תאופיק כבוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6376/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6376/11 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' עמית המערער: תאופיק כבוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט רוזן) בת"פ 41422-05-10 מיום 4.7.11 תאריך הישיבה: ה' בכסלו התשע"ג (19.11.12) בשם המערער: עו"ד אלי כהן בשם המשיבה: עו"ד ארז בן-ארויה פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט רוזן) בת"פ 41422-05-10 מיום 4.7.11, בגדרו הושתו על המערער (כבן 50) 30 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו), 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 10,000 ₪. עניינה של הפרשה - דקירה בעקבות סכסוך משפחתי על רקע ירושה. רקע והליכים ב. המערער הורשע (ביום 15.6.11) לאחר שמיעת ראיות, בכתב אישום (מיום 25.5.10) המייחס לו עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות (לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין תשל"ז-1977). כעולה מכתב האישום, ביום 10.5.10 פגש המערער באשתו של המתלונן (שהיא בת אחיו) וירק לעבר מכוניתה. בעקבות זאת, בהמשך אותו יום התקשר המתלונן למערער וביקש להיפגש עמו, והלה ענה "אין בעיה, בוא אליי הביתה אני מחכה לך"; במהלך השיחה ביקש המערער מאשתו ש"תכין" את הסכין. ואולם, משפחתו של המתלונן שכנעה אותו שלא לגשת לביתו של המערער מחשש שיפגע בו. עוד באותו יום הבחין המתלונן בעת נסיעתו על קטנוע בתל אביב במערער וניגש לשוחח עמו; בין השניים התפתח ויכוח קולני, המתלונן הכה את המערער בידו, וזה שלף בתגובה סכין ודקר את המתלונן שלוש פעמים. כתוצאה מן האירוע פונה המתלונן לבית החולים ונזקק לניתוח. גזר דינו של בית המשפט קמא ג. ביום 4.7.11 השית בית המשפט על המערער את העונשים המצוינים מעלה. בית המשפט עמד על הרקע לעבירה ועל תרומתו של המתלונן לעימות הפיסי, לצד שיקולים נוספים לקולה, ביניהם ה"סולחה" שנערכה בין הצדדים לאחר המקרה, התקופה הארוכה בה היה המערער נתון למעצר בית ונסיבותיו האישיות, לרבות עברו הנקי, אורח חייו הנורמטיבי עד לאירוע ורצונו לשוב ולעבוד עם משפחתו כבימים עברו. עם זאת הוטעם, כי האירוע עצמו, של שלוש דקירות, מלמד עד כמה השתרשה תת תרבות הסכין, עד כי אזרח מן השורה בוחר בדרך אלימה זו - שכפסע מפריד בינה לבין אסון נורא וקיפוח חיי אדם. בית המשפט הפנה לפסיקת בית משפט זה (בין היתר, ע"פ 7878/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.8.10)) והטעים כי מדובר בתופעה המחייבת את בתי המשפט להטיל ענישה ממשית ומרתיעה. הערעור והדיון בפנינו ד. כנגד גזר דין זה הגיש המערער (ביום 5.9.11) ערעור על חומרת העונש. נטען, כי בית המשפט שגה משלא ייחס משקל משמעותי לתרומתו של המתלונן להתפתחות האירוע האלים; ובעת שקבע כי המערער דקר את המתלונן פעמיים בבטנו ופעם נוספת בידו, בעוד חוות הדעת הרפואיות מעידות על פצע דקירה אחד בבטן וחתך נוסף בידו השמאלית של המתלונן. עוד נטען, כי לא ניתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות של המערער, בין היתר, העובדה ששהה זמן ממושך במעצר בית, עריכת הסולחה בין הצדדים, עברו הנקי של המערער ומצבה הכלכלי של משפחתו. נטען בין השאר גם, כי העונש שהושת חורג מרף הענישה בעבירות כגון דא. ה. בדיון טען עו"ד כהן למערער והוסיף, כי המדובר במקרה חריג בנוף חייו של המערער, כי בית המשפט החמיר עמו כיון שניהל הוכחות, וכי פסיקה של בית משפט זה הכוללת גזרי דין קלים יותר מצדיקה התערבות מסוימת בגזר הדין. מנגד טען עו"ד בן ארויה למדינה, כי המדובר בעונש הולם, שכן עסקינן ביותר מדקירה אחת ובניתוח בהרדמה כללית. לשיטת המדינה, ב"תת תרבות הסכין" יש להיאבק על-ידי ענישה הולמת; ועוד, נטען כי ניהול הוכחות הוא זכות הנאשם, אך אינו יכול להוליד הקלה בעונש לאחר הרשעה, כזו הניתנת למי שחסך משאבים שיפוטיים ותביעתיים. הכרעה ו. לאחר העיון, לרבות בפסקי דין שהציג בא כוחו המלומד של המערער, לא ראינו מקום להיעתר לערעור. גם אם המערער לא "התחיל", הנפת הסכין והשימוש בה ראויים לענישה שיש בה ממש. אכן, בפסיקה תימצא קשת רחבה של ענישה בעבירות אלימות, ומטבע הדברים הצטייד עו"ד כהן בפסיקה הנוטה לצד המקל, אמנם כזאת שעניינה לא סכין אלא חבטות באמצעות חפצים שונים. מנגד ניתן להציג פסיקה רבה - העוסקת בדקירות סכין - שהיא על הצד המחמיר. כדי לא להכביר מלים, נציין אך כי הסכין מתיחד בזמינותו לכל אדם בכל מקום. הוא אינו מצריך מאמץ להשגה ולא מיומנות בשימוש בו - הָנֵף היד ודקור. בעבירות סכין, משאין דרך למנוע קיומם של סכינים בכל בית, זמינים לכל אדם, שיעדם הבסיסי לטובה - לחיתוך מזון - אך סכנתם בהיפך הגמור, בדקירת הזולת - אין מנוס מענישה מחמירה ומרתיעה. כך ככלל, כך במקרה דנא, בו עסקינן בשלוש דקירות כפי שציין בית המשפט קמא, ובהכנת הסכין מראש על-ידי המערער, וכמובן במהות הפגיעה שיכלה גם להסתיים רע מזה. אין העונש שהושת מוגזם איפוא לחומרה. ואשר לניהול ההוכחות, אין זו נסיבה לחומרה, כמובן, והרי זו זכות יסוד של כל נאשם - אך אין גם "הנחת החיסכון" לקולה ביום גזר דין. כללם של דברים, לא נוכל להיעתר לערעור. יש לקוות כי המערער, שעברו היה נקי, למד את הלקח וישוב לחיים נורמטיביים בעתיד. ניתן היום, ו' בכסלו התשע"ג (20.11.12). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11063760_T01.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il