בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
6369/98
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד
המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט ע' ר' זועבי
המערערת: רות
גרינברג
נ
ג ד
המשיבים: 1.
אל (אברהם שמשון) גרינברג
2.
מרים גרינברג
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים
בת.א. 1466/96 מיום 19.8.98
שניתן
על ידי כבוד השופט ע' קמא
בשם
המערערת: עו"ד י' רבינוביץ
בשם
המשיבים: עו"ד ת' רובין
פסק-דין
השופט ע' ר' זועבי:
מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בירושלים בת.א. 1466/96 לפיו קיבל בית המשפט קמא את תביעת המשיבים להורות
על רישום ¼ מן הזכויות בדירה על שם כל אחד מן המשיבים. פסק הדין ניתן מפי השופט ע'
קמא.
הרקע העובדתי:
בפני בית המשפט המחוזי הונחה תביעה למתן צו
ביצוע בעין או לחילופין צו מניעה, שעניינם רישום זכויותיהם של המשיבים בדירה ברחוב
בר כוכבא 503/6, גוש 30554 חלקה 503, תת חלקה 6 (להלן: "הדירה"),
ולחלוקת הרווחים שהתקבלו מהשכרת הדירה משנת 1991 ועד למועד פסק הדין.
המשיבים הם בעל ואשה והמערערת היא אשת אחיו
המנוח של המשיב (להלן: "המנוח"), שנפטר בשנת 1991.
המשיבים והמערערת הם אזרחי ארצות הברית
ומתגוררים בה דרך קבע. ביום 20.9.73 נרכשה הדירה, באמצעות עורך דין טוביה גולדמן,
ונרשמה על שם המנוחה אידית רוטשילד, היא אמה של המערערת.
לטענת המשיבים, נרכשה הדירה במשותף ובחלקים
שווים, על ידם ועל-ידי המערערת ובעלה המנוח. המערערת טוענת כי הדירה נרכשה על-ידי
אמה בלבד.
בשנת 1978 הועברו הזכויות בדירה, ללא תמורה
מהאם לבתה (למערערת). בחודש אפריל 1979 חתמו המשיבים, המערערת, ובעלה המנוח על
הסכם לפיו הזכויות בדירה חולקו לארבעה חלקים שווים, כמספר הצדדים להסכם
(להלן:" ההסכם"). עוד חתמו הצדדים, כי המערערת תעביר שלושה רבעים
מזכויותיה בדירה על שם שלושת השותפים האחרים, על-פי דרישת שניים מהנעברים.
בעלה של המערערת, הוא אחיו המנוח של המשיב 1,
נפטר כאמור בשנת 1991 לפני שהועברו הזכויות בדירה על שם יתר השותפים, והמערערת
מיאנה לרשום את המשיבים כבעלי מחצית מהזכויות בדירה.
לפיכך, הגישו המשיבים תביעה לאכיפת ההסכם
ולתשלום דמי השכירות שנתקבלו בעד השכרת הדירה מאז שנת 1991.
בית המשפט המחוזי
טענת המשיבים בפני בית משפט קמא היתה כי הדירה
נרכשה כדירה משותפת להם, למערערת ולבעלה, כך שהם שילמו תמורה עבור חצי הדירה,
והמערערת ובעלה המנוח שילמו תמורת החצי הנותר. לטענתם, התגבשה סביב רכישת הדירה
תוכנית בת שלושה שלבים, לפיה בתחילה תתבצע רכישת הדירה על-ידי גב' רוטשילד ורישומה
על שמה, בשלב הבא תועבר הדירה במתנה לבתה רות גרינברג, ולבסוף תירשם הדירה על שם
דון גרינברג ואל גרינברג.
המשיבים פירטו מספר סיבות לרכישת הדירה בשלושת
השלבים האמורים. בין הסיבות שמנו מצויים שיקולים הקשורים בתכנון מס אמריקני, חסכון
סכומים מסוימים בהוצאות מנהליות, הנחות בהעברת הזכויות ושיקולים נוספים.
לחיזוק גרסתם, הגישו המשיבים בבית המשפט
המחוזי מספר מסמכים המראים על התייחסות המנוח לרכישת הדירה גם כדירתם של המשיבים,
כתב הרשאה בלתי הדיר עליו חתמה הגב' רוטשילד בפני נוטריון ציבורי ביום 30.12.73,
לפיו היא ממנה את בתה רות, חתנה דון, אחיו אל ואשתו מרים כבאי-כוחה, ואף מסמכים
שונים שנשלחו אליהם לארה"ב על-ידי עורך הדין טוביה גולדמן לשם חתימתם.
המערערת טענה כנגד כל המסמכים שהציגו המשיבים כי אין בהם כדי להעיד שהיו שותפים
ברכישת הדירה, וגם המשיב העיד בעצמו כי לא היה מעורב כלל במשא ומתן לרכישת הדירה
או בעריכת ההסכם למכירתה, כי לא ידע איזה סכום הוא מקבל עבור השכרת הדירה, וכי
שנים ארוכות לא ביקר כלל בדירה.
המערערת טענה כי ייתכן והמשיב העביר לאחיו
סכום של 20,000$ (שלטענתו מהווים מחצית מערך הדירה), אולם מחיר הדירה היה לפי חוזה
הרכישה 58,000$ והסכום שהועבר, הועבר כהלוואה לאחיו לשם מימון רכישת הדירה. לעניין
ייפוי הכוח, טענה המערערת כי מרגע שהועברו הזכויות בדירה ונרשמו על שמה בפנקסי
המקרקעין, בטל תוקפו של ייפוי הכוח. המשיבים טענו, כאמור, כי העברת הדירה על שמה
של רות גרינברג לא היתה אלא שלב ב' של התוכנית הכללית.
בית המשפט קמא עמד בפני שתי התחייבויות סותרות
לגבי אותם המקרקעין, תוך שקבע כי אין השתיים יכולות לדור בכפיפה אחת. מחד, הציגו
בפניו המשיבים את ייפוי הכוח שנתנה להם הגב' רוטשילד, לפיו יכולים המשיבים להעביר
על שמם, ללא תמורה, מחצית מהזכויות שרכשה הגב' רוטשילד בדירה האמורה. מנגד, מציגה
הנתבעת את רישומי פנקס המקרקעין לפיהם מלוא הזכויות בדירה רשומות על שמה, תוך
שטענה כי מרגע שנרשמה הדירה על שמה במרשמי המקרקעין, אין לייפוי הכוח שנתנה אמה
למשיבים כל נפקות שהיא, שכן ייפוי כוח זה הוא אך בגדר התחייבות לעשות עסקה, בעוד
שהעברת הדירה על שמה היא עסקה ממש שנגמרה ברישום בפנקסי המקרקעין.
בית המשפט קמא קבע בנקודה זו כי ייפוי הכוח
שנתנה הגב' רוטשילד למשיבים הוא בגדר עסקה במקרקעין כמשמעותה בסעיף 6 לחוק
המקרקעין, היינו: "הקניה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין לפי רצון
המקנה...", ולעסקה זו אף מצטרף "מסמך בכתב", כמתחייב מסעיף 8 לחוק
המקרקעין. עם זאת, כיוון שעסקה זו לא נגמרה ברישום, לפנינו, אך "התחייבות
לעשות עסקה", וכפי שקובע סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין: "עסקה שלא נגמרה
ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה".
בית המשפט המחוזי סיכם כי העברת הדירה על שמה
של המערערת אף היא עסקה במקרקעין, אלא שעסקה זו נסתיימה ברישומה בפנקסי המקרקעין.
מהותה של עסקה זו היא עסקת מתנה, כמשמעותה בחוק המתנה, התשכ"ח1968- (להלן:
"חוק המתנה").
השאלה אותה ראה בית המשפט קמא לבחון היא איזו
עסקה עדיפה. האם זכויות התובעים בדירה שהוקנו בייפוי הכוח מונעות את העברת הדירה
במתנה לנתבעת, או שמא יש להתייחס אך לרישומי המקרקעין, כך שידה של המערערת על
העליונה.
בעניין זה הזכיר בית המשפט המחוזי את סעיף 9
לחוק המקרקעין, המלמד שבמקרה של התחייבות לעשות עסקה, כאשר העסקה לא נגמרה ברישום,
ובעל המקרקעין חזר והתחייב בעסקה נוגדת - העסקה הראשונה אינה בטלה, הגם שלא נרשמה.
באשר ליחס בין ייפוי הכוח לבין העברת הדירה על שמה של המערערת, קבע בית המשפט כי
אין לומר כי ייפוי הכוח שלל מהגב' רוטשילד את הזכות להעביר את הדירה כמתנה לבתה,
שכן המשיבים עצמם הסכימו להעברת הדירה על שמה של המערערת, וראו בפעולה זו כשלב ב'
מתוך כלל התוכנית, ולפיכך אין בידם להלין על כך.
באשר להסכם להעברת מחצית מזכויות החכירה בדירה
למשיבים, בדק בית המשפט קמא האם ההסכם הוא הסכם מתנה כטענת המערערת, או שמא כטענת
המשיבים, מדובר בהסכם רגיל שבו שני הצדדים שילמו עבור חלקם בדירה.
בית המשפט קבע כי מאחר שנטל הראיה להוכחת
הטענה כי המשיבים שילמו עבור חצי מזכויות החכירה בדירה היא על המשיבים, ואלה לא
הציגו קבלה או מסמך המאשר כי שילמו 20,000$ עבור הדירה בישראל, אין לו אלא להניח
שלא ניתנה תמורה עבור ההסכם, ובפנינו עסקת מתנה. יחד עם זאת, אין כאן עסקת מתנה
מושלמת שכן פעולה של הקניית מקרקעין במתנה, אשר לא נסתיימה ברישום, איננה מתנה
מושלמת, כי אם התחייבות לעשות עסקת מתנה במקרקעין.
באשר לזכותה של המערערת לחזור בה מהתחייבותה
לעשות עסקת מתנה - זכות המעוגנת בסעיף 5(ב) לחוק המתנה - קבע בית המשפט קמא כי
המערערת ויתרה על זכותה זו, בשניים: ראשון משנכתב בהסכם:
"העברת הזכויות על ידי צד א'
תתבצע, בכל עת, לפי דרישת צד ב'...".
ושני, בסעיף 3 להסכם אשר זו לשונו:
"כל ההוצאות הכרוכות בהעברת
הדירה לשם צד א' וצד ב' וכל הזכויות והחיובים הנובעים מחכירת הדירה החל מהיום
יחולקו בין כל הצדדים שווה בשווה ¼ חלקים לכל אחד".
כוונת הצדדים, כך קובע בית המשפט בהסתמכו על
הוראות אלה של ההסכם, היתה למתנה מידית. רק הוראת סעיף 7 לחוק המקרקעין קבעה כי
מתנה זו היא בגדר "התחייבות עתידית" בלבד. עם זאת במסגרת התחייבות
עתידית זו ויתרה המערערת על זכותה לחזור בה מהענקת המתנה.
עוד נקבע כי אין להתעלם מראיות חיצוניות
שהציגו המשיבים לפיהם נהגו לקבל בעבר שכר דירה, ומייפוי הכוח שנתנה גב' רוטשילד
למשיבים ובכלל זה ההרשאה לעשות בדירה ולגביה "כל פעולה אשר בעל רכוש רשאי
לעשות בדירתו".
נקבע בנוסף כי המשיבים אף שינו מצבם לרעה שכן
האמינו שיש בידם מחצית מזכויות הבעלות בדירה האמורה ועל כן לא רכשו דירה אחרת
בישראל, וכיום, כבר אין בידם לרכוש דירה בסכום של 20,000$.
לסיכום, נקבע על-ידי בית המשפט קמא לעניין
הבעלות בדירה כי כל אחד מן המשיבים הוא בעל רבע מן הזכויות בדירה, וכי על המערערת
לחתום על כל מסמך שיידרש לצורך רישום ¼ מן הזכויות בדירה הידועה כחלקה 503/6 בגוש
30554, על שם כל אחד מן המשיבים.
באשר לדמי השכירות - המשיבים יהיו רשאים לתבוע
את חלקם בדמי שכירות ובכפוף להוכחות שיידרשו לצורך כך.
טענות המערערת
טענתה הראשונה של המערערת היא כי בית משפט קמא
התעלם מן הטענה כי אין עסקת מתנה מושלמת על פי כל אחת משתי מערכות הדינים החולשות
על עסקת מתנה במקרקעין - חוק המקרקעין, התשכ"ט1969- (להלן: "חוק
המקרקעין") וחוק המתנה.
טענה נוספת בפי המערערת היא כי המתנה תלויה
בתנאי מתלה אשר לא התקיים מעולם. ההסכם משנת 1979 לא כלל התחייבות לעשות עסקה
במקרקעין, אלא התחייבות לבצע את העסקה על-פי דרישת שניים מתוך שלשת הצדדים האחרים
לעסקה. המשיבים הודו, על-פי הטענה, כי לא דרשו מעולם מן המערערת את קיום התחייבותה
ולפיכך, לא התקיים מעולם התנאי המתלה הקבוע בהסכם להענקת המתנה, ועל כן לא היתה על
המערערת כל חובה להשלים את עסקת המתנה.
בנוסף סומכת המערערת טענה נוספת על תנאי סעיף
5(ב) לחוק המתנה לחזרה מהתחייבות לתת מתנה. על-פי סעיף 5(ב) לחוק המתנה רשאי הנותן
לחזור בו מהתחייבות לתת מתנה בהתקיים שני תנאים: הראשון, הוא כי מקבל המתנה
לא שינה את מצבו בהסתמך על המתנה, והשני, כי הנותן לא ויתר בכתב על זכותו
לחזור בו מן המתנה.
באשר לראשון טוענת המערערת כי לקביעת בית
המשפט קמא כי המשיבים שינו את מצבם בהסתמך על המתנה בכך שלא רכשו דירה אחרת בישראל
לא הובאה כל ראיה, ויותר מכך, אין טענה מצד המשיבים עצמם כי שינו את מצבם בהסתמך
על המתנה, אלא רק כי לא שינו את מצבם בהסתמך על המתנה (היינו לא רכשו דירה אחרת).
באשר לתנאי השני, טוענת המערערת פרשנות לפיה
בעצם החתימה על ההסכם ויתרה המערערת על זכותה לחזור בה מן המתנה תרוקן מתוכן את
סעיף 5(ב) לחוק המתנה, שכן סעיף 5(א) לחוק קובע כי התחייבות לתת מתנה טעונה מסמך
בכתב, ולפיכך אם ההתחייבות עצמה תיראה כויתור על זכות החזרה - לעולם לא יוכל הנותן
לחזור בו מן המתנה.
לפיכך, טוענת המערערת, תנאי סעיף 5(ב) לחוק
המתנה מאפשרים לה לחזור בה מהתחייבותה.
עוד סומכת המערערת דבריה על סעיף 5(ג) לחוק
המתנה. סעיף 5(ג) קובע כי בנוסף לעילות הקבועות בסעיף 5(ב) לחוק המתנה רשאי נותן
המתנה לחזור בו מן ההתחייבות לתת מתנה אם חל שינוי לרעה במצבו הכלכלי, או בשל
התנהגות מחפירה של המקבל כלפיו. לטענת המערערת היחסים בין המשיבים למערערת הורעו
לאחר מות המנוח, ובמסגרת הרעה זו התנהגו המשיבים כלפי המערערת באופן מחפיר.
לבסוף טוענת המערערת כי חזרה ממתנה יכול שלא
תהיה בכתב, ושתוסק מהתנהגותו של החוזר אם יש בה עדות מפורשת על כוונה לביטול
החוזה, לרבות מתצהיר שהוגש לבית המשפט בעניין. התנהגות המערערת, כך היא טוענת,
הבהירה באופן חד משמעי למשיבים כי היא חוזרת בה מן המתנה, ועל כן, טעה בית המשפט
קמא בכך שלא הכריע בסוגייה זו.
דיון
הבריח התיכון
שסביבו סבה פרשה זו, הוא מהותו של ההסכם מיום 3.4.79, לפיו, נקבע, כאמור, כי
המערערת תעביר 3/4 חלקים מהדירה, ללא תמורה, לבעלה, לגיסה אל ולאשתו מרים
גרינברג. לפי הסכם זה נקבע כי חלקים אלו יירשמו על שמם של המוטבים כך שלכל אחד
מהם יהיה 1/4 זכויות החכירה בדירה. עוד נקבע כי העברת הזכויות על ידי המערערת
תתבצע, בכל עת לפי דרישת צד שני מוטבים מהשלושה.
לעניין מהותו
של הסכם זה התייחס בית המשפט קמא בפסקה 30 לפסק דינו, שם קבע בית המשפט כי לאור
הראיות שעמדו בפניו מדובר בעסקה לפיה העניקה המערערת למשיבים את החלקים בדירה ללא
כל תמורה, וכי אין הסכם זה אלא התחייבות לעשות מתנה. וכלשונו:
"חרף
הראיות החיצוניות שפורטו לעיל, אין דעתי נוחה לקבוע כי התובעים שילמו עבור חצי
מזכויות החכירה בדירה, שכן נטל הראייה להוכיח טענה זו היא על התובעים, במסגרת הכלל
" המוציא מחברו עליו הראייה". התובעים לא הציגו קבלה או מסמך המאשר כי
שילמו 20,000 $ עבור דירה בישראל, ועל כן אין לי אלא להניח שלא ניתנה תמורה עבור
ההסכם ובפנינו עסקת מתנה."
כידוע אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב
בממצאיה העובדתיים של הערכאה דלמטה. בענייננו, ממצאיו של בית המשפט המחוזי מעוגנים
בראיות שהיו מהימנות עליו ואין יסוד להתערב בהם. יש אפוא לבחון את הערעור לאור
הקביעה שההסכם מיום 3.4.79, הינו בבחינת עסקת מתנה.
בית המשפט קמא אף קבע, כי היות והעסקה
הנ"ל לא נסתיימה ברישום, אין היא מתנה מושלמת כי אם התחייבות לעשות מתנה.
סבורני שקביעתו זו של בית המשפט קמא בדין
יסודה.
במקרה הרגיל עוברת המתנה אל מקבלה ברגע מסירת
המתנה או מסירתו של כתב המתנה לידיו. כשמדובר במתנה במקרקעין, חלות הוראות סעיפים
6 ו-7 לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969, שמגדירים מהי עיסקה במקרקעין ומציינים כי
פעולת העברת הבעלות במקרקעין מסתיימת רק בעת רישום הבעלות על שם מקבל הזכות.
פעולה של הקניית מקרקעין במתנה, אשר לא
נסתיימה ברישום, איננה מתנה מושלמת כי אם התחייבות לעשות עסקת מתנה במקרקעין.
סיטואציה משפטית זו איננה נובעת מרצונם של הצדדים ליצור עיסקה בלתי מושלמת. אלא
שמקורה הוא במיזוג תוכנן של הוראות חוק המקרקעין והוראות חוק המתנה, תשכ"ח -
1968.
במקרה דנן, לא נרשמה, משום מה ההעברה בלשכת
רישום המקרקעין. משום כך אין ההתחייבות וההסכם מהווים עסקת מתנה מושלמת ומוגמרת,
אלא הם מהווים התחייבות לתת מתנה.
המערערת טוענת בפנינו כי אף על פי דיני המתנה
אין המתנה מושלמת, כי מעולם לא נמסר למשיבים מסמך המזכה אותם במתנה. המערערת סומכת
את טיעוניה על הוראותיו של סעיף 6 לחוק המתנה לפיו "הבעלות בדבר המתנה עוברת
למקבל במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו". המערערת טוענת כי ההסכם הנ"ל
מזכה את המשיבים לקבל מחצית מן הדירה. בהסכם הנ"ל מוענקת למשיבים את הזכות
לדרוש חלקים מן הדירה.
את טענתה זו של המערערת אין אני יכול לקבל.
