אלמלאחי ואח' נ' ישראל ואח'

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 63538-03-25 לפני: כבוד השופט נעם סולברג כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת רות רונן העותרים: 1. סלים סעיד אלמלאחי 2. גמאל חליל אלמלאחי נגד המשיבות: 1. רשות מקרקעי ישראל 2. הרשות לפיתוח התיישבות בדואים בנגב עתירה לצו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותרים: עו"ד פאיז אלשאמי פסק-דין השופטת רות רונן: העתירה שלפנינו מכוונת כלפי שני צווים לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור שהוציאה המשיבה 1 (להלן: רמ"י) נגד העותרים לפי חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981, מיום 27.2.2023 (להלן: הצווים). המקרקעין נושא הצווים מצויים בגוש 400100 חלקה 1 (להלן: המקרקעין נושא הצווים). העותרים הם בני משפחה המתגוררים באזור להבים. בשנת 1991 הגיש מינהל מקרקעי ישראל תביעה לפינוי העותרים ואחרים מהמקום שבו הם התגוררו. לאחר דיונים רבים הגיעו הצדדים להסכמות, ונחתם ביניהם הסכם פשרה, אשר קבע כי העותרים ונתבעים נוספים באותו עניין יתחייבו לפנות את שטח מגוריהם, וזאת בתוך 180 יום לאחר שיוקצו להם מגרשים בשכונה 38 ברהט. בשנת 1997 הסכם הפשרה אושר וקיבל תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הפשרה). על פי הנטען בעתירה, רמ"י הקצתה מגרשים בשכונה 38 ברהט לחלק מבני המשפחה – ואולם לעותרים טרם הוקצו מגרשים בהתאם להסכם הפשרה. כאמור, ביום 27.2.2023 ניתנו הצווים לסילוק ידם ולפינוי של העותרים מהמקרקעין. העותרים הגישו תביעה לבית משפט השלום בבאר שבע, בטענה שהמקרקעין נושא הצווים הם חלק מהמקרקעין שהיו כלולים בהסכם הפשרה שנכרת עם רמ"י בשנת 1997. על כן, כך נטען שם, יש לעותרים זכות להחזיק במקרקעין על פי הסכם הפשרה, וזאת עד למתן פתרון דיור הולם עבורם – ואין מקום להוציא לפועל בשלב זה את הצווים. לעומתם, טענה רמ"י כי העותרים מטעים את בית המשפט, שכן הסכם הפשרה עוסק במקרקעין אחרים, הסמוכים למקרקעין נושא הצווים. ביום 30.5.2024 דחה בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת ר' טיקטין עדולם) את תביעת העותרים, וקבע כי הצווים יוותרו על כנם (ת"א 13581-07-23). בין היתר, קיבל בית המשפט את עמדת רמ"י, וקבע כי המקרקעין נושא הצווים לא נכללו בהסכם הפשרה משנת 1997. ערעור שהגישו העותרים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, נדחה ביום 8.1.2025 (ע"א 4263-08-24). ביום 25.3.2025 הוגשה העתירה שלפנינו. העותרים טוענים בה כי יש לעכב את פינוים לפי הצווים עד שתינתן להם חלופת מגורים, כפי שהוסכם עמם בהסכם הפשרה. עוד נטען כי העותרים פועלים על מנת למצוא פתרון אכלוס בשכונה 7 ברהט. בין היתר צוין כי נציגי המשיבה 2, הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, שוקדים על קידום פתרון מגורים חלופי הולם עבור העותרים. לטענתם, מאחר שההליך התכנוני בעניינם מתקדם מהר והקצאת המגרשים לטובתם צפויה לקרות בקרוב (לנוכח נכונותה של המשיבה 2 ונציגיה), לא ייגרם לרמ"י כל נזק מעיכוב ביצוע הפינוי לפי הצווים. מנגד, נטען כי לעותרים ייגרם נזק בלתי הפיך כתוצאה ממימוש הצווים. דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבות. טענתם המרכזית של העותרים נגד חוקיות צווי הסילוק ממוקדת בהסכם הפשרה משנת 1997. יחד עם זאת, זו הייתה טענתם המרכזית של העותרים גם בערכאות האזרחיות, אשר בחנו את טענות העותרים בנדון ומצאו כי לא נפל פגם בהוצאת הצו. העתירה היא למעשה ניסיון לערער על פסקי הדין; אלא שכידוע, בית משפט זה ביושבו כבית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהן של הערכאות האזרחיות המוסמכות (ראו, למשל: בג"ץ 4145/23 זנגריה נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 5 (5.6.2023) (להלן: עניין זנגריה); בג"ץ 3057/20 רועי נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 3 (17.5.2020)). העותרים זכו ליומם בבית המשפט בשתי ערכאות אשר נתנו החלטות מפורטות בעניינם, שהפכו עתה לחלוטות. מכאן, שאין מקום לקבל את טענתם המרכזית של העותרים. אף אם העותרים סבורים כי ההליך התכנוני בעניינם משנה את פני הדברים בשלב זה, ומדובר בשינוי נסיבות שאירע לאחר סיום ההליך האזרחי, הרי שעליהם להשמיע את טענות אלה בגדר ההליך האזרחי (עניין זנגריה, בפסקה 6). אף אילו היינו מניחים כי היה מקום להעלות טענות מאוחרות כאמור בפני בית משפט זה, הרי שלא קוימה חובת מיצוי ההליכים בנוגע אליהן ביחס לרמ"י. העתירה נדחית אפוא. משלא התבקשה תגובה ולאור מצבם של העותרים, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, כ"ז אדר תשפ"ה (27 מרץ 2025). נעם סולברג שופט אלכס שטיין שופט רות רונן שופטת