נתנאל בנימין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6367/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6367/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם המערער: נתנאל בנימין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 5.07.2012 בת"פ 18239-01-11 שניתן על ידי כבוד השופט צ' סגל תאריך הישיבה: כ"ב באדר תשע"ג (4.3.13) בשם המערער: עו"ד איתן להמן בשם המשיבה: עו"ד חיים שוייצר בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 10.5.2012 ועל גזר דין מיום 5.7.2012 שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר צ' סגל) בת"פ 18239-01-11. המערער הורשע בתום שמיעת ראיות בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 335 בצירוף סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובהטרדת עד, לפי סעיף 249 לחוק העונשין. על המערער הושתו שמונה חודשי מאסר לריצוי בפועל; 18 חודשי מאסר מותנה ופיצוי לטובת המתלונן בסך של 10,000 ש"ח. עובדות כתב האישום 1. ביום 18.7.2007 בשעה 03:00, סמוך למועדון "בוניטה" בירושלים חלף המתלונן על פני המערער וארוסתו וקרא לעברה "מכוערת". בעקבות הקריאה התפתח ויכוח קולני בין המתלונן לבין המערער. לבסוף, התנצל המתלונן ועזב את המקום. בעקבות הויכוח פנה המערער למספר אנשים שזהותם אינה ידועה וביקש מהם להכות את המתלונן. המתלונן וחברו דוד החלו ללכת לעבר כיכר ציון כשלפתע הבחינו באנשים רודפים אחריהם. אותם אנשים תקפו את המתלונן מאחור, חבטו בפניו וברגליו באמצעות ידיהם ורגליהם. אחד האנשים הכה את דוד בפניו וגרם למשקפיו ליפול ולהישבר. דוד נמלט מהמקום כשהוא רואה שהאנשים ממשיכים להכות את המתלונן ששכב על הארץ. 2. כתוצאה מהתקיפה איבד המתלונן את הכרתו ונגרמו לו שברים בעצמות הלחיים כמו גם שטפי דם במצח וסביב עין ימין. למחרת, ביום 19.7.2007, הגיע המערער לבית החולים בו היה מאושפז המתלונן כשהוא מלווה בארבעה אנשים. המערער שאל את המתלונן אם בכוונתו להגיש תלונה על האירוע וכי אם יעשה זאת יורה לארוסתו להגיש תלונה נגדו בגין הטרדה מינית. עוד הוסיף המערער ואמר כי המכות שקיבל עלו לו 10,000 ש"ח ושהבחורים שתקפו אותו "חטפו את שלהם כי הוא לא התכוון שיפוצצו אותו ככה". עוד שאל המערער את המתלונן מיהו האדם שהזמין את המשטרה ואמר לו כי הוא מתכוון "לדפוק לו מכות". משכך הואשם המערער בעבירות שפורטו ברישא. עיקרי הכרעת הדין 3. בהכרעת הדין עמד בית המשפט המחוזי על העובדות שאינן שנויות במחלוקת: עצם התרחשות התקרית בה העליב המתלונן את חברתו של המערער; בחלוף מספר דקות מאירוע זה התרחש אירוע התקיפה מושא כתב האישום. בחלוף פרק זמן לא ארוך הגיע המערער לבית החולים בו היה מאושפז המתלונן והודה לפני המתלונן כי הוא זה ששלח את התוקפים. 4. בית המשפט המחוזי הדגיש כי סלע המחלוקת בין הצדדים נגע לאותנטיות אמרותיו של המערער למתלונן בבית החולים, לאור חוות הדעת שהוגשה מטעם ההגנה ונערכה על ידי ד"ר רפופורט, בה עמדה על מבנה אישיותו של המערער הנוטה להגזים לאור לקותו הנפשית. בית המשפט המחוזי מצא כי אין בחוות דעתה של ד"ר רפופורט כדי לתמוך בגרסת המערער לפיה אמרותיו למתלונן בבית החולים היו בגדר מהתלה סרת טעם. בהקשר זה הדגיש בית המשפט המחוזי כי הוא התרשם מדרך התבטאותו של המערער באופן בלתי אמצעי וגם לאור זאת אין די בחוות הדעת מעם ההגנה כדי לבסס קו הגנה לפיו המערער לא התכוון לדברים שאמר למתלונן בבית החולים. בנוסף לכך, עמד בית המשפט המחוזי על הסתירות שנפלו בגרסתו של המערער וקבע כי לא ניתן להסביר את הסתירות בריחוק השנים מאז קרות האירוע. 5. בית המשפט המחוזי קבע כי מארג הראיות הנסיבתיות מצביע על המערער כמי שיזם ותכנן את התקיפה. כך הצביע בית המשפט המחוזי על סמיכות הזמנים בין הויכוח המילולי בו עלב המתלונן בחברתו של המערער לבין אירוע התקיפה. בהקשר זה הטעים בית המשפט המחוזי כי הבעיות הקוגניטיביות מהן סובל המערער אינן מונעות ממנו תכנון ספונטאני של תקיפה יחד עם חבריו. ראיה נסיבתית נוספת עליה הצביע בית המשפט המחוזי היא הגעת המערער לבית החולים בסמוך לאחר התקיפה. 6. בית המשפט המחוזי קבע כי התרחיש החלופי בו תמכה חברתו של המערער שהייתה עימו, לפיו המערער לא שלח מאן דהוא לתקוף את המתלונן וכי אדם אחר עליו הצביעה היה מעורב באינטראקציה הפיסית אל מול המתלונן באותו לילה, אין לו על מה לסמוך. בית המשפט המחוזי הוסיף כי גם אם היה אדם כזה אין בכך לסתור את האפשרות שהוא השתייך לקבוצת התוקפים שנשלחה על ידי המערער. בהקשר זה הטעים בית המשפט המחוזי כי יש לייחס משקל מופחת לעדות חברתו של המערער שאותה עת הייתה בת זוגו, שכלפיה הופנו התרסות ועל כבודה ניסה המערער לשמור. 7. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי מצא כי התקיימו יסודותיה של עבירת הטרדת עד, שכן מחשבתו ותגובתו של האדם אשר כלפיו מופנים מעשי ההטרדה או מידת ההצלחה של ההטרדה אינם מיסודותיה של העבירה המתייחסת למחשבתו ולמצבו הנפשי של המטריד. עיקרי גזר הדין 8. בית המשפט המחוזי ציין כי מצבו הפסיכולוגי של המערער מורכב וכי הוא סובל מהפרעות התנהגויות וקשיים קוגניטיביים מהותיים. בית המשפט המחוזי ציין כי המערער נוטה לרגזנות ואימפולסיביות. בית המשפט המחוזי ציין כי בהסכמת הצדדים הוגש תסקיר שירות מבחן מחודש יוני 2007 שהוגש בתיק אחר שהתנהל נגד המערער. מתסקיר זה עלתה מערכת יחסים בעייתית בין אביו של המערער לבין אימו כשבתווך נמצא המערער מצדד באימו. מהתסקיר עלה כי למערער בעיות התנהגותיות קשות וכי הוא לא התאקלם במוסדות חינוך אותם פקד. באותה עת נטה המערער לשהות מחוץ לביתו לעיתים משך חודשים מבלי שאיש ידע מה עלה בגורלו. המערער אף הופנה בשלב מסוים למוסד לחולי נפש בשל חשש לניסיונות אובדניים מצידו. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי בתסקיר משלים שהוגש בעניינו של המערער נאמר כי יש חשש שלא יוכל לעמוד בעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. 9. בית המשפט המחוזי הדגיש את האלימות הבריונית אותה יזם המערער והנזקים הקשים שנגרמו למתלונן. בית המשפט המחוזי ציין את פרק הזמן הארוך מדי שחלף מאז קרות האירוע ועד להגשת כתב האישום (ארבע שנים). עוד ציין בית המשפט המחוזי את האינטרס הציבורי בהכחדתן של התנהגויות נפסדות מעין אלה. בית המשפט המחוזי הטעים כי אדם המשדל אחרים להכות אדם אחר יכול היה להניח וצריך היה לצפות כי שליחות זו עלולה להסתיים אף בטרגדיה. מן העבר השני הדגיש בית המשפט המחוזי כי לא ניתן להתעלם ממצבו הנפשי של המערער וכי מדובר במי שלוקה בבעיות אורגניות וממחלה גנטית שגרמה לבעיות התנהגותיות. כן ציין בית המשפט המחוזי כי מאז קרות האירוע מושא כתב האישום המערער אינו מעורב בפלילים. משכך הושתו על המערער העונשים שפורטו ברישא. תמצית נימוקי הערעור 10. כנגד הכרעת הדין טוען המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד איתן להמן – כי שגה בית המשפט המחוזי משלא קיבל את הטענה כי האמרות שמסר למתלונן בבית החולים הן בגדר מהתלה סרת טעם. המערער טוען כי הייתה זו גרסתו העקבית מראשית חקירתו. המערער מציין כי הוגשו לבית המשפט המחוזי ראיות שתמכו בטענה שבעיותיו הנפשיות משפיעות על התבטאויותיו. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי משראה חשיבות לסמיכות הזמנים בין התרחשות התקיפה לבין התקרית בה העליב המתלונן את חברתו. המערער טוען בהקשר הנדון כי אין זה סביר שבתוך פרק זמן של מספר דקות הוא יתכנן תקיפה כה חמורה, מבלי שיהיו עדים לקיומה של פגישה בינו לבין התוקפים ששלח. המערער מדגיש כי חברתו תמכה בגרסתו. המערער מוסיף וטוען כי אין זה סביר ששילם סך של 10,000 ש"ח לשם תשלום לתוקפים שכן אין לו חשבון בנק ואין לו כספים של ממש ולא סביר שאדם ישלוף מכיסו סכום משמעותי כגון דא רק בשל הפגיעה בחברתו. בנוסף לכך טוען המערער כי בית המשפט המחוזי התעלם מהחלקים הכבושים בעדויות עדי המאשימה ומהסתירות הרבות בדבריהם. עוד טוען המערער כי בית המשפט המחוזי התעלם ממחדלי החקירה. בין טענותיו של המערער למחדלי חקירה ניתן לציין את טענתו כי לא בוצע עימות בינו לבין המתלונן; לא נערך מסדר זיהוי לגבי חשוד נוסף; המשטרה לא ניסתה לאתר עדה נוספת שנטען כי הייתה עדה לאירוע מושא כתב האישום; לא קיים תיעוד של שיחת הטלפון שבוצעה על ידי המתלונן למשטרה. זאת ועוד, טוען המערער כי לא מתקיים בנסיבות העניין היסוד הנפשי של עבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות שכן המערער אמר למתלונן בבית החולים כי לא התכוון שהתוקפים יגרמו לו לנזקים כה קשים. המערער טוען אף לפנינו כי לא התקיימו בנסיבות העניין יסודותיה של עבירת הטרדת עד. 11. כנגד גזר הדין טוען המערער כי בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי לשיהוי בהגשת כתב האישום וללקותו הנפשית כמו גם לעובדה שהוא לא הסתבך בפלילים מאז אותו אירוע. כמו כן טוען המערער כי טעה בית המשפט המחוזי משקבע שאין לשקלל את מחדלי החקירה במסגרת העונש. עוד טוען המערער כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל לעובדה שלא נערך שימוע לפני הגשת כתב אישום והשימוע המאוחר התקיים מבלי שנחשפה העובדה שכתב האישום הוגש לאחר סגירת התיק וערר שנתקבל בפרקליטות המדינה. תגובת המשיבה 12. המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד חיים שוייצר – עותרת לדחיית הערעור על שני ראשיו. באשר לערעור המופנה כנגד הכרעת הדין אוחזת המשיבה בהנמקתו של בית המשפט המחוזי ומפנה בהקשר זה לממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית הנתמכים בראיות הנסיבתיות הנוספות שפורטו בהכרעת הדין. המשיבה מדגישה כי אף אם נפלו מחדלי חקירה הרי שבנסיבות העניין לא מדובר במחדלי חקירה חמורים שקיפחו את הגנתו של המערער וכי אין במחדלי חקירה אלו כדי לכרסם בתשתית הראייתית העומדת לחובת המערער. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין מקום להקלה בעונשו של המערער. המשיבה מדגישה כי מדובר בעונש מתון ומאוזן שהביא בחשבון את מכלול השיקולים לקולא בעניינו של המערער תוך התחשבות בנסיבותיו האישיות ובלקותו הנפשית. המשיבה מדגישה את עברו הפלילי של המערער וטוענת כי לאור האימפולסיביות שלו נשקפת ממנו מסוכנות לציבור. עוד מדגישה המשיבה את האלימות החמורה שנקטו בה התוקפים אותם שלח המערער והנזקים הקשים שנגרמו למתלונן. מכל הטעמים דלעיל עותרת המשיבה לדחיית הערעור על שני ראשיו. דיון והכרעה 13. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור ולאחר ששמענו את השלמת הטיעון בעל-פה מטעם הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור על שני ראשיו להידחות וכך אמליץ לחבריי לעשות. 14. הנדבך המרכזי בהכרעת דינה של הערכאה הדיונית הוא כי המערער הודה לפני המתלונן עת היה מאושפז בבית החולים כי הוא זה ששלח את התוקפים להכותו. הודאתו זו של המערער היא אבן הראשה המבססת את הרשעתו. המערער אף אישר בדיון שנערך לפנינו כי הוא אינו תוקף ממצא עובדתי זה. לכן, כל שנותר במחלוקת היא סוגיית הערכת משקלה של הודאה זו והאפשרות כי לאור אישיותו של המערער הוא "התלוצץ" עם המתלונן. כאמור, לאחר שבית המשפט המחוזי עיין בחוות הדעת הפסיכולוגית שהוגשה בעניינו של המערער ומטעמו והשווה את ממצאי המומחית להתרשמותו הבלתי אמצעית מאישיותו של המערער, שהעיד על דוכן העדים בבית המשפט, נקבע כי אין די בחוות הדעת הפסיכולוגית על מנת לבסס את התזה לפיה המערער מסר הודאתו בשל נטייתו להגזים ולהפריז. ממצא זה של בית המשפט המחוזי נוגע להתרשמותו ממהימנותו של המערער ולהערכת משקל עדותו. בממצא זה לא נוכל להתערב לאור נטייתה של ערכאת הערעור שלא להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית לאחר שזו התרשמה באופן בלתי אמצעי מהעדים [ראו למשל: ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (1986); ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 485, 492 (1993); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000); עוד ראו והשוו: גבריאל הלוי תורת הדיון הפלילי ד 93-92 (2011)]. במקרה דנן, להלכת אי ההתערבות ישנה חשיבות מיוחדת לאור הצורך המיוחד להתרשם באופן בלתי אמצעי מאישיותו המורכבת של המערער בשים לב ללקותו הנפשית. 15. כאמור, חוות הדעת הפסיכולוגית שהוגשה מטעם המערער עמדה לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי והוא לא התעלם ממנה. בית המשפט המחוזי הקדיש חלק משמעותי בהכרעת דינו לשאלה מדוע אין די בחוות הדעת הפסיכולוגית לבסס את התזה שהעלתה ההגנה בהקשר הנדון תוך שהוא תומך יתדותיו בהתרשמותו הבלתי אמצעית מהמערער, יתרון משמעותי שכאמור לא עומד לרשותנו בשבתנו כבית משפט לערעורים. ההכרעה בדבר משקל חוות דעתו של מומחה בשים לב למכלול הראיות המובאות לפתחה של הערכאה הדיונית הינה פררוגטיבה מובהקת של הערכאה המבררת ובהקשר הנדון לא מצאתי עילה להתערבות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי. באשר לטענתו של המערער כי התזה שהעלה לפיה התלוצץ עם המתלונן נתמכת בעדות חברתו, הרי שבית המשפט התייחס לטענה זו ודחה אותה מטעמי מהימנות. גם בהקשר הנדון אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה של הערכאה הדיונית. 16. אלא שבנסיבות העניין קביעתו של בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את התזה לפיה המערער התלוצץ עם המתלונן אינה מבוססת אך על ממצאי מהימנות אלא גם על ראיות נסיבתיות התומכות במסקנה זו. שתי הראיות הנסיבתיות העיקריות הן סמיכות הזמנים המחשידה בין התקרית בה העליב המערער את חברתו של המערער לבין תקיפתו של המתלונן וכן ביקורו של המערער בבית החולים במהלך אשפוזו של המתלונן. הסבריו ההיפותטיים של המערער לסמיכות זמנים זו אינם עולים בקנה אחד עם השכל הישר והיגיון החיים. כפי שהדגיש בית המשפט המחוזי, לאור הודאתו של המערער לפני המתלונן כי הוא זה שיזם את התקיפה, קשה לקבל את הטענה כי סמיכות הזמנים הינה "מקרית". בטענתו של המערער כי אין בידיו סכומי כסף הנדרשים לצורך תשלום לתוקפים אין כדי לבסס ספק סביר. 17. באשר להתקיימותו של היסוד הנפשי הדרוש לצורך עבירת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, טוען המערער כאמור כי לא התכוון לגרום למתלונן חבלות כה קשות. ודוק, גם אם אצא מנקודת הנחה לפיה המערער לא התכוון בפועל לגרום לחבלות החמורות שהוסבו למתלונן, הרי שלאור חזקת הצפיות (ראו: סעיף 20(ב) לחוק העונשין) השאלה היא לא מה התכוון המערער בפועל אלא מה היה צריך לצפות שיקרה כתוצאה משליחת תוקפים שיכו את המתלונן. אכן, מי שיוזם מתקפה בחבורה כלפי אדם צריך לצפות את האפשרות כי גם אם בתחילת הדרך הוא התכוון שתבוצע תקיפה "מינורית יחסית" הדבר עלול לצאת מכלל שליטה ולגרום לחבלה חמורה, אם לא מעבר לכך. ניסיון החיים מלמד כי אירועים אלימים נוטים להסלים ולהקצין והשלכותיהם קשות. 18. באשר למחדלי החקירה הנטענים; איני סבור כי בפעולות החקירה שטוען המערער כי היה על המשטרה לבצע ולא בוצעו יש ממש או כי אם היו מבוצעות הפעולות היה בהן כדי להצביע על חפותו. נקודת המוצא לדיון היא כי המערער הודה שיזם את התקיפה ושלח את התוקפים לפגוע במתלונן. משהודה המערער במעשה ומשנתגלו ראיות נסיבתיות משמעותיות התומכות בהודאתו נדמה כי אין זה סביר לדרוש מהמשטרה להמשיך ולבצע פעולות חקירה נוספות בנסיבות העניין הקונקרטי. גם אם יתכן כי טוב הייתה עושה המשטרה אילו היו ננקטות פעולות החקירה הנטענות הרי שאי נקיטתן אינה מכרסמת ב"יש" הראייתי המשמעותי שיש בו לטעמי די כדי לבסס הרשעה מעבר לכל ספק סביר. על מנת להביא להרשעתו של המערער נותר כאמור להכריע בדבר אותנטיות הודאתו ותו לא. לצורך הערכת מהימנות הודאתו הוגשה חוות דעת פסיכולוגית ובית המשפט האזין לעדותו של המערער כמו גם לעדים אחרים. די היה לטעמי בראיות אלה כדי לאפשר לבית המשפט המחוזי להכריע בשאלת אמיתות ההודאה שמסר המערער ובשאלה האם היא נובעת מאישיותו המורכבת. 19. באשר לטענתו של המערער כי לא התקיימו יסודותיה של עבירת הטרדת עד; סעיף 249 לחוק העונשין קובע: "המטריד אדם בנוגע להודעה שמסר האדם, או עומד למסור, בחקירה על פי דין, או בנוגע לעדות שמסר האדם, או עומד למסור, בהליך שיפוטי, דינו - מאסר שלוש שנים". הערך המוגן שביסוד עבירה זו הוא מניעת הכשלת ההליך השיפוטי באמצעות הטרדתם של עדים על מנת לגרום להם שלא לשתף פעולה עם גורמי אכיפת החוק. תכלית האיסור הפלילי שבנדון היא להקנות ביטחון אישי לעדים לצורך חקר האמת ומיצוי הדין עם האשמים [ראו והשוו: גבריאל הלוי תורת דיני העונשין ד 320-319 (2010)]. המערער פגע בערך מוגן זה שכן התייצב עם אחרים ליד מיטת חוליו של המערער בסמוך לאחר התקיפה מושא כתב האישום, כדי להניא את המתלונן ממסירת עדות, זאת באמצעות השמעת האיום לפיו חברתו תגיש נגדו תלונה בגין הטרדה מינית. כדי לחזק איום זה הבהיר המערער למתלונן כי הוא מתכוון "לגמול" באותו אופן לחברו שהזעיק את המשטרה. בכך ביקש המערער להעביר למתלונן מסר הרתעתי לבל יפנו הוא וחברו למשטרה או ישתפו פעולה עמה. משכך, גם טענותיו של המערער בהקשר זה דינן להידחות. 20. באשר לערעור כנגד גזר הדין; כידוע, הכלל הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית על נאשם פרט למקרים חריגים בהם נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 2364/12 קטינה נ' מדינת ישראל (17.5.2012), פסקה 10 והאסמכתאות הנזכרות שם]. לא מצאתי כי נפלה טעות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין בית המשפט המחוזי נתן משקל ממשי לנסיבותיו האישיות של המערער, לשיהוי בהגשת כתב האישום וללקותו הנפשית, ומשכך הושת עליו עונש מתון ביותר ואולי אף יש לומר מקל עד מאוד בהתחשב בחומרת העבירות, בנסיבות ביצוען ובנזקים שנגרמו למתלונן. אין להקל ראש בעובדה כי בנוסף להרשעתו בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות הורשע המערער בעבירת הטרדת עד שהיא עבירה חמורה בפני עצמה. לאור האמור לעיל, לא מצאתי בטיעוניו של המערער, שנשקלו כדבעי על ידי בית המשפט המחוזי, משום הצדקה להקל בעונשו מעבר להקלה הממשית לה זכה בגזירת הדין על ידי הערכאה הדיונית. 21. אשר על כן, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור על שני ראשיו. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 22.4.2013 עד השעה 10:00 בבית הסוהר ניצן, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר כשברשותו תעודת זהות או דרכון ועותק מפסק דין זה. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, טלפונים: 08-9787377 או 08-9787336. ניתן היום, כ"ח בניסן תשע"ג (8.4.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12063670_W01.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il