פלוני נ. משרד הביטחון/מתאם הפעולות בשטחים

4 בבית המשפט העליון עע"מ 63520-07-25 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב המערערים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלוני 4. פלוני 5. פלוני 6. פלוני נגד המשיבות: 1. מתאם פעולות המדינה בשטחים – ועדת מאוימים 2. מדינת ישראל – משרד הביטחון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 19.6.2025 בעת"מ 8076-05-25 שניתן על ידי כבוד השופט אילן צור בשם המערערים: עו"ד מרדכי מהגרפטה פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט אילן צור) מיום 19.6.2025 בעת"מ 8076-05-25, במסגרתו נדחתה על הסף עתירה מנהלית כנגד החלטת ועדת המאוימים (להלן: הוועדה). לצד הערעור הוגשה בקשה למתן צו ביניים עד להכרעה בערעור. במהלך שנת 2024 הגישו ששת המערערים, שהם בני משפחה אחת, בקשה לוועדה להכרה כמאוימים. בהמשך, לאחר שהובהר להם כי החומר שהוגש הוא "מצומצם ביותר", הוגש ביום 25.11.2024 מכתב מפורט מטעם המערערים, ובו הוסבר כי עילת המאוימות הנטענת היא שהמערער 1 עמד בקשר עם דודו, אשר, על פי נטען, שיתף פעולה עם כוחות הביטחון, ואף קיבל בשל כך אזרחות ישראלית. כן נאמר בעתירה כי המערערים סייעו בעצמם לכוחות ביטחון, ומסרו להם מידע על פעילי טרור. לפנייה צורפו זימונים לחקירות במנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, דו"ח חקירה וחיפוש בבתי המערערים וכן כתב אישום נגד המערערים בגין "קשירת קשר עם האויב" (להלן, ביחד: המסמכים). ביום 26.2.2025 נערך תחקור למערער 2, אשר ייצג בעניין זה את כלל המערערים. בתחקור טען המערער 2 כי אביו היה מעביר מידע לישראלים באמצעות תושב אחר בכפר מגוריו. המערער 2 טען כי הוא מאוים מזה כשנה וחצי בשל פעולות אלו של אביו. בתום התחקור נקבע, בהחלטת קצינת המאוימים, כי המערער 2 "לא נראה מאוים" ולא הציג למאוימות הנטענת ראיות מספיקות. ערר על החלטה זו נדחה על ידי מרכזת הוועדה ביום 30.3.2025 (להלן: החלטת מרכזת הוועדה), תוך שהובהר כי "על פני הדברים אין מדובר במי שמצוי בסכנת חיים במקום מגוריו" (סעיף 7 להחלטת מרכזת הוועדה, שצורפה במסגרת נספח 2 לערעור, בעמודים 37-35). בהחלטה זו הוסבר כי קיימים פערים עובדתיים בין טופס הבקשה הראשוני, שבו נאמר כי סיוע המערערים לכוחות הביטחון נעשה דרך דודו של המערער 1, ובין תחקורו של המערער 2, בו טען כי הם שיתפו פעולה עם אביו של המערער 2 (שאינו אותו אדם). כן נקבע כי קיימת חלופת מגורים סבירה למערערים, שכן בטפסי הבקשה הראשוניים שהגישו צוין כי הם שוהים בשטחי C. עוד הוסבר כי המסמכים שצורפו לפנייה אינם משנים מההערכה כי לא קיים סיכון לחיי המערערים, שהרי מדובר ב-"סט מסמכים מוכר מפניות רבות אחרות והוא נובע בעיקר מהיעדרות ואי התייצבות לרשויות" (שם, בסעיף 8). לבסוף, ציינה מרכזת הוועדה כי דומה שהמניע לפנייה לוועדה הוא קשיים כלכליים, הנובעים מקטיעת שגרת החיים של המערערים, שהתפרנסו בישראל עד שהאפשרות לעשות כן נשללה בעקבות פרוץ מלחמת "חרבות ברזל". המערערים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו עתירה מנהלית על החלטת מרכזת הוועדה, ובצידה הוגשה בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בעתירה. ביום 7.5.2025 דחה בית המשפט קמא את בקשת המערערים למתן צו ארעי, וביום 19.6.2025, לאחר שהוגשה תגובה מטעם המשיבים – דחה בית המשפט קמא את הבקשה למתן צו ביניים ואת העתירה המנהלית עצמה. בפסק הדין קבע בית המשפט קמא כי בגרסאות שהציגו המערערים נפלו סתירות מהותיות, העולות כדי ניסיון הונאה כנגד הרשויות, ואשר מצדיקות את דחיית העתירה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים. בית המשפט הוסיף כי המערערים לא הציגו תשתית ראייתית להוכחת טענותיהם, אלא הסתפקו בהגשת מסמכים בערבית, שלא תורגמו, וכן תצהיר לאקוני אחד, מטעם המערער 4, המשותף לכל המערערים, ואשר אינו מפרט את הנסיבות הפרטניות המצדיקות להכיר בכל אחד מהם כמאוים. לסיכום, ציין בית המשפט קמא כי נראה שקיימת אפשרות שהמערערים יתגוררו בשטחי C, ואף מהטעם הזה דין עתירתם להידחות. הערה: בית המשפט קמא התייחס, במסגרת פסק הדין, הן לעתירה המנהלית והן לבקשה למתן צו ביניים, ובהתאם פסק הדין כלל התייחסות לשיקולי מאזן הנוחות וסיכויי העתירה, הרלוונטיים בעת הכרעה בסעד זמני. אף כי שיקולים אלו אינם בעלי השלכה ישירה על ההכרעה בעתירה עצמה – איננו סבורים כי הדבר עולה לכדי פגם בפסק הדין, שכן בית המשפט קמא עמד, בפירוט, על הטעמים המצדיקים את דחיית העתירה המנהלית, כגון התנהלות העותרים והיקף הראיות שהובאו בבקשתם. בערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים טוענים המערערים כי בית המשפט קמא התעלם מאינדיקציות קונקרטיות רבות למאוימות מיידית המסכנת את חייהם, העולות מהמסמכים שצורפו לבקשתם וכי פסק הדין לא נומק כדבעי. כן נטען כי הערעור מעלה סוגיה עקרונית שכן בקשת המערערים נדחתה על הסף על ידי מרכזת הוועדה, ולא נדונה כלל בפני הוועדה כולה – וזאת, לדברי המערערים, בניגוד לכללי המשפט המנהלי ולנוהל מכוחו פועלת הועדה (משרד הביטחון "נוהל טיפול בטוענים למאוימות על רקע חשד לשיתוף פעולה ביטחוני עם גורמי ביטחון ישראליים ומכירת קרקעות לישראלים" (2024). להלן: הנוהל). לאחר עיון בערעור, על נספחיו, ובפסק דינו של בית המשפט קמא, החלטנו לדחות את הערעור ללא צורך בתשובה. זאת, בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלה בהליך מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. תחילה יובהר כי לא מצאנו ממש בטענת המערערים כי דחיית בקשתם בידי מרכזת הוועדה נעשתה בניגוד לכללי המשפט המנהלי ותוך הפרת הנוהל. סעיף 6(ח) לנוהל קובע כדלקמן: בסמכות מרכז הוועדה – בהתאם להנחיה כללית או פרטנית של יו"ר הוועדה – להחליט על דחיית בקשה של מבקש על הסף, אם אין בה אפילו לכאורה בסיס להפעלת סמכות הוועדה. למשל: אם המאוימות הנטענת איננה בגין חשד לשת"פ עם גורמים ישראלים, אם אין במתואר בה כדי לבסס טענה של חשד לשת"פ או למאוימות, אם מתגלות סתירות מהותיות בין הטענות למידע הקיים בפני המרכז או אם המבקש לא המציא את הפרטים או הבהרות שנדרש להמציא לוועדה, וכיוצ"ב. ואכן, בענייננו, מצאה מרכזת הוועדה כי לא ניתן להסתמך על המידע שהוצג, נוכח הסתירות העולות ממנו, על מנת לבסס את טענת המאוימות של העותרים. במקרה כזה מוקנית לה סמכות לדחות את הבקשה על הסף. לא רק שפעולה זו אינה סותרת את הנוהל, אלא היא אף מקדמת את תכליתו, שהרי היא מאפשרת לרשויות להקדיש משאבים רבים יותר לבחינת בקשות המגלות עילה מבוססת. כפי שהובהר לא אחת, "טענות למאוימות הן בגדר דיני נפשות של ממש, ומשכך ראויות להיבחן בלב פתוח ובנפש חפצה. יחד עם זאת, אין הדבר יכול להצדיק דיון בכל טענת מאוימות שנטענת בעלמא" (בג"ץ 5516/17 אבו עראם נ' משרד הביטחון, פסקה 4 (9.8.2017). כן ראו: בג"ץ 6699/16 פלוני נ' משרד הביטחון, פסקה 7 (7.12.2017)). במישור הסמכות, אם כן, לא נפל פגם בהחלטת מרכזת הוועדה. בדומה לבית המשפט קמא, איננו סבורים כי נפל פגם במישור הפעלת שיקול הדעת. בית המשפט קמא מצא כי המערערים לא השכילו לבסס את טענותיהם כי הם עומדים בפני איום ממשי קונקרטי, ואין בטענות שהועלו בערעור כדי לשנות ממסקנה זו. בפרט, המערערים לא הצליחו, ולמעשה לא ניסו, להתמודד עם הסתירה החמורה המצויה במוקד גרסתם. מחד, במסגרת בקשתם טענו המערערים כי הם מאוימים בשל קשר בין המערער 1 ובין