סבורני שיש לראות בהסכם הנ"ל כעונה על דרישת סעיף 6 לחוק המתנה, והוא בבחינת
מסמך מזכה. אולם על אף אי נכונותה של טענה זו, אין הדיון בה מעלה או מוריד
לענייננו שכן בית המשפט המחוזי כבר נאמר שאין לנו עניין בעסקת מתנה מושלמת אלא
בהתחייבות לעשות מתנה. גם את הטענה בדבר התנאי המתלה, אינה ממין העניין, אין לראות
בדרישת המשיבים לקיום התחייבותה של המערערת כתנאי מתלה. ומכל מקום בוודאי שיש
לראות בהתנהגות המשיבים בעת הגשת התביעה ולפניה , כמי שדרשו קיום ההתחייבות
כלפיהם.
המערערת טוענת כי מעולם לא וויתרה בכתב על
זכותה לחזור בה מן המתנה. המערערת מסתמכת בכך על הוראותיו של סעיף 5 (ב) לחוק
המתנה התשכ"ח 1968 הקובע:
חוק
המתנה, תשכ"ח-1968
"5
. התחייבות לתת מתנה
(א)
התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.
(ב)
כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו
ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.
(ג)
מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת
בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה
במצבו הכלכלי של הנותן." (ההדגשה לא במקור, ע' זועבי )
בית המשפט קמא קבע כאמור, כי במסגרתו של
ההסכם, וויתרה המערערת במשתמע על זכותה לחזור בה מנתינת המתנה. בית המשפט הסיק
וויתור זה משנכתב בהסכם:
"העברת
הזכויות על ידי צד א' תתבצע בכל עת לפי דרישת צד ב'.."
בית המשפט המחוזי אף הפנה לסעיף 3 לחוזה הקובע
כדלקמן:
"כל
ההוצאות הכרוכות בהעברת הדירה לשם צד א' וצד ב' והחיובים הנובעים מחכירת הדירה החל
מהיום יחולקו בין כל הצדדים שווה בשווה 1/4 חלקים לכל אחד"
מסעיף זה למד בית המשפט כי הוראות ההסכם משתכללות
באופן מיידי, וכבר ממועד החתימה על ההסכם מחייבת הוראותיו את המערערת, כך שכוונת
הצדדים הייתה לתת מתנה מיידית, ורק הוראות סעיף 7 קבעה שזו התחייבות עתידית לתת
מתנה.
בית המשפט אף הפנה לייפוי כוח שחתמה אמה של
המערער, ולעובדה שהמשיבים נהגו לקבל את חלקם בשכר הדירה כראיות חיצוניות המאוששות
את העובדה כי המערערת וויתרה על זכותה לחזור בה ממתן המתנה.
הוויתור על זכות החזרה הינו אחד הסייגים לזכות
החזרה של נותן המתנה, בהתאם להוראות סעיף 5 (ב) לחוק המתנה, את כוונתו של הנותן
שלא לחזור בו מהתחייבותו, יש לבטא בכתב. על זה עמדו המלומדים דניאל פרידמן ונילי
כוהן בספרם דיני חוזים חלק א' עמ' 485:
"אף
במקרה זה דרישת הכתב היא מהותית. נדרש אפוא מסמך בכתב ליצירת ההתחייבות וכן נדרש
וויתור בכתב על זכות החזרה. מובן מאליו שאין מניעה לכלול את השניים באותו מסמך. כך
פלוני יכול להתחייב במסמך ליתן מתנה לאלמוני ולהוסיף במסמך זה כי הוא מוותר על
רשות החזרה מן ההתחייבות. אולם הוא יכול לוותר על זכות החזרה במסמך נפרד שייעשה
בין באותו מועד ובין במועד מאוחר יותר."
הפסיקה קבעה כי הוויתור על זכות החזרה אינו
צריך להיות מפורש ודי יהיה בכך שיעלה הוא מהכתב בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. עמד
על כך בית משפט זה ברע"א 404/84, סעתי נ' סעתי, פ"ד מא (2) 477:
המשנה
לנשיא מ' בן-פורת:
"הוויתור
יכול להיות באותו מסמך שבו כתובה ההתחייבות או במסמך אחר, באותו מועד שבו ניתנה
ההתחייבות או במועד מאוחר יותר. הוא אינו חייב להיות במלים מפורשות, ודי אם הוא
משתמע מן הכתוב."
(ההדגשה
אינה במקור, ע' ר' זועבי)
יחד עם זאת אין להתעלם מכך שהוויתור על זכות
החזרה הינו סייג לכלל שבהתחייבות לעשות מתנה מוענקת לנותן זכות לחזור בו ממנה. על
כן יש לתת לסייג זה פירוש מצומצם, כך שיש להקפיד בנתונים שמהם ניתן להסיק וויתור
על זכות החזרה. זאת ועוד, מסקנה זו מתיישבת ומשקפת את התחושה שאין להעניק למקבל
בעסקת מתנה הגנות יתר. שכן עיסקה זו נעשתה ללא תמורה כלשהי מצד המקבל, ובכך אינטרס
ההסתמכות שככלל ראוי להגנה, מתגמד.
במקרה המונח לפנינו, נראה כי מסקנתו של בית
המשפט המחוזי בדין יסודה, וכי אכן יש לראות במערערת כמי שוויתרה על זכותה לחזור
מהתחייבותה לתת את המתנה. אומנם אין לראות בסעיפי ההסכם מיום 3.4.79, כי מהווים,
לבדם, וויתור על זכות החזרה. יחד עם זאת, סעיפים אלה של ההסכם אינם עומדים
בבדידותם, אלא שהם עומדים ככלים שלובים עם מערך ראיות שלם המהווים יחדיו הוכחה
ניצחת שהמערערת אכן וויתרה על זכותה לחזור מהתחייבותה לתת את המתנה. אבהיר את
דבריי:
ככל שעולה מקביעותיו העובדתיות של בית משפט
קמא, נראה כי ביום 30.12.73, חתמה המנוחה גב' רוטשילד יפוי כוח בלתי חוזר לפיו
העבירה את הזכויות בדירה למערערת, בעלה ולשני המשיבים בארבע חלקים שווים.
עברו-חלפו מספר שנים והאם, בניגוד לאמור בייפוי כוח, העבירה את כל הזכויות בדירה
לבתה -המערערת, שרשמה את הזכויות בדירה על שמה. כבר עתה נציין כי אין לראות בהעברת
הזכויות על שם המערערת משום עסקה סותרת, שכן הן המשיבים, שלא מחו על ההעברה, והן
המערערת לא ראו בה ככזו, שכן מיד לאחר שרשמה את הזכויות על שמה חתמה המערערת ביום
1.9.78 על תצהיר לפיו היא מעבירה במתנה לבעלה ¾ חלקים בדירה. עם זאת הצדדים שינו
את דעתם וביום 1.12.78, חתם עו"ד גולדמן על תצהיר בו הוא מודיע על ביטול
עיסקת המתנה. חמישה חודשים לאחר הביטול נחתם הסכם המתנה מיום 3.4.79, לפיו מעבירה
המערערת ¼ חלקים לבעלה ולשני המשיבים.
מרציפות אירועים זו למדים אנו על תכליתו של
ההסכם מיום 3.4.79, הסכם שבא להשלים סדרה של הבנות והסכמות שתכליתן העברת 25%
בדירה לכל אחד מהצדדים. ושלפיו ברי הוא כי המערערת התכוונה להעביר למשיבים 2/4
חלקים בדירה לאלתר. חבור לכך את העובדה כי המשיבים במשך זמן רב נהגו בדירה מנהג
בעלים ואף נהגו לקבל את חלקם בשכר הדירה. הטענה כי המערערת מעולם לא וויתרה על
זכותה לחזור בה מהתחייבותה אינה עולה בקנה אחד עם הנסיבות האופפות את ההסכם.
אשר על כן אני מציע לחבריי לדחות את הערעור
ולחייב את המערערת בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ש"ח.
ש ו פ ט
הנשיא א' ברק:
קראתי את פסק דינו של חברי. שותף אני למסקנתו כי דין הערעור להידחות.
1. עם
רישום הדירה (ב1978-) על שם המערערת הפכה המערערת לבעלת הדירה וזכויותיה גברו על
זכויות המשיבים (ולצורך העניין גם על זכויות בעלה). המסמך עליו חתמה המערערת
(ב5.4.79-) לא עלה כדי "הקניית דבר המתנה על ידי הנותן למקבל", כהגדרתה
של "מתנה לאלתר" בסעיף 2 לחוק המתנה, התשכ"ח1968- (להלן: "חוק
המתנה"), אלא היווה "התחייבות לתת מתנה", כהגדרתה בסעיף 5 לחוק
(וראו: ע"א 588/81 אריה צ'יזיק נ' דבורה הורוביץ, פ"ד
מ(1) 321; ע"א 1284/92 אריה רתם נ' מנחם רתם, פ"ד מט (5)
257). מימושה של התחייבות זו הותנה, על פי האמור בה, בדרישת שנייים ממקבלי
ההתחייבות. התביעה נשוא הערעור כאן מהווה דרישה כאמור.
2. השאלה
היחידה העומדת לדיון היא, איפוא, אם נתקיימו, בנסיבות המקרה, התנאים המאפשרים
למערערת לחזור בה מהתחייבותה (בין לפי סעיף 5(ב) ובין לפי סעיף 5(ג) לחוק המתנה).
תשובתי על כך היא בשלילה. לעניין סעיף 5(ב), יש לקרוא במסמך מ5.4.79- ויתור משתמע
בכתב על זכות החזרה מן ההתחייבות לתת מתנה. זאת אני מסיק מן העובדה שבמסמך זה
התחייבה המערערת להעביר את הבעלות בשלושה רבעים מן הדירה "בכל עת, לפי דרישת
צד ב' (המשיבים ובעלה המנוח של המערערת - א' ב') או לפי דרישת כל שניים מתוך שלושת
יחידיו". כן למד אני על כך מהעובדה שבמסמך צויין עוד, כי "כל ההוצאות
שהכרוכות בהעברת הדירה לשם צד א' וצד ב' וכל הזכויות והחיובים הנובעים מחכירת
הדירה החל מהיום יחולקו בין הצדדים שווה בשווה". זאת ועוד: בחינת נסיבותיו של
הסכם זה (ולעניין פרשנותה של התחייבות לתת מתנה ראו סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק
כללי), התשל"ג1973- וכן ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר,
פ"ד לו (4) 57, 61) מתיישבת אף היא עם הקביעה, כי המערערת ויתרה על זכות
החזרה: כאמור בחוות דעתו של חברי, ביקשה אמה המנוחה של המערערת להעביר את הזכויות
בדירה למשיבים, למערערת ולבעלה המנוח - בחלקים שווים. משחזרה בה מכוונתה זו והקנתה
את מלוא הזכויות בדירה למערערת, מיהרה המערערת והעבירה למחרת היום, שלושה רבעים מן
הזכויות לבעלה המנוח. המסמך מ5.4.79- לא היה אלא המשכם של מהלכים אלה - שנועדו
להקנות למשיבים מחצית מן הזכויות בדירה. לפיכך נקבע כי משמעותו המעשית תיכנס לתוקף
באופן מידי ולפיכך גם נקבע כי מימוש ההתחייבות יכול שייעשה "בכל עת",
כאשר למשיבים - ולא למערערת - ניתנה הסמכות לקביעת מועד המימוש. לעניין סעיף 5(ג)
לחוק המתנה, עולה מהחומר שלפנינו כי בעקבות פטירת בעלה המנוח של המערערת הצטננו
אמנם היחסים בין הצדדים ובני שתי המשפחות לא נטלו עוד חלק באירועים משפחתיים שבהם
ובשכמותם נהגו להשתתף בעבר. אך לא מצאתי בטיעוני המערערת, וודאי לא בפסק דינו של
בית המשפט המחוזי, ראיה ל"התנהגות מחפירה". ודאי לא התנהגות מחפירה
המצדיקה חזרה מהתחייבות בנסיבות כאן (וראו: ע"א 350/96 וויסר נ' שביט,
פ"ד נב(5) 797 וכן: מ' א' ראבילו, חוק המתנה, תשכ"ח1968- פירוש לחוקי
החוזים (מהדורה שניה, תשנ"ז) בעמ' 386).
אי לכך, אני מסכים עם עמדתו של חברי, לפיה דין הערעור להידחות.
ה נ ש י א
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה
לנשיא
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' ר' זועבי.
ניתן היום, י"ב באלול תש"ס
(12.9.00).
ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ
ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98063690.U02