בלוי יעקב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6359/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6359/12 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' סולברג המערער: יעקב בלוי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין מיום 22.4.2012 ועל גזר הדין מיום 9.7.2012 של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 49931-02-11 שניתנו על-ידי השופט רפי כרמל תאריך הישיבה: י"ז בחשון התשע"ד (21.10.2013) בשם המערער: עו"ד בועז קניג בשם המשיבה: עו"ד אייל כהן פסק-דין השופט נ' סולברג: ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' כרמל) בת"פ 49931-02-11, בגדרו הורשע המערער בשתי עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, מעשה מגונה תוך איום בנשק קר, מעשה מגונה תוך שימוש בכוח, מספר עבירות איומים וגניבת רכב. על המערער נגזרו 6 שנות מאסר בפועל ומאסר על-תנאי. עיקרי כתב האישום 1. נגד המערער הוגש כתב אישום בשלושה אישומים. על-פי האישום הראשון, גמלה בלבו של המערער החלטה לבצע עבירת רכוש בביתם של זוגות צעירים. לשם קידום תכנית זו, הסתובב המערער בשכונת הבוכרים בירושלים ודפק על דלתותיהם של כמה בתים בשכונה. כאשר פתחו יושבי הבית את הדלת והמערער הבין, בשל אי-אלו סיבות, כי לא כדאי לשדוד את ביתם, היה ממציא שאלה וממשיך בדרכו הלאה. ביום 13.2.2011 לפנות ערב, הגיע המערער לביתה של ג', אישה צעירה חרדית המתגוררת בירושלים, דפק על דלת ביתה, וכשפתחה את הדלת שאל אותה המערער כמה שאלות. משהשיבה בשלילה לשאלתו האם בעלה נמצא בבית, לפת המערער את ג' בצווארה, דחפהּ אל תוך הבית ונעל את הדלת. המערער המשיך לאחוז בצווארה של ג', דחף אותה לעבר השיש במטבח, לקח סכין מטבח שהייתה מונחת על השיש ואמר לה: "את רוצה שאעשה לך מה שבעלך עושה לך?". בעודו אוחז בסכין, הוביל המערער את ג' לחדר השינה, דחפהּ אל המיטה, השכיבהּ ולפת אותה בצווארה. המערער הניח את ידו בחוזקה על פיה של ג' על מנת להשתיקה ואמר לה: "אם את לא מרשה לי אז אני הורג אותך". המערער ניסה להרים את חצאיתה של ג' וזו החלה לצרוח. המערער הורה לג' לא לצרוח ובעודו מנופף בסכין אמר לה: "את רואה מה יש לי ביד". המערער ניסה להרים את חצאיתה של ג' עוד כמה פעמים, והיא נאבקה עמו. המערער תלש מעליה את התכשיטים שהיו על גופה, וביניהם טבעות יהלומים, צמיד יהלומים, שעון זהב משובץ יהלומים, עגילים ושרשרת. המערער אמר לג' "אם את רוצה להישאר בחיים, תגידי לי איפה הכסף". לאחר שהשיבה כי אין ברשותה כסף, כרך המערער סביב צווארה את חגורת החלוק שלבש והחל לחפש בחדרהּ, תוך שהוא מוביל אותה באמצעות משיכה בחגורה שהייתה כרוכה סביב צווארה. המערער מצא את ארנקה של ג', הוציא ממנו סך של 250 ₪ במזומן, וצ'ק על סך של 72 ₪. המערער דרש ממנה את כלי הכסף שלה, ומשהשיבה כי הם אצל הוריה, דרש המערער לדעת היכן הם מתגוררים. לאחר מכן, אחז המערער בחוזקה בשערה של ג' ותלש את הפאה מעל ראשה. המערער המשיך לחפש בביתה מוצרי חשמל, לקח עמו את הטלפון הנייד של ג' וניסה לקחת גם טייפ, ללא הצלחה. ביציאתו מהבית אמר המערער לג' "אם מישהו יידע ותעשי בלאגן אני אחזור ואהרוג אותך". כתוצאה ממעשים אלו נגרמו לג' סימני חבלה ושריטות על ידיה. 2. על-פי האישום השני, ביום 17.2.2011 בסביבות השעה 17:00 הגיע המערער לביתה של ח', אישה צעירה חרדית המתגוררת בירושלים, דפק על הדלת, וכשפתחה אמר המערער שעליו למסור לה דבר-מה. המערער שאל את ח' האם בעלה נמצא בבית, היא השיבה בשלילה, חשדהּ התעורר ואז החלה לסגור את הדלת, אך המערער דחף את הדלת בחוזקה ונכנס לבית בכוח. ח' החלה לצרוח, אולם המערער הכניס את אצבעותיו לפיה ואמר לה "להיות בשקט". או אז החל המערער לחנוק אותה ושב ואמר לה להיות בשקט "כי אני לא עושה כלום". המערער גרר את ח' לחדר השינה בעודו סותם את פיה עם יד אחת ואוחז בצווארה באמצעות ידו השנייה. בחדר השינה החל להוציא תכשיטים מהמגירות ולהכניסם לשקית. לאחר מכן לקח המערער את ח' לסלון, העמידהּ בפינה ואמר לה לא לעשות דבר. המערער הכניס לשקית כלי כסף שהוציא מויטרינה בסלון, מצלמה שהייתה מונחת על השולחן וכלי כסף שמצא במטבח. המערער נעל את דלת הכניסה לבית, וכשניסתה ח' לצאת מיציאה אחרת, נעל גם את היציאה הזו. לאחר מכן, גרר המערער את ח' לסלון וביקש ממנה את תכשיטיה. המערער הסיר בכוח שלוש טבעות זהב שענדה ח' על אצבעותיה ושאל אותה היכן יתר התכשיטים. משהשיבה כי הם בחדר השינה, ועל-אף התנגדותה, גרר אותה המערער לחדר השינה, העמיד אותה בפינה ואמר לה לא לעשות דבר. המערער הכניס לשקית רכוש נוסף, ובין היתר את הטלפון הנייד של ח', טלפון אלחוטי, טבעת זהב נוספת, שעון זהב, שרשרת זהב, צמיד זהב, שרשרת פנינים וארנק, והניח את השקית ליד דלת היציאה. או אז פנה המערער לח', תפס אותה וגררהּ שוב בכוח לחדר השינה. המערער ניסה להשכיב את ח' וחרף התנגדותה ומאבקה עמו, הצליח להשכיבהּ במיטה, על בטנה. המערער הפך אותה כך שתשכב על גבהּ, עלה על המיטה, התיישב מעל מותניה של ח' וניסה לחנוק אותה. ח' צעקה "תעזוב אותי, אני רוצה לחיות". בתגובה, הגביר המערער את עוצמת החניקה, אמר לח' "את רוצה לחיות? אני יכול לאנוס אותך", ודרש ממנה לא להתקשר לאף אחד. המערער ניסה לפתוח את חולצתה של ח', אך לא הצליח בכך עקב מאבקה בו. לאחר שהבטיחה למערער שלא תתקשר לאף אחד, שחרר אותה המערער מלפיתתו, אמר לה להישאר בחדר השינה ועזב את המקום. כתוצאה ממעשים אלו של המערער, נגרמו לח' סימני חבלה ושריטות על ידיה. 3. על-פי האישום השלישי, ביום 17.2.2011, לאחר ביצוע העבירה המיוחסת למערער באישום השני, יצר המערער קשר עם מוחמד ברכאת (להלן: מוחמד). כשנפגשו השניים, מסר המערער למוחמד את הרכוש שגנב באירועים הנ"ל וביקש ממנו למכרו עבורו. בהמשך, בלילה, הזמין המערער את מוחמד לביתו שבשכונת רמות. המערער ניגש למכוניתו של אביו, פתח אותה ונתן אותה למוחמד, בלי אישורו של אביו וללא ידיעתו. המערער ביקש ממוחמד כי ימכור את המכונית ברמאללה ויביא לו את התמורה הכספית. בהמשכו של אותו לילה, נעצר מוחמד עם המכונית במחסום. עיקרי ההליכים בבית המשפט המחוזי 4. המערער לא כפר בכך שהגיע לדירותיהן של שתי המתלוננות במועדים המפורטים בכתב האישום, על-מנת לגנוב רכוש, ואף עשה כן בפועל. יחד עם זאת, ביקש המערער להרחיק עצמו ממעשי האלימות ועבירות המין שיוחסו לו. המערער הכחיש כי השתמש בסכין במהלך השוד נשוא האישום הראשון וטען כי לא נקט באלימות כלפי שתי המתלוננות. 5. בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' כרמל) התרשם כי עדויותיהן של המתלוננות היו אמינות ומדוייקות, בעוד שעדותו של המערער נמצאה מניפולטיבית ומתחמקת. בהתאם לזאת, קיבל בית המשפט את עדויות המתלוננות במלואן ודחה את גרסתו של המערער. 6. המערער הורשע בעבירות אלה: בגדרי האישום הראשון, הרשיעוֹ בית המשפט המחוזי בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) רישא לחוק העונשין, בעבירה של מעשה מגונה תוך איום בנשק קר לפי סעיף 348(ב) בצירוף סעיף 345(ב)(2) לחוק, וכן במספר עבירות של איומים. בגדרי האישום השני, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) רישא לחוק ובעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג1) לחוק. באישום השלישי, הורשע המערער בעבירה של גניבת רכב לפי סעיף 413ב(ב) לחוק. 7. המערער זוכה מביצוע מספר עבירות שיוחסו לו בכתב האישום, לאור היבלעותן ב"אחיותיהן" הבכירות: באישום הראשון – כניסה למקום מגורים, כליאת שווא, מעשה מגונה בכוח והדחה בחקירה; באישום השני – כניסה והתפרצות למקום מגורים וכליאת שווא; ובאישום השלישי – סחר ברכב. 8. בית המשפט המחוזי גזר על המערער 6 שנות מאסר לריצוי בפועל וכן 10 חודשי מאסר על-תנאי. הואיל ומשפחתו של המערער פיצתה את משפחותיהן של המתלוננות עובר למתן גזר הדין, לא הורה בית המשפט על תשלום פיצוי כספי למתלוננות. עיקרי טענות המערער 9. באשר להכרעת הדין, טען המערער לייצוג "קלוקל" של סניגורו הקודם, כשביטוי לכך נמצא בתשובת הסנגור לאישומים, אשר אינה מתיישבת עם גרסת המערער. הסנגור הקודם הסתפק בזימון המתלוננות בלבד לעדות. כמו כן טען המערער כי בית המשפט המחוזי התעלם ממחדלי חקירה רבים וביניהם אי-תפיסת הסכין; אי-תפיסת חולצתה של ח'; העדר תיעוד חזותי וקולי של הודעות המתלוננות במשטרה; אי-ביצוע עימות. אלה, לדעת המערער, גרמו לנזק ראייתי באופן שגרם לפגיעה ממשית ביכולתו להתגונן ועל-כן יש לזכותו מחמת "הגנה מן הצדק". 10. לשיטתו של המערער, יש להעדיף את גרסתו-שלו בהיותה מהימנה, ומנגד – יש לדחות את גרסאות המתלוננות כבלתי מהימנות, מגמתיות ו"מנופחות". באשר לג' טען המערער, כי כבשה את עדותה בנוגע למעשים המיניים, וכי גרסאותיה, הן במשטרה הן בעדותה, נגועות בסתירות שונות. באשר לח' נטען, כי עדותה מעוררת תמיהות, יש בה סתירות, וכי "זוהמה" עקב פגישתה עם ג', עובר למסירתה. משום שהמתלוננות אינן מהימנות, לטענת המערער, לא הוכח קיומו של שוד "בנסיבות מחמירות" בכל אחד מן האישומים, וכמו כן לא הוכח כי ביצע בהן מעשים מגונים. 11. באשר לגזר הדין, עתר המערער להקלה בעונשו בהדגישוֹ את נסיבותיו האישיות המורכבות, חרטתו, שיתוף הפעולה עם המשטרה, המניע לביצוע העבירות ומצבו הנפשי הקשה. כמו כן טען המערער, כי העונש שנגזר עליו סוטה לחומרה מהענישה המקובלת. המערער סבור כי יש להפחית מהעונש הן בשל מחדלי החקירה, הן בשל אכיפה בררנית, שביטויה בכך שלא הוגש כתב אישום נגד מוחמד. דיון והכרעה 12. כזכור, לקראת הדיון בערעור לא הונח לפנינו תיק המוצגים. מששוחזר, והוגש לעיוננו, ניתן היה לעיין ולבחון את המוצגים, ולהלן, עתה, הכרעתנו. נקודת המוצא לדיון מצויה בכלל לפיו אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. בטיעוניו המפורטים של המערער, לא נמצאו טענות המצביעות על חריגים בעניין דנן, המצדיקים סטייה מהכלל האמור. אף-על-פי-כן, בחנו גם את טענותיו של המערער לגופן ומצאנו כי אין בהן ממש, ומסקנתנו היא כי דין הערעור להידחות. הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מבוססת, מנומקת היטב ומוצדקת, ולא מצאנו מקום להתערב בה. 13. לטענתו, עשה המערער את המעשים שיוחסו לו כדי לאיים ולהפחיד בלבד ולא "לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים" (כהגדרת "מעשה מגונה" בסעיף 348(ו)) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ס"ח 226 (להלן: החוק)). מכאן, לדבריו, שלא מתקיים היסוד הנפשי הדרוש בעבירת מעשה מגונה, ויש לזכּוֹתו מההרשעה בה. ואולם, כפי שנאמר בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, המערער לא סיפק הסבר חלופי, לבד מהריגוש המיני שביקש להשיג, למעשיו. למערער לא הייתה סיבה אחרת לומר לג' שיעשה לה מה שבעלה עושה לה, להשכיבהּ על המיטה, ולשבת מעליה. הדברים נכונים גם לגבי תקיפתה של ח': לאחר שמילאה אחר כל הוראותיו, והמערער ידע כי לא היה בכוחה להזיק לו, לא הייתה למערער כל סיבה לאחוז בה, לגרור אותה לחדר השינה, להשכיבה על המיטה, להפוך אותה מהגב אל הבטן ולשבת מעליה. מעשים אלה נעשו על מנת לספק את דחפיו המיניים ולשם גירוי מיני. מסקנה אחרת, בנסיבות אלה, אינה מתקבלת על הדעת. 14. כיוצא בדברים הללו, באשר לטענה כי לא מתקיימות ה"נסיבות המחמירות" לצורך הרשעתו של המערער בעבירה לפי סעיף 402(ב). זו לשונו: "(ב) היה השודד מזויין בנשק או במכשיר שיש בהם כדי לסכן או לפגוע, או שהיה בחבורה, או שבשעת השוד או בתכוף לפניו או לאחריו הוא פצע אדם, הכהו או השתמש באלימות אחרת כלפי גופו, דינו - מאסר עשרים שנים". הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי מגבשים היטב את הנסיבות המחמירות הדרושות לפי סעיף 402(ב) הנ"ל. בית משפט קיבל את עדותה של ג', לפיה השתמש המערער בסכין, אחז בצווארה, כרך חגורה סביב צווארה, הרימה "כמו כלב", וכי כתוצאה מהלחץ שהפעיל על בטנה, נגרם לה דימום. ברי כי מעשים אלה עולים כדי "נסיבות מחמירות" – גם לפי הרישא של סעיף 402(ב), גם לפי הסיפא. לגבי האישום השני, בית המשפט המחוזי קיבל את עדותה של ח', לפיה נגרמו לה מכות ושריטות יבשות עקב אחיזתו האלימה של המערער, וכן כי חוותה קושי בבליעה בימים שלאחר האירוע, מחמת האחיזה בצווארה. ברי כי מעשים אלה עולים כדי "נסיבות מחמירות" לפי הסיפא של סעיף 402(ב) הנ"ל. לא נמצא אפוא ממש בטענותיו של המערער. 15. באשר לטענה כי ג' כבשה את עדותה, טענה המשיבה בצדק, כי עיון בראיות מלמד על העדר בסיס לטענה זו. בלוח הצילומים המתעד את הזירה (ת/2), נכתב על-יד תמונה 4, המתעדת את חדר השינה, כי "לשם הכניס השודד את הקרבן ולדברי הקרבן ביצע בה מעשים מגונים". אמנם אין ודאות לגבי מועד אמירת הדברים הללו, אך מכל מקום בת/8, הוא הדיווח הראשוני של ג' בזירת האירוע, צוינו דבריה לפיהם המערער הכניסהּ לחדר השינה, השכיבה על מיטה ושאלהּ האם היא רוצה שיעשה לה מה שבעלה עושה לה. בנ/2 שהינו "דו"ח פשע חמור" אשר הוכן ביום 15.2.2011 (יומיים אחר האירוע) נאמר בסעיף 6 כי הנאשם איים על ג' ש"יעשה בה 'מה שבעלה עושה לה' במידה ולא תביא לו כסף". באשר לסתירות לכאורה בעדויותיהן של המתלוננות, עיון ברשימת ה"סתירות" שציין המערער מעלה כי אין מדובר אלא בשינויי נוסח מינוריים שאין בהם דבר כדי לפגוע במהימנותן של המתלוננות. 