סרגיי פטושקין נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6380/98 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט ח' אריאל המערער: סרגיי בן בוריס פטושקין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 8.7.98 בת"פ 22/96 שניתן על ידי כבוד השופט ד' חשין בשם המערער: עו"ד ע' חרל"פ בשם המשיבה: עו"ד א' פטר בשם שרות המבחן: גב' זהבה מור פ ס ק - ד י ן השופטת ד' ביניש: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, בנהיגה בשכרות לפי סעיף 62 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], ובאי קיום חובה כמעורב בתאונת דרכים שתוצאתה הריגה, עבירה לפי תקנה 144(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א1961-. על פי קביעותיו של בית המשפט המחוזי, נהג המערער בשעת לילה ברכב בהיותו נתון להשפעת משקאות משכרים. עקב כך, איבד את השליטה ברכב, התנגש בצלע ההר במורד הקסטל בדרך לירושלים וגרם למותו של חברו שישב לצדו במכונית. שני חברים נוספים שהיו ברכב והמערער עצמו נפצעו באותה תאונה. לאחר התאונה, בעת שהוגש לפצועים טיפול רפואי, הסתלק המערער ממקום האירוע והתייצב בבית החולים הדסה רק כעבור למעלה מ24- שעות. בבית המשפט קמא כפר המערער בכך שהיה שיכור בעת שנהג ברכב וטען, כי איבד את הכרתו בעת הנהיגה עקב התקף אפילפטי. לתמיכה בדבריו הביא שורה של עדים אשר שהו עמו במסיבה בה שתו הכל לשוכרה, ואלה העידו כי המערער נמנע משתיית משקאות חריפים, כיוון שהוחלט שהוא זה שינהג את החבורה בדרך חזרה. כן הגיש המערער לבית המשפט חוות-דעת רפואית מטעמו, בה קבע ד"ר רזון, כי המערער סובל מאפילפסיה. בא-כוחו של המערער העלה טענה חלופית, לפיה גם אם היה המערער שיכור בעת הנהיגה, אין להטיל עליו אחריות פלילית כיוון שהיה חסר שליטה על מעשיו ופעל שלא מדעת בעת שקיבל את מפתחות המכונית והחל לנהוג בה. 2. בפסק דין ארוך, מפורט ומנומק היטב, בחן השופט המלומד של בית המשפט קמא את גירסאות הצדדים ואת טיעוניהם המשפטיים, ודחה את טענות ההגנה אחת לאחת, הן באשר לעובדות ולמסכת האירועים שהתרחשה בליל התאונה, והן באשר למסקנה המשפטית המתבקשת מהן. בפסק דינו קבע בית המשפט כי: "ישנן ארבע אינדיקציות חזקות לכך שהנאשם היה שיכור עובר לתאונה", ועל יסוד ארבע אלה השתית את ממצאיו; עדות חובש מגן דוד אדום, שטיפל במערער לאחר התאונה, התנהגותו של המערער לאחר התאונה, הסתירות בגירסת עדי ההגנה באשר לשאלה האם שתה המערער במסיבה והעדר סימני בלימה במקום התאונה. בית המשפט ניתח בהרחבה כל אחת מן האינדיקציות, והגיע למסקנה הן על סמך עדותו הישירה של החובש והן על סמך שאר הראיות, כי המערער שתה לשכרה, עובר לנהיגתו באותו לילה מר ונמהר. עוד קבע בית המשפט קמא, כי חוות-הדעת שהובאה מטעם ההגנה ובה התייחסות לתופעת התעלפויות ממנה סבל המערער, אינה יכולה לתמוך בגירסתו כי הוא סובל מאפילפסיה. זאת כיוון שחוות-הדעת התבססה על אנמנזה ולא על ממצאים אובייקטיביים, כיוון שהמערער לא טרח לספר למומחה מטעמו כי ההתעלפויות שלטענתו סבל מהן התרחשו לאחר ששתה משקאות אלכוהוליים, ואף מסר לו פרטים מסולפים ביחס לאירוע התאונה ולאירועים נוספים. לענין מצבו הרפואי של המערער, העדיף בית המשפט את חוות-דעתו של פרופ' רכס, שהובא כעד מומחה מטעם התביעה. בית המשפט ציין כי בא-כוח המערער ניסה בחקירה הנגדית של פרופ' רכס לקעקע את אמינותו ומסקנותיו כמומחה רפואי, אך הדבר לא עלה בידו. עוד הוסיף בית המשפט, כי גם אלמלא היתה בפניו חוות-דעתו של פרופ' רכס, המקובלת עליו, היה מתקשה עד מאד לקבל את חוות-דעתו הנוגדת של ד"ר רזון בשל היותה מבוססת על הבסיס הרעוע של סיפורי המערער. לאחר קביעת ממצאי העובדה בחן בית המשפט קמא את אחריותו של המערער לביצוע עבירת ההריגה שיוחסה לו. לעניין זה החיל את הוראת סעיף 34ט לחוק העונשין, וקבע כי השתכרותו של המערער עובר לתאונה היתה נשלטת ומודעת. הוא קבע עוד, כי בעת התאונה היה המערער מחוסר יכולת להימנע מן התאונה וגרם למותו של המנוח, בהיותו במצב של שכרות מלאה. כיוון שכך, קמה החזקה המשפטית שבסעיף 34ט(ב) הקובעת כי רואים את המערער כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה. 3. בערעור שלפנינו חזר הסניגור המלומד על הטענות שנדחו על-ידי בית המשפט המחוזי. הוא העלה טענות כנגד קביעת הממצא העובדתי בדבר שכרותו של המערער, שב ותקף את חוות הדעת המקצועית של פרופ' רכס וביקש מאיתנו להתערב בקביעה כי המערער היה נתון תחת השפעת משקאות משכרים בעת התאונה. לחילופין, שב הסניגור והעלה את הטענה המשפטית, כי גם אם אכן היה המערער שיכור בעת הנהיגה, הרי שנכנס לביצוע המעשה הפלילי שלא מדעת, כיוון שבעת השתיה לא צפה שיהיה עליו לנהוג בדרך חזרה, ובשעה שקיבל לידיו את מפתחות הרכב כבר לא היה מודע למצבו. לא מצאנו ממש באף אחת מטענותיו של הסניגור המלומד. טענותיו נבחנו ונדחו על-ידי בית המשפט קמא, ולא מצאנו כי נפלה טעות כלשהי במסקנותיו העובדתיות והמשפטיות של השופט המלומד. הוראת המחוקק בסעיף 34ט מוסבת כנגד מצב של שכרות מדעת ולא כנגד עשיית המעשה הפלילי מדעת. הכניסה למצב של שכרות אינה עבירה, אך נוכח החזקה הקבועה בסעיף 34ט(ב) לחוק, מי שמכניס עצמו למצב זה נוטל בכך סיכון שאם יבצע עבירה בהיותו בהשפעת שכרות, ישא באחריות פלילית. בהתחשב בחזקה האמורה, אף אין צורך להוכיח כי בשלב בו נטל אדם משקאות משכרים, הוא צפה את ביצוע העבירה לאחר מכן. (ראו: ע"פ 5002/94 בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 151 בעמ' 164). אשר על כן, צדק בית המשפט קמא בקבעו כי מששתה המערער משקאות אלכוהוליים ועשה כן מרצון ומדעת, ולאחר מכן החל לנהוג ברכב שבו היה המנוח, בהיותו בגילופין, אחראי הוא למעשה ההריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, וליתר העבירות הנלוות בהן הורשע. הערעור על הכרעת הדין נדחה איפוא. 4. בערעורו כנגד גזר הדין פרש לפנינו בא כוחו המלומד של המערער את נסיבותיו האישיות של מרשו, וביקש מאתנו להקל בעונש נוכח מצבו האישי והנפשי. הסניגור היפנה אותנו לתסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער, שבו כלולה המלצה למאסר בעבודת שירות ולטיפול במסגרת המבחן. קשה היא מלאכת גזירת הדין בעבירות מן הסוג שלפנינו, כאשר מצד אחד ניצבים אנו בפני הצורך ליתן ביטוי לחומרה המיוחדת שבעבירה ובתוצאותיה ובפני הצורך להרתיע עבריינים בכח, ומנגד עומד לגורלו אדם בעל נסיבות אישיות קשות, ללא עבר פלילי ובמצב אישי ונפשי קשה. אשר על כן, התלבטנו לא מעט בשוקלנו את הערעור על העונש שנגזר על המערער. המערער הוא אדם נורמטיבי, בן יחיד שעלה ארצה לבדו בהשאירו את הוריו החולים ברוסיה, והוא בעבודתו הקשה דאג לפרנסתם. אין ספק שהתאונה הקטלנית בה גרם למות חברו הטוב, עמו חלק את בדידותו בישראל, גרמה למערער צער רב והוא עתיד להתייסר בגינה שנים רבות. עם זאת, בית משפט זה חזר וקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, כי בתי המשפט מצווים להרים תרומתם למלחמה בקטל בדרכים ובתופעת הנהיגה בשכרות ההולכת ומתפשטת בקרבנו, ולעשות כל שניתן כדי להרתיע בעונשים חמורים, נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ. (ראו: ע"פ 3289/90 מדינת ישראל נ' בראונר, פ"ד מה(1) 397; ע"פ 3152/93 זיו פרידמן נ' מדינת ישראל, טרם פורסם; ע"פ 5002/94 ירמיהו בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 151; ע"פ 6670/96 חיים שמריהו נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). בנסיבותיו האישיות של המערער - העונש שהוטל עליו הוא בוודאי עונש מכביד. אך עונש של 30 חודשי מאסר בפועל אינו נמנה בין העונשים החמורים אשר גזרו בתי המשפט בגין עבירת הריגה כתוצאה מנהיגה בשכרות. בהטילו את העונש על המערער, הביא בית המשפט קמא בגדר שיקוליו את כל נסיבותיו האישיות של המערער עליהן עמד בפירוט רב בפסק דינו, תוך שהנחה עצמו שלא לסטות ממדיניות הענישה של בית משפט זה. בנסיבות אלה לא ראינו כי יש מקום להתערבותנו בגזר הדין. לפיכך החלטנו לדחות גם את הערעור על העונש. ש ו פ ט ת השופט מ' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' אריאל: אני מסכים ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, י"ב בטבת התשנ"ט (31.12.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן-מזכיר ראשי 98063800.N03 חכ/