מדינת ישראל נ. רונן מוגילנר

בבית משפט העליון עפס"פ 63562-06-26 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית המערערת: מדינת ישראל נגד המשיב: רונן מוגילנר ערעור על החלטתו של בית משפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיא א' לוי) בת"פ 61405-09-25 ות"פ 21451-01-26 מיום 17.6.2026 בשם המערערת: עו"ד רחל מטר בשם המשיב: עו"ד שמואל ברזני פסק-דין ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיא א' לוי) בת"פ 61405-09-25 ות"פ 21451-01-26 מיום 17.6.2026 שלא לפסול עצמו מלדון בהליכים. 1. בפתח הדברים יובהר כי ענייננו בהליכים שהתקיים בהם דיון מקדמי לפי סעיף 143א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ). בהתאם לכך, השתלשלות העניינים תתואר בתמצית, תוך הימנעות מחשיפה שאינה נדרשת של תוכן הדיון המקדמי. 2. ההליכים מושא ערעור הפסלות שלפניי עוסקים בשני כתבי אישום שהוגשו נגד המשיב, ומייחסים לו, בעיקרם של דברים, עבירות של ייבוא סמים מסוכנים והחזקתם. בתחילה, ההליך בת"פ 61405-09-25 נקבע לדיון מקדמי בפני המותב ליום 20.11.2025. בהמשך, ולבקשת הצדדים ישיבת הדיון המקדמי נדחתה מעת לעת, בין השאר בעקבות בקשת המשיב לאפשר לו להגיש חווֹת דעת מומחה בעלות השלכות "שוברות שוויון" כלשונו. בהמשך נקבע גם ת"פ 21451-01-26 לדיון מקדמי בפני המותב. 3. לקראת ישיבת הדיון המקדמי הגיש המשיב שתי חווֹת דעת העוסקות בסוג הסם ובשימוש בו, וציין כי חווֹת הדעת הוגשו במסגרת הליך המעצר בעניינו, ואף היוו את הבסיס לשחרורו (מ"ת 61410-09-25). 4. ישיבת הדיון המקדמי בשני ההליכים התקיימה ביום 27.1.2026, ובהתאם לבקשת הצדדים הורה בית המשפט כי ההליכים יידונו במאוחד. במהלך הישיבה הודיעה באת-כוח המערערת כי חווֹת הדעת אינן מקובלות עליה, וכי נשקלת האפשרות להגיש חוות דעת סותרת מטעם המערערת, אך בשלב זה אין בידה חוות דעת שכזו. לאחר מכן התקיים שיח בלתי פורמלי, ובסופו ניתנה החלטה שלפיה ביקש בית המשפט מהמערערת להשלים את בדיקתה בכל הנוגע לחווֹת הדעת. עוד צוין כי בית המשפט המליץ למערערת שאם חווֹת הדעת אכן משקפות את המצב לאשורו באשר לריכוז הסם, יתוקן כתב האישום. 5. ישיבה נוספת התקיימה ביום 26.4.2026, במהלכה הודיעה באת-כוח המערערת כי מפנייה למעבדת הסמים עולה כי זו לא עורכת בדיקות ריכוזים. מנגד, בא-כוח המשיב הדגיש כי המערערת אינה מתמודדת עם חווֹת הדעת שהציג. לבסוף, ציינה באת-כוח המערערת כי היא סבורה שלא ניתן לגשר על הפערים בין הצדדים. בתום הישיבה הורה בית המשפט כדלקמן: "בישיבה הקודמת ביקשתי מהצדדים לבוא בדברים על מנת לפתור את המחלוקת שנפלה ביניהם בכל הנוגע לחומרת התיק על רקע טענה רצינית שהועלתה בהתבסס על חוות דעת מומחה [...] ההתרשמות שלי היא שהפרקליטות לא טרחה לבדוק את העניין לעומק ולא טרחה לשבת