16. המערער טען כאמור גם לכשל בייצוג, אולם לא טרח לעשות את הנדרש ולהביא את תגובתו של בא-כוחו הקודם. לגופם של דברים, המערער אף לא השכיל להצביע על כשל ממשי בייצוגו. בית המשפט המחוזי התייחס בהכרעת הדין להתנערותו של המערער מדברי בא-כוחו הקודם, וציין כי המערער "יודע להתנסח היטב, מדייק במילים אותן הוא בוחר, לא פעם התייחס לפרט זה או אחר בעדות המתלוננות על מנת 'להעמיד דברים על דיוקם'". אף-על-פי-כן, בעת מתן התשובה לכתב האישום על-ידי סנגורו הקודם, בנוכחותו של המערער, לא מצא המערער לנכון להעיר הערה כלשהי בזמן אמת. באשר לאי-זימון עדי התביעה, הרי שגם אם באי-זימונם יש משום פגם, היה בידי המערער לתקנו: ביום 24.1.2012 ביקש בא-כוחו הנוכחי, עו"ד קניג, לדחות את עדותו של המערער וציין כי בדעתו לזמן עדי תביעה כעדי הגנה (עמוד 71 לפרוטוקול). בהמשך הגיש עו"ד קניג מסמכים מטעם ההגנה, אך החליט, ככל הנראה, שלא לזמן את העדים. אי-זימון העדים לא נבע אפוא מכשל בייצוג הקודם. 17. המערער טען למחדל חקירתי בכך שגביית הודעות המתלוננות לא תועדה בתיעוד חזותי. אין ממש בטענה זו. סעיף 4 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002, עניינו ב"תיעוד חקירת חשוד". אין חובה בחוק ובנהלי המשטרה לתיעוד חזותי של גביית הודעת מתלונן. כיוצא בדברים הללו, לגבי אי-עריכת עימות. המערער לא דרש לערוך עימות, אם כי ציין "אני חושב שאם נערוך עימות ביני לבינם הם יבינו שלא היה אונס. מדובר בנשים צעירות חרדיות שחושבות שכל מגע של גבר זר נקרא אונס" (עמוד 2 שורות 6-7 בת/5). יהא הדבר כאשר יהא, אין באי-עריכת עימות משום מחדל חקירתי. כל המעורבים נחקרו במשטרה ובבית המשפט, בכלל זה חקירות נגדיות של המתלוננות. 18. עוד טען המערער נגד הצבת פרגוד במהלך עדויותיהן של המתלוננות, וכי בכך הקל עמן בית המשפט כי לא נאלצו להישיר מבט אל המערער. גם בטענה זו אין ממש. המתלוננות הן "נפגע עבירה". על-פי סעיף 6(2) לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001, זכאי נפגע עבירה – "לקבל בבית המשפט, ככל הניתן, הגנה מפני מגע או קשר בלתי נחוץ בינו לבין החשוד, הנאשם או הנידון, שלוחיו או מקורביו". בהקשר זה מורה תקנה 4(א) לתקנות לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים) (גביית עדות מתלונן בשל עבירת מין שלא בפני הנאשם), התשנ"ז-1996 כדלקמן: "החליט בית המשפט שהמתלונן יתן את עדותו שלא בנוכחות הנאשם, רשאי הוא להורות שהעדות תישמע באמצעות מערכת טלוויזיה במעגל סגור או בדרך אחרת הכל כפי שיקבע בית המשפט בהתאם לתנאים הקבועים בחוק לענין מתן עדות מתלונן שלא בנוכחות הנאשם". לא הייתה אפוא כל מניעה מפני הצבת פרגוד, לפי שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, מה גם "שהמתלוננות העידו כשהן חשופות לבאי כוח הצדדים ולבית המשפט" (עמוד 19 להכרעת הדין), ולפיכך "לא מובנת הטענה מדוע נפל פגם בעדותן של המתלוננות שבאה מאחורי פרגוד" (שם). 19. אשר לאי-תפיסת הסכין: בהתחשב במצבהּ, אין להתפלא כלל וכלל כיצד זה לא ידעה ג' להצביע על הסכין המסויימת שבאמצעותה איים עליה המערער. על כל פנים, לא היה באי-תפיסת הסכין כדי לפגוע בהגנתו. אילו נתפסה הסכין ולא נמצאו עליה טביעות אצבעותיו של המערער, לא היה בעניין זה כשלעצמו כדי להביא לזיכויו, בשים לב לשאר הראיות שלחובתו; אילו נתפסה הסכין ונמצאו עליה טביעות אצבעותיו, היה הדבר פועל לחובתו. כך או כך, אין מדובר במחדל חקירתי, ולא בפגיעה בהגנת המערער. כיוצא בזה לגבי גביית הודעות מאמהּ של המתלוננת ומשכנהּ שמסר דיווח למשטרה. הללו לא נכחו בזירת העבירה, ולא נראה שיכלו לשפוך אור נוסף על התמונה הראייתית. לא הייתה גם כל מניעה למערער להזמינם להעיד, והוא לא עשה כן. דברים אלה אמורים גם ביחס לחוקר לוי שגבה את הודעתה של המתלוננת ח', ולא צורף לרשימת עדי התביעה. יכל המערער להזמינו כעד הגנה מטעמו, והוא לא עשה כן. התביעה, מצדה, רשאית לקבוע בעצמה מיהם עדיה. ועוד זאת: המערער לא הופלה לרעה ביחס למוחמד הנ"ל, שותפו לעניין מושא האישום השלישי. לא היו די ראיות למודעותו של מוחמד לפליליות של מעשיו, ולפיכך החליטה המשיבה על גניזת התיק לגביו. אין מדובר כלל בהפליה פסולה, אלא בהבחנה בין השניים על בסיס החומר הראייתי. אין אפוא הצדקה כלשהי להתערב בהכרעת הדין המרשיעה. 20. מכאן לערעור על גזר הדין. כפי שציין בית-המשפט המחוזי, מעשי-השוד של המערער הריהם חמורים עד מאד, כשלעצמם, ולבטח בשל האלימות והמעשים המגונים שנתווספו. המערער הטיל את חיתתו על המתלוננות וגרם להן פגיעה גופנית ואֵימה נפשית. 21. תסקיר שירות המבחן מיום 21.6.2012 מעלה כי המערער אינו מביע חרטה, תחושת אשמה או בושה, ולתפיסתו הוריו והפסיכיאטרים אשמים "במה שקרה לו". שירות המבחן התרשם כי המערער אינו מסוגל לגלות הבנה לפגיעה ולנזק שהסב למתלוננות, ובתיאוריו את העובדות "נראה כי חווה התרגשות חוזרת". צויין כי יתכן שהיה מרכיב של עוררות מינית סאדיסטית בביצוע העבירות. ניתוח מאפייניו של המערער מצביע, לדברי שירות המבחן, על סיכון גבוה לפגיעה חוזרת בעתיד ואף הודגש כי באם תתרחש, היא עשויה להיות חמורה. לאור האמור, לא מצא שירות המבחן מקום להמליץ על הליך שיקומי בקהילה אלא המליץ על הטלת עונש מאסר, במסגרתו יוערך מצבו הנפשי ותיבחן יכולתו לשתף פעולה במסגרת שירות בתי הסוהר. עובר לדיון הוגש תסקיר משלים לפיו לא חל שינוי משמעותי במצבו של המערער. הערכת שירות המבחן באשר לרמת מסוכנותו הגבוהה לא פחתה, ושירות המבחן המליץ שוב על טיפול אינטנסיבי ברמת פיקוח גבוהה. 22. למרות קשייו של המערער, נסיבות אישיות מורכבות, הרי שחומרת מעשיו מצדיקה את העונש שהוטל עליו. זהו עונש הולם מבחינת הגמול וההרתעה, לא נפקדו ממנו שיקולים אינדיבידואליים כנדרש, את כל אלה שקל בית המשפט המחוזי ואיזן באופן הולם. אציע אפוא לחברי לדחות את הערעור, הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין. ש ו פ ט המשנָה לנשיא: אני מסכימה. המשנָה לנשיא השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נֹעם סולברג. ניתן היום, כ"ד בכסלו תשע"ד (27.11.2013). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12063590_O06.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il