מתן זקן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6368/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6368/09 ע"פ 6845/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל המערער בע"פ 6368/09: מתן זקן המערערים בע"פ 6845/09: 1. מורן חן 2. נחמן חן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 4.6.09 בתיק פח 1049/07 שניתן על ידי כבוד השופטים ב' אופיר תום, מ' סוקולוב, ד' רוזן תאריך הישיבה: ח' באדר התש"ע (22.2.10) בשם המערער בע"פ 6368/09: עו"ד יאיר גולן, עו"ד נחשון שוחט, עו"ד גיא מימון בשם המערערים בע"פ 6845/09: עו"ד אבי עמירם, עו"ד ערן תגר בשם המשיבה: עו"ד דן אלדד, עו"ד יריב רגב פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתפ"ח 1049/07 (סגנית הנשיא ב' אופיר-תום והשופטים מ' סוקולוב וד' רוזן), אשר הרשיע את שלושת המערערים בעבירת סחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיפים 428 סיפא ו-29 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן 'חוק העונשין') יחד עם סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג– 2003 (להלן 'חוק המאבק בארגוני פשיעה'). בגין עבירות אלה הושתו על כל אחד מהמערערים שלוש שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי לבל יעברו במשך 3 שנים עבירה מן העבירות בהן הורשעו. בנוסף, הוטל על המערער בע"פ 6368/09 (להלן 'מערער 1') קנס בסך 25,000 ₪ ועל המערערים בע"פ 6845/09 (להלן 'מערערים 2 ו-3') קנס בסך 150,000 ₪ כל אחד. הערעורים מופנים נגד הכרעת הדין ונגד גזר הדין. הרקע לערעורים וטענות הצדדים 2. מממצאי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי עולה כי חברת 'גליקסמן' חולשת על נתח משמעותי משוק שיווק הביצים בישראל (כ-18%). האחים גליקסמן ביקשו להגדיל נתח שוק זה ובשל כך התקשרו עסקית עם מערערים 2 ו-3, אחים ובעלי חברת 'ארבל הגליל'. לפי ההסכם, התחייבו מערערים 2 ו-3, האחראים על גידול עופות ב-38 משקים באזור הצפון, להעביר את ביציהם למיון ולשיווק על ידי חברת 'גליקסמן'. הגם שחברת 'ארבל הגליל' הייתה אחראית לפי ההסכם למימון ההוצאות הכרוכות בגידול העופות, התחייבה חברת 'גליקסמן' לכסותן. הרציונל שעמד מאחורי נטילת אחריות זו היה שהביצים, שסופקו על ידי חברת 'ארבל הגליל', לא רק יצליחו לכסות את כלל ההוצאות אלא גם ישאו רווח. ברם, תוחלת זו נכזבה. חברת 'גליקסמן' מימנה את פעילות חברת 'ארבל הגליל', אך הצ'קים שמסרו מערערים 2 ו-3 לחברת 'גליקסמן' בתמורה היו לעתים שכיחות חסרי כיסוי. בהדרגה הלך חובה של 'ארבל הגליל' לחברת 'גליקסמן' ותפח – אולם, האחים 'גליקסמן' חשו לכודים ב'מעגל קסמים', מבלי יכולת להפסיק את ההתקשרות בין החברות. זאת, כיוון שאם היו מערערים 2 ו-3 מפסיקים את אספקת הביצים, עלולים הם היו לסכן את תשתית שיווק הביצים של חברת 'גליקסמן'. על רקע זה, שכרו מערערים 2 ו-3 את שירותיו של עו"ד גיא אופיר, על מנת שזה יגשר על "שטחי המריבה" בינם לבין האחים גליקסמן ובמקביל ירפא את חברת 'ארבל הגליל' מתחלואיה ומגירעונותיה. עו"ד אופיר אכן סייע למערערים 2 ו-3 ולחברת 'ארבל הגליל' תקופה מסוימת. אולם, בשלב מסוים היחסים בין הצדדים הגיעו לקיצם. או אז חל מפנה והאחים גליקסמן סיכמו עם עו"ד אופיר שזה יפעל עבורם תמורת דמי תיווך בנושא אשראי. מערער 2 חש שדמי התיווך האמורים, שהועברו מחברת 'גליקסמן' לידי עו"ד אופיר, באו על חשבון כספים שאמורים היו לעבור לידי חברת 'ארבל הגליל'. מכאן ואילך החלה השתלשלות אירועים, במסגרתה רתמו מערערים 2 ו-3 ארגון פשיעה לשם הוצאתם של כספים מידי האחים גליקסמן והתנהלו מספר פעולות סחיטה על ידי הארגון. פרשת הסחיטה הראשונה התרחשה באוגוסט 2005 והיא רלוונטית למערערים 2 ו-3. בגדרה נסחטו מהאחים גליקסמן 900,000 ₪ ב-30 צ'קים. זאת, על ידי נאשם 2 בכתב האישום (להלן 'סיטבון') – אשר תואר על ידי בית המשפט המחוזי כ"יד ימינו" של ראש ארגון הפשיעה אסי אבוטבול (שם, עמוד 26) – ותוך מעורבות של מערערים 2 ו-3, אשר סיכמו עם ראש הארגון וסיטבון שיקבלו מחצית מהסכום האמור. יצוין כי התשלום לעיל נרשם, באישורו של מערער 2, בספרי החשבונות של חברת 'גליקסמן' תחת הכרטסת של חברת 'ארבל הגליל'. פרשת הסחיטה השנייה – המובאת לצורך הצגת הרקע למעשיהם של שלושת המערערים בפרשיות הסחיטה האחרות – נמשכה על פני החודשים דצמבר 2005 עד ינואר 2006. במהלכה, סחט ארגון הפשיעה מהאחים גליקסמן מיליון וחמישים אלף ₪ ב-30 צ'קים חודשיים. מערער 1 מעורב בפרשת הסחיטה השלישית, שהחלה בסוף שנת 2006. סיטבון שלח את מערער 1 לעו"ד אופיר, על מנת שהלה יסביר לעו"ד את ההשלכות העלולות להיות לאי היענות לדרישות הארגון להעביר סכומי כסף נכבדים לידיו. בנוסף, קיבל יונה גליקסמן שיחות איומים והופעלו עליו לחצים כבדים להעביר כספים לארגון הפשיעה. 3. באשר למערער 1, הוא נאשם 13 בכתב האישום, קבע בית המשפט המחוזי כי התשתית העובדתית מעידה שהלה נמנה על שורות ארגון הפשיעה ופעל מטעמו בפרשת הסחיטה השלישית לעיל. משיחות הטלפון בין מערער 1 לבין סיטבון שתומללו והוקלטו למד בית המשפט המחוזי כי מעמדו של מערער 1 בארגון "בולט" – "נאשם 2 לא רק מצא להיעזר בו, ובהמשך לעדכנו, אלא גם ביקש עצותיו ונשמע להן" (עמוד 332 להכרעת הדין). שיחות הטלפון עיגנו את דברי עדי התביעה בפני בית המשפט המחוזי. נפסק כי מעורבותו של מערער 1 בסחיטה הייתה עמוקה, הוא הכיר את התמונה על בוריה, הגה דרך פעולה להמשך הפעלת הלחצים והיה שותף פעיל לסחיטת גליקסמן. אומנם, מערער 1 לא נקט מילות איום מפורשות. ברם, הוא דיבר בשם ארגון הפשיעה שהטיל חיתתו על עו"ד אופיר ותוכן דבריו היה "בבחינת איום חד ומושחז" (וראו עמודים 329-333 להכרעת הדין). בית המשפט המחוזי כרך את הדיון במערערים 2 ו-3, הם נאשמים 23 ו-24 בכתב האישום. נקבע כי השניים פעלו "בעצה אחת ובצוותא חדא" במסגרת פרשת הסחיטה הראשונה. הם פנו בבקשת עזרה לארגון הפשיעה ורתמו אותו לשם סיוע בסכסוך עם האחים גליקסמן. ציפייתם הייתה ליהנות ממחצית מפירות פרשת הסחיטה הראשונה – סך של 450,000 ₪ – ומשכך גילו מעורבות לכל אורך הדרך ב"מיסוד פעילותו של נאשם 2". משהבינו מערערים 2 ו-3 כי תקוותם זו נכזבת, זימנו פגישה בהשתתפות, בין היתר, ראש ארגון הפשיעה ונאשם 2 כדי לעמוד על דרישתם. 4. במישור האחריות הפלילית מתפצלות טענות המערערים לשניים – אי קיומם של היסודות העובדתיים הנדרשים לגיבוש עבירת סחיטה באיומים לפי חוק העונשין ואי תחולתה של הזיקה לחוק ארגוני פשיעה. סנגורו של מערער 1 טען בפנינו כי מעורבותו של מרשו בפרשת הסחיטה השלישית "נוגעת בשולי השוליים של הפרשה". לגרסתו, התשתית העובדתית מסתכמת בפגישה אחת ויחידה בין חברים, במסגרתה לא ננקטה אלימות פיזית או מילולית. משכך, הוא מסיק כי עסקינן לכל היותר "בסיטואציה גבולית המצויה על קו התפר בין עבירת איומים לבין אזהרה, כאשר הכל תלוי בניואנס ובהתרשמות". כמו כן, נטען כי השימוש ב"נשק יום הדין" – קרי, סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה – נעשה באופן שגוי על ידי בית משפט קמא. בא כוחם של מערערים 2 ו-3 טען בפנינו כי מרשיו כלל לא ביצעו עבירה, לבטח לא בצוותא ושלא ניתן להחיל נגדם את סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה שכן אינם נמנים על שורותיו של ארגון פשיעה. בנוסף, נטען כי מערער 3 לא נכח בזירת האירועים ולכן יש לזכותו. להשקפת בא כוח מערערים 2-3 עסקינן ב"סכסוך עסקי", הא ותו לא. באשר למישור הענישה סבורים המערערים כי העונשים שנגזרו עליהם אינם הולמים את חומרת מעשיהם, אלא "מופרזים" ו"חורגים באופן קיצוני". מהעבר האחר, מאמצת המשיבה הן את הכרעת הדין והן את גזר הדין של בית המשפט המחוזי. דיון 5. טרם אפנה לסוגיות המשפטיות שהועלו בפנינו, יש להבהיר כי הערעורים כוללים השגות על ממצאי עובדה ומהימנות רבים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. הלכה מימים ימימה היא כי בית משפט שלערעור לא יתערב על נקלה בקביעותיה העובדתיות של הערכאה המבררת (וראו ע"פ 2037/05 מכנס נ' מדינת ישראל (28.11.2007); ע"פ 5972/07 פלוני נ' מדינת ישראל (21.2.2008); ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל (19.7.2007); ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל (16.1.2006)). זאת, לאור יתרונה של הערכאה הדיונית בדמות התרשמותה הבלתי אמצעית מהעדים, מהעדויות ומהראיות (וראו ע"פ 6853/09 חסן נ' מדינת ישראל (14.4.10); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924). הכלל המנחה הוא: "קביעת ממצאים עובדתיים ראוי שתהיה נתונה לערכאה שבפניה נשמעו העדויות ובפניה הוצגו הראיות (ראו: ע"פ 2895/07 פרחי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 25.10.2007)). בית המשפט יסטה מהלכה זו רק במקרים חריגים בהם מסקנותיה של הערכאה הדיונית לא היו מעוגנות בחומר הראיות או במקרים בהם נראה כי הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה לסתירות מהותיות או לא ייחסה משקל, במסגרת שיקוליה, לגורמים רלוונטיים (ראו: ע"פ 6973/06 הייב נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 12.11.2007); וכן עניין אלרז, לעיל)". (ע"פ 10423/07 - מדינת ישראל נ' שמשון סיטרין (11.6.2008))." פסק דינו של בית המשפט המחוזי סוקר בהרחבה את העדויות שנמסרו בפניו ובפני המשטרה ואת הראיות השונות הן מטעם התביעה והן מטעם ההגנה. עם האחרונות נמנים, בין היתר, הצ'קים של האחים גליקסמן – אשר התחקות אחר עקבותיהם מלמדת על פעילות ארגון הפשיעה – וכן תמלולי שיחות טלפון ושיחת טלפון מוקלטת בין מערער 1 לבין נאשם 2 מהתקופה הרלוונטית לפרשת הסחיטה השלישית. בית משפט קמא הצליב בין העדויות והמוצגים טרם טווה את המארג העובדתי. באשר למערער 1 הובילה בחינת העדויות גם לזיכויו מעבירה לפי חוק איסור הלבנת הון ולשלילת הטענה כי נטל חלק בפגישות שהתקיימו במלון ובבית הקפה. בדומה, זוכו מערערים 2 ו-3 מעבירה לפי חוק איסור הלבנת הון מאחר שלא הוכחה מודעותם לנעשה ברכוש האסור שנסחט מהאחים גליקסמן והועבר לרשות ארגון הפשיעה. קביעותיו העובדתיות המפלילות של בית המשפט המחוזי מקובלות עליי. עולה בבירור כי בית המשפט המחוזי היה מודע לסלע המחלוקת העובדתית בין הצדדים והכריע בו. לא מצאתי כי הסנגורים הצביעו על כך שמדובר באחד מהמקרים החריגים, המצדיקים התערבות עובדתית של ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה המבררת. דומני כי המערערים למעשה מבקשים לשכנע את בית משפט זה שבכל מקרה היה מקום להעניק משקל אחר לממצאיה העובדתיים של הערכאה המבררת ובכך להביא לזיכויים. גם בנושא האחרון הביקורת הערעורית, מטבעה, מוגבלת. לעניין זה יפים דבריו של חברי השופט א' לוי, אשר שרטט לא מכבר את תוואי פעולתו של בית משפט זה כערכאת ערעור (ע"פ 37/07 משה פרג נ' מדינת ישראל (10.3.2008)): "מטבע הדברים, אין ערכאת הערעור נדרשת להכריע את דינם של המערערים מחדש על-פי הראיות שהביאו הצדדים, הואיל ובעניין זה בדיוק עסק בית-המשפט המחוזי בהרחבה. תפקידנו הוא ביקורתי באופיו, כפי שנקבע כבר בע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו(1) 514, 560 (1952): 'אין בית-המשפט לערעורים בודק מחדש את צדקתו או רשעתו של הנאשם, הוא בודק את - כשרותו או פסלותו של פסק-דין! ואין זה משחק מילים בעלמא, כי רב ההבדל וגדול השוני: בין בחינת אמיתות המעשים שיוחסו לנאשם, לבין בחינת נכונות הדרכים בהם הלך בית-המשפט דלמטה, בדונו את המעשים ההם'." משאושרה התשתית העובדתית, כפי שזו נקבעה על ידי הערכאה המבררת, ניתן לאתר שלושה מוקדים הטעונים בירור: ראשית, האם העובדות, כפי שנקבעו, מקיימות את יסודותיה של עבירת הסחיטה באיומים בפרשות הסחיטה הראשונה והשלישית ביחס למערערים 2-3 ומערער 1 בהתאמה? שנית, האומנם מערערים 2 ו-3 הינם בגדר מבצעים בצוותא? ושלישית, אימתי יוחל חוק ארגוני פשיעה? וליתר דיוק, מתי יופעל סעיף 3 לחוק האמור? סחיטה באיומים 6. עבירת סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין מכוונת לאלץ אדם באמצעות איום "לעשות מעשה או להימנע מעשיית מעשה שהוא רשאי לעשותו". התנהגות כגון דא, כשלעצמה, מהווה עבירה מושלמת של סחיטה באיומים ללא קשר לשאלה האם האיום השיג את מטרתו. ברם, 'הצלחת' האיום מהווה מרכיב מחמיר לעניין הענישה, המעלה את העונש המרבי בעבירת סחיטה באיומים מ-7 שנים ל-9 שנים (ראו הסיפא של סעיף 428 לחוק העונשין וכן ע"פ 411/84 מדינת ישראל נ' לביב ואח' פ"ד לט(1) 293, 304). הכלל הוא כי על האיום להיבחן מבעד למשקפיים אובייקטיביים – דהיינו, האם בתוכן הדברים ובנסיבות שבהן נאמרו היה כדי להטיל אימה על האדם מהיישוב. עם זאת, יש לזכור כי "יותר מאדם אחד חי בישוב וכל אחד לובש צורות שונות" (ע"פ 4210/09, 4043/09 לירן נ' מדינת ישראל (25.11.09); וראו גם ע"פ 7474/02, 7384/02 ו-7415/02 איציק כהן נ' מדינת ישראל (23.10.03) [להלן 'עניין איציק כהן']; וראו גם ע"פ 237/53 כהן נ' היועץ המשפטי פ"ד ח(1) 295, 299; ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל פ"ד מג(3) 373, 378 [להלן 'עניין ליכטמן']; ע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל פ"ד נב(1) 408,415). 7. נפתח במערער 1. בפרשת הסחיטה השלישית קבע, כאמור, בית המשפט המחוזי כי מערער 1 היה שותף פעיל בסחיטתם של האחים גליקסמן ועו"ד אופיר. התשתית העובדתית עליה הסתמך בית משפט קמא התמקדה בעיקרה בפגישה שקיים מערער 1 בקניון "קריון" שבקריית ביאליק עם עו"ד אופיר ועם אלירן בן שלוש (להלן 'אלירן'), המועסק על ידו. במסגרת פגישה זו דרש מערער 1 מעו"ד אופיר לפנות לאחים גליקסמן ולהורות להם להעביר כספים לידי ראש ארגון הפשיעה, הוא נאשם 1 בכתב האישום, אסי אבוטבול. הגם שהתקבלה עמדת המערער 1, לפיה ניהל מערכת יחסים עסקית ואף חברית הן עם עו"ד אופיר והן עם אלירן, קבע בית המשפט המחוזי כי הפגישה דנא לא הייתה פגישה עסקית ושהמערער 1 לא פעל בה מטעם עצמו. עוד נקבע כי המשתתפים בפגישה הכירו את מערער 1 ואת קשריו ומעמדו בארגון הפשיעה. לטענת מערער 1, מעורבותו בפרשת הסחיטה השלישית הייתה כשל חבר המשיא עצה ואזהרה ואין לראות בדבריו בהקשר זה משום 'איום' כמשמעו בסעיף 428 לחוק העונשין. דינו של טיעון זה, כפי שיבואר להלן, להידחות. אכן, הלכה פסוקה היא כי יש להבחין בין 'איום' כמשמעו בסעיפים 192 ו-428 לחוק העונשין לבין עצה או אזהרה שאינן באות בגדר עבירות האיומים שבחוק העונשין (עניין איציק כהן, פסקה 9; וראו גם עניין ליכטמן 379, 384-385). בעניין איציק כהן הודגש כי גם אם האדם שלעברו כוונו הדברים לא ראה בדברי הסוחט משום איום אלא בגדר 'טיפ' או 'עצה טובה' – בכך אין לשלול את האפשרות כי בתוכן הדברים ובנסיבות בהן נאמרו היה באמור כדי להטיל מורא בלבו של אדם סביר. בעניין ליכטמן הוצגו על ידי השופטים ברק וגולדברג שני מבחנים לשרטוט קו הגבול בין איום לבין אזהרה – מבחן השליטה ומבחן המהות בהתאמה: "קו הגבול בין איום לבין אזהרה אינו מדויק. דומה כי ניתן להיעזר במבחן העזר הבא: האם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה שעליה הוא מתריע. אם התשובה היא בחיוב – הדובר שולט על התממשות האזהרה – יש לראותו כמאיים, ולא אך כמזהיר" (השופט ברק, שם, עמוד 384) "המבחן המכריע לרכיב "האיום" הוא מבחן "המהות". דהיינו, מה מהותם וטיבם של הדברים שנאמרו" (השופט גולדברג, שם, עמוד 379) הנשיא א' ברק הציג דוגמא נוספת על מנת להסביר "איום" מה הוא: "ראובן אומר לשמעון: "אם לא תשלם כסף תקבל מכות". זו עצה טובה, אם המרביץ הוא לוי, שאינו קשור כלל (לעניין המכות) לראובן. זהו איום אסור אם המרביץ הוא ראובן עצמו. הבחנה זו חשובה היא. אם לא נעמוד עליה ועל שכמותה, קיים חשש כי מרביתם של האיומים יהפכו לעצות טובות" (שם, עמוד 385). כדי לחדד את הנקודה הייתי מוסיף כלי עזר לסיווג עבירה כעבירת איום בדוגמא האמורה: יש לשאול האם ראובן באמרו – "אם לא תשלם כסף תקבל מכות" – מעוניין ברישא או שמא חרד מהסיפא של הדברים. לאמור, האם ראובן משמיע את הדברים כדי להביא את שמעון למסור את הכסף. תשובה חיובית לשאלה תצביע על כך שראובן ביצע עבירת איום. זאת, אפילו אם ראובן אינו המרביץ ואף אינו נהנה מקבלת הכסף. לעומת זאת, אם מטרתו היחידה של ראובן היא להביא לכך ששמעון לא יוכה ואין לראובן כל קשר לאפשרות ששמעון יוכה או ישלם את הכסף – כי אז ראובן בגדר מזהיר או מייעץ. לצד מבחן השליטה ומבחן המהות שהובאו לעיל ניתן להציע מבחן אחר, אשר לטעמי יסייע במלאכת ההכרעה בתיק זה – מבחן ההקשר. על פי המבחן המוצע יש לשאול שלוש שאלות: האחת, מה אמר. השנייה, מי אמר. השלישית, מדוע אמר. מבחן ה'מה' מתמקד בשאלת מעשה העבירה. כמובן, ניתן לבצע פעולת איום גם ללא מילים אלא באמצעות סימנים או התנהגות אחרת. ברם, פשיטא, ללא מעשה – אין עבירה. מבחן ה'מי' נועד לבדוק את הקשר בין הנאשם לבין מעשה האיום. בדרך זו ניתן ללמוד על אופיו של מעשה האיום. מבחן ה'מדוע' מטרתו לבחון את הכוונה העומדת מאחורי המעשה כנדרש בפלילים. יש לשקלל את שלושת המבחנים – מה, מי ומדוע – על מנת להגיע להכרעה האם בוצעה עבירת איום. במובן זה, המבחנים הינם משולבים. מבחן זה נחוץ במיוחד במקרים בהם הסוחט באיומים מדבר בטון רך ובמתק שפתיים. לעתים, גם שפה המשוחה בדבש טומנת בחובה עוקץ ואף איום בארס קטלני. אין לבדוק את קיומה או אי קיומה של עבירת סחיטה באיומים על פי מבחנים טכניים, כאילו מדובר בדרישת הכתב על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין. לא ניתן לצפות כי הסוחט באיומים יכריז בפני המאוים על כוונתו לעבור עבירה זו. המבחן נותר בעיקרו אובייקטיבי וכללי המשפט הפלילי עומדים לצדו של הנאשם. עם זאת, ההקשר של המעשה עשוי ללמד על כך שהאמרה המרומזת מהווה באופן ברור סחיטה באיומים. במובן הרחב יותר, מבחן ההקשר נחוץ על מנת לבחון את כל הפרמטרים של עבירת סחיטה באיומים. העובר עבירה זו עלול לטעון כי לא איים, שכוונתו הייתה אך להזהיר או לייעץ וכי אינו הגורם אשר אמור להפעיל כוח. כמובן, בחינת ביצוע העבירה אינה נעשית אך ורק על פי עמדת הנאשם. מכאן הצורך לבחון את הקשר הדברים. נדמה כי דווקא בתיקים בהם ראובן סוחט באיומים את שמעון באמצעות פנייה ללוי או לארגון פשיעה שלוי עומד בראשו – ראוי להתייחס למהות המעשה ולשליטה של ראובן בנעשה באופן הנאמן יותר למציאות. 8. סבורני כי על סמך המבחנים שהוצגו נגיע לתוצאה זהה: דבריו של מערער 1 היו בגדר 'איום' ולא היוו 'עצה' או 'אזהרה'. באשר למבחן ה'מי' נקבע כי מערער 1 לא היה "חייל פשוט" בארגון הפשיעה, אלא בעל מעמד "נכבד" בו. שיחות הטלפון המתומללות והמוקלטות בין מערער 1 לבין סיטבון מלמדות, כפי שנקבע, כי "נאשם 2 לא רק מצא להיעזר בו, ובהמשך לעדכנו, אלא גם ביקש עצותיו ונשמע להן" (עמוד 332 להכרעת הדין). יתרה מכך, המשתתפים בפגישה בקריון, עו"ד אופיר ואלירן, היו מודעים לרשת קשריו של מערער 1 ולמעורבותו בארגון הפשיעה. לפיכך, מקובלים עליי דבריו של בית המשפט המחוזי, לפיהם מערער 1 לא היה צריך להזכיר את מעמדו בארגון הפשיעה או את העובדה שהוא מגיע לפגישה כשליחו: "לנוכחים בפגישה היה מוחוור עצם מעמדו של נאשם 13 ב"ארגון הפשיעה" והעובדה שהוא בבחינת שליח מטעם נאשמים 1 ו-2 בפגישה. מטבע העולם, בפגישה בין אנשים קרובים אין צורך לומר בפירוש דברים ברורים מאליהם, שהינם אקסיומטיים לכולם" (עמוד 331 להכרעת הדין). מעמדו של מערער 1, על קשריו עם הארגון, כאשר הצדדים המעורבים בשיחה מודעים היטב לכך – הכשירו אותו לבצע את עבירת הסחיטה באיומים, אף מבלי להציג כרטיס ביקור. מבחן ה'מה' מצריך מבית המשפט לפשוט בעדינות את קליפתם החיצונית של הדברים ולחדור לליבתם – האם תוכן הנאמר וטיבו מוליכים למסקנה שעסקינן ב'איום'? במקרה דנא, התרשם בית משפט קמא כי "כל אחד משני עדי התביעה, לא ביקש במהלך עדותו בבית-משפט לצייר את נאשם 13 כדמות דמונית, עבריין רב מעללים המטיל חיתתו ופוגע בסביבתו. אדרבא ואדרבא, ניכר היה בכל אחד משני העדים כי נאשם 13 עבורם הינו בבחינת חבר ורע. נאשם 13 הצטייר בבית-המשפט כ"איש הטוב" שניסה לפעול – על-פי תצוגתו לעדים במהלך הפגישה בקריון – לטובתו של גיא אופיר. נאשם 13, על-פי תיאור עדי התביעה הנ"ל בבית-המשפט, סביר כי "הצרות" לא נובעות ממנו. הוא רק ה"שליח", וה"רעים" הם אלה שעלולים להראות את "רעתם"" (עמוד 331 להכרעת הדין). ברם, תיאורו זה של מערער 1 לצד האווירה ה"נינוחה" שהייתה בפגישה בקריון – לא מנעו מבית המשפט המחוזי לקבוע כי תוכנה של הפגישה היה "מורעל". מעדותו של עו"ד אופיר, בה נתן בית משפט קמא אמון, עולה כי מערער 1 אמר לו במהלך הפגישה: "אתה יודע שאני לטובתך ושאני לא רוצה שיהיה לך רע ולא זה... אבל זה צריך, איך שהוא אתה צריך לשלם את הסיפור הזה ולארגן להם מגליקסמן כסף.... אתה יודע מה ההשלכות של דבר זה... שאפילו יתנו 20 צ'קים, 30 צ'קים... לא משנה, העיקר לתת הוא לא החליט, הוא לא מחליט פה" (עמודים 2212-2213 לפרוטוקול, שורות 8-29). לא ניתן להתעלם מהנסיבות האופפות את הפגישה. כאשר אדם בעל מעמד "נכבד" בארגון פשיעה מתריע בפני מי שמצוי בעיצומה של מסכת של סחיטות באיומים מצד הארגון כי "העיקר לתת" ושהנסחט "יודע מה ההשלכות של דבר זה" – תהא הכסות אשר תהא, 'סחיטה באיומים' בפנינו. הקשר הדברים מלמד על כך. לדעתי, ניתן לראות בדבריו של מערער 1 משום תפוח בעל קליפה אדומה ונוצצת, שאין תוכו כברו. הקליפה היא דבריו הנאמרים במילות נועם ובקול נמוך ורגוע, באצטלה של אכפתיות וחברות כלפי עו"ד אופיר. התוכן מנוגד לחזות החיצונית. לעניין זה יפים דברי בית המשפט המחוזי: "נאשם 13 לא נדרש להשתמש במילות איום מפורשות. כל דבריו במהלך הפגישה בקריון היו בבחינת איום חד ומושחז. שפתו הייתה רכה, אבל משמעותה הייתה קשה וחמורה. נאשם 13 דיבר בשם "ארגון הפשיעה" שהטיל אימה נוראית על עו"ד אופיר ופחד רב על אלירן בן-שלוש, בשל מעלליו ודרך הוצאת הכספים מגליקסמן – סחיטה באיומים" (עמודים 332-333 להכרעת הדין). סימוכין לקביעה כי עסקינן בסחיטה באיומים כהגדרתה בסעיף 428 לחוק העונשין ניתן למצוא לא רק בתכני הפגישה האמורה בקריון, אלא גם, בין היתר, בעדויות ובראיות הבאות: עדותו של אלירן בחקירתו במשטרה (ראו עמוד 322 לפסק הדין), לפיה " מתן [מערער 1] נכנס לקשר בין הצד שלנו, שלי ושל גיא, לבין הצד של אלברט סטבון... מתן אמר לי להפעיל לחץ על גיא ולשלוח לו SMS – הודעות כתובות"; עדותו של עו"ד אופיר הנתמכת בפלט שיחות של מכשיר הטלפון הנייד שלו (ובכלל זה מסרונים); עדותו של יונה גליקסמן; שיחות טלפון שתומללו בין אלירן לבין סיטבון; ושיחות טלפון מיום 19.11.06 ומיום 11.1.07 בין סיטבון לבין מערער 1. אין עסקינן אך ב"אפיזודה נקודתית" חולפת, כפי שנטען בפנינו. מבחן ה'מדוע' בוחן את השאלה – מה הייתה מטרת התנהגותו של מערער 1? לשם מה פעל כפי שפעל ולאיזו תכלית? על רקע מעמדו של מערער 1 בארגון הפשיעה ותוכן דבריו אין לומר כי רצה אך לייעץ כגורם ניטראלי כיצד יש לצאת מהסבך אליו נקלעו המאוימים. הוא מהווה חוליה ישירה בעבירת סחיטה באיומים בין הארגון לבין הנסחטים. מעשיו, אפוא, מקיימים את מטרת העבירה. עולה כי המבחנים המשולבים – מי, מה ומדוע – מצביעים בבירור שמערער 1 עבר את עבירת הסחיטה באיומים. ניתן ללמוד על רצונו של מערער 1 להשתלט באמצעות עו"ד אופיר על כספם של האחים גליקסמן. תכלית מעשיו של מערער 1 הייתה להניע את המאוימים לשלם כספים ולשלול את חופש בחירתם לנהוג אחרת. על כן, הייתי מציע לחבריי להותיר את הרשעת מערער 1 בעבירת סחיטה באיומים לפי סעיפים 428 ו-29 לחוק העונשין על כנה. הדיון בעניינו של מערער 1 ביחס לחוק ארגוני פשיעה יובא בהמשך. 9. טרם נפנה לבחינת חלקם של מערערים 2 ו-3 בעבירת הסחיטה באיומים, מן הראוי לייחד מספר מילים על פרשת הסחיטה המיוחסת להם: פרשת הסחיטה הראשונה, כלשונו של בית המשפט המחוזי, התרחשה באוגוסט 2005. סיטבון התקשר לעו"ד אופיר והאשימו בלקיחת כספו של מערער 2. במסגרת שיחה זו ובהזדמנות נוספת ציין סיטבון שמערער 2 מסר לו את כתובתו של עו"ד אופיר ואיים עליו שישרוף את ביתו. מספר ימים לאחר מכן, הודיע סיטבון לעו"ד אופיר שהוא ממתין לו בבית קפה השוכן מתחת למשרדו ושעליו לשלם לו את הכסף. עו"ד אופיר אמר לסיטבון כי כלל לא קיבל את דמי התיווך האמורים, בסך 300,000 דולר. אביו של עו"ד אופיר, שהוכנס על ידו לתמונה, יצר קשר עם יונה גליקסמן וביקש ממנו שיוציא את בנו "מהצרה הזו". לאחר התלבטות, הוחלט שיונה גליקסמן ירד לבית הקפה ושלאחר מכן ירדו עו"ד אופיר ואביו. במקום הפגישה נכחו מערערים 2 ו-3, סיטבון, איציק גפן ואלירן. במהלך הפגישה איימו סיטבון ומערערים 2 ו-3 על יונה גליקסמן (להלן 'יונה') כי אם לא ישלם 900,000 ₪ יסגרו לו את הלולים ויונה הסכים לשלם את הסכום האמור. לאחר הפגישה, הודיע יונה לאביו של עו"ד אופיר "שהעניין נסגר". ברם, סיטבון שב והתקשר לעו"ד אופיר כדי לומר שאינו מפחד מהמשטרה ולהורות לו להביא מגליקסמן 150,000 דולר. עו"ד אופיר פנה ליונה והלה סיפר לו שקיבל אף הוא "צלצולים וטלפונים ואיומים" (ראו עמוד 295 לפסק הדין). בשל רצונו של עו"ד אופיר להביא לסיום הסיפור, נסע יחד עם סיטבון לתחנת המיון של האחים גליקסמן, שם פגש את יונה ויוסי גליקסמן. בסיומם של חילופי דברים בין סיטבון לבין האחים גליקסמן ולאחר ניסיונות שכנוע של עו"ד אופיר את האחים גליקסמן "להוציא אותו מהסיפור", הסכימו האחים גליקסמן לשלם לסיטבון סך של 900,000 ₪ ב-30 תשלומים. זאת, כשלסיטבון מעולם לא היה כל קשר עסקי או אחר עם האחים גליקסמן. האחים גליקסמן העידו כי חשו מאוימים מסיטואציה זו ובמצב של "אין ברירה" (עמוד 3,191 לפרוטוקול). מערער 2 אישר לאחים גליקסמן לרשום את התשלום בספרי החשבונות תחת הכרטסת של חברת 'ארבל הגליל'. דהיינו, אישור הגדלת החוב של חברת 'ארבל הגליל' לחברת 'גליקסמן' בסכום זה. יצוין כי באותה עת עמד חובה של חברת 'ארבל הגליל' לחברת 'גליקסמן' על בין 7 ל-10 מיליון ₪. עו"ד אופיר העיד כי בין סיטבון לבין מערערים 2 ו-3 סוכם שמחצית מ-900,000 ₪ יגיעו לידי האחרונים מנאשם 1 בכתב האישום, הוא ראש ארגון הפשיעה. אולם, זאת לא אירע. משהבין מערער 2 כי אין בכוונתו של סיטבון להעביר לו מחצית מהסכום שנלקח מיונה – קבע פגישה עמו באולם באזור התעשייה בנתניה, המצוי בבעלות משפחת אבוטבול. במסגרת פגישה זו, שבה נכחו מערערים 2 ו-3, סיטבון, ראש ארגון הפשיעה ואלירן – תואמה חלוקת הכסף שהתקבל מגליקסמן (שם, עמוד 298). מערערים 2 ו-3 טוענים, כאמור, כי לא ביצעו עבירת סחיטה באיומים. מערער 3 מעלה טענה נלווית הנוגעת לשאלת היותו מבצע בצוותא של העבירה האמורה. נפצל את הדיון, אפוא, למערער 2 ולמערער 3 בנפרד. סבורני כי התשתית העובדתית שהניח בית המשפט המחוזי ביחס למעורבותו של מערער 2 בעבירת סחיטה באיומים איתנה ומלאה. אין היא נשענת אך על ראיות נסיבתיות, כפי שטוען מערער 2. האחרון נטל חלק בפגישה במושב גורן, במהלכה הודיע ליונה גליקסמן כי הוא "נוסע לנתניה" (ראו עמוד 1,727 לפרוטוקול). הכוונה המגולמת במילים אלה הייתה ברורה לכל הנוכחים: עירוב ארגון הפשיעה של אסי אבוטבול בסכסוך שבין מערערים 2 ו-3 לבין האחים גליקסמן. סיטבון אף אישר כי מערער 2 פנה אליו בבקשת עזרה. מערער 2, אפוא, איים לערב את ה"בריון" המסוכן והאלים בסכסוך שאינו צד לו ואף מימש את איומו. די בכך כדי "להטיל מורא" בלבו של כל אדם סביר ולאלצו לבצע מעשה. אולם, כאן לא תמה מעורבותו של מערער 2. הוא נכח בפגישה במלון 'הילטון' בחודש אוגוסט 2005, במסגרתה הודיע ארגון הפשיעה לעו"ד אופיר כי עליו לדאוג להעברת כספים מידי האחים גליקסמן לידי הארגון. במהלך פגישה זו גם נוצר, כאמור, קשר עם יונה שלאחריו "הסכים" עו"ד אופיר ל"הסדר" בשל חששו מהארגון. מערער 2 השתתף גם בפגישה בבית הקפה, במסגרתה פנה ארגון הפשיעה ליונה ודרש ממנו 900,000 ₪ "בשם "ארבל הגליל" אחרת ימוטט את חברת גליקסמן משיפסיק את הזרמת הביצים מ'ארבל הגליל' אליה. בהקשר זה יוזכרו דבריו של בית משפט קמא, לפיהם לסיטבון אין "חלק ונחלה" בחברת 'ארבל הגליל' (עמוד 301 להכרעת הדין). זאת, אף לטענתם של מערערים 2 ו-3 עצמם בפני בית המשפט המחוזי (עמוד 298 להכרעת הדין). בהמשך, אישר מערער 2 לאחים גליקסמן לרשום את התשלום בספרי החשבונות תחת הכרטסת של חברת 'ארבל הגליל'. משהסיק מערער 2 שאין בכוונת סיטבון להעביר לידיו ולידי מערער 3 מחצית מפירות הסחיטה – יזם פגישה באולם המצוי בבעלות משפחתו של אסי אבוטבול. במהלך פגישה זו, סוכמה חלוקת הכספים בין ארגון הפשיעה לבין מערערים 2 ו-3. עינינו הרואות, מערער 2 יזם את הפנייה לארגון הפשיעה ורתימתו לסכסוך. בכך הניח את הקרקע לפעולות הסחיטה של הארגון את האחים גליקסמן. הוא מסר את פרטיהם של האחרונים לסיטבון ואף נטל חלק פעיל בסחיטה – נכח בפגישות. בעשותו כן, אף חיזק את כוח הסחיטה של הארגון בדמות איומיו שחברת 'ארבל הגליל' תעצור את הזרמת הביצים ל'גליקסמן' ובכך תשתק את החברה כליל. כמו כן, מערער 2 "מיסד", כלשון בית משפט קמא, את פעילותו של סיטבון משאישר לאחים גליקסמן לרשום את התשלום ככזה המיועד ל'ארבל הגליל' ולא לארגון הפשיעה. מעשיו אלה כוונו לעשיית רווח עצמי. מערער 2 ביצע את פעולותיו המתוארות לעיל על מנת לגרוף לכיסו ולכיס מערער 3 מחצית מדמי הסחיטה. על פי מבחן ההקשר, שהותווה לעיל, עבר מערער 2 את עבירת הסחיטה באיומים. משכך, מקובלת עליי הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי לפיה יש להרשיע את מערער 2 בביצוע עבירת סחיטה באיומים. מערער 3 מבקש לטעון כי אין לראותו מבצע בצוותא של סחיטה באיומים. בית המשפט המחוזי ראה במערערים 2 ו-3 כמצויים באותו מעגל פנימי של ביצוע עבירת הסחיטה באיומים: (עמוד 304 להכרעת הדין) "נאשמים 23 ו-24 הינם שותפים, פעלו בעצה אחת ובצוותא חדא. יונה גליקסמן תיאר את הפגישה שבמהלכה הודיע נאשם 23 על החלטתו לרתום את "נתניה" לסכסוך. יונה גליקסמן פנה בתחינה לנאשם 24, שיעצור את אחיו מלפנות לאותם גורמים. נאשם 24 החריש במקומו, כאומר "החלטת אחי הינה החלטתי". יתר על כן שני האחים השתתפו בפגישה ב'שמיים כחולים' שנועדה, בין היתר, לבקש מהארגון מחצית פירות הסחיטה (ראה עדויות נאשם 2 ואלירן בן-שלוש, כמו גם שיחתו של עו"ד גיא אופיר עם השניים בנושא, ודבריו של נאשם 24 לפיהם חשב הוא לערב עבריינים, שיהוו משקל נגד ל"ארגון הפשיעה"). ... באלה הדברים ניתן לקבוע כי אחריותו של נאשם 24 הינה דומה לאחריותו של נאשם 23. שני האחים רתמו את "ארגון הפשיעה" למען יסייע להם בסכסוך עם האחים גליקסמן. בהמשך הדרך ציפו השניים – מן הסתם על-סמך הבטחה שקיבלו מנאשם 2 – למחצית סכום הסחיטה, דהיינו כ-450 אלף ₪. השניים היו מעורבים לאורך כל פרשת סחיטה זו במיסוד פעילותו של נאשם 2 (רק לדוגמא, השניים אישרו לאחים גליקסמן שהינם חבים, כביכול את סכום הסחיטה לנאשם 2)." מעורבותו של מערער 3 במסגרת פרשת הסחיטה הראשונה כוללת, אפוא, את הנתונים העובדתיים הבאים: ראשונה ומרכזית היא השתתפותו בפגישה במושב גורן יחד עם אחיו, הוא מערער 2, ועם יונה גליקסמן. בפגישה זו היה אומנם מערער 2 הדובר הדומיננטי, אשר איים לפנות ל"נתניה". ברם, לעצם נוכחותו של מערער 3, המביעה תמיכה במעשיו של אחיו ואף חיזוק לדבריו, נלווית פנייתו הישירה של יונה הנסחט למערער 3. ניכר כי יונה הבין שלמערער 3 עשויה להיות השפעה על אחיו ולכן הלה הפציר בו לשנות את דעתו של מערער 2. בנסיבות המתוארות, שתיקתו הרועמת של מערער 3 כמו הצהירה בריש גלי – האחים פועלים כגוף אחד. דברי מערער 2 כדברי מערער 3. איומיו של מערער 2 כמוהם כאיומיו של מערער 3. פעולה משותפת זו מוסיפה למצוא ביטויה גם במסגרת הפגישה באולם 'שמיים כחולים', במהלכה ביקשו מערערים 2 ו-3 יחדיו מראש ארגון הפשיעה להעביר להם את חלקם בדמי הסחיטה שניטלו מגליקסמן. רוצה לומר, מערער 3 ראה עצמו כבעל חלק במסכת הסחיטה וכזכאי ליהנות מחלק מפירותיה. גם מבלי לקבוע מסמרות באשר לשאלה האם נכח מערער 3 בפגישה בבית הקפה, בה פנה ארגון הפשיעה לגליקסמן ודרש ממנו תשלום בסך 900,000 ₪, ובהתחשב בעובדה שמערער 3 לא השתתף בפגישה האמורה לעיל במלון – די בפגישות במושב גורן וב'שמים כחולים' כדי לקבוע כי מערער 3 ביצע בצוותא עם מערער 2 את עבירת הסחיטה באיומים. לצורך הרשעה בעבירת סחיטה באיומים – אין דרישה לפיה על כל אחד מהנוכחים באירוע העבירה לחזור על משפט האיום. הדין בודק שני כללים מנחים מצטברים לייחוס אחריות פלילית באמצעות דוקטרינת הביצוע בצוותא: ראשית, המבצעים בצוותא שימשו כגוף אחד לביצוע העבירה. שנית, תרומת כל אחד מהמבצעים לביצוע העבירה פנימית לעבירה עצמה. (וראו ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, ב 202 (1987); ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 250-251; ע"פ 1160/09 אזולאי נ' מדינת ישראל (19.10.09); ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 534, 554-555). כאן, רתמו מערערים 2 ו-3, כהכרעת בית המשפט המחוזי, את ארגון הפשיעה לצורך יישוב הסכסוך עם האחים גליקסמן וקיוו להשיג בכך מחצית מפירות הסחיטה. הם פעלו ביחד. חלקו של כל אחד מהם היה מהותי להגשמת התוכנית המשותפת ועמד בלב העשייה העבריינית. בדומה למערער 1, מערערים 2 ו-3 אינם יכולים להציג את התנהגותם כתמימה. זאת, בהתחשב במבחן ה'מי' – הקשר של כל אחד מהם לארגון הפשיעה, הכולל אף פניה לראש הארגון ועריכת פגישה עמו לצורך חלוקת פירות הסחיטה. מערערים 2 ו-3 מחוברים היטב לארגון הפשיעה שביצע את פעולות הסחיטה ולעומד בראשו; מבחן ה'מה', לרבות התנהגותם המשותפת של מערערים 2 ו-3 כמתואר לעיל – הושמעו איומים מפורשים דיים כדי להניע מבחינה אובייקטיבית את המעורבים לעשות מעשה של העברת כספים; ומבחן ה'מדוע' – עולה בבירור מהחומר שמערערים 2 ו-3 לא פעלו על מנת לסייע, אלא כדי להביא לתוצאה הנדרשת על ידם. ראוי לסווג את מערער 3 כמבצע בצוותא יחד עם אחיו – מערער 2. השתתפותו של מערער 3 בעבירת הסחיטה באיומים כללה נוכחות במפגשים עם המאוימים, בגדרם תרם את חלקו וחיזק וביסס את פעולות הסחיטה. אשר על כן, בדין הרשיע בית המשפט המחוזי את שלושת המערערים בעבירות של סחיטה באיומים. המהות וההשפעה של מעשיהם, גוף העבירה וההקשר של הדברים – כל אלה עונים על תנאי העבירה לנוכח הממצאים העובדתיים שנקבעו. חוק המאבק בארגוני פשיעה 10. סעיף 3 לחוק המאבק בארגוני פשיעה קובע: עבירה במסגרת ארגון פשיעה – נסיבה מחמירה "העובר עבירה במסגרת פעילות של ארגון פשיעה, למעט עבירה לפי חוק זה או עבירה שהעונש הקבוע לה הוא מאסר עולם חובה, דינו – כפל העונש הקבוע לעבירה, אך לא יותר ממאסר עשרים וחמש שנים." דהיינו, ביצוע עבירה במסגרת ארגון פשיעה מהווה נסיבה מחמירה, המכפילה את העונש הקצוב בגין העבירה המקורית. התשתית העובדתית ביחס לסעיף 3 לחוק האמור הינה כדלקמן: מערער 1 סחט באיומים, כאמור, את עו"ד אופיר והאחים גליקסמן. פגישתו ב"קריון" עם עו"ד אופיר ואלירן נעשתה מטעם ארגון הפשיעה, בו הוא חבר בעל "מעמד נכבד". הכספים אמורים היו להיות מועברים לידי ראש ארגון הפשיעה. שיחותיו של מערער 1 עם סיטבון מלמדות כמצוין לעיל שהיה מאדריכלי מסכת הלחצים במסגרת פרשת הסחיטה השלישית. סיטבון פעל בהתאם להנחיותיו והקפיד לעדכנו בהתפתחויות. בהתאם, ניתן לקבוע כי מערער 1 ביצע את עבירת הסחיטה באיומים במסגרת פעילות של ארגון פשיעה וככזה עונה על דרישותיו של סעיף 3 לחוק האמור. מערערים 2 ו-3 אף הם עירבו, כאמור, את ארגון הפשיעה לשם ביצועה של סחיטה באיומים. ארגון הפשיעה פעל הן במסגרת פרשת הסחיטה הראשונה והן במסגרת פרשות סחיטה נוספות המפורטות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לשם הוצאת כספים מידי האחים גליקסמן ועו"ד אופיר. מערער 2 אף נכח בפגישות הסחיטה של ארגון הפשיעה עם הנסחטים. מערערים 2 ו-3 ציפו ליהנות ממחצית מדמי הסחיטה שהועברו לידי ארגון הפשיעה במהלך פרשת הסחיטה הראשונה. את חלקם זה הם אף דרשו מראש ארגון הפשיעה במהלך הפגישה ב"שמיים כחולים". הסנגורים מעלים שתי טענות עיקריות נגד הרשעת מרשיהם בעבירה לפי סעיף 3 לחוק האמור: האחת, המדובר ב"נשק יום הדין". רוצה לומר, תוצאה עונשית קשה ובתור שכזאת הנסיבות אינן חמורות דיין להצדיקה. השנייה, תנאי להפעלת הסעיף הוא שהנאשם היה חבר בארגון הפשיעה שביצע את פעולות הסחיטה באיומים. יושם אל לב, המערערים אינם מסתייגים מהקביעה בדבר עצם קיומו של ארגון הפשיעה במקרה דנא, אלא מהמשמעות שיוחסה לקשר שלהם לארגון. לפיכך, אין צורך להידרש לסוגיה האמורה במסגרת ערעור זה. הגדרת סעיף 3 כ"נשק יום הדין" אינה עולה בקנה אחד עם לשון הסעיף ותכליתו. סעיף 3 דורש ביצוע עבירה במסגרת פעילות של ארגון פשיעה. קיומו של תנאי זה מצדיק הכפלת העונש בגין העבירה המקורית. בכך, ביטא המחוקק את החומרה היתרה הכרוכה ב"ביצוע עבירות במסגרת מאורגנת, המגבירה את הסיכון לציבור ולהמשך הפעילות העבריינית" (הצעת חוק 3155, חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ב-2002 (3.7.2002)). בדומה, עיון בלשון הסעיף מספק את התשובה לטענה לפיה מערערים 2 ו-3 אינם חברים בארגון הפשיעה. זהו אינו תנאי מוקדם להפעלת הסעיף. סעיף 3 אינו דורש לצורך החלתו חברות בארגון פשיעה. אומנם, סעיף 1 לחוק האמור מגדיר ארגון פשיעה כ"חבר בני אדם". ברם, הגדרת ארגון פשיעה לחוד והגדרת פעילות במסגרת של ארגון פשיעה לחוד. המסגרת היא הקובעת ולא החברות בארגון. על מנת שסעיף 3 יחול אין צורך בהיות המבצע חבר או פעיל במסגרת ארגון פשיעה, אלא די בכך שהעבירה בוצעה במסגרת פעילות של ארגון הפשיעה – בין אם המבצע חבר בו ובין אם לאו. סעיף 2 לחוק כותרתו – "פעיל בארגון פשיעה". החוק מגדיר מיהו פעיל – "מנהל, מארגן, מכוון פעילות בארגון פשיעה או מפקח עליה". אולם, המערערים לא הורשעו כפעילים בארגון פשיעה, אלא כגורמים שעברו עבירה במסגרת הפעילות של הארגון. מקרנו ממחיש את ההבדל. מערערים 2 ו-3 בחרו לפנות לארגון, הגם שאינם חברים בו. המחוקק, כאמור, רואה בחומרה פנייה כגון דא. ראוי להדגיש כי דווקא בעובדה שאין עסקינן במי שנמנים על שורותיו של ארגון פשיעה, אלא באזרחים המגיעים "מבחוץ" – טמונה סכנה מיוחדת. לעניין זה יפים דבריו של בית המשפט המחוזי באשר לנאשמים שאינם חברי ארגון פשיעה, אך הסתייעו בשירותיו לטיפול בסכסוכיהם העסקיים (ראו עמודים 21-22 לגזר הדין): "מדובר, לעתים קרובות, באזרחים רגילים הנקלעים למצוקה כלכלית ובוחרים להיעזר בעבריינים, בריונים, שבכוחם להשיג בקשתם בדרך נוחה ומהירה פי כמה מ"דרך המלך", דרך פניה לרשויות המדינה וערכאות שיפוטית שהינה לעיתים ארוכה ומורכבת. עבירות אלו, מעבר לכיעורן, הינן קשות ומסוכנות. הסתייעות בפושעים לגביית חובות ו"יישוב" מחלוקות עסקיות, יש בה כדי להצמית ולהלך אימים על העומדים מולם. יש בעבירות אלה כדי לכרסם בסדרי חברה ומדינה. יש בעבירות אלה כדי לשבש אורחות חיים. העובדה שמדובר לעיתים קרובות באזרחים רגילים, מעצימה דווקא הסכנה הרבה הטמונה בעבירות אלה. לא מדובר בעבירות המבוצעות על ידי "מיני" מתבוססים במדמנת הפשע, שוליים חברתיים, אלא על ידי הציבור הנורמטיבי, ה"שכן בדלת שממול", שלא שבע נחת ממהלך עסקי או חברתי ותמורת תשלום הולם, שוכר שירותי פושעים להשגת חפצו מאזרח כמותו. פתרון מחלוקות בדרך זו הינו מהיר ונגיש. אין ניתן להשלים עם כך". פנייה לארגון על ידי אדם שאינו חבר בו כדי לגבות כספים, למשל, מעצימה את כוח הארגון ומרחיבה את פעילויותיו. הענקת לגיטימציה לארגון פשיעה כאילו מדובר בחברה המספקת שירות לציבור הינה תופעה שהמחוקק אינו מוכן להשלים עמה. ארגון כזה למעשה פועל כגוף גבייה אלטרנטיבי וממסד התנהגות של עשיית דין עצמית על חשבון רשויות החוק שהוסמכו לכך על פי דין. הצעת החוק בנושא התייחסה לתופעה חוצת הגבולות: "בדצמבר 2000 נחתמה בפלרמו שבאיטליה אמנת האו"ם נגד הפשע המאורגן הבין-לאומי (להלן - האמנה), שהיא פרי הכרה עולמית בקיומו של פשע מאורגן חוצה גבולות, ובחשיבות שיתוף הפעולה הבין-לאומי בנושא. מדינת ישראל חתמה על האמנה האמורה, אך טרם אישררה אותה. בין מאפייני הפשע המאורגן ניתן למנות: התקשרות מתמידה של אנשים מספר למטרות פליליות, על בסיס של ארגון עם מבנה היררכי שבו קיימת אפשרות ריחוק בין הראשים לרבדים הנמוכים, מנגנון של משמעת וסנקציות קשות במקרי הפרה וחדירה לשלטון כדי להבטיח הגנה על המשך פעילות (עמ' 45 לדוח הועדה לבירור בנושא הפשיעה בישראל בראשות עו"ד א' ש' שמרון, התשל"ח). עם השנים גברה ההכרה בצורך בחוק שייוחד להתמודדות עם בעיות אלו. הצעת חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ב-2002, באה להתמודד במישור החקיקתי עם התופעות של פשיעה מאורגנת ועם המבנה של ארגוני פשיעה, הגורם לעתים קרובות קושי בהוכחת הקשר בין ראשיהם ומוביליהם של ארגונים מסוג זה לבין ביצוען של עבירות שנעברו על ידי אחרים" המחוקק שם לו למטרה ליצור חיץ בין חברי הארגון לבין צדדים שלישיים שאינם בעלי השתייכות ארגונית כלשהי. שמירה על הפרדה זו, גם באמצעות החמרת העונש של הפונה לארגון אך אינו חבר בו, תכליתה למוטט את הארגון או לכל הפחות להחלישו. יוצא, אפוא, כי בדין הרשיע בית המשפט המחוזי את המערערים בסעיף 3 לחוק. זאת, הגם שמערערים 2 ו-3 אינם נמנים על שורות הארגון, בניגוד למערער 1 – בעל המעמד ה"נכבד" בו. הערעורים על גזר הדין 11. לנוכח מסקנתי כי יש לדחות את ערעורם של המערערים על הכרעת הדין הגיעה העת לשקול את הערעורים על גזר הדין. כאמור, נגזרו על כל אחד מהמערערים שלוש שנות מאסר בפועל ומאסר על תנאי בן שנה לבל יעברו במשך 3 שנים עבירה מן העבירות בהן הורשעו. בנוסף, הוטל על מערער 1 קנס בסך 25,000 ₪ ועל מערערים 2 ו-3 הוטלו קנסות בסך 150,000 ₪ כל אחד. מעשיהם של המערערים מצויים בקו התפר שבין עבירת הסחיטה באיומים לבין עבירה על חוק המאבק בארגוני פשיעה. כל אחת מן העבירות האמורות חמורה היא כשלעצמה. השילוב ביניהן יוצר סיכון חדש לחברה, אשר עוצמתו רבה והוא מחייב החמרה בענישה. אם בכוחה של הסחטנות לערער על אושיות החוק, הרי שהדבר נכון שבעתיים עת עסקינן בסחטנות במסגרת פעילות של ארגון פשיעה. ארגון זה כשמו כן הוא. בהגדרת החוק הוא "פועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות..." (סעיף 1 לחוק). ארגון פשיעה מהווה מעין עולם מקביל, בו הצדק נדחק לקרן זווית לטובת כנופיית גבייה בריונית. הארגון מתבסס על אסטרטגיה של כוח משני כיוונים: מכיוון אחד, הוא נשען על פחדו של המאוים לפנות לרשויות האכיפה. מצד שני, הוא אקטיבי ומשכלל את שיטות ההפחדה בשעת הצורך. המרבה להפחיד הוא השליט, המרבה במחיר הוא הזכאי לכספים והמרבה לפחד הוא המשלם. לא בכדי מדינות רבות איחדו כוחות להילחם בתופעה. חברה מתוקנת אינה יכולה לעמוד בחוסר מעש עת הפשע המאורגן חותר להרחיב את פעילותו בגדרה. כאמור, קבע המחוקק כי ביצוע עבירה במסגרת פעילות של ארגון פשיעה מהווה נסיבה מחמירה לעניין העונש, המגדילה את העונש המרבי ב-100%. בית משפט זה עמד לא פעם על היותן של עבירות הקשורות בארגון פשיעה מן החמורות שבעבירות עלי ספר החוקים. ככאלה, הודגש, האינטרס הציבורי מכתיב כי יש להטיל בגינן עונשים מרתיעים (וראו בש"פ 6471/08 מדינת ישראל נ' אסי אבוטבול (29.7.2008); ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 353, 394-395 (2007)). דווקא בשל הפגיעה בחופש הבחירה של הקורבן, הגוררת אי דיווח למשטרה – על בית המשפט ליתן משקל רב לשיקול בדבר ההרתעה הכללית והפרטנית מקום בו הנפגע אוזר אומץ להתלונן בפני הגורם המוסמך. עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי מלמד כי עניינו של כל אחד מהמערערים נשקל לגופו. באשר למערער 1, יודגש כי הלה פעל בכמה מישורים כדי לסחוט באיומים סכום כסף ממשי מהמאוים. נתונים אלה מהווים מענה לטענת סנגורו, לפיה אין ראיה המעידה על כך שמרשו נהנה מפירות הסחיטה. בשל אופי העבירה מדד הרווח אינו הקובע אלא יש להעניק משקל רב גם למעורבותו של מערער 1 במעשה הסחיטה החמור. מערערים 2 ו-3 גילו 'יוזמה' ו'תושיה' בפנייתם לארגון הפשיעה. גם כאן מדובר בפרשיית סחיטה בהיקף נרחב. נכון שמערערים 2 ו-3 איימו בפנייה לגורם אחר, אך כפי שכבר הובהר עירוב ארגון הפשיעה לביצוע עבירת הסחיטה מהווה כשלעצמו נסיבה מחמירה לעניין העונש. הם פעלו, כפי שנקבע, למטרת רווח. הסנגורים הדגישו כי למעט נסיבות תיק זה כל אחד מהמערערים הוא אדם נורמטיבי. התשובה לכך היא כי מערערים 2 ו-3 בחרו לפנות לארגון פשע. בעשותם כן, הכניסו הם את הארגון לתמונה. לכן, ישנה הצדקה לנקיטת יד קשה כלפי נאשמים, אשר פנו לארגון פשיעה, גם אם הללו אינם חברים בו. כידוע, הכריזו ארגוני הפשיעה מלחמה על החוק והסדר. הארגונים אינם בוחלים באמצעים והם מנסים לשפר את יעילותם על ידי פעולות נועזות. החברה היא המשלמת את המחיר בטווח קצר וודאי וודאי לטווח ארוך. משכך, אין לומר כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערערים יתר על המידה בהתחשב בנסיבות העבירה כפי שפורטו. ידע כל אדם, בעל רקע נורמטיבי, כי המנסה לפתור סכסוכים אזרחיים באמצעות ארגון פשיעה – דינו מאסר בפועל ובהתאם לנסיבות המעשה אף תקופת מאסר שאינה קצרה. 12. אשר על כן, הייתי מציע לחבריי לדחות את שני הערעורים ביחס לשלושת המערערים – הן באשר להכרעת הדין והן לעניין גזר דינו של בית המשפט המחוזי. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, א' באב התש"ע (12.7.2010) ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09063680_Z10.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il