עם הסנגור ולהציע הצעות רלוונטיות אלא ממשיכה בהשמעת הניגון 'נא לנתב את התיק', כאילו לא ידעה שאין אפשרות כרגע לנתב תיק זה בשים לב לסדרי העדיפויות הברורים שקבעתי מימים ימימה. בנסיבות הללו, יובא גם תיק זה לעיונה של פרקליטת המחוז אשר תורה לתובע בכיר ליטול לידיו את התיק, ללמוד את הטענות לגופן, להזמין את עו"ד ברזני [בא-כוח המשיב – י"ע] לישיבה ולקדם את התיק כך שניתן יהיה לסיים אותו בלא צורך בבזבוז זמן שיפוטי". 6. בהודעתה מיום 2.6.2026 ציינה המערערת כי היא שקלה את הדברים פעם נוספת, ונותרה בעמדה שלפיה לא ניתן לתקן את כתב האישום באופן שהוצע. הודגש כי עמדה זו אושרה על ידי פרקליטת המחוז, שנדרשה לדברים. עוד ציינה כי ככל שהמשיב עומד על דעתו, נראה כי הפערים בין הצדדים אינם ניתנים לגישור, ובית המשפט מתבקש לשמוע ראיות וטיעונים על מנת להכריע במחלוקת שבין הצדדים. בתוך כך המערערת הבהירה כי "מצוקת בית המשפט מוכרת למאשימה [המערערת – י"ע] ואינה נעלמת מעיניה", אך לשיטתה מצוקה זו אינה יכולה להצדיק הסכמות משפטיות שאינן מקובלות על המערערת ושאינן מתיישבות עם הוראות החוק והפסיקה המנחה. מעבר לכך המערערת הבהירה כי בשונה מהתרשמות בית המשפט בנדון, המערערת בחנה בקפידה את טענות ההגנה עוד טרם הדיון שהתקיים. 7. ישיבה נוספת התקיימה ביום 11.6.2026. בהתאם להחלטת בית המשפט, התייצבה לישיבה באת-כוח המערערת, החתומה על ההודעה מיום 2.6.2026. בפתח הישיבה התקיים דיון בלתי פורמלי בין הצדדים. לאחר מכן הודיעה באת-כוח המערערת כי "אנו נמצאים בתהליך של מוקד ואנו רוצים להוציא את התיק מהליך המוקד". מנגד, בא-כוח המשיב ציין כי בהינתן שאין למערערת יכולת להביא עדות הזמה, בשים לב לכך שלמומחים מטעמה אין יכולת לערוך את הבדיקה הנדרשת, הרי שאין באפשרותה לחקור את המומחים מטעם המשיב. בהמשך לכך הוסיף בא-כוח המשיב כי בכוונתו לטעון טענה להגנה מן הצדק. לאחר מכן הוסיפה באת-כוח המערערת כי ההליך מתקיים מכוח סעיף 143א לחסד"פ ועל כן הוא מותנה בהסכמת הצדדים, ולאחר מכן ביקשה כי ההליך יועבר למותב שידון בראיות. עוד ציינה כי ככל שבפי המשיב טענות להגנה מן הצדק, הוא יוכל להשמיען בפני המותב שלפניו יובא ההליך. בתום הדיון הורה בית המשפט את הדברים הבאים: "הליך המוקד הסתיים. מכאן ואילך התיק ינוהל על ידיי בהליך רגיל לכל דבר ועניין. איני רואה בשום דבר שנעשה עד כה עילה או טעם אשר מונע ממני להמשיך לשבת בתיק. אלא אם הצדדים מבקשים פסילה שאז אדון בבקשת פסילה". 8. בסמוך לכך, ביום 17.6.2026, הגישה המערערת הודעה נוספת, במסגרתה הפנתה את בית המשפט בין השאר להוראת סעיף 143א(ה) לחסד"פ: 143א. דיון מקדמי (ה) לא הסתיים הדיון בכתב האישום במסגרת דיון מקדמי לפי סעיף זה, יעביר בית המשפט את הדיון בכתב האישום לשופט אחר שימשיך לדון בו לפי הוראות סימנים ה' עד ז' לפרק זה. 9. עוד באותו היום קבע בית המשפט כי בניגוד לאמור בהודעת המערערת, בית המשפט "מעולם לא הביע עמדה בסוגיה שבמחלוקת". עוד עמד בית המשפט על כך שתכלית סעיף 143א(ה) לחסד"פ היא להגן על זכויות הנאשם למשפט הוגן, ללא דעה קדומה. נקבע כי הסעיף נועד למצבים שבהם נערך דיון שבמהלכו הוצעו בידי בית המשפט הצעות לסיום ההליך, או שבית המשפט נחשף לראיות בלתי קבילות או לעברו של הנאשם או לנכונותו להודות בכתב האישום. נסיבות אלה, כך קבע בית המשפט, אכן עשויות להצדיק את הימנעות המותב שניהל את הדיון המקדמי מלשבת בתיק לגופו. בהקשר זה נקבע כי למיטב הערכת בית המשפט, נסיבות אלה אינן מתקיימות בהליך דנן. עוד ציין בית המשפט כי "אני מבין שעמדות לכאוריות שהובעו על ידי ביהמ"ש בדיון אינן נראות לתובעת [המערערת – י"ע] ולפיכך נוח לה שהדיון ייערך לפני שופט אחר אך בכל הכבוד, האמור בניסיון 'לברור שופט נוח', ניסיון שהפסיקה איננה מתייחסת אליו בעין יפה". בסופו של דבר נקבע כי ככל שבא-כוח המשיב יסבור שבית המשפט נחשף לחומרים שפוסלים אותו מלשבת בהליך, או אם קיים כל טעם אחר לפסילתו, ההליך יועבר לטיפול שופט אחר ככל שהדבר יתאפשר. בהמשך לכך התבקש המשיב להודיע את עמדתו בנדון. 10. המשיב הודיע באותו היום, 17.6.2026, כי לעמדתו אין מניעה שההליך יישמע בפני המותב. עוד הוסיף כי עד כה הליך המוקד התמצה בהצגת חווֹת דעת מומחים, ולמעט אלה לא נחשף המותב לשום חומר חקירה או מידע אחר. בנסיבות אלה, כך טען המשיב, אין תחולה לסעיף 143א(ה) לחסד"פ. עוד נטען שכל מה שנעשה עד כה בהליך הוא כפי הנהוג בכל דיון ראשוני בהליך. בהמשך אותו יום ציין בית המשפט בהחלטתו כי תיאור מהלך העניינים שהובא בהודעת המשיב עולה בקנה אחד עם האירועים בפועל. בשל כך, בית המשפט לא ראה טעם לפסול עצמו מלשבת בהליך. 11. מכאן ערעור הפסלות שלפניי, שבו חוזרת המערערת על טענתה כי חלה חובה סטטוטורית מוחלטת להעביר את שמיעת ההליך למותב אחר. המערערת מדגישה כי מאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמות בפני המותב במסגרת דיון המוקד, חלה עליו חובה להעביר את המשך בירור ההליך למותב אחר. לדבריה, סעיף 143א(ה) לחסד"פ הוא הסדר מוחלט, קוגנטי ודווקני הקובע חזקה חלוטה בדבר פסלות המותב אשר מייתרת את הצורך להוכיח חשש ממשי למשוא פנים במקרה הקונקרטי. עוד טוענת המערערת כי אין מקום לייצר הבחנה בין סוגי הדיונים השונים שעשויים להתנהל בפועל במהלך יום המוקד, או לערוך בחינה סובייקטיבית של תוכנם, וזאת בין השאר כדי למנוע סרבול והתנהלות טקטית של "פורום שופינג" מצד בעלי הדין. מכל מקום, כך טוענת המערערת, בנסיבות המקרה לא היה מדובר בדיון פורמלי בלבד, שכן המותב ציין במפורש בהחלטתו כי הביע דעות לכאוריות ביחס להכרעה בתיק, ואף קבע שבעקבות הדיון קמה למשיב, בניגוד למערערת, זכות לדרוש את פסילתו. עוד מציינת המערערת כי אף שהודעתה מיום 17.6.2026 לא הוגדרה במפורש כבקשת פסלות, ברור כי זו הייתה כוונתה, וכך גם הבין זאת המותב. 12. המשיב סבור כי יש להורות על דחיית הערעור. תחילה, המשיב מצביע על כך שהמערערת לא הגישה בקשת פסלות מפורטת ומנומקת כנדרש לפי סעיף 146(א) לחסד"פ, אלא הסתפקה בהגשת "הודעה" בלבד, משכך סבור המשיב שיש להורות על מחיקת הערעור. לגופם של דברים, המשיב טוען כי המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בהכרעה בין חוות דעת אחת שהגישה המערערת ובין שתי חווֹת דעת שהגיש מטעמו. בהקשר זה מדגיש המשיב כי הצדדים לא חשפו בפני המותב מחלוקות או עמדות אחרות, ועל כן לא בכדי ציין המותב כי אינו מכיר או יודע מה המחלוקות בין הצדדים. המשיב מדגיש כי ישיבות המוקד עסקו בשאלה שהפנה המותב למערערת – האם בכוונתה לנקוט פעולות כלשהן לנוכח תוכן חווֹת דעת ההגנה. משכך טוען המשיב כי כל מותב שיישב בהליך ייחשף כבר בפתח הישיבה הראשונה לאותן טענות וראיות שעלו בפני המותב. 13. לאחר עיון בערעור הפסלות ובתשובת המשיב, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל. תחילה, יש לדחות את טענת המשיב כי היה על המערערת להגיש בקשת פסלות פורמלית כדי להקנות לה זכות ערעור בנסיבות העניין. ראשית, המבחן לפסילת שופט מלשבת בדין קבוע בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), המורה כי "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". מכאן, שבית המשפט רשאי להורות על פסילתו מיוזמתו, אם מצא שקיימות נסיבות כאמור. בהתאם לכך, החלטת פסלות אינה מותנית בבקשת בעל דין, ומרגע שניתנה החלטת פסלות ניתן להגיש ערעור בכפוף להוראות הדין בנושא (ראו: סעיף 77א(ג) לחוק בתי המשפט וסעיף 147 לחסד"פ). בענייננו, אין עוררין כי החלטת בית המשפט מיום 17.6.2026 היא בגדר החלטת פסלות. שנית, כבר נקבע כי בקשה להעברת הדיון מן המותב הדן בדיון המקדמי למותב אחר כמוה כבקשת פסלות (ע"פ 758/23 אבו גית נ' מדינת ישראל, פסקה 6 ‏(‏12.2.2023‏)‏‏; ע"פ 5721/17 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל, פסקה 4 ‏(21.8.2017‏)‏‏; ע"פ 4877/13 עווידה נ' מדינת ישראל, פסקה ‏(22.4.2014‏)‏‏ (להלן: עניין עווידה) יצוין כי ההלכה שנקבעה בעניין עווידה נהפכה, אך לא בהקשר זה כפי שיפורט להלן). 14. אציין כי ענייננו מעורר שאלה עקרונית באשר לתחולת סעיף 143א(ה) לחסד"פ כנגזרת מאופי הדיון המקדמי שהתקיים. ואולם, כפי שיפורט להלן, לנוכח נסיבות המקרה לא ראיתי לנכון לטעת מסמרות בשאלה זו. סעיף זה בא לעולם מתוך מטרה להסדיר סטטוטורית את הפרקטיקה של דיונים מקדמיים ב"ימי מוקד". המונח "ימי מוקד" נועד לתאר ימי דיון המתאפיינים בריכוז מספר רב של תיקים לפני שופט "המוקד", כשבמהלך יום המוקד פועל השופט לצמצום המחלוקות בין הצדדים ולהבאתם, במידת האפשר, לסיום ההליך בדרך מוסכמת, לרבות באמצעות הסדר טיעון (עמי קובו "הגישור הפלילי" המשפט כד 301, 309 (2018) (להלן: קובו)). ימי המוקד שינו את התפיסה הקלאסית של ניהול ההליך הפלילי, במובן זה שהם הציגו תפיסה אקטיבית יותר של בית המשפט ואיפשרו שיח פתוח יותר בין הצדדים ובינם ובין בית המשפט (דוח צוות בין-משרדי הגברת האפקטיביות של ימי המוקד הפלילי 7 (2024) (להלן: צוות אפקטיביות ימי המוקד הפלילי)). לצד זאת, סעיף 143א לחסד"פ הוכר בפסיקת בית משפט זה כמקור נורמטיבי המסדיר הליכי גישור בפלילים (בג"ץ 1620/22 פלונית נ' פרקליטות המדינה, פסקה 19 ‏(7.6.2023‏)‏‏; ע"פ 8360/19 זיסמן נ' מדינת ישראל, פסקה 10 ‏(18.3.2020‏)‏‏ (להלן: עניין זיסמן)). הן הדיון המקדמי הן הגישור הפלילי מתאפיינים במעורבות רבה של בית המשפט בניסיון לקרב בין עמדות הצדדים, והם אינם מתנהלים בהכרח לפי סדרי הדין ודיני הראיות החלים במשפט הפלילי (עניין זיסמן, בפסקה 16; להרחבה בדבר הדמיון והשוני בין הדיון המקדמי ובין הגישור הפלילי ראו: קובו, בעמ' 310-309). הליכים אלה מסייעים ומפחיתים באופן דרמטי את העומס הרב המוטל על בתי המשפט. כך, למשל, רובם המכריע של התיקים הפליליים בבתי המשפט מתנהלים כיום במסגרת ימי המוקד הפלילי (צוות אפקטיביות ימי המוקד הפלילי, בעמ' 4). כמו כן, ממחקר שנעשה עולה כי הליך הגישור הפלילי נמשך בממוצע כחודשיים, וכי שני שליש מההליכים המופנים לגישור מסתיימים בהסדר גישור (מחלקת המחקר של הרשות השופטת הגישור הפלילי במערכת המשפט 5-4, 27, 38-37 (2025); ראו גם: בש"פ 4677/22 מדינת ישראל נ' נימר, פסקה 11 ‏(20.7.2022‏)‏‏). 15. בקשת המערערת להחלפת המותב הוגשה מכוח סעיף 77א לחוק בתי המשפט, והיא נסמכת על הוראת סעיף 143א(ה) לחסד"פ, המורה כי אם "לא הסתיים הדיון בכתב האישום במסגרת דיון מקדמי לפי סעיף זה, יעביר בית המשפט את הדיון בכתב האישום לשופט אחר שימשיך לדון בו [...]". בעניין עווידה פורש הסעיף כקובע עילת פסלות סטטוטורית נוספת על העילות לפסלות "חובה" שבסעיף 77א(א1) לחוק בתי המשפט (שם, בפסקה 10). באותו עניין נדונה שאלת תחולת הסעיף במקרים שבהם במסגרת הדיון המקדמי הושג הסדר טיעון "פתוח" (שבו הושגה הסכמה בעניין הרשעה אך לא בעניין העונש). במצבים מעין אלה, כך נקבע בעניין עווידה, מוטלת על המותב שבסיועו הושג הסדר טיעון "פתוח" חובה להעביר את ההליך למותב אחר לצורך שלב גזירת העונש (שם, בפסקה 10). 16. ואולם, ההלכה שנקבעה בעניין עווידה, ככל שהיא נוגעת להסדר טיעון "פתוח", התהפכה בהמשך בפסיקת בית משפט זה. בעניין זיסמן נקבע כי במקרים שבהם התנהל הליך מכוח סעיף 143א לחסד"פ והדיון הסתיים בהסדר טיעון – בין אם הסדר "סגור" (הכולל את הרשעת הנאשם וגזירת דינו) ובין אם הסדר טיעון "פתוח" – ההליך ככלל יוותר בפני אותו מותב (שם, בפסקה 17). הנשיאה א' חיות הטעימה כי לשון סעיף 143א(ה) לחסד"פ "סובלת" פרשנות שלפיה התיבה "הסתיים" שבסעיף משמעותה "הסתיים במתן הכרעת הדין" (שם, בפסקה 13), ותכליתו מצדיקה את העדפתה על פני יתר הפרשנויות האפשריות. הנה כי כן, הן עניין עווידה הן עניין זיסמן עסקו במקרים שבהם במסגרת הדיון המקדמי או הגישור הפלילי הגיעו הצדדים להסכמה שהובילה להכרעת דינו של הנאשם. בהתאם לכך נקבע בעניין זיסמן כי "במקרים שבהם התנהל הליך מכוח סעיף 143א לחסד"פ שלא הסתיים בהכרעת דין – יועבר הדיון בו לשופט אחר בהתאם לס"ק (ה)" (שם, בפסקה 17). 17. קביעה זו נעוצה בין השאר בתכלית סעיף 143א לחסד"פ, אשר נועד לייצר "חומת הפרדה" בין השופט המנהל דיון מקדמי או הליך גישור ובין המותב המנהל את שלב ההוכחות בהליך (עניין זיסמן, בפסקה 14). הצורך ב"חומת הפרדה" מעין זו עולה מפורשות אף מדברי ההסבר לסעיף 143א(ה) לחסד"פ: "מכיוון שההליך המקדמי המוצע הוא חריג לדרך הרגילה של בירור האשמה, מוצע לקבוע שאם לא יסתיים ההליך בכתב האישום בשלב הדיון המקדמי ויהיה צורך בשמיעת ראיות, יועבר הטיפול בהליך לשופט אחר או למותב אחר, שלא היה חשוף לחומר הראיות ולא יורשה לעיין בפרוטוקול הדיון המקדמי" (דברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 41) (דיון מקדמי), התשס"ה-2005, ה"ח ממשלה 548, 549)). 18. הגיונו של הכלל שבסעיף 143א(ה) לחסד"פ מובן – הוא נועד לאפשר שיח פתוח, בגדרו יכולים הצדדים לפרוס את עמדותיהם ואת הערכתם ביחס לסיכויי ההרשעה, מבלי שהדברים יעמדו להם לרועץ בהליך העיקרי (ראו: יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 598-597 (2021)). כפועל יוצא, הלך הרוח של הצדדים המתייצבים להליך מכוח סעיף 143א שונה מאשר בדיון רגיל, והוא מאופיין בהתנהלות בלתי פורמלית, מתוך הנחה אפריורית שהשופט שדן בדיון המקדמי לא יוסיף וידון בהליך העיקרי. כפי שנפסק בהקשר דומה, "נשמת אפו של הליך הגישור תלויה בכך שדברים שנאמרים במהלכו לא יובאו לידיעת בית המשפט שדן בסופו של יום בתיק שמדובר בו [...] להליך הגישור לא תהיה תקנה, אם צדדים ידעו כי דברים המוחלפים במהלכו, יכולים לעמוד להם לרועץ בשלב מאוחר יותר" (ע"פ 6508/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 6 ו-8 ‏(‏13.9.2006‏)‏‏). מתכונת דיונית בלתי פורמלית מעין זו נועדה, בין השאר, לאפשר לשופט המוקד לעמוד על הסיכויים והסיכונים הכרוכים בהליך מבחינת כל אחד מהצדדים, ולזהות את גבולות הגזרה שבמסגרתם ניתן להביא את ההליך לסיום מוסכם (עפס"פ 38130-08-25 אייל נ' מדינת ישראל, פסקה 7 ‏(‏29.9.2025‏)‏). 