אייל אבו טריף נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6351/99 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6351/99 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופטת ד' ביניש המערער: אייל אבו טריף נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.8.99 בת"פ 166/96 שניתן על-ידי כבוד השופטים ח' פיזם, י' גריל וש' וסרקרוג תאריך הישיבה: ט"ז בתמוז תשס"ג (26.6.02) בשם המערער: עו"ד י' רזניק, עו"ד ש' אילון בשם המשיבה: עו"ד ר' לוי-גולדברג פסק-דין השופט א' מצא: ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, לפיו הורשע המערער, ברוב‑דעות, בעבירת רצח בכוונה תחילה ונידון למאסר עולם. העובדות 2. המנוחה דבורה בוחבוט ז"ל נרצחה ביריית אקדח בראשה. המעשה התרחש במוצאי יום 23.8.1996, באזור התעשייה בקריית‑ביאליק. המנוחה נהגה לבוא למקום זה לשם עיסוק בזנות. גם בערב שבו מצאה את מותה הגיעה המנוחה, כהרגלה, לאזור התעשייה. התלווה אליה עד התביעה גבי אדרי. סמוך לשעה 22:50 גילה אדרי את גופתה, שהייתה מוטלת ב"חצר המפעלים" שבתחומי אזור התעשייה. מנתוני הבדיקה שלאחר המוות עלה, כי רוצחה של המנוחה ירה בה, מטווח קצר (כ-40 ס"מ לכל היותר), כדור אחד שחדר לראשה מבעד לאפרכסת אוזנה השמאלית. עוד בליל האירוע עצרה המשטרה את המערער, בבית-מגוריו בכפר ירכא, והחשידה אותו ברציחתה של המנוחה; ובתום החקירה האשימה התביעה את המערער בביצוע הרצח. 3. אדרי תיאר, בהודעותיו ובעדותו, את קורות ערב האירוע: עם הגעתם לאזור התעשייה - לדבריו, בשעה 21:15 לערך - התמקמה המנוחה בהמתנה ללקוחות, סמוך לפתח מפעל "אלובין", ואילו הוא החנה את מכוניתו, מעבר לכביש, וצפה לעברה ממקום מושבו במכונית. לאחר זמן-מה נעצרה ליד המנוחה מכונית-פרטית, ככל הנראה מסוג "סאאב". לאחר חילופי-דברים קצרים עם נהגה, נכנסה המנוחה למכונית. זו נסעה, ומשפנתה לעבר "חצר המפעלים" שבתוככי אזור התעשייה, יצאה המכונית משדה ראייתו של אדרי. דקות ספורות לאחר מכן הבחין אדרי כי מכונית אחרת, מסוג "סובארו", שעמדה בקרבת מקום באורות דולקים, התחילה לנסוע לכיוון שאליו נסעה המכונית הראשונה. משנוכח אדרי, כי הסובארו פונה באותה קרן‑רחוב שבה פנתה המכונית שאספה את המנוחה, נתעורר חשדו, והוא החליט לעקוב ברכבו אחרי הסובארו. כאשר התקרב אל המקום שבו נהגה המנוחה להתייחד עם לקוחותיה, שוב לא ראה את המכונית הראשונה, אך ראה את הסובארו. זו עמדה בכביש הגישה לחצר המפעלים, כשחזיתה פונה לכיוון היציאה. לידה עמד אדם שנראה כנהגה. אדרי חלף על‑פני הסובארו, הסתובב וצפה לעברה. בתוך הסובארו לא ישב איש, ואילו נהגה, שניצב מחוץ למכונית, נראה כמתבונן בגלגליה האחוריים. אדרי נמנע מפנייה אל הנהג, אך משחשד במטרת כניסתו למקום זה, רשם את מספר הרישוי של הסובארו. לאחר מכן - סיפר אדרי - הסתלקה הסובארו מן המקום, והוא חזר במכוניתו אל המקום שבו חנה בתחילה. עתה נראתה במקום גם בושירה ג'יג'יני, שאדרי הכירה כמי שעוסקת בזנות. אדרי המתין לשובה של המנוחה, שבוששה לחזור. הסתלקות הסובארו שיככה למשך זמן-מה את דאגתו והוא הניח שהמנוחה נסעה עם לקוח אחר. אך משהבחין כי בושירה סיימה את עיסוקה עם לקוחות אחדים, בעוד שהמנוחה טרם חזרה, החל לחשוש לשלומה של המנוחה ויצא - הפעם רגלי - לחפשה בסביבה. מקץ כעשרים דקות של חיפושים מצא את גופתה, שהייתה מוטלת לא רחוק מן המקום שבו ראה לאחרונה את הסובארו. אדרי פרץ בצעקות ומיהר אל עמדת השומר שבפתח מפעל אלובין. גם בושירה נזעקה ובאה אל עמדת השומר ובעזרת שניהם הוזעק אמבולנס. החקירה 4. קריאת העזרה נתקבלה במוקד מגן-דוד אדום בשעה 22:56, ודקות ספורות לאחר מכן הגיעו לזירת הפשע אמבולנס וניידת של המשטרה. אדרי מסר למשטרה את מספר הסובארו החשודה ובעזרת נתון זה אותרה המכונית, תוך זמן קצר, כשהיא חונה ליד בית-מגוריו של המערער בכפר ירכא. המכונית, הרשומה בבעלות אביו של המערער, נתפסה. בבית המשפחה (במגירה בחדר השינה של הורי המערער) נתפס אקדח, שאבי המערער החזיקו ברישיון. המערער, אביו (יונס) ואחיו (אמל) נחקרו כחשודים בביצוע הרצח. עד מהרה הוברר, כי החל מן השעה 21:00 לערך, ועד לשובו של המערער הביתה, בשעה 22:00 או 22:15, הייתה מכונית הסובארו בשימושו של המערער. לפי דרישת המשטרה המציא אביו של המערער את הבגדים והנעליים ששימשו את המערער בערב האירוע; ומשהוצגו הללו לפני המערער, אישר המערער כי אלה הבגדים שלבש והנעליים שנעל בליל האירוע. בדיקת המוצגים שנתפסו העלתה ממצאים חד-משמעיים: תרמיל של כדור, שנתגלה בסמוך לגופתה של המנוחה, זוהה בבדיקה הבליסטית כמתאים לאקדח שנתפס בבית המערער. בדיקת הסובארו העלתה שני ממצאים: על בית בלם-היד של המכונית נתגלה שריד מדמה של המנוחה, ואילו טביעת‑אצבע שנתגלתה בצדה החיצוני של שמשת החלון הקדמי-ימני זוהתה כטביעת-אצבעה של המנוחה. על אחת מנעליו של המערער נתגלה כתם דם זעיר, וגם הדם שהכתים את הנעל זוהה כדמה של המנוחה. ממצאים אלה, בהצטרפם להודיית המערער כי בליל האירוע הייתה הסובארו ברשותו ולכמה ראיות נוספות שרוכזו בחקירה, הביאו להאשמת המערער בביצוע הרצח; בעוד שנגד אביו ואחיו של המערער לא נמצאו ראיות למעורבות במעשה. ההליך בבית המשפט המחוזי 5. בתשובתו לאישום כפר המערער בעובדות וטען טענת אליבי. בערב האירוע, טען, כלל לא יצא מן הכפר. המערער הודה, כי עד לשובו הביתה, בשעה 22:15-22:00 לערך, הסובארו אכן הייתה ברשותו, אך לגרסתו, השתמש במכונית רק לנסיעות בתוך תחומי הכפר ירכא. 6. אדרי, שהיה עד-מרכזי לקורות ליל האירוע, הצביע על המערער בבית-המשפט כמי שנהג בסובארו בזירת העבירה. לאדרי נזדמן לראות את נהג הסובארו פעמיים: לראשונה כשחלפה הסובארו על פניו, ובהמשך כשראה את נהגה עומד מחוץ לסובארו לאחר שעקב אחריה. בחקירתו מסר אדרי פרטים אודות מראהו של הנהג ולבושו. כן מסר, כי בסובארו נראה רק אדם אחד, הנהג. בעוד החקירה מתנהלת, פורסמה בעיתון תמונת המערער, אודותיו נמסר כי נעצר בחשד לביצוע הרצח. בעקבות הפרסום פנה אדרי למשטרה ומסר כי הוא מזהה את האדם שבתצלום כמי שנהג בסובארו; ונראה שבשל כך נמנעה המשטרה מעריכת מסדר זיהוי חי. ברם, האשמתו של המערער התבססה, בעיקרה, על הראיות הנסיבתיות האחרות. הממצאים האובייקטיוויים שהעלתה החקירה - זיהוי אקדחו של אבי המערער כנשק שבו נורתה המנוחה, זיהוי טביעת-אצבעה של המנוחה על שמשת הסובארו וזיהוי שרידי דמה של המנוחה בתוך המכונית ועל גבי נעל שנתפסה בבית המערער - העידו בעליל כי רוצחה של המנוחה יכול להיות רק אחד משלושה: המערער, אביו או אחיו. משמע: מי מהשלושה, שברשותו נמצאו הסובארו והאקדח בזמנים הרלוונטיים לאירוע ואשר נעל את זוג הנעליים שאחת מהן הוכתמה בדמה של המנוחה, הוא שירה במנוחה. והראיות שהובאו על-ידי התביעה נועדו להראות, כי המערער לבדו הוא מי שהחזיק במכונית בזמנים הרלוונטיים לביצוע הרצח; כי הנעליים המוכתמות בדם הן נעליו; וכי היה בידו, ללא