דב יששכר טורנהיים נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"פ 6351/08 בבית המשפט העליון רע"פ 6351/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המבקש: דב יששכר טורנהיים נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 5.6.08 בע"פ 2117/08 שניתן על ידי כבוד הנשיאה מ' ארד והשופטים י' עדיאל ומ' מזרחי תאריך הישיבה: כ"ב בחשון התשס"ט (20.11.08) בשם המבקש: עו"ד חן דבורה בשם המשיבה: עו"ד ג'ויה שפירא פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 5.6.08 בע"פ 2117/08 (כבוד הנשיאה מ' ארד והשופטים י' עדיאל ומ' מזרחי) אשר דחה את ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים מיום 30.7.07 בת.ד. 2342/05 (כבוד השופטת ר' זוכוביצקי) אשר גזר על המבקש מאסר בפועל לתקופה בת 12 חודשים, 24 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, כשהתנאי הוא שהמבקש לא ישמש כמורה מלווה בהסעות ולא יבצע את העבירה בה הורשע, קנס בסך 10,000 ₪ או 100 ימי מאסר תמורתו וכן אסר על המבקש לשמש מלווה הסעות לתקופה בת 10 שנים. העובדות בתמצית 1. האירוע נשוא הבקשה הינו טרגדיה איומה. המבקש עבד כמורה בבית הספר "תלמוד תורה בויאן" ושימש מורה מלווה ברכב הסעה מטעם בית הספר (להלן – רכב ההסעה). ביום 23.12.04 נסע רכב ההסעה במסלולו הקבוע בישוב בית"ר עילית והגיע אל תחנת ההורדה בה נהג להוריד את המנוח, משה אהרון פריזנר ז"ל, תלמיד בן 5. המבקש קרא בשמו של המנוח שהגיע לקדמת רכב ההסעה וירד ממנו בגפו, בשעה שהמבקש עמד על המדרגה התחתונה ברכב ההסעה. המנוח ירד במדרגות לפניו ושרוך מעילו נתפס בבוכנת הדלת. נהג רכב הסעה (אשר דינו הוכרע ונגזר יחד עם המבקש) (להלן – הנהג), סגר את דלת הרכב מבלי להיוועץ במבקש והתחיל לנסוע, זאת מבלי שהמבקש ראה כי המנוח עולה על המדרכה. שרוך המעיל שנתפס בבוכנת הדלת לא השתחרר והמנוח נגרר אחרי רכב ההסעה למרחק של כ-130 מטרים. בשלב מסוים השתחרר המנוח מהמעיל אך ראשו נמחץ בסרן הגלגל האחורי של רכב ההסעה והדבר הביא למותו. רכב ההסעות נעצר רק לאחר שעובר אורח צעק לעבר הנהג לעצור. 2. ביום 30.3.07, לאחר ניהול הליך הוכחות, הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש והנהג בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ביום 30.12.07 נגזר דינם. במסגרת גזר דינו, ציין בית המשפט לתעבורה כי רשלנותו של המבקש היא גבוהה וכי העובדה כי מדובר ברשלנות שבמחדל אינה מורידה מחומרתה. בית המשפט לתעבורה ציין כי המבקש אכן הביע חרטה כנה על האירוע אולם הוא עצמו "מודה" כי היה עליו לחכות "עוד דקה" ואף לרדת מרכב ההסעה וללוות את המנוח לביתו. עוד נקבע כי האינטרס הציבורי מחייב רף ענישה גבוה למורים מלווים בהסעות ילדים אשר התרשלו בתפקידם. בית המשפט לתעבורה דחה את טענת המבקש לפיה יש להקל עימו הואיל ולא נקבעו נהלים ברורים לתפקיד המלווה על ידי משרד החינוך. בית המשפט לתעבורה הוסיף וציין כי אין מקום להבחין בנסיבות העניין בין רשלנותם של המבקש והנהג הואיל ואחריותם של נהג ומורה מלווה, הפועלים איש בתחום אחריותו, היא שווה ועצמאית וגישה מקלה עם המורה המלווה עלולה ליצור תחושה לפיה עיקר האחריות לשלום הילדים נתונה בידי הנהג ולא כך היא. מנגד, שקל בית המשפט לתעבורה לקולא את החרטה שהביע המבקש; את היותו נשוי ואב לשלושה ילדים ואת היותה של רעייתו בהריון; את היותו מפרנס יחיד; את העדויות המלמדות על אופיו הטוב והמסור כלפי ילדים ועל חריגות המקרה; את אופיו החזק והיציב, כפי שנלמד מתסקיר שירות המבחן שהוכן בעניינו, אשר ציין גם את הכאב הרב שנגרם למבקש ואת תחושת האשם המלווה אותו. לבסוף, גזר בית המשפט לתעבורה על המבקש עונש כמפורט לעיל ועל הנהג גזר בית המשפט לתעבורה 12 חודשי מאסר בפועל, 24 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, פסילת רישיון הנהיגה למשך ארבע שנים ופסילה מנהיגה ברכב ציבורי ובהסעת נוסעים למשך 20 שנים. יצויין כי במסגרת גזר דינו קרא בית המשפט לתעבורה למשרד החינוך להתקין נהלים ברורים בדבר תפקידם של מלווים בהסעות ילדים ואולם ציין כי אין בעובדה שטרם הותקנו נהלים כאמור כדי להביא להקלה בעונשו של מי שהתרשל במילוי תפקידו כמלווה בהסעה. 3. המבקש ערער על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה לפני בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 2117/08). בית המשפט המחוזי דחה את הערעור תוך שהוא מציין כי על המבקש הוטל עונש שאינו קל, בהתחשב בהיותם של המבקש והנהג אנשים נורמטיביים שברגע אחד של רשלנות חרב עליהם עולמם. ואולם, נקבע כי על כל העוסקים במלאכת הסעתם של ילדים, נהגים ומלווים כאחד, להפנים ולהבין את גודל האחריות המוטלת עליהם ואת חובתם להקפיד על הבאת הילדים בבטחה למקום מבטחים. בית המשפט המחוזי הצטרף לקריאתו של בית המשפט לתעבורה בדבר הצורך בהתקנת נהלים לנהגים ומלווים של הסעות ילדים שיבטיחו את שלומם של הילדים ואולם, דחה כאמור את ערעורו של המבקש. מכאן הבקשה שלפנינו. יצויין כי בד בבד עם הערעור שהגיש המבקש הגיש הנהג ערעור אשר הופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד העונש שנגזר עליו ואולם בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו. טענות הצדדים 4. בפתח בקשתו, טוען המבקש – באמצעות באת כוחו, עו"ד דבורה חן – כי הנסיבות בעניינו מצדיקות מתן רשות ערעור, על אף ההלכה הידועה לפיה אין ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי אלא במקרים חריגים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן – עניין חניון חיפה)]. יתר על כן, טוען המבקש כי הגם שטענות הנוגעות לחומרת העונש, כשלעצמן, אינו מקימות עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, הרי שסטייה ניכרת ממדיניות הענישה, כפי שקיימת בעניינו, מצדיקה מתן רשות ערעור כאמור, כאשר לטענתו, המקרים בהם הורשע מלווה בגרימת מוות ברשלנות הם נדירים ולא קיים תקדים במסגרתו נגזר על מלווה עונש חמור כפי שנגזר עליו. 5. מוסיף המבקש וטוען בהקשר זה כי הנסיבות המיוחדות המאפיינות את עניינו הן: היותו מלווה בהסעה כאשר מדובר בתפקיד לא מוגדר, וכי למרות שנפסק לפני למעלה מעשור שנקבע כי יש לקבעו נהלים וכללים בנוגע לתפקיד המלווה טרם נקבעו נהלים וכללים ברורים כאמור [ת.פ. (שלום ירושלים) 1715/94 מדינת ישראל נ' דהוקי (לא פורסם, 4.12.97) (להלן – עניין דהוקי)]; היותו המלווה ברכב ההסעה ולא הנהג בפועל ולפיכך הוא אינו האחראי הישיר לתאונה; קרות התאונה ביום 23.12.04, לפני פרק זמן ממושך בן קרוב לארבע שנים, כאשר יש להעניק לחלוף הזמן משקל לקולא; העדר עבר פלילי; הרקע שלו ונסיבותיו האישיות הן ללא כל דופי; הורי המנוח פנו לבית המשפט לתעבורה וביקשו להקל בעונשו של המבקש וכעת הם מבקשים זאת מבית משפט זה; הוא סיפר את מלוא העובדות הרלוונטיות הנוגעות לתאונה הטרגית בחקירתו במשטרה ואין להחזיק לחובתו את ניהול הליך ההוכחות, שנבע משאלות משפטיות שהתעוררו בעניינו ולסיום עובדת היותו מצוי בטראומה, מטופל על ידי פסיכיאטר ואף נוטל תרופות על מנת להתמודד עם ייסורי הנפש הקשים שאותם הוא חווה מאז התאונה. מוסיף המבקש וטוען כי עצם ההרשעה מהווה עבורו עונש קשה והוא בחר שלא לערער על הכרעת הדין למרות שהיו לו השגות על חלק מקביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט לתעבורה וכי מאסר בפועל הינו עונש חמור ביותר, אינו מידתי ואינו הולם בנסיבותיו של המבקש, וממילא אינו עולה בקנה אחד עם מטרות הענישה הואיל ואין חשש כי הוא יהיה מעורב בעתיד בביצוע עבירה דומה או כל עבירה אחרת. 6. לגופו של עניין, טוען המבקש כי העונש שהוטל עליו חורג ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים ואף חמורים יותר. לטענת המבקש, בדיקה של העונשים שנגזרו במקרים שונים של הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות בתאונות דרכים העלתה כי הענישה הרווחת במקרים דומים היא מאסר שירוצה בעבודות שירות. מוסיף המבקש וטוען כי לרוב הענישה מכוונת כלפי הנהג הפוגע, כאשר בעניינו הוא אינו הנהג הפוגע אלא המלווה בלבד. לטענתו, המקרים בהם הורשע מלווה בגרימת מוות ברשלנות הינם נדירים ביותר כאשר ברוב המקרים, המלווה שימש גם נהג ההסעה באותם מקרים נמנע בית המשפט מלגזור עונש מאסר בפועל, או שגזר עונש מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות. 7. לאור כל האמור לעיל, טוען המבקש כי נסיבותיו האישיות והחריגה ממדיניות הענישה בעניינו מצדיקות מתן רשות ערעור והקלה בעונשו. 8. מנגד, מתנגדת המשיבה למתן רשות ערעור. המשיבה טוענת – באמצעות באת כוחה, עו"ד ג'ויה שפירא – כי עיקר טענותיו של המבקש, לרבות בדבר הפסיקה במקרים דומים, נטענו בפני שתי הערכאות דלמטה ונדחו על ידן, והוא אינו מעלה בבקשתו שאלה עקרונית כלשהי המצדיקה מתן רשות ערעור בהתאם למבחנים שנקבעו בעניין חניון חיפה. לטענתה, הבקשה כולה מופנית כנגד חומרת העונש, כאשר הלכה ידועה היא כי טענות בדבר חומרת העונש, כשלעצמן, אינן מהוות עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. 9. גם לגופו של עניין סבורה המשיבה כי אין מקום להיעתר לבקשה. לטענת המשיבה, העונש שגזר בית המשפט לתעבורה על המבקש מעניק ביטוי ראוי לעבירה בה הורשע ולנסיבות ביצועה, כמו גם לתוצאותיה הקשות. לטענתה, קביעותיהם של בית המשפט לתעבורה ובית המשפט המחוזי במסגרת החלטותיהם מדברות בעד עצמן ולאורן יש לקבוע כי העונש שנגזר על המבקש מבטא כראוי את חומרת המעשים או המחדלים, תוצאותיהם הטרגיות ושיקולי הענישה הרלוונטיים, ובנסיבות אלה אין מקום להתערבותה של ערכאה שלישית. 10. להשלמת התמונה יצויין כי ביום 20.11.08 נעתרנו לבקשתו של המבקש להגיש קובץ מכתבים הכולל את מכתבו של אבי המנוח ומספר מכתבים של נכבדי הקהילה שהמבקש נמנה עליה, לאחר שהמשיבה הסכימה להגשת קובץ המכתבים האמור. דיון והכרעה 11. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה על צרופותיהן ושמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי נסיבות המקרה שלפנינו מצדיקות מתן רשות ערעור וקבלת הערעור על פיה. אשר על כן, אציע לחבריי ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבלו. להלן נימוקיי. 12. הצדדים אינם חלוקים ביניהם בדבר עצם קיומה של ההלכה הידועה לפיה רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי ניתנת במשורה, במקרים חריגים בלבד בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים [עניין חניון חיפה הנ"ל], וכן בדבר עצם קיומה של ההלכה לפיה טענות בנוגע לחומרת העונש, כשלעצמן, אינן מקימות דרך כלל עילה למתן רשות ערעור, אלא במקרים של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה [רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.97); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.97); רע"פ 5230/08 אבו עמאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.7.2008)]. ואולם, הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע ליישומן של הלכות אלה במקרה שלפנינו. המבקש סבור כי נסיבותיו האישיות והעונש החמור שגזר עליו בית המשפט לתעבורה, אשר לשיטתו חורג במידה ניכרת ממדיניות העניש הנוהגת במקרים דומים, מצדיקים מתן רשות ערעור ואילו המשיבה סבורה כי לא כך הדבר. 13. לאחר ששקלתי היטב את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי נסיבותיו האישיות של המבקש מעידות על כך שלפנינו מקרה חריג, המצדיק מתן רשות ערעור משיקולי צדק, הגם שאין הוא מעורר שאלות עקרוניות החורגות מעניינו האישי של המבקש. עמד על כך חברי, כבוד השופט ג'ובראן, ברע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.01.06) בקובעו: "אמנם נכון הוא, כי בית-משפט זה אינו נוהג להתערב בשאלות הנוגעות לחומרת העונש. זאת ועוד, מקובל, כי אין מנוס, מקביעת עונש מרתיע בעבירות כגון גרם מוות ברשלנות, על מנת לשקף את החומרה הטמונה בעבריינות הכביש אשר אחראית לקורבנות רבים מספור. ואכן, על-פי רוב, מחייבת הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות השתת עונש חמור, הכולל הורדתו של הנהג, אשר ביצע עבירה זו, מן הכביש לתקופה ארוכה והשתת עונש מאסר בפועל. אולם כאמור, אין זהו כלל חלוט ובהחלט ייתכן, כי שיקולי צדק יעמידו בפנינו עילה להתערבות ולהקלה בעונש." [וראו גם: רע"פ 4954/90 זמיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.12.09; קרמנצקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.12.04)]. ודוק – אין בסמכותו הטבועה של בית משפט זה להעניק רשות ערעור שעה ששיקולי צדק מצדיקים זאת כדי לגרוע מעוצמתה של ההלכה הידועה שנקבעה בעניין חניון חיפה [ראו דבריו של כבוד השופט א' לוי ברע"פ 10808/06 בן יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.01.07)]. 14. מחדלו של המבקש הביא לתוצאה הטרגית של מות המנוח בנסיבות קשות מאין כמותן. אילו היה המבקש מלווה את המנוח לפתח ביתו או, למצער, מוודא כי הוא ירד מן הרכב אל המדרכה, תוצאה זו הייתה נמנעת. ואולם, איני סבור כי במידה שהמבקש ירצה עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח יביא הדבר להפחתת מסוכנותו. ספק רב האם כלל נשקפת מן המבקש מסוכנות כלשהי בעתיד. יתר על כן, סבורני כי שיקולי הרתעה אינם מצדיקים הטלת עונש מאסר בפועל על המערער עקב נסיבותיו המיוחדות אשר תפורטנה להלן. 15. יתר על כן, יש ליתן משקל להיותו של המבקש מלווה של רכב ההסעות, ולא נהגו בפועל. ראשית, המבקש, אשר אינו מחזיק כלל ברישיון נהיגה, אינו אחראי באופן פיזי לקרות התאונה, במובן זה שהוא לא אחז בהגה של רכב ההסעה אשר דרס למוות את המנוח. שנית, כפי שמציין המבקש בבקשתו, למרות פסיקה בת למעלה מעשור אשר קראה להם לעשות כן [עניין דהוקי הנ"ל], נמנו הגורמים המופקדים על עניין הסעות ילדים במשרד החינוך ו/או במשרד התחבורה להתקין כללים ונהלים ברורים המגדירים את תפקידו של המלווה ברכב הסעה וקובעים את חובותיו. הגם שהמבקש עצמו אינו חולק על כך שהיה עליו ללוות את המנוח אל מחוץ לרכב ההסעה ולהשגיח כי יגיע לביתו בבטחה, קיומם של כללים ונהלים כאמור הוא נחוץ וחיוני על מנת להבטיח את שלומם של ילדים הנוסעים ברכבי הסעה. לבסוף, צודק המבקש בטענתו לפיה עונש המאסר בפועל שגזר עליו בית המשפט לתעבורה חורג ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, באופן המצדיק כשלעצמו מתן רשות ערעור [ראו למשל: ת.פ. (שלום חיפה) 2424/93 שרקייה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.6.95) שם נגזרו על גננת מלווה ברכב הסעות אשר הורשעה בגרימת מוות ברשלנות בנסיבות דומות שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות וכן רכיבי עונש נוספים; ע"פ (מחוזי י-ם) 9005/04 סבן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.3.05) שם התקבל ערעורה של המערערת שהייתה נהגת ומלווה ברכב הסעה של תלמידות ונגזרו עליה שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות וכן רכיבי עונש נוספים)]. טעמים אלו מצדיקים מתן רשות ערעור בעניינו של המבקש. 16. זאת ועוד, לא בלי לבטים, הגעתי לכלל מסקנה כי עונש מאסר בפועל אינו העונש ההולם בעניינו של המבקש וכי נסיבותיו האישיות המיוחדות של המבקש נכנסות בגדרם של אותם מקרים חריגים בהם יש ליתן להן משקל משמעותי ואף מכריע [ראו למשל: רע"פ 4261/04 פארין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.12.04), עניין לוין הנ"ל]. סבורני כי נסיבות אלה מצדיקות התערבות בגזר הדין שהשית בית המשפט לתעבורה על המבקש. ראשית, מן הראוי לשקול לקולא את משך הזמן הניכר שחלף ממועד התאונה ועד היום (כארבע שנים) ואת הנתונים העולים מן התסקירים שהוגשו בעניינו של המבקש, לרבות: היותו נשוי ואב לארבעה ילדים; היותו אדם נורמטיבי ותלמיד שקדן הלומד לימודי דיינות משך שבע שנים, כאשר מאסרו עלול למנוע ממנו את האפשרות לשמש דיין; העובדה כי נטל אחריות על ביצוע העבירה וציין מפורשות כי היה עליו "לחכות עוד דקה ולא למהר"; העובדה כי כתוצאה מהרשעתו הוא חש דחייה ציבורית, לא התקבל לעבודה כ"ראש כולל" ונאסר עליו לומר "ברכת כהנים"; הטראומה שנגרמה לו כתוצאה מן התאונה, שכתוצאה ממנה נזקק לטיפול פסיכיאטרי ותרופתי ועוד. בנוסף, יש לשקול לקולא את עמדתם של בני משפחת המנוח, אשר הובעה במכתבו של אבי המנוח למבקש, אשר הוגש לפי החלטתנו מיום 20.11.08, לפיו: "אין בפי די מילים להביע ולבטא את גודל הצער והכאב שיש לנו בדבר. לראותך ח"ו מובל לבור הכלא וזאת כל גודל הכאב מהתאונה והסתלקות בננו האהוב ז"ל. כבר בטאנו במכתבינו הקודם.. ובו ביקשנו כי יעשה את המקסימום וישתדל למענך. צר לנו מאד כי על אף בקשותינו מעומק הלב לא קיבל ביהמ"ש את ערעורך ופסק בניגוד לרגשותינו ובקשותינו המפורשת, כי לטובתינו הדבר לראותך מתהלך חפשי בינינו." 17. לבסוף, מצטרף אני לקריאותיהם של בית המשפט לתעבורה ושל בית המשפט המחוזי, אל הגורמים האמונים על הסעות ילדים במשרד החינוך ו/או במשרד התחבורה על מנת שיפעלו להסדרת תפקידם של מלווים ברכבי הסעה ויקבעו כללים ונהלים ברורים ומפורטים בתחום זה ויפה שעה אחת קודם. בנסיבות המקרה שלפניי, סבורני כי יש לשקול לקולא אף את העובדה כי אין בנמצא נהלים או כללים כאמור. 18. לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור על חומרת העונש, במובן זה שעונש המאסר בפועל של 12 חודשים שהוטל על המבקש יופחת ויועמד על ששה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. נוכח עמדתה של באת כוח המשיבה כפי שהוצגה בדיון שהתקיים לפנינו, לפיה "לא ניתן היה להשית" על המבקש את רכיבי העונש של מאסר על תנאי ושל איסור לשמש מלווה בהסעות משך עשר שנים ושלפיכך "הם חסרי משמעות", אציע לחבריי לבטל רכיבים אלו של העונש ולהותיר על כנו את רכיב הקנס שגזר בית המשפט לתעבורה על המבקש. הממונה על עבודות השירות ימציא לבית משפט זה בתוך 30 ימים ממועד פסק דיננו חוות דעת אודות התאמתו של המבקש לריצוי עונש מאסר בדרך של עבודות שירות ועל מקום ומועד מתאימים לשם כך, אשר על פיה נחליט בעניין אופן ריצוי העונש ללא צורך בקיומו של דיון נוסף. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, י"ג בכסלו תשס"ט (10.12.08). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08063510_W06.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il