פסק-דין בתיק ע"פ 638/02
בבית-המשפט העליון
בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
ע"פ 638/02
בפני:
כבוד המשנה-לנשיא (בדימ.) ש' לוין
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופטת ד' דורנר
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט
המחוזי בחיפה מיום 6.12.01 בת"פ 159/01, שניתן על-ידי כבוד השופטים ס'
ג'ובראן, י' גריל ור' שפירא
תאריכי הישיבות:
כ"ג בכסלו תשס"ב
ו' בשבט תשס"ג
(28.11.02);
(9.1.03)
בשם המערער:
עו"ד כרמלה רוטפלד (האפט)
(מטעם הסניגוריה הציבורית)
בשם המשיבה:
עו"ד אורלי מור-אל
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בחיפה
(השופטים סלים ג'ובראן, יגאל גריל ורון שפירא), על-פי הודאתו, בעבירות של תקיפה
מינית, מעשה מגונה בכפייה ואינוס, שביצע במשך קרוב לשלוש שנים בנכדתו (להלן: המתלוננת),
מעת שהייתה כבת שבע ועד הגיעה לגיל עשר.
בכתב האישום מואשם המערער – כי נהג להביא
את המתלוננת לביתו או לחצר הסמוכה לביתה, שם, בין היתר, הפשיטה, נגע בגופה, הורה
לה לגעת באיבר-מינו ואף החדיר אצבעותיו לאיבר-מינה. זאת, תוך שהוא מורה לה, כי לא
תספר על "המשחק" לאיש, שמא יכעסו עליה. המתלוננת – שהיחסים במשפחתה היו
מעורערים והסב היה עבורה דמות-אב מגוננת ונערצת – עשתה כדבריו. עקב אירועים אלה נגרמה
למתלוננת פגיעה נפשית קשה, עד כי בהיותה בת 16 אף ניסתה לשים קץ לחייה.
בית-המשפט המחוזי גזר על המערער עונש
מאסר של 19 שנים, מהן 16 לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי, שלא יעבור עבירת מין בתוך 3
שנים מיום שחרורו ממאסר ובמהלך חופשותיו. כן חייב את המערער לשלם למתלוננת פיצוי
כספי בסך 50,000 ש"ח.
בשיקוליו לעונש הביא בית-המשפט המחוזי בחשבון
את גילו המבוגר של המערער, שבעת גזירת דינו היה כבן 68, וכן התחשב בית-המשפט
המחוזי בהודאתו, אשר אפשרה שלא להעיד את המתלוננת, ובכך שהמערער החל לקבל טיפול
פסיכולוגי – דבר המעיד על הכרתו בסטייתו המינית. מנגד, לחובת המערער עמדה העובדה,
כי ביצע במתלוננת, לאורך זמן, סדרת מעשים, שבגין כל אחד מהם, כשלעצמו, ניתן היה
להטיל על המערער עונש מאסר ממושך.
על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוגש
הערעור שבפנינו, בגדרו טוען המערער נגד עצם ההרשעה ולחילופין נגד חומרת העונש. לגבי
ההרשעה טוען המערער, כי לא קמו יסודותיה של עבירת האינוס, שכן לעניין זה מתייחס
כתב האישום אך למעשים שבוצעו עד ליום 21.11.1989, ואילו באותה עת לא הכיר הדין במעשה
של החדרת אצבעות לאיבר-המין – שאת ביצועו אין המערער מכחיש – כבמעשה אינוס.
לעניין העונש טוען המערער, כי שגה
בית-המשפט המחוזי ביחסו חומרה יתרה למעשיו, שכן הללו לא עלו כדי הפעלת אלימות או
התעללות קשה במתלוננת. כן נטען, כי בקביעת העונש מן הראוי היה להתחשב בכך, שהמערער
הפסיק את המעשים המיניים ביוזמתו ופנה לקבלת טיפול נפשי, וכי מאז הקים משפחה חדשה
ולו בן ובת צעירים. עוד טוען המערער, כי נוכח גילו המתקדם ומצבו הבריאותי הרעוע, משמעות
העונש שהוטל עליו היא, למעשה, מאסר לכל החיים. ולבסוף, לעניין הפיצוי הכספי שנדרש
המערער לשלם, נטען בהודעת הערעור, כי "בקשתה של הקורבן... לפיצוי כספי ולו
כדי להקל עליה ועל אמה לממן את עלות הטיפול הפסיכולוגי לו היא נזקקת מעת לעת,
הינה... בקשה צינית שדינה היה להידחות", שכן המערער, לטענתו, שרוי בקשיים
כלכליים כבדים ואף העביר בעבר למשפחת המתלוננת רכוש רב.
לבקשתנו, הוגשה ביום 20.2.03 חוות-דעת מטעם
המרכז לבריאות הנפש של שירות בתי הסוהר לעניין מידת מסוכנותו של המערער, והצדדים
הודיעו, כי אין להם הערות על האמור בה. מחוות-הדעת עולה תמונה קשה ביותר לגבי
המערער, אשר אובחן כאדם הסובל מסטייה מינית מסוג פדופיליה, החש התעוררות מינית
למראה גופן העירום של ילדות, ובהן – לדבריו, לבד מהמתלוננת, אף בתו הצעירה. מחוות-הדעת
עולה, כי המערער מתכחש למרבית המעשים בהם הורשע, כי לא הפנים מן הבחינה הרגשית את
משמעותם של מעשים אלה, וכי אינו חש אמפתיה כלפי הקורבן ואף אינו נושא בקרבו רגשות
חרטה או בושה, אשר היו עשויים לשמש בלם לריסון דחפיו המיניים הפתולוגיים. בחוות-הדעת
נאמר עוד, כי לא נמצא גורם מרתיע של ממש, העשוי למנוע מהנאשם לשוב ולבצע מעשים
כגון אלה בעתיד וכן צוין, כי דווקא הביטחון הרב שמפגינה רעייתו דהיום באשר לאי-מסוכנותו
לילדיו הקטנים, עלול להחמיר את מידת הסכנה הנשקפת מן המערער, שכן בנסיבות אלה יהא
הפיקוח עליו על-ידי בני משפחתו – רופף. אף לעניין הטיפול הנפשי שעבר המערער לא
נמצא, כי הרקע לפנייה לטיפול זה או תוכנו היו דחפיו המיניים של המערער ואף הוזכרו
דברי המערער, ולפיהם החל בַּטיפול כדי להבין מדוע טופלים עליו האשמות-שווא.
מנגד, נקבע כי קיימים מספר גורמים
המפחיתים את מידת מסוכנותו של המערער ובהם גילו המתקדם, קיומה של משפחה יציבה, אי ביצוען
– ככל הידוע – של עבירות נוספות בעת שהייתו בביתו עד למעצרו והיעדר קיומם של קווים
פסיכופתיים או אנטי-חברתיים באישיותו של המערער. בסיכום הדברים, התרשמות
המב"ן היא, כי מידת מסוכנותו של המערער הינה בינונית עד גבוהה, וכי קיים ספק
אם טיפול ייעודי לעברייני מין או טיפול נפשי נוסף יסייעו בהפחתת מסוכנות זו.
הגעתי לכלל דעה, כי בנסיבות המקרה
שבפנינו, דין הערעור להידחות, הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש.
לעצם ההרשעה, אין ממש בטענת המערער, כי
מעשיו אינם עולים כדי אינוס כמשמעו בחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק)
בנוסחו בתקופה בה בוצעו המעשים המיוחסים למערער. המעשה של אינוס באמצעות החדרת
אצבעות לאיבר-המין הוזכר אמנם מפורשות בחוק לראשונה רק בשנת 1990 – לאחר התקופה האמורה
– אולם בסעיף 348(ג) לחוק, שהיה בתוקף באותה התקופה, נקבע:
המחדיר חפץ לאיבר המין של אשה...דינו כדין אונס.
למונח "חפץ", למצער בנוסח החוק
דאז, אין להעניק פירוש מילולי צר, דהיינו חפץ דומם דווקא, אלא יש לראותו כמתייחס
לכל עצם מוחשי, יהיו אלה אף אצבעות ידו של אדם. עמד על כך הנשיא מאיר שמגר בע"פ
3907/92 סמחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד
מז(1) 104, בע' 107:
...ההחדרה... הוצאה מתוך מכלול התקיפות המיניות ומעמדה המשפטי הושווה
לזו של אינוס. אך מובן ש"חפץ" בהקשר זה מתייחס לכל דבר שהוחדר, כי
ההחדרה – לשם השוואתה לבעילה רגילה – היא מרכז הכובד של האיסור אותו רצו לשלוף
מתוך התקיפה המינית כדי להעמידה בדרגת אינוס. לא אמצעי ההחדרה הווה את הלוז של האיסור
אלא ההחדרה עצמה.
...
במילים אחרות, המסקנה העולה ממגמתה של החקיקה היא כי לא
ה-"חפץ" עמד במרכזה של הרחבת האיסור החקוק החדש אלא "ההחדרה"...
החדרת העצם, יהיה הוא דומם או חלק מן החי הוא הנושא הנדון בסעיף. משמע, החדרת
ה-"חפץ" בהקשר לסעיף 348(ג) אינו אלא בטוי נרדף להחדרת "דבר
מה", הא ותו לאו. על כן גם החדרת אצבע היא החדרה שסעיף 348(ג) התיחס אליה. זה
היה, איפא, המצב המשפטי החל מיום 31.3.88...
פרשנות זו ראויה היא, שכן היא מתמקדת בתכליתו
של סעיף 348(ג) לחוק דאז, אשר נועד להחמיר עם אדם, שביצע תקיפה מינית באמצעות
פעולה של החדרה, להבדיל מתקיפה מינית אחרת, שחומרתה פחותה. אשר-על-כן, אין כל
נפקות לשאלה מהו האובייקט שהוחדר ואף אין בעובדה, כי כשנה מאוחר יותר תוקן החוק
בשנית על מנת להבהיר, כי החדרת אצבעות כמוה כהחדרת חפץ אחר, כדי לגרוע מתוקף
הפרשנות האמורה.
בדין הורשע, אם-כן, המערער, באונס
המתלוננת.
אף אין מקום להתערב במידת העונש שנגזר על
המערער. עונש זה אמנם כבד הוא ולמערער נסיבות אישיות מקלות, שעיקרן גילו המבוגר
והיותו אב לשני ילדים צעירים הזקוקים לו. דא עקא, כי החומרה הניכרת של מעשיו, כמו
גם מסוכנותו, כפי שעולה היא מחוות-הדעת הנחרצת שבפנינו, אינן מצדיקות את הפחתת
העונש.
במעשי התעללותו גרם המערער למתלוננת – שהייתה
לו כבת – נזק נפשי שקשה לתקנו. אף כי יש לקוות, כי יעלה בידה לשקם את חייה, הרי
ברי כי המתלוננת, שכיום היא אישה צעירה, תוסיף ותישא את צלקות מעשיו המחרידים של
המערער למשך שארית ימיה.
אף מסוכנות המערער – המונע על-ידי דחפים
מיניים חריגים, אשר לא ניתן להבטיח, כי פנימה בנפשו יימצא הגורם שירסנם וירתיעוֹ מלחזור
ולבצע מעשים כאלה שביצע במתלוננת – מחייבת את הרחקתו הממושכת מהחברה, למצער כל עוד
לא הפנים את מהותם של המעשים ואת הפגיעה הקשה שגרם.
בנסיבות אלה, העונש שהוטל על המערער הינו
ראוי והולם את חומרת מעשיו, ויש בו כדי לבטא את הסלידה ממעשים אלה ואת הוקעתם, כמו
גם את מדיניות הענישה הראויה במקרים הקשים, ההולכים ומתרבים, של ניצול מיני בתוך
המשפחה.
אשר-על-כן, אני מציעה לדחות את הערעור.
ש
ו פ ט ת
המשנה-לנשיא (בדימ.) ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה-לנשיא
(בדימ.)
השופט מ' חשין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.
ניתן היום, כ"ז באדר ב תשס"ג
(31.3.03).
המשנה-לנשיא (בדימ.) ש ו
פ ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02006380_L06.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il