קושי, ליטול את אקדחו של אביו מן המגירה בחדר השינה שבו נהג האב להחזיקו, ולהחזירו למקומו לאחר ביצוע הרצח. לא למותר להוסיף, כי השיטה בה הומתה המנוחה - יריית כדור אחד בראשה, מטווח קצר ביותר - העידה בעליל כי מי שירה במנוחה עשה כן בכוונה להמיתה. על-כל-פנים, שאלת התקיימותם של כל מרכיבי הכוונה תחילה, הנדרשים לשכלולה של עבירת רצח, לא הועמדה במשפט - ואף לא בערעור - במחלוקת כלשהי. משמע, השאלה שהועמדה להכרעה לא הייתה אם המנוחה נרצחה, אלא רק השאלה אם המערער הוא אשר רצח אותה. 7. המערער לא חלק כי בערב האירוע הייתה הסובארו בשימושו. כן ציין, כי איש מבני המשפחה זולתו לא השתמש במכונית באותו הערב וכי מעת שובו הביתה ועד להופעת חוקרי המשטרה חנתה המכונית ליד הבית. טענתו כי נהג בסובארו בתחומי הכפר בלבד לא התיישבה עם הממצאים האובייקטיוויים שנתגלו בחקירה: טביעת-אצבעה של המנוחה על שמשת חלון המכונית ושרידים מדמה בתוך המכונית ועל אחת מנעליו של המערער. יתר-על-כן: עד התביעה נג'יב חלבי, תושב ירכא, סיפר בעדותו, כי בערב האירוע, החל משעה 20:30, ישב במרכז הכפר. כחצי-שעה עד שעה לאחר מכן ראה את המערער כשהוא נוהג במכונית הסובארו של משפחתו. לאחר ששוחח עמו דקות אחדות נסע המערער לכיוון המוביל, בין היתר, ליציאה מן הכפר; וכעבור כחצי-שעה או יותר ראה את המערער כשהוא חוזר בסובארו באותה הדרך למרכז הכפר וממשיך לכיוון ביתו. ובשתי ההזדמנויות בהן ראה נג'יב את המערער בערב האירוע, לא היה עמו איש. התביעה הסתמכה על הודעת המערער בחקירה, שבה קשר את עצמו לנעליים שעל אחת מהן נתגלה כתם מדמה של המנוחה. כן הוצגה על-ידה חוות-דעת של מומחה, אשר בהתבסס על ניתוח טביעת הרגל ברפידת הנעליים קבע, כי סביר להניח כי המערער הוא אשר נעל את הנעל האמורה. מאידך שלל המומחה, כדבריו בוודאות, את האפשרות שאביו של המערער יכול להיחשב כמי שנעל את הנעל השמאלית. כן קבע, כי סביר להניח שאמל (אחיו של המערער) לא יכול להיחשב כמי שנעל את הנעל הימנית. גם האפשרות שאחיו הצעיר של המערער (מוהנא) נעל נעליים אלה נשללה על-ידי המומחה. 8. המערער, בעדותו, התכחש להודייתו בשלב החקירה, כי הוא אשר נעל את הנעליים, שעל אחת מהן נתגלה כתם הדם. עתה טען, כי בביתו היו עוד שלושה זוגות נוספים של נעליים זהות לנעליים אלה. ארבעת הזוגות הונחו בארגז והם שימשו את כל בני המשפחה, שנטלו מן הארגז פעם זוג זה ופעם זוג אחר. מטעם ההגנה הובאו גם שני עדים, האחד טכנאי והשני חוקר-משטרה לשעבר, אשר שללו את חוות-דעתו של מומחה התביעה, כי סביר להניח שהנעליים המוכתמות הן של המערער. נקודה נוספת שבה התכחש המערער בעדותו לאשר מסר בשלב החקירה היא השעה שבה חזר הביתה בליל האירוע. בחקירה ובתשובתו לאישום מסר, כזכור, כי שב הביתה בין השעות 22:00 ו-22:15, ואילו בעדותו טען שבשעה 21:45 כבר היה בבית. הכרעת שופטי הרוב 9. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער ברצח המנוחה. הכרעה זו נתקבלה ברוב דעות. שופטי הרוב (סגן הנשיא ח' פיזם והשופט י' גריל) קבעו, כי הראיות שהובאו נגד המערער מבססות את אשמתו מעבר לספק סביר. ביחס לזיהויו של המערער, כמי שנהג בסובארו בזירת העבירה, קבעו שופטי הרוב, כי התיאור שמסר אדרי אודות נהג הסובארו מתיישב עם הבגדים שלבש המערער; וכי אף לזיהויו של המערער על-ידי אדרי, על-פי תמונתו בעיתון, ולהצבעתו עליו בבית-המשפט, יש משקל ראייתי מסוים. אך הכרעתם התבססה בעיקר על הראיות האחרות. בהסתמך על הודייתו של המערער בשלב החקירה - שלהערכתם הייתה "ספונטאנית" ואף נתמכה בהודעה שמסר אביו - קבעו השופטים כי הנעליים שאחת מהן הוכתמה בדם המנוחה הן נעליו של המערער וכי הוא אשר נעל אותן בליל האירוע. בכך דחו כבלתי‑מהימנה את הגרסה החדשה שהעלה המערער בעדותו במשפט, שבה התכחש להודייתו האמורה. תמיכה ראייתית לקביעתם מצאו השופטים בחוות-דעתו של המומחה מטעם התביעה, אשר קבע כי סביר להניח שהמערער הוא מי שנעל את הנעליים, ובתוך כך דחו את חוות-דעתם הנגדית של המומחים מטעם ההגנה. שופטי הרוב דחו את טענת האליבי של המערער כבלתי-אמינה. המערער כאמור הודה, כי בערב האירוע הייתה מכונית הסובארו ברשותו. הוא אמנם טען, כי במשך כעשר דקות השאיר את המכונית במקום חנייה בכפרו, מבלי לנעול את המכונית, אך פרק הזמן הקצר לא יכול היה להסביר את נוכחותה המוכחת של המכונית בזירת העבירה. השופטים סמכו על עדותו של עד הראייה נג'יב, אשר זיהה את המערער נוסע בזמן הרלוונטי בדרך המובילה, בין היתר, ליציאה מן הכפר; ואת חזרתו בדרך זו מאוחר יותר. בהסתמך על הפרטים שמסר אדרי בעדותו, אודות שעת הגעתו עם המנוחה לאזור התעשייה וההתרחשויות שקדמו לשעת הסתלקותה של הסובארו מן הזירה, קבעו השופטים כי המנוחה נרצחה בשעה 21:30 לערך. הואיל וזמן הנסיעה מאזור התעשייה לכפר ירכא נאמד בכ-22 דקות, היה בידי המערער לשוב לביתו בסביבות השעה 22:00, להחנות את המכונית ליד הבית ולהחזיר למקומו (במגירת השידה שליד מיטת אביו) את האקדח שבו ירה במנוחה. ממצא זה תמך בהרשעה, שכן גם על-פי הגרסה שמסר המערער בעדותו, הרי שבזמנים האמורים הייתה הסובארו בשליטתו הבלבדית. שופטי הרוב שללו את האפשרות, כי אביו או אחיו של המערער הוא אשר רצח את המנוחה. לעניין זה ציינו, כי לא זה בלבד שאפשרות כזאת כלל לא הוזכרה על-ידי המערער, אלא שבמהלך המשפט הם אף התרשמו כי בין המערער לבין אביו ואחיו שוררים יחסים חמים וכי אבי המערער ואחיו עמדו לצד המערער וסייעו לו במשפט ככל יכולתם. דעת שופטת המיעוט 10. השופטת ש' וסרקרוג סברה, בדעת-מיעוט, כי אף שהמערער לא נתן הסבר מניח את הדעת לראיות הנסיבתיות שהובאו, אין בכוחן המצטבר של הראיות הללו כדי להביא להרשעתו. לשיטתה, אין לסמוך על עדותו של אדרי כל ממצא לגבי זיהויו של המערער כמי שנהג בסובארו, הן בשל כלליות תיאורו והן לנוכח השפעת הכתבה העיתונאית שכללה את תמונת המערער ואת פרטי החשד שיוחס לו. גם תיאור הבגדים שלבש המערער היה כללי מכדי לבסס את זיהויו של המערער. ביחס לנעל שעליה סימן הדם, ציינה השופטת כי גם אם בסבירות גבוהה הייתה הנעל של המערער בדרך כלל, אין לשלול את האפשרות כי אדם אחר מבני משפחתו נעל בליל הרצח את נעליו של המערער. אשר לאקדח שבו בוצע הרצח קבעה כי אין ראיה ישירה על כך שהאקדח הגיע לחזקת המערער; וכן כי יש לתת משקל לעדויות אביו ואחיו כי המערער כלל לא ידע להשתמש באקדח. השופטת ציינה כי המערער עמד על גרסתו, כי בהיותו נהג חדש לא נסע מעולם מחוץ לכפרו לבד, וכך אף בליל האירוע. השופטת סברה כי לא ניתן לקבוע ממצא בטוח לחובת המערער, לגבי אופן שימושו ברכב ובדבר היותו לבד בזירה, ואף ספק בעיניה אם יש לדחות את עדות המערער ואמרותיו כבלתי-מהימנות. מרכיב מרכזי בהכרעתה של שופטת המיעוט התייחס לשעת ביצוע הרצח. בניגוד לשופטי הרוב, שקבעו כי הרצח בוצע בשעה 21:30 לערך, סברה שופטת המיעוט, כי את שעת ביצוע הרצח נכון למקם בסביבת השעה 22:00. נקודת המוצא לחישוב השעה