19. בענייננו, המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלת תחולת סעיף 143א(ה) לחסד"פ כנגזרת מאופי הדיון שהתקיים. כך, מן העבר האחד סבורה המערערת כי מדובר בכלל קשיח אשר מקים עילת פסלות כל אימת שהתקיימה בפועל ישיבה מכוח הסעיף האמור, וכי אין משמעות לאופי הדיון שהתקיים בפועל, או לתוכנו, לצורך תחולת הכלל שבסעיף. מן העבר השני, המשיב סבור כי בראי אופי הדיון שהתקיים אין להעביר את ההליך למותב אחר. לדבריו, ישיבות המוקד עסקו בשאלה מצומצמת הנוגעת לפעולות המערערת לנוכח חווֹת הדעת מטעמו, וממילא בפתח הדיון לפני כל מותב תידרש המערערת ליתן מענה לסוגיה זו. עוד מדגיש המשיב כי המותב לא נחשף לראיות נוספות בהליך או למידע הנוגע לעברו. 20. תחילה יבואר כי הפרשנות אותה מציע המשיב, וכפי שהיא באה לידי ביטוי בהחלטת הפסלות, אינה עולה בקנה אחד עם הכלל שנקבע בעניין זיסמן, לפיו במקרים שבהם התנהל הליך מכוח סעיף 143א לחסד"פ וההליך לא הסתיים בהכרעת דין, הדיון בהליך יועבר לשופט אחר. אם לא די בכך, גישתו של המשיב מבקשת ליצוק תוכן מהותי-תלוי נסיבות למונח "דיון מקדמי" לצורכי סעיף 143א(ה) לחסד"פ, כך שכל מותב ומותב יידרש לבחון אם בנסיבות העניין שלפניו התקיים "דיון מקדמי" ואם הסוגיות שנדונו במסגרת הדיון מקימות מבחינתו עילת פסלות בראי החומרים שאליהם נחשף והעמדות שהביע בפני הצדדים. גישה שכזו מייתרת הלכה למעשה את הוראת הפסלות הסטטוטורית שבסעיף 143א(ה) לחסד"פ, במובן זה שהיא מחזירה את המצב למבחן ברירת המחדל שבסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט ("חשש ממשי למשוא פנים"). ודוקו: לעיתים, קיומו של דיון מקדמי מצדיק את העברת התיק למותב אחר אף אם לא הוצגו בו ראיות (בין אם תהיינה קבילות בסופו של יום, בין אם לאו) ואף אם הנאשם לא הודה בדבר. זאת, מאחר שעצם השיח הבלתי פורמלי בין הצדדים ובין המותב, הניואנסים בשיח זה והרשמים שיכול שיח כאמור להותיר – אין מקום שיהיו בידי מותב שדן בהליך לגופו. זאת, הן לטובת הנאשם; הן לטובת התביעה; הן לטובת שופט המוקד, שיוכל ליטול חלק פעיל במהלך הדיון המקדמי; והן לטובת שופט ההליך העיקרי, שישמע את הצדדים ויבחן את הראיות "באופן נקי". 21. מעבר לכך, גישה הבוחנת בדיעבד את תוכן הדברים שנאמרו או נבחנו במסגרת הדיון המקדמי עלולה ליצור חוסר ודאות בקרב הצדדים. הצדדים לא יוכלו לדעת, בזמן אמת, אם המותב שלפניו הם מתדיינים יוסיף לדון בהליך העיקרי, או שמא יחליט להעבירו למותב אחר. חוסר ודאות זה עלול, מטבע הדברים, לפגוע בנכונות הצדדים להתבטא בחופשיות במסגרת הדיון המקדמי – ולפגוע במוסד הדיון המקדמי ככזה. בהתאם, עלינו לשאוף ולקדם ודאות באשר לעצם קיומו של דיון מקדמי ולמשמעות הנובעת מכך באשר למותב שידון בהליך העיקרי. בהקשר זה יוער כי סעיף 143א(ג) לחסד"פ מונה שלושה תנאים מצטברים לצורך האפשרות לקיים דיון מקדמי: (1) הנאשם קיבל הודעה בדבר האפשרות לקיים דיון מקדמי ובית המשפט נוכח כי הוא הבין את מהות הדיון והביע את הסכמתו לניהולו; (2) הנאשם מיוצג בידי סניגור ו-(3) התובע הסכים לניהול הדיון המקדמי. אם כן, הדין אינו מאפשר לצדדים להיקלע "בטעות" לדיון מקדמי, שבסיומו עשויה להתחייב העברת ההליך למותב אחר מכוח סעיף 143א(ה) לחסד"פ (ע"פ 3910/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (24.6.2021)). מכך עשויה להתחייב גם תמונת המראה, שלפיה הדין אינו מאפשר לצדדים להיקלע "בטעות" אל מחוץ לגדרי תחולתו של הסעיף, לאחר שכבר הסכימו להיכנס בין כתליו. 22. דברים אלו, התומכים בקביעה כי אין מקום לערוך בחינה סובייקטיבית של אופי הדיון המקדמי, מתכתבים עם קביעתה של הנשיאה חיות בעניין זיסמן, עת דחתה את הטענה שלפיה יש מקום להבחין בין דיון גישור ובין דיון מקדמי לצורך תחולת סעיף 143א לחסד"פ: "עמדת הסנגוריה לפיה לשם תחולת ההוראה הקבועה בסעיף 143א לחסד"פ יש מקום להבחין בין סוגים שונים של הליכים המתקיימים מכוח סעיף זה, אף היא אינה מקובלת עלי. ראשית, פרשנות זו אינה נתמכת בלשון הסעיף ודי בכך על מנת לדחותה. שנית, במקרים רבים קשה מאוד לסווג את ההליכים המתנהלים מכוח סעיף 143א לחסד"פ בהתאם לחלוקה ברורה שאותה ביקשה הסנגוריה להתוות בהסדר שהוצע על ידה ולדעתי, הדבר יגרום לסרבול ולהתדיינות מיותרת בין הצדדים בשאלת סיווגו המתאים של ההליך. אכן, במקרים רבים הדיון ביום המוקד נושא אופי 'מעין גישורי', הגם שהצדדים אינם מופנים באופן פורמלי להליך גישור המתנהל בישיבה נפרדת מישיבת המוקד. כך, במקרים לא מעטים השופט ביום המוקד מעיין בחומרי חקירה או מביע בפני הצדדים את עמדתו לעניין סעיפי האישום והעונש הראוי, וזאת במטרה לסייע בקידום ההתדיינות ולהביאה לכלל סיום במסגרת הדיון המקדמי. לצד זאת קיימים כמובן מקרים שבהם שופט המוקד אינו עושה כן, והליך המוקד מתנהל על ידו באופן פורמלי. אך לא אחת, כאמור, היכולת לסמן את קו הגבול בין שני טיפוסי הדיון הללו ביום המוקד אינם כה מובהקים" (עניין זיסמן, בפסקה 20). 23. עם זאת, נסיבות המקרה שלפניי אינן מצריכות לטעת מסמרות ביחס לטענות המערערת בנדון. לעת הזו ניתן להשאיר בצריך עיון את שאלת תחולתו של סעיף 143א(ה) על דיון מקדמי שהשיח התמצה בעניינים טכניים-דיוניים, ללא חשיפה ישירה לראיות. זאת בהינתן שבענייננו אין עוררין על כך שהמותב עיין בחווֹת הדעת השונות, ובשים לב לכך שבמהלך הדיון המקדמי הובעו עמדות לכאוריות שונות. מטעם זה הגעתי למסקנה כי בנסיבות המקרה דנן, התקיים דיון מהותי בראי הוראות סעיף 143א(ה) לחסד"פ, ולכן חלה בענייננו עילת הפסלות הסטטוטורית. ודוק: אין בכך כדי להטיל דופי כלשהו בנשיא לוי, או ביכולתו לדון בהליך באובייקטיביות. ענייננו עוסק אך בפרשנותה וביישומה של ההוראה על נסיבות המקרה, ומכאן מתחייבת התוצאה של קבלת הערעור. 24. אשר על כן, הערעור מתקבל. ההליכים בעניינו של המשיב יועברו לדיון בפני מותב אחר. ניתן היום, ב' אב תשפ"ו (16 יולי 2026). יצחק עמית נשיא