מינהל מקרקעי ישראל נ. ראובן יומטוביאן

פסק-דין בתיק ע"א 6345/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6345/11 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג המערער: מינהל מקרקעי ישראל נ ג ד המשיב: ראובן יומטוביאן ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז בתיק ה"פ 6349-02-08 שניתן ביום 27.4.2011 על ידי כבוד השופטת נ' אהד תאריך הישיבה: ל' בשבט התשע"ב (23.2.2012) בשם המערער: עו"ד אלעד פרסקי בשם המשיב: עו"ד שמואל אריאלי פסק-דין השופט י' עמית: 1. הערעור שלפנינו אינו הפעם הראשונה בה מתדיינים הצדדים בסכסוך שהורתו בשנת 1979 בקשר למגרש שנרכש על ידי המשיב מהמערער (להלן: המינהל). בתמצית שבתמצית, ביום 20.12.1979 נחתם הסכם פיתוח בין המשיב למינהל (להלן: הסכם הפיתוח) לפיו הסכים המינהל להחכיר למשיב מגרש ביישוב קדימה הידוע כגוש 7815 בחלקה 34 בשטח של כ-690 מ"ר (להלן: המגרש) לשם בניית בית מגורים דו-משפחתי. על פי הסכם הפיתוח, התחייב המשיב לסיים את הקמת בית המגורים לא יאוחר מיום 29.7.1982, דהיינו תוך כ-32 חודשים. בסמוך לאחר חתימת הסכם הפיתוח שילם המשיב הסך של 142,800 לירות בגין היוון 80% מערך המגרש. 2. בשל נסיבות שונות שלא נתבררו עד תום, המשיב לא בנה את הבית תוך המועד שנקבע בהסכם הפיתוח (לטענת המשיב – מאחר שהמינהל מסר לו מגרש תפוס על ידי פולש). המינהל הודיע על ביטול העיסקה והחזיר למשיב בשיק את הסכום ששילם על פי הסכם הפיתוח, אך המשיב לא פרע את השיק והגיש תביעה להצהיר על זכותו במגרש (ה"פ 2033/96 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפני כבוד השופט ד"ר קלינג). במסגרת אותה תביעה, הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הפשרה) ולפיו המינהל יאפשר למשיב לחתום על חוזה פיתוח לביצוע הבנייה במגרש בכפוף לתשלום דמי החכירה השנתיים בגין המגרש משנת 1982 ועד היום, ויאפשר למשיב "להצטרף למבצע היוון בכפוף להתחייבות המבקש [המשיב – י.ע.] לשלם את דמי ההיוון ביחס למגרