקי דין, בהם הושתו על נאשמים בעבירות דומות עונשים חמורים יותר. בכל האמור ברכיב הפיצויים, טענה באת-כח המשיבים כי הסכום אותו קבע בית המשפט המחוזי הנכבד עולה בקנה אחד עם מה שהושת במקרים דומים בעבר, וכי שמורה למערער הזכות לפנות בבוא העת למרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות ולבקש את פריסת הפיצויים לתשלומים. דיון והכרעה 7. לאחר עיון במכלול החומר שהוגש לנו על ידי הצדדים, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בדיון שנערך בפנינו, החלטנו לדחות את הערעור. ההנמקה לכך תובא מיד בסמוך. 8. תמימי דעים אנו עם דבריו של בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיהם נסיבות ביצוע העבירה על ידי המערער הינן חמורות במיוחד. כפי שפורט בהרחבה לעיל, מדובר בסכסוך של מה בכך בין שני שוטרי מג"ב, אשר הסלים לאירוע שבו דקר המערער את המתלונן פעמיים, והוסיף וחתך אותו בשני מקומות שונים, ונדמה כי רק בדרך נס לא הסתיים האירוע בפגיעה חמורה עוד הרבה יותר, שיכולה אף היתה להיות קטלנית. כל זאת עשה המערער לאחר שחלפו כחמש דקות מתום העימות הראשוני בינו לבין המתלונן – ולפיכך אין מנוס מן המסקנה שמדובר באירוע מתוכנן, שבמהלכו ביקש המערער "להפרע" מהמתלונן. משאלה הם פני הדברים, אנו סבורים כי נסיבותיו האישיות של המערער – אשר אין מחלוקת כי עובר לאירוע ניהל אורח חיים נורמטיבי וחיובי למדי – אינן מצדיקות ענישה מקלה מזו שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד. 9. הוא הדין גם ביחס לטענות המערער בדבר סטייה, לכאורה, ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות ובנסיבות דומות. כפי שמתרחש פעמים רבות בערעורים המכוונים כנגד חומרת העונש, הובאו לעיוננו גזרי דין בהם הושתו עונשים קלים יותר על הנאשמים (כפי שעולה מפסקי הדין שהגיש המערער), ובהתאם גם מקרים הפוכים (אשר הוגשו לנו על ידי באת-כח המשיבים). מבלי להדרש לנסיבותיהם השונות של כל אחד ואחד מפסקי הדין הללו, נסכם ונאמר כי מעיון בהם עולה שהעונש שהושת על המערער על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד איננו חורג מרף הענישה המקובל, בודאי לא באופן המצדיק את התערבותנו, כערכאת ערעור. 10. לא מצאנו לנכון להתערב גם בגובהו של רכיב הפיצויים, כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד. נראה, כי סכום הפיצויים הולם את נסיבות ביצוע העבירה בה הורשע המערער, וגם הוא איננו חורג מן המקובל. אין הדבר גורע, כמובן, מזכותו של המערער לפנות, בבוא העת, למרכז הארצי לגביית קנסות, אגרות והוצאות, ולבקש את פריסת סכום הפיצויים לתשלומים. 11. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, החלטנו כי דין הערעור להידחות. גזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד יעמוד בעינו. ניתן היום, ‏כ"ו באייר התשע"ג (‏06.05.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12063840_K04.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il