דודו וכי המערערים עצמם מספקים מידע לכוחות הביטחון הישראליים, החל משנת 2018, ובכלל זאת סיוע ישיר לאיתור מחבלים (שכלל, באחד המקרים, אף התלוות למבצע של כוחות הביטחון). עוד ציינו המערערים כי הם מסתתרים בשטחי C. שונים בתכלית טעמי הבקשה כפי שהם עולים מתחקור המערער 2, אשר נבחר, על ידי המערערים, כמי שמייצג את האינטרס המשותף שלהם (ראו נספחים 7-6 לתגובת המשיבים בבית המשפט קמא מיום 10.6.2025 (להלן: תגובת המשיבים)). בתחקור שנערך לו טען המערער 2 כי אביו העביר מידע לתושב אחר בכפר אשר, בתורו, שיתף פעולה עם הישראלים וכי הוא עצמו מאוים – מזה שנה וחצי – בשל מעשי אביו. המערער 2 ציין, מחד, כי הוא אינו סייען בעצמו, ומנגד, כי הוא סיפק בעבר מידע לאביו. לבסוף מסר המערער 2 כי הוא שוהה בשטחי ישראל מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל". אם כן קיימות סתירות בין הגרסאות שסיפקו המערערים – ביחס לזהות הגורם עמו היו המערערים בקשר (דודו של המערער 2 או אביו של המערער 1), ביחס לאופי הסיוע שהעניקו לכוחות הביטחון (סיוע ישיר לכוחות הביטחון או סיוע עקיף, דרך שני מתווכים) וביחס למקום בו הסתתרו המערערים (ולמצער, המערער 2). ברי כי פערים ניכרים כאלו, ביחס לנקודות המרכזיות ביותר בגרסאות המערערים, הם שיקול ראשון במעלה בעת בחינת בקשות המערערים (ראו והשוו: עע"מ 3819/24 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת המאוימים, פסקה 17 (5.8.2024); עע"מ 68166-12-24 פלוני נ' מתאם רווחה במנהל האזרחי, פסקה 11 (23.3.2025); עע"מ 61587-05-25 פלוני נ' משרד הביטחון, פסקה 8 (5.6.2025)). בית המשפט קמא עמד בהרחבה על פערים עובדתיים אלה (ראו בפסקאות 18-17 ו-24-21 לפסק הדין). בכל זאת, המערערים לא השכילו במסגרת ערעורם, ליישב את הסתירות האמורות, ובחרו להתמקד בטענה כי די היה במסמכים שהגישו לוועדה, ובראשם כתב אישום פלסטיני כנגד המערערים 5-1 בגין בגידה. ראשית, קיים קושי בהישענות המערערים על כתב האישום שעה שנציגם, המערער 2, טוען טענות אחרות, וצנועות בהרבה, ביחס לסיועם לכוחות הישראליים. יתרה מזאת, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת מרכזת הוועדה, ולפיה "מדובר בסט מסמכים מוכר מפניות רבות אחרות" (אשר למידת ההתערבות בשיקול הדעת המקצועי של הוועדה, השוו: בג"ץ 3897/12 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים, פסקה ד' (18.10.2015); בג"ץ 3734/14 פלוני נ' ראש ממשלת ישראל, פסקאות י"ז-י"ח (17.11.2015); עע"מ 5676/24 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון, פסקאות 7-6 (16.7.2024)). אמנם, למסמכים כאלה עשוי להיות משקל רב יותר בנסיבות אחרות, אך בשעה שהמערערים אינם מצביעים על אינדיקציות משמעותיות אחרות למאוימות, וכאשר הם כרכו את ענייניהם זה בזה – אין די בכך על מנת להצדיק התערבות בהחלטת מרכזת הוועדה (ודוק – כריכת עניינם של ששת המערערים היא מוקשית: כך, לדוגמה, אף אחד מהמסמכים שהוגשו אינו מתייחס למערער 6, והמערערים לא הגישו תצהירים אישיים מפורטים המתארים את נסיבות הימלטותם ואת אופי האיום כלפי כל אחד מהם. לבית המשפט לעניינים מנהליים הוגש תצהיר מטעם המערער 4, ולבית משפט זה לא הוגש כלל תצהיר לתמיכה בטענות שבערעור. ראו פסקה 22 לפסק דינו של בית המשפט קמא, והשוו: עע"מ 54605-04-25 פלוני נ' משרד הביטחון, פסקה 8 (11.6.2025)). סוף דבר: הערעור, והבקשה למתן צו ביניים בצידו נדחים בזאת. אין צו להוצאות. מובהר כי אין בדחיית הערעור כדי למנוע מהמערערים מלהגיש בקשה מחודשת לוועדה, ובלבד שתהיה מנומקת וממוסמכת כדבעי. ניתן היום, ‏י"ב באב התשפ"ה (‏6.8.2025). עופר גרוסקופף שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט