ישראל אוזיפה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק בש"פ 6348/09 בבית המשפט העליון בש"פ 6348/09 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין העורר: ישראל אוזיפה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 5.8.2009 ב-ב"ש 9084/09 שניתנה על ידי כבוד השופט י' נועם תאריך הישיבה: כ"ח באב התשס"ט (18.8.2009) בשם העורר: עו"ד יורם שפטל בשם המשיבה: עו"ד גלעד סממה; עו"ד ניסים מרום פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. נגד העורר ואחרים הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים עתירה להכריז כי הם בני הסגרה לארה"ב, לשם העמדתם לדין שם בגין ביצוע עבירות פליליות. בפסק דין מיום 28.7.2009, הכריז כבוד סגן הנשיא השופט ד' חשין כי המשיבים, ובהם העורר, הם בני הסגרה. העורר הוכרז כבר-הסגרה בגין פרשת סמים שפורטה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. בפיסקה האחרונה לפסק הדין קבע השופט חשין: "המשיבים 4-1 (האחרים – מ' נ') יוחזקו במשמורת שירות בתי הסוהר עד להסגרתם בפועל. בשלב זה, המשיב 5 (העורר שלפנינו – מ' נ') ימשיך להיות משוחרר בערובה בתנאים שנקבעו לו". יוזכר כאן כי על פי החלטה של כבוד השופט צבן מיום 11.1.2009 היה העורר משוחרר למעצר בית במהלך הדיון בבקשה. 2. ביום 30.7.2009 הגיש היועץ המשפטי לממשלה בקשה למעצרו של העורר מכוח סעיף 15 לחוק ההסגרה (ב"ש 9084/09 של בית המשפט המחוזי). ביום 5.8.2009 נעתר כבוד השופט נועם לבקשה והורה על החזקתו של העורר שלפנינו במשמורת עד להסגרתו לארה"ב. עוד נקבע כי העורר ייעצר לאלתר. בהסכמה עוכב המעצר עד למחרת היום (6.8.2009) בשעות הצהרים. 3. ביום 6.8.2009 הוגש לבית משפט זה הערר שלפנינו ועימו בקשה להמשך עיכוב ביצוע. בערר נטען כי כבוד השופט נועם לא יכול היה לשמש כערכאת ערר על פסק דינו או החלטותיו של כבוד השופט חשין, וכי היה על המדינה לערור על החלטתו של השופט חשין לבית משפט זה, או לנסות להביא את הענין בשנית בפני השופט חשין. הועלו גם טענות שונות לגוף הענין, אליהן אין צורך להיכנס בשלב זה של הדברים. 4. ביום 6.8.2009, הוא היום בו הוגש הערר, התקיים דיון בפני חברתנו השופטת א' חיות כדן יחיד. השופטת חיות החליטה כדלקמן: "במהלך הדיון הועלתה ביוזמת בית המשפט השאלה האם בערר על החלטת בית המשפט המחוזי לעניין המשמורת על פי סעיף 15 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 יש לדון במותב דן יחיד או בפני הרכב של שלושה שופטים. באי-כוח הצדדים מבקשים שהות קצרה על מנת להתייחס בכתב לסוגייה זו. עורך-הדין סממה יגיש טיעונים בעניין זה בלבד בכתב עד יום 9.8.2009 בשעה 13:00 ועורך-הדין שפטל יגיש את טיעוניו באותו עניין בכתב עד יום 10.8.2009 בשעה 13:00. טיעוני כל אחד מן הצדדים לא יעלו על שלושה עמודים. עם קבלת הטיעונים כאמור יוחלט בסוגייה זו ובהתאמה, ככל שייקבע כי הדיון בערר הוא במותב דן יחיד, יוחלט גם לגופו של הערר לאחר שהטיעונים בו נשמעו כולם." בהמשך ההחלטה, הורתה השופטת חיות על המשך עיכוב הביצוע בתנאים נוספים שנקבעו על ידה. הצדדים השלימו טענות בכתב. ביום 10.8.2009 ניתנה על ידי השופטת חיות החלטה נוספת בה צוין: "בשל השאלות המשפטיות העולות בהליך זה לעניין פרושו של סעיף 15 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 ולעניין הליך הערעור על החלטות הניתנות לפיו, אני סבורה כי מן הראוי לדון בו בהרכב של שלושה שופטים. הערר יידון בפני הרכב ביום 18.8.2009 בשעה 10:30. ... ". 5. על פי החלטה זו הובא התיק בפנינו אתמול. בא כוח העורר טען כי על הדיון בערר להתקיים בפני הרכב של שלושה. עמדת המדינה היא כי ניתן לדון בערר בפני דן יחיד. עו"ד שפטל טען גם בשאלה האם מוסמך היה כבוד השופט נועם ליתן החלטה בענין החזקה במשמורת, למרות פסק דינו של סגן הנשיא השופט חשין. כיוון שהתכנסנו בשלושה, ביקשנו לסיים את הדיון, לשמוע בשנית טענות גם לגוף הענין, וליתן החלטה. אולם, בא כוח העורר, עו"ד שפטל, טען כי הוא מוכן לדיון אך ורק בשאלת הסמכות, וכי אין הוא ערוך לטעון לגוף הענין. 6. עמדתי היא כי הדיון בערר יכול להישמע בפני דן יחיד, וכי השופט נועם מוסמך היה ליתן החלטתו. לפנים משורת הדין, ואף שלאור ההחלטה הברורה של השופטת חיות מיום 10.8.2009 צריך היה עו"ד שפטל להיות ערוך גם לדיון לגוף הענין בפני ההרכב, נעביר את הדיון למתן החלטה לגוף הענין לשופטת חיות כדן יחיד, וזאת לאור האמור בהחלטתה מיום 6.8.2009. 7. למסקנה שרשאי דן יחיד (וממילא בדרך כלל כך ייעשה) לדון בערר שלפנינו, ניתן להגיע בשתי דרכים שונות: האחת – היא תוך הסתמכות על פסיקתו של בית משפט זה לענין מעצרים במסגרת חוק ההסגרה. השניה – היא בהסתמך על סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. אשר לפסיקתו של בית משפט זה בענייני מעצרים לצורך חוק ההסגרה ראו: ב"ש 67/80 אורנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 500 (1980); ב"ש 504/85 נקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לט(2) 559 (1985); בש"פ 4044/90 ריין נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 1 (1990). כפי שבואר בפסקי הדין האמורים, פקודת השחרור בערבות (1944), אליה מפנה סעיף 22 לחוק ההסגרה חלה על כל מבוקש כל עוד אין עליו הכרזה בעלת תוקף סופי שהוא בר-הסגרה. בענייננו ההכרזה אינה סופית כיוון שהוגש עליה ערעור. פקודת השחרור בערבות אומנם בוטלה אך על פי הוראת סעיף 25 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 יש להחיל לפי פסקי הדין הנזכרים את הנורמות המקבילות החלות בישראל על מעצר. היום מצויות ההוראות בענין מעצרים בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 ועל פי חוק זה הערר הוא בפני דן יחיד. לאותה מסקנה ניתן להגיע כאמור באמצעות סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט אשר מורה: ההרכב 26. בית המשפט העליון ידון בשלושה, אולם - (1) ... (2) ... (3) ... (4) בערעור על החלטת ביניים של בית משפט מחוזי, או על פסק דין של דן יחיד בבית משפט מחוזי שדן בערעור, על פסק דין או על החלטה של בית משפט שלום, מוסמך לדון שופט אחד; לענייננו, מדובר בערעור על החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי (ראו והשוו לניתוח שערך השופט גרוניס ב- ע"פ 11404/04 דוויק נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 145 (2004). 8. אלא שכאן טוען עו"ד שפטל כי הקביעה שנעשתה על ידי סגן הנשיא חשין, לפיה "בשלב זה, המשיב 5 (העורר שלפנינו – מ' נ') ימשיך להיות משוחרר בערובה בתנאים שנקבעו לו" הינה חלק מפסק הדין ואין זו החלטת ביניים. בהיות ההחלטה חלק מפסק הדין, היא ניתנת לערעור, כמו פסק הדין כולו, רק בפני הרכב. הדברים מתקשרים גם לטענתו השניה של עו"ד שפטל, לפיה השופט נועם לא היה מוסמך לשנות את הקביעה בענין המשך השחרור בערובה, קביעה המהווה לדעתו חלק מפסק דינו של השופט חשין. התשובה לשתי הטענות היא כי הוראה על החזקה במשמורת שניתנה לגבי מבוקש המוכרז כבר-הסגרה, כאמור בסעיף 15 לחוק ההסגרה, הינה החלטת ביניים בהליך ההסגרה וזאת גם כשהיא מוצאת את מקומה במסגרת פסק הדין של בית המשפט המחוזי המכריז על המבוקש כבר-הסגרה. המבחן אם מדובר בחלק מפסק הדין או בהחלטה הוא ענייני ולא טכני. לא הכותרת היא הקובעת את טיבה של ההחלטה וגם לא מיקומה בתוך פסק הדין או בהחלטה נפרדת. אכן, הוראה בעניין מעצר שונה, למשל, במהותה מהוראה בענין חילוט המצויה בגזר דין (כפי הדוגמא שהביא בפנינו עו"ד שפטל), משום שאין היא הוראה סופית; היא ניתנת לשינוי עם שינוי הנסיבות, בין על ידי בית המשפט שנתן אותה, ובין על ידי דן יחיד בערכאת הערעור (ראו והשוו: בש"פ 2838/09 חזיזה נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 20.4.2009)). בהחלטתו של סגן הנשיא חשין נאמר, מפורשות כי "בשלב זה" העורר שלפנינו ימשיך להיות משוחרר בערובה, וגם מכאן עולה שלא היתה זו החלטה שאמורה, בהכרח, לחול עד להכרעה בערעור על ההכרזה הכלולה בפסק הדין. 9. יתכן ועדיף היה כי הבקשה לפי סעיף 15 לחוק ההסגרה היתה נדונה גם כן בפני סגן הנשיא חשין, ואולם, הדבר לא הסתייע מחמת הפגרה. השופט נועם ציין בהחלטה מיום 4.8.2009 כי מחמת הפגרה נדון תיק זה בפניו כשופט תורן ולא בפני סגן הנשיא השופט חשין. אין לומר כי החלטה זו נעשתה בחוסר סמכות. 10. נותרו השיקולים לגוף הענין וכאמור לפנים משורת הדין מועבר הענין לשופטת חיות, כאמור בהחלטתה מיום 6.8.2009. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתה של חברתי השופטת נאור. אוסיף, כי הגישה שבחוות הדעת תואמת את הרמוניית החקיקה ואת המדיניות השיפוטית בהליכי מעצר, שלפיה ככלל יידונו אלה בדן יחיד. בסופו של יום, גם אם מעצר בהליכי הסגרה הוא בעל אופי מיוחד, הריהו במהותו, כמעצרים אחרים, שלילת חרותו של אדם בטרם הורשע. יתכן שראוי כי המחוקק ישקול לתקן את סעיף 22 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954, שהעיר לגביו עו"ד שפטל כי לא תוקן לאורך השנים ובעקבות חקיקת המעצרים של שנות התשעים; זאת, מה גם שפקודת השחרור בערבות, 1944, שבקה חיים וראוי שספר החוקים יהא וייראה עדכני ככל הניתן. אך גם בלא תיקונו של סעיף 22, יפים דברי חברתי באשר למצב החוקי הנובע מסעיף 25 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, אשר מחיל את חקיקת המעצרים העדכנית, בטרם ההכרזה הסופית כבר-הסגרה. זהו השלב בו מצויים אנו בתיק דנא. ב. בא כוח המדינה עו"ד מירום הפנה לסעיף 15 לחוק ההסגרה, המדבר בהחזקת בר-ההסגרה במשמורת. משמורת היא, כעולה מחוות דעתו של מ"מ הנשיא (כתארו אז) שמגר בע"פ 608/81 סויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 477, 491, מצבו של מי שהוא "עצור או אסור". ועוד, משמורת היא גם שם כללי המשמש בהקשרים שונים להחזקתו של מי שנשלל חרותו (ראו למשל סימן א' לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), תשל"ב-1971, ואל מולו סעיף 13(ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952). על כן ראוי להידרש אליה, לפי הדבקה החקיקתי, בקטיגוריה המתאימה לה במהות בכל מקרה. בנידון דידן הקטיגוריה המתאימה היא של מעצר, וכך אכן פעלו של סעיף 22 לחוק ההסגרה בשלב שטרם ההכרזה הסופית. ג. אשר לשלב שבו נעשית הכרזת בר-ההסגרה סופית. כאן משלימה את התמונה הוראת סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, כפי שהעלו שני חבריי. ד. התוצאה היא איפוא כי בהליך המעצר המותב הוא דן יחיד. אין בכך, כמובן, כדי לפגוע בשיקולי המהות במישור הבינלאומי שמנה חברי המשנה לנשיאה. ה. כאמור, ההרמוניה הפרשנית תומכת בכך אף היא, ואליה יש לשאוף, גם משיקולים מעשיים, כפי שציין השופט גרוניס בע"פ 11404/04 דוויק נ' מדינת ישראל פ"ד נט(4) 145, 150. ו. סוף דבר, משפטית ומהותית מורתנו הדרך לעבר דן יחיד בכגון דא, וזאת מבלי לשלול את סמכותו של השופט בדן יחיד להעביר להרכב שלושה במקרים יוצאי דופן, אך בכך אין רבותא. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: מצטרף אני לפסק-דינה של חברתי השופטת מ' נאור ומסכים אני לאמור בפסק-הדין בכל הנוגע לעניין הערר וזאת מכח האמור בהוראת חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. אשר להערותיו של חברי השופט א' רובינשטיין, אוסיף כי הוראת סעיף 22 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 חלה, לדעתי, בשינויים המחויבים, לגופה. לפיכך, לדעתי, השיקולים המופעלים בעת שבאים ליישם את הוראת סעיף 15 לחוק ההסגרה הם שיקולים שונים מאלה הנכרכים בדיני המעצר הרגילים. סעיף 22 לחוק ההסגרה מורה מפורשות כי דיני השחרור בערבות, כפי שהיו אז, אינם חלים על מי שהוכרז עליו באופן סופי שהוא בר הסגרה. כפי שחיוויתי דעתי לאחרונה (בש"פ 5408/09 מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 19.7.2009)) גם קודם שהוכרז אדם בר הסגרה – והוא מבוקש על-ידי מדינה אחרת שעימה יש לישראל הסכם הסגרה – חובה להביא בחשבון ההחלטה אם להורות על מעצרו, בין השאר, גם את הצורך למלא אחר הקוד הבינלאומי המחייב את המדינה להימנע מלסכל כל כוונה חוקית של המדינה האחרת לממש את אכיפת החוק בשטחה. קל וחומר כך מקום בו נקבע כבר כי אותו אדם הוא בר הסגרה. שמירת יכולתה של המדינה לקיים את התחייבויותיה כלפי מדינות אחרות היא אינטרס ציבורי מובהק והדבר נכון גם בהקשר של הסגרת מבוקשים. ה מ ש נ ה - ל נ ש י א ה לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, כ"ט אב תשס"ט (19.8.2009). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09063480_C04.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il