שימשה לה השעה 22:56, שבה נרשמה במוקד מגן-דוד אדום הקריאה לעזרה. חישוב לאחור של זמני האירועים בזירה, על-פי הערכותיהם של אדרי ועדים נוספים, הוביל אותה למסקנה כי הסובארו הסתלקה מן הזירה לאחר השעה 22:00. לוח זמנים זה, סברה, איננו שולל את האפשרות כי לאחר שובו של המערער לביתו בליל האירוע - כגרסתו בשעה 21:45 - מישהו אחר מבני המשפחה נטל את הסובארו ואת האקדח, נעל את נעליו של המערער ויצא לאזור התעשייה במטרה לרצוח את המנוחה. הערעור 11. סניגורו של המערער השיג לפנינו על קביעת שופטי הרוב, כי המנוחה הומתה לערך בשעה 21:30. על-פי הראיות, טען, מן הדין היה לקבוע כי הרצח בוצע בשעה 22:15, היינו לאחר שהמערער (אף לפי הגרסה עליה סמכה התביעה) כבר שב לביתו. כן טען, כי שופטי הרוב שגו בקובעם, לחובת המערער, כי הוא אשר נעל בזמן ביצוע הרצח את הנעל שהוכתמה בדמה של המנוחה. עוד טען הסניגור, כי למערער כלל לא הייתה גישה לאקדח שבו נורתה המנוחה, ומכל מקום, כי אף לאחרים מבני המשפחה הייתה גישה לאקדח זה. כן נטען, כי לא ניתן למצוא חיזוק בתיאור נהג הסובארו שנמסר על-ידי אדרי. דיון 12. מקובלת עליי עמדתה של שופטת המיעוט, כי לעניין זיהויו של המערער כמי שנהג בסובארו לא ניתן היה להסתפק בתיאור שנמסר על-ידי אדרי בהודעותיו בחקירה ובעדותו וכי משפורסמה תמונתו של המערער בעיתון - ומשלא ערכה המשטרה מסדר זיהוי ראוי לשמו - אף להצבעתו של אדרי על המערער בבית-המשפט לא ניתן לייחס משקל ראייתי ממשי. מאידך, לא מצאתי יסוד להתערב בקביעת שופטי הרוב, כי הנעליים שאחת מהן הוכתמה בדמה של המנוחה הן נעליו של המערער וכי המערער הוא מי שנעל אותן בליל האירוע; ואף לא בקביעתם שלמערער הייתה גישה לאקדחו של אביו. 13. קביעת השופטים בעניין הנעליים התבססה, כזכור, על הודייתו ה"ספונטאנית" של המערער עצמו בשלב החקירה ואשר נתמכה גם בהודעת אביו וכן על קבלת חוות‑דעתו של המומחה מטעם התביעה כראיה משכנעת. בערעור נטען, כי שופטי הרוב שגו בהנחתם, כי הודיית המערער בחקירה כי הנעליים הן נעליו הייתה "ספונטאנית", שכן כל שהמערער אישר בחקירה הוא כי אלה ה"בגדים" שלבש בליל האירוע, תוך שהצביע על פרטי-לבוש ועל הנעליים שהונחו לפניו כצרור אחד, ואין ללמוד מדבריו כי התייחס במפורש לנעליים. חוששני כי בטענה זו ביקש הסניגור לפרש את הנמקתו של בית-המשפט מעבר לפשוטה. ענייננו איננו שונה מכלל מקרים שכיחים שבהם מעדיף בית-המשפט את אמרתו בחקירה של הנאשם על-פני גרסה שונה שהוא מציג בעדותו, לנוכח הערכתו שלקראת העדות היה בידי הנאשם לעמוד על החומר שבידי התביעה ולהעריך את משמעותו; ונראה שלכך כיוונו שופטי הרוב בתארם את הודיית המערער בשלב החקירה כ"ספונטאנית". חשוב לציין, כי המומחה מטעם התביעה - ששופטי הרוב שוכנעו בחוות-דעתו - לא הסתפק בקביעה הפוזיטיווית, כי סביר להניח כי רק המערער יכול להיחשב כמי שנעל נעליים אלה, אלא הוסיף ושלל את האפשרות שמי מבני המשפחה האחרים יכול להיחשב כמי שנעל איזו משתי הנעליים; כשביחס לאב (יונס) נקבע, באופן ודאי, שאינו יכול להיחשב כמי שנעל את הנעל השמאלית, ואילו ביחס לאח (אמל) נקבע, כי סביר להניח שאינו יכול להיחשב כמי שנעל את הנעל הימנית. גם האפשרות שאחיו הצעיר של המערער (מוהנא) נעל נעליים אלו נשללה על-ידי המומחה. 14. הסניגור חלק לפנינו על כך שלמערער הייתה גישה לאקדח. בחקירתו בליל האירוע מסר אבי המערער, כי אקדחו היה מונח במגירה בלתי-נעולה ליד מיטתו. ואילו בעדותו בבית‑המשפט אמר, כי בדרך כלל הוא מחזיק את האקדח בארון נעול, ורק בלכתו לישון הוא מעבירו למגירה שליד מיטתו. בית-המשפט קבע, כי בערב האירוע היה האקדח במגירה שליד מיטת האב וכי גם למערער הייתה גישה למגירה זו. הסניגור טען, כי שופטי הרוב שגו בהעדיפם את הגרסה שמסר האב בליל האירוע על-פני זו שמסר בעדותו. לא מצאתי יסוד לפקפק בצדקת קביעתם, שנתמכה, כמסתבר, גם בדברים שמסר אחי המערער. אך חשוב לציין, כי שופטי הרוב לא קבעו כי רק למערער הייתה גישה לאקדח; היינו כי גישה דומה לאקדח הייתה גם לאחיו של המערער, ולא בשל היותו בעל גישה בלעדית לאקדח נמצא המערער אשם ברציחתה של המנוחה. שעת ההמתה 15. בפתח הדברים יש להטעים - ואף הסניגור הודה בכך בפתח טיעונו בערעור - כי די בקביעתם של שופטי הרוב (אם בית-משפט זה לא יראה מקום להתערב בה), כי המערער הוא אשר נעל בליל האירוע את הנעליים שאחת מהן הוכתמה בדמה של המנוחה, כדי להוביל לדחיית הערעור. אך משחתר הסניגור לשכנענו, כי הרצח בוצע לאחר שהמערער שב כבר לביתו, ומכאן שאין הוא יכול להיחשב כמבצע הפשע, אדרש גם לעניין זה. טענת הסניגור, כי הרצח בוצע לאחר שהמערער חזר הביתה והחנה את הסובארו ליד הבית, הושתתה על שתי הנחות: האחת, כי המנוחה נרצחה, לכל המוקדם, בסמוך לשעה 22:15, וכי המערער שב לביתו כבר בשעה 21:45 לערך. ודוק: אם אין מקבלים את שתי ההנחות כאחת, נשמטת האפשרות להניח לטובת המערער - כדרך שהסניגור מציע לעשות - כי לאחר שובו של המערער לביתו נטל אחר מבני משפחתו (אביו או אחיו) את הסובארו, יצא לאזור התעשייה ורצח את המנוחה. 16. הנחת המוצא המוסכמת היא, שהמנוחה נרצחה לפני שאדרי עקב ברכבו אחרי הסובארו והיה עד להסתלקותה מן הזירה. שופטי הרוב בבית-המשפט המחוזי, שקיבלו לעניין זה את עדותו של אדרי, קבעו, כי הסובארו הסתלקה מן הזירה לערך בשעה 21:30, היינו כרבע שעה לאחר הגעתם של המנוחה ואדרי לאזור התעשייה. כשלעצמי הריני נכון להניח - ואף באת-כוח המשיבה הסכימה לכך - כי בקביעת שעת ההמתה לא דקו שופטי הרוב פורתא, וכי יותר מתקבל על הדעת שהמנוחה נרצחה בין השעות 21:30 ו-22:00. יש לציין, כי אדרי - כעולה מעדותו - כלל לא היה מצויד בשעון, וכל אשר מסר בחקירתו ובעדותו אודות זמני ההתרחשויות, מזמן הגיעם לאזור התעשייה שחל בשעה 21:15 לערך, התבסס על מה שיכול בדיעבד להעריך על‑פי זיכרונו. עם זאת עלה מעדותו, כי לאחרונה ראה את המנוחה בחיים סמוך לאחר שנכנסה למכונית לקוחה הראשון (נהג הסאאב), שאסף אותה כ-10 או 15 דקות לאחר הגיעם לאזור התעשייה, וממצא פיזי, שנתגלה בקרבת המקום שבו נמצאה גופתה, אישר את טענת התביעה, כי קודם שנרצחה הספיקה המנוחה לקיים יחסי-מין עם לקוחה האמור. כן עלה מדברי אדרי, כי מאז שמכונית הסאאב אספה את המנוחה ועד שמכונית הסובארו החלה לנוע בעקבותיה חלפו כמה דקות נוספות, וכי גם יציאתו למעקב אחרי הסובארו התעכבה מעט בשל קשייו להתניע את מכוניתו. הא ראיה, כי משהגיע אדרי אל המקום בחצר המפעלים, שבו נהגה המנוחה להתייחד עם לקוחותיה, מכונית הסאאב כבר לא נראתה שם ומכונית הסובארו ניצבה כשפניה לכיוון היציאה, כשלעת הזאת ברור שנהגה כבר הספיק לבצע את הרצח. 17. הסניגור טען, כי את שעת ההמתה מן הדין לקבוע בדרך שבה הלכה שופטת המיעוט: הקריאה לעזרה נרשמה במוקד מגן-דוד אדום בשעה 22:56; ומשעה זו - שהיא הנתון הברור היחיד הידוע מבין רכיבי לוח הזמנים - יש למנות לאחור את פרקי הזמן שארכו ההתרחשויות שקדמו לשעת הקריאה לעזרה, ובדרך זו לחשב את שעת הסתלקותה מן הזירה של מכונית הסובארו. הפרקליטים פרשו לפנינו טיעון רחב בנקודה זו. הצדדים אינם חלוקים, כי חיפושיו של אדרי אחרי המנוחה, בהליכה רגלית, ארכו כ-20 דקות, וכי מעת שגילה את גופת המנוחה ועד הגיעו לעמדת השומר של מפעל אלובין חלפו אך דקות ספורות. כן אין ביניהם מחלוקת ממשית, כי מעת שהשומר התקשר למוקד מגן-דוד אדום ועד לרישום קריאתו חלפו כמה דקות נוספות, ככל הנראה בשל קשייהם של הדוברים לתאר בטלפון את אשר אירע ולציין במדויק את המקום שאליו מתבקש האמבולנס להגיע. עיקר מחלוקתם של פרקליטי הצדדים התמקד בשאלה, כמה זמן חלף מאז שהסובארו הסתלקה מן הזירה ואדרי חזר למקומו, ועד שחששותיו של אדרי לגורל המנוחה הניעו אותו לצאת לחפש אחריה. אדרי מסר, כי משנוכח שבושירה סיימה את עיסוקה עם מספר לקוחות והמנוחה לא חזרה, החליט לצאת לחיפוש. בהודעתו בחקירה העריך אדרי את משך הזמן שחלף, מאז הסתלקות הסובארו ועד שיצא לחפש אחר המנוחה, בכ-10 ועד כ-15 דקות, ואילו בעדותו בבית‑המשפט העריך פרק זמן זה בכ-20 דקות. ההגנה ביקשה לאמץ את הקצר מפרקי זמן אלה. באת-כוח המשיבה הסכימה שהחיפוש החל כ-20 דקות לאחר שאדרי פגש את בושירה. עם זאת טענה, כי בושירה לא הגיעה למקום אלא כ-15 דקות לאחר שאדרי חזר מן המעקב אחרי הסובארו, ועל כן יש להוסיף למניין גם את פרק הזמן הזה. מן העיון בכלל החומר עולה, כי כנגד גרסה אחת שנכללה בעדותו של אדרי, שממנה ניתן היה להבין כי כך התרחשו הדברים, נמצאת גרסה אחרת שלו, אותה מסר הן במשטרה והן בבית-המשפט, ואשר ממנה עלה כי בעת שחזר למקום חנייתו מן המעקב אחר הסובארו בושירה כבר נמצאה בשטח; משמע שבושירה הגיעה למקום עוד קודם לכן, ואדרי אך ראה אותה לראשונה לאחר שובו מן המעקב אחרי הסובארו. 18. על-פי האמור ניתן, לכאורה, להעריך, כי מאז הסתלקותה של הסובארו ועד לרישום קריאת העזרה במוקד מגן-דוד אדום חלפו כ-50 עד 60 דקות. פרק זמן זה אמור, לכאורה, להקיף את כלל פעולותיו של אדרי מאז שובו למקום חנייתו: המתנתו למנוחה (כ-15 עד 20 דקות), החיפוש הרגלי אחר המנוחה (כ-20 דקות), הריצה לעמדת השומר (כ-5 דקות) והזמן שנדרש להתקשרות ושיחת הטלפון עם המוקד, עד לרישום הקריאה על-ידי המוקד (עוד כ-5 עד 10 דקות). על יסוד חישוב זה ניתן לכאורה לקבוע, כי הסובארו הסתלקה מזירת העבירה מעט לפני השעה 22:00. זמן הנסיעה מאזור התעשייה לבית המערער נאמד ב-22 דקות, אך ברי כי זמן זה עשוי להתקצר אם מניחים כי המדובר בהימלטותו של רוצח מן המקום שבו המית את קורבנו. מכאן שאם אין מקבלים את הגרסה שהעלה המערער בעדותו, כי בשעה 21:45 כבר היה בביתו, אלא מאמצים את הגרסה שמסר בחקירה - היינו כי חזר הביתה בין השעות 22:00 ו‑22:15 - הרי שאין בחישוב הזמנים לאחור, משעת רישום ההודעה במוקד מגן-דוד אדום, כדי לשלול כבלתי-אפשרית את קביעת שופטי הרוב, כי מבצע הרצח הוא המערער. 19. הסניגור הציע לקבוע, כי בעת שאדרי עקב אחרי הסובארו ורשם את מספרה, המערער כבר היה בביתו. כשלעצמי, לא שוכנעתי בקיום טעם העשוי להצדיק התערבות בקביעת שופטי הרוב בבית-המשפט המחוזי, כי המערער חזר לביתו, כפי שמסר בעצמו (יותר מפעם אחת) במהלך חקירתו, בין השעות 22:00 ו-22:15. עם זאת אוסיף, כי אין די בגרסה שמסר המערער בעדותו במשפט, שלפיה בשעה 21:45 כבר היה בביתו, כדי לבסס תשריט אירועים העשוי לכאורה להתיישב עם חפותו. הממצאים האובייקטיוויים שהוצגו על-ידי התביעה הוכיחו, מעבר לשמץ של ספק, כי רוצחה של המנוחה היה מי שנהג במכונית הסובארו שזוהתה בזירה, השתמש באקדח שהוחזק על-ידי אבי המערער ונעל את הנעליים שאחת מהן הוכתמה בדמה של המנוחה. גישה לכל אחד מאלה הייתה רק למערער, לאביו (יונס) ולאחיו (אמל). המערער לא חלק כי בליל האירוע הייתה המכונית בהחזקתו ובשלב החקירה הודה כי הנעליים הן נעליו וכי הוא אשר נעל אותן בליל האירוע. בכך שבמשפט ניסה המערער להצביע על תמיהות ביחס לאפשרות שבשעת הרצח נהג בסובארו באזור התעשייה אין כדי להועיל לו. אם ביקש לעורר ספק בדבר היותו הרוצח היה עליו ליישב את גרסתו עם האפשרות שהמנוחה נרצחה על-ידי אביו או על-ידי אחיו. והמערער, לא זה בלבד שלא החשיד איש מקרוביו האמורים בביצוע המעשה, אלא להיפך, שלל אפשרויות אלו מכול וכול. כעולה מאמרותיו ומעדותו, אימת המערער את גרסות אביו ואחיו אודות מעשיהם בליל האירוע; לאמור, כי מעת שחזר לביתו אביו שהה עמו בבית, כי אחיו בילה אותו זמן עם חברו מג'ד, וכי איש משניהם לא השתמש בסובארו אחרי ששב לביתו והחנה את המכונית. גם סניגורו של המערער בהליך לפני בית-המשפט המחוזי לא ביקש להניח תשתית המחשידה אדם אחר בביצוע המעשה, ואף לא השמיע כל טענה בדבר אחריותו האפשרית של אדם מסוים אחר. סניגורו המלומד של המערער טען אמנם, בשולי טיעונו בערעור שלפנינו, כי עדותו של מג'ד - אודות שהייתו במחיצת אחיו של המערער בליל האירוע - איננה מהימנה, ולכן אין בה כדי לנקות את אחיו של המערער מחשד; אלא שטענה זו נטענה בעלמא, לראשונה בערכאה זו, ואין בה כדי להשפיע על ההכרעה. ואולם, אף בהתעלם מעמדת המערער עצמו, מכל אשר העלו הראיות אודות מעשי אביו ואחיו של המערער בערב האירוע, לא ניתן היה לקבל כי למי מהם הייתה אפשרות מעשית לבצע את הרצח לאחר שהמערער חזר לביתו. סוף דבר 20. אף ללא עדותו של אדרי לעניין זיהויו של המערער, הציגה התביעה מסכת של ראיות נסיבתיות, המצביעות, באורח שאינו משתמע לשתי פנים, על אשמתו הברורה של המערער. הוכח כי המערער היה בעל נגישות לכלי הרצח; כי מכונית הסובארו הייתה בערב האירוע ברשותו בלבד ושימשה רק אותו; כי הוא נצפה כשהוא נוהג בדרך המובילה ליציאה מכפרו, ומאוחר יותר שב באותה הדרך בכיוון הנגדי; כי המכונית נצפתה בזירת העבירה, כשזולת נהגה אין בה איש; כי בבדיקת המכונית זוהו טביעת‑אצבעה של המנוחה ושריד מדמה; וכי אחת מנעליו של המערער, שאותן נעל בליל האירוע, הוכתמה בדם המנוחה. בטענת האליבי שהעלה המערער לא נמצא ממש. על יסוד כל האמור הוכחה אשמת המערער מעבר לספק סביר. רצח המנוחה בוצע באכזריות רבה. הרוצח זימן לו מפגש עם המנוחה, ותוך זמן קצר ירה בה מטווח קרוב, באקדח שבו הצטייד מבעוד מועד; אין זאת כי אם המעשה בוצע בדם קר ולאחר הכנה ותכנון מוקדמים. חקירת המשטרה לא חשפה אמנם את מניעו של המערער לביצוע הפשע. אך, כידוע, קיומו של מניע מוכח איננו תנאי להרשעה. לכן נוכל לפטור את עצמנו מן הניסיון לפענח תעלומות. די בכך שהראיות הנסיבתיות שהובאו במשפט מצביעות באופן ברור ומובהק על המערער כמבצע הרצח, כדי להוביל למסקנה כי יש לאשר את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולהותיר את הרשעת המערער על כנה. 21. מסקנתי היא, אפוא, כי יש לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, ט' באייר תשס"ג (11.5.03). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 99063510_F14.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il /עכ.