פלוני נ. כבוד הדיין - שלמה שפירא

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6367/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ח' כבוב העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. כבוד הדיין שלמה שפירא 2. בית הדין הרבני הגדול 3. לשכת עורכי הדין בישראל 4. פלוני עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים בשם העותרת: עו"ד יגאל יצחק-הלוי בשם המשיבים 2-1: עו"ד שמעון יעקובי בשם המשיבה 3: עו"ד גל קלאוזנר בשם המשיב 4: עו"ד רועי סידי, עו"ד טוביה לרנר פסק-דין השופט נ' סולברג: עתירה שלישית במספר, המופנית כלפי כמה החלטות, שהתקבלו על-ידי המשיב 2, בית הדין הרבני הגדול בירושלים, ועל-ידי בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה (שלא צורף כמשיב לעתירה). עניינן של אלה, בפירוק שיתוף בדירת המגורים של העותרת והמשיב 4 (להלן: הדירה), שבה מתגוררות כיום העותרת ובנותיה הקטינות. בין העותרת למשיב 4, בני זוג לשעבר, מתנהל הליך משפטי בבית הדין הרבני האזורי, לגבי חלוקת רכושם המשותף. בתוך כך, בהחלטות שניתנו בימים 18.4.2021 ו-19.5.2021, הורה בית הדין על פירוק שיתוף דירת בני הזוג (להלן: החלטת בית הדין הרבני האזורי), בקבעו כי הצדדים יהיו רשאים למכור את הדירה, בכוחות עצמם, בתוך פרק זמן של 120 ימים. עוד נקבע, כי אם הדבר לא יעלה בידם, ימונה כונס נכסים, אשר יפעל למכירת הדירה, לצורך מימוש פירוק השיתוף. ערעור שהגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול, נגד החלטת בית הדין הרבני האזורי – נדחה על הסף, מטעמים טכניים, בהחלטה מיום 12.7.2021. ביום 17.10.2021, לאחר שהתברר כי העותרת אינה משתפת פעולה לצורך מכירת הדירה, הורה בית הדין הרבני האזורי על מינוי כונס נכסים, לטובת "מכירת דירת הצדדים", תוך שנקבע כי "מועד הפינוי שיקבע בהסכם המכר, יביא בחשבון את האמור בסעיף 40א לחוק המקרקעין". העותרת סירבה להשלים עם קביעה זו, והגישה עתירה לבית משפט זה, שבה העלתה שלל טענות, שחלק ניכר מהן "כלליות עד מאוד, וחלקן אף אינן ברורות". בין היתר נטען, כי לא היה מקום לדחות את הערעור שהגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול מטעמים טכניים, מקום שבו על הפרק עומד פינויה, יחד עם בנותיה הקטינות, מבית מגוריהן (בג"ץ 7481/21 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה (21.12.2012); (להלן: בג"ץ 7481/21)). עתירה זו נדחתה, מחמת אי-מיצוי הליכים, תוך שניתנה לעותרת הזדמנות לחדש את הליכי הערעור לפני בית הדין הרבני הגדול, אם תבחר לנקוט הליך מתאים לשם כך. ואכן, העותרת בחרה לנצל הזדמנות זו, וחידשה את הליך הערעור בבית הדין הרבני הגדול. ביני לביני, עוד קודם למתן פסק דין בערעור המחודש, הגישה העותרת עתירה נוספת לבית משפט זה – שגם היא נוסחה "בצורה לא בהירה בעליל" – שבה העלתה טענות דומות לאלה שהועלו על-ידה בעתירה הראשונה (בג"ץ 4078/22 פלונית נ' הדיין שלמה שפירא (19.6.2021); להלן: בג"ץ 4078). גם עתירה זו – נדחתה על הסף. בתוך כך, בהתייחס לטענה שהעלתה העותרת, כי היה על המשיב 1 לפסול עצמו מלישב בדין, בערעור המתברר בבית הדין הרבני הגדול, קבעתי כך: "ככל שניתן להבין מן העובדות שהוצגו בעתירה, העותרת לא פעלה בהתאם לסדרי הדין הקבועים בעניין זה בהוראות הדין, ונמנעה מלהעלות את טענת הפסלות לפני הדיין שפירא (ראו: סעיף 19א(ה) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955). פניית ב"כ העותרת, לנשיא בית הדין הרבני הגדול, בבקשה 'לעיין בדברי בית הדין האזורי והגדול, ולהעביר את הדיון להרכב נשיא בית הדין' – איננה תחליף לסדרי הדין האמורים. דין טענה זו להידחות אפוא, מחמת קיומו של סעד חלופי, בדמות פנייה סדורה לדיין שפירא, כמצוות המחוקק". בנוסף, בהתייחס לטענות שהעלתה העותרת, כלפי החלטת בית הדין הרבני האזורי לגופה, שלפיה יפורק השיתוף בדירה, קבעתי, כי לא נמצאה הצדקה להתערבות שיפוטית, נוכח אמות-המידה המצמצמות, שנקבעו לגבי התערבות בית משפט זה בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים. עוד קבעתי באותו עניין, כי הטענות המתייחסות לגופה של החלטה מקדימות את המאוחר, שכן באותו שלב, טענות העותרת עדיין לא הוכרעו באופן סופי, משטרם נסתיים הדיון בערעור שהגישה העותרת לבית הדין הגדול. העתירה השנייה נדחתה אפוא גם היא. ביום 31.7.2022, נדחה הערעור שהגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול (להלן: פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול). נפסק, כי הליכי מכירת הדירה, שעליהם הורה בית הדין הרבני האזורי, "יימשכו במלוא המרץ, באמצעות כונס הנכסים שמינה בית הדין קמא". עוד נפסק, כי פינוי הדירה יעוכב למשך 6 חודשים, אם העותרת ובנותיה לא יעברו לדירה אחרת קודם לכן, תוך שנקבעו לעניין זה הוראות פרטניות נוספות. נוסף לכך, מחמת פגמים משמעותיים שמצא בית הדין הרבני הגדול בהתנהלות העותרת ובא-כוחה לאורך הליכי הערעור, חויבה העותרת בהוצאות לטובת המשיב 4, בסך של 20,000 ₪. בא כוחה חויב אף הוא בהוצאות, בסך של 5,000 ₪, לטובת אוצר המדינה. מכאן העתירה שלפנינו, השלישית במספר, אשר הוגשה ביום 22.9.2021. לטענת העותרת, היה על המשיב 1, הדיין שלמה שפירא, לפסול עצמו "מיוזמתו" מלשבת בהרכב שדן בערעור, נוכח "קביעותיו, ממצאיו ומסקנותיו החריגות עד קיצוניות בהליך הביניים ובגוף פסק הדין, שאינן עומדות באמות המשפט, לא במבחן הציבור, לא במבחן ההלכה, תוך הטיית דין, ותוך התעלמות מהחלטת בג"צ, והתעלמות מעקרונות משפט בסיסיים [...]". העותרת מבקשת אפוא, כי נורה לבית הרבני הגדול, לבוא וליתן טעם "מדוע לא ייפסל ההרכב מחמת שבהרכב זה ישב המשיב 1 שאמור היה לפסול את עצמו, ומדוע לא ייפסל פסק הדין הנדון [פסק הדין מיום 31.7.2022 – נ' ס']". עוד התבקשנו, להורות על ביטול ההוצאות האישיות שהוטלו על ב"כ העותרת, ועל ביטול הוצאות המשפט "הכבדות" שנפסקו לחובת העותרת עצמה, בגדרי פסק הדין בערעור. בנוסף לכך, התבקשנו להורות על ביטול החלטת בית הדין האזורי גופה, בטענה כי החלטה זו, שבה הורה בית הדין האזורי על פירוק השיתוף בדירה, ניתנה בחוסר סמכות, משאין בה כל התייחסות לשאלת "הדיור החלוף" של העותרת ובנותיה הקטינות, המתגוררות בדירה, ובניגוד לקבוע בסעיף 40א(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. לצד העתירה למתן צו על-תנאי, הגישה העותרת גם בקשה למתן צו ביניים, שבה ביקשה "להורות על עיכוב הליכי המכירה ו/או הליכי הכינוס" של הדירה. ביום 22.9.2022, ביקשתי מאת המשיבים להגיש תגובה לבקשה למתן צו-ביניים. ביום 13.10.2022 הגישה העותרת "בקשה בהולה", למתן החלטה בבקשה לצו ביניים, ולחלופין למתן צו ארעי, שבגדרו נורה על עיכוב הליכי מכירת הדירה, עד להכרעה בבקשה למתן צו ביניים. בקשה זו הוגשה, לאחר שבהחלטה נוספת, מיום 30.9.2022, הורה בית הדין הרבני הגדול לכונס הנכסים "להמשיך בהליכי הכינוס", ולאחר שבקשה מטעם העותרת, לעיון מחדש בהחלטה זו – נדחתה ביום 8.10.2022. בו ביום, הורה השופט י' כשר על מתן צו ארעי, שלפיו "יימנע כונס הנכסים מלחתום על הסכם מחייב למכירת הדירה מושא המחלוקת, וזאת עד למתן החלטה אחרת במסגרת הבקשה לצו ביניים". בכך לא תמו בקשות העותרת. ביום 27.10.2022, הונחה על שולחני "בקשה בהולה לצו-ארעי למניעת התמחרות עד קבלת החלטה בבקשה לצו-ביניים", שבה נטען כי כונס הנכסים "פתח במרוץ נגד שעון הזמן", במטרה לסיים עם הליך ההתמחרות, בניגוד לצו הארעי שהוּצא. בקשה זו נדחתה על-ידי, בהחלטה מיום 27.10.2022, לאחר שמצאתי כי הפעולות שביצע כונס הנכסים, אינן עומדות בסתירה לצו הארעי שניתן על-ידי השופט כשר. ביני לביני, הגיש המשיב 4 את תגובתו לבקשה למתן צו-ביניים, ובה טען כי דין הבקשה להידחות מכול וכול. לדבריו, סיכויי העתירה נמוכים ביותר, בעוד שהנזק הכלכלי שיגרֵם לו, כתוצאה מהקפאת הליכי ההתמחרות, המצויים בשלבים מתקדמים – גבוה ומשמעותי. המשיבה 3, לשכת עורכי הדין – אשר צורפה לעתירה, על רקע טענות העותרת ל"ביזוי עורך הדין מייצג וביזוי מעמד ציבור עורכי הדין" (סעיף 10 לעתירה) – ביקשה בתגובתה לדחות את העתירה נגדה על הסף, ולהותיר את ההכרעה – הן בעתירה, הן בבקשה למתן צו ביניים – לשיקול דעת בית המשפט. המשיבים 2-1 לא הגישו תגובה לבקשה למתן צו ביניים, ובהודעה מיום 30.10.2022, הודיע היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, כי "לאחר העיון בעתירה ובנספחיה ובתגובות המשיבים 3 ו-4, אני סבור כי פסק הדין מושא העתירה מפורט ומפורש היטב, וכשאני לעצמי לא מצאתי דבר המצריך ביאור נוסף עקב טענה כלשהי שהועלתה בעתירה". ביום 31.10.2022, הגיש המשיב 4 בקשה לצירוף מסמך, שממנו עולה כי בתום הליכי ההתמחרות שביצע כונס הנכסים זכה רוכש, אשר הודיע כי בכוונתו להשכיר את הדירה לעותרת ולבנותיה הקטינות, כך ש'חרב הפינוי' כבר אינה מונפת מעל ראשן, למצער לא בעת הקרובה. לאחר שעיינתי בעתירה, ובתגובות לבקשה למתן צו ביניים, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, ועמה גם הבקשה למתן צו ביניים. כפי שצוין בפסקי הדין שניתנו בעתירות הקודמות שהגישה העותרת, וכידוע, מידת התערבותו של בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בהחלטות בתי הדין הרבניים, אינה כשל ערכאת ערעור אזרחית או פלילית. התערבות מעין זו נעשית בצמצום, במשׂוּרה, ורק במקרים נדירים של חריגה מסמכות, סטייה מהוראות חוק, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, או אם נמצא כי דרוש סעד מן הצדק (ראו למשל: בג"ץ 1154/22 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 15 (14.3.2022)). הפכתי והפכתי בעתירה שלפנינו, ולא מצאתי אף לא טעם אחד, המקרב את העניין שלפנינו לאותם מקרים חריגים ונדירים, העשויים להצדיק התערבות בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, או בהחלטת בית הדין הרבני האזורי; רחוק מכך. מסקנה זו זוכה למשנה תוקף, בהינתן העובדה כי העותרת 'ממחזרת' בעתירתה הנוכחית, אותן טענות שהועלו על-ידה בשתי העתירות הקודמות, ונדחו זה לא מכבר. זאת, אף שלפחות לגבי חלק מהן, הבהיר בית משפט זה, חזור והבהר, כי הן אינן מקימות כל הצדקה להתערבות שיפוטית. כך למשל, בהתייחס לטענות העותרת, כלפי החלטת בית הדין הרבני האזורי להורות על פירוק השיתוף, ציינתי בבג"ץ 4078/22, כי טעם עיקרי לדחיית טענות העותרת בעניין זה, הוא העדר הצדקה להתערבות שיפוטית (שם, פסקה 8). כוחה ותוקפה של קביעה זו לא השתנה מאז ועד היום. חרף זאת, סבורה העותרת כי יש טעם בהעלאת טענות אלה מחדש, אף מבלי לנמק מדוע. העותרת תולה יהבה, גם זו הפעם, בפסק הדין שניתן בבג"ץ 7481/21, שבו ציין השופט י' אלרון כדברים האלה: "מהשתלשלות הדברים שתוארה לעיל עולה כי טענות העותרת לא נדונו לגופן על ידי בית הדין הרבני הגדול. בין אם בשל התנהלות העותרת, ובין אם בשל המשגה ה'טכני' שנפל אצל בית הדין הרבני האזורי בכך שהחלטתו מיום 18.4.2021 נחתמה בשנית ביום 19.5.2021 – דומה כי קיים קושי בכך שדירת המגורים בה מתגוררת העותרת עם בנותיה הצעירות תימכר, מבלי שערכאת הערעור דנה בטענותיה בנוגע להחלטות בית הדין הרבני האזורי לגופו של עניין" (פסקה 4). כאמור, דברים אלה לא נועדו אלא לאפשר לעותרת לחדש את הליכי הערעור, תוך שנקבע כי העותרת תהא רשאית להגיש "בקשה מתאימה" לבית הדין הרבני הגדול, חרף המחדלים הדיוניים בהגשת ערעוריה. ואכן, לאחר שהגישה העותרת בקשה מתאימה, חודשו הליכי הערעור; עניינה נבחן כדבעי בערכאת הערעור; ולאחר שהתקיים דיון לפני בית הדין הרבני הגדול, גם ניתן פסק דין מנומק ומפורט. בניגוד לנטען בעתירה, בית הדין הרבני הגדול לא "התעלם מהחלטת בג"צ", אלא קיים אותה ככתבה וכלשונה. זאת, גם אם תוצאת הערעור אינה לרוחה של העותרת. כמו כן, בניגוד לנטען, פסק הדין בבג"ץ 7481/21, אינו קובע, אף לא ברמז, כי כביכול נפל פגם כלשהו בהחלטת בית הדין הרבני האזורי לגופה; ברי, כי בית המשפט לא התכוון להכתיב לבית הדין הרבני הגדול, כיצד עליו להכריע בערעור שיידון לפניו. דומה, כי העותרת קוראת לתוך פסק הדין בבג"ץ 7481/21 מה שאין בו. אם כן, טענות העותרת, כי נפלו פגמים בהחלטת בית הדין הרבני האזורי, וכי בית הדין הרבני הגדול 'לא מימש' את הוראות בית משפט זה (בבג"ץ 7481/21) – משוללות כל יסוד, והן נדחות בזאת. בהתייחס לטענת העותרת, כי היה על המשיב 1 לפסול את עצמו "מיוזמתו"; הרי שכמפורט לעיל, גם לכך ניתנה התייחסות ברורה בבג"ץ 4078/22. באותו עניין נקבע במפורש, כי על העותרת לנקוט הליך מתאים לצורך כך – הגשת בקשה לפסילת המשיב 1, לפי חוק הדיינים, התשט"ו-1955. אמנם, ב"כ העותרת ציין, במסגרת העתירה שלפנינו, כי עד כה לא הגיש בקשה כאמור, מפני שהיה סמוך ובטוח, כי "המשיב 1 ידחה את הבקשה וגם יוסיף וישית על העותרת הוצאות כבדות, על אלה הכבדות שהשית עליה". דא עקא, אין בקיומו של ניחוש 'מוּשׂכּל', או מחשבה כיצד ינהג הדיין, כדי להצדיק סטייה מסדרי הדין הקבועים בחוק. לפיכך, טענת העותרת, כי יש להורות על פסילת המשיב 1, וכפועל יוצא גם על פסילת פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול – נדחית אף היא. גם יתר טענות העותרת, בנוגע להוצאות שהוטלו עליה ועל בא-כוחה, ובהתייחס לבירור תביעת דמי הכתובה, אינן מגלות עילה להתערבות שיפוטית, והן נדחות בזאת. בשולי הדברים אעיר, כי ניתן וראוי היה לנסח את העתירה בדרך שונה, כזו המכבדת את מנסחיה, ולהימנע משימוש בביטויים חריפים, שהוזכרו בה לא אחת ולא שתיים, והופנו כלפי בית הדין וכלפי המשיב 1. יש להצר על דרך פעולתם זו של העותרת ובא-כוחה, שנראה כי השימוש בה הופך אצלם להרגל קבוע. ניכר כי הערתו של השופט אלרון, בבג"ץ 7481/22, כי "מצופה שדרך התנהלות זו לא תישנה" – לא הופנמה. נוכח כלל האמור, העתירה נדחית בזאת על הסף, ועמה גם הבקשה למתן צו ביניים. למען הסר ספק, הצו הארעי מיום 13.10.2022 – מבוטל בזאת. העותרת תישא בהוצאות המשיב 4, בסך של 3,000 ₪, ובהוצאות בסך זהה – 3,000 ₪ – לטובת אוצר המדינה. לאחר שנשלמה כתיבת הדברים, בטרם חתימה, הגישה העותרת "בקשה לצו-על-תנאי + מועד דיון ובקשה לצרוף תגובת העותרת לתגובת המשיבים (במעמד צד אחד)". בהינתן האמור לעיל – בקשה זו מתייתרת, והיא נדחית בזאת. ניתן היום, ‏י"ג בחשון התשפ"ג (‏7.11.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22063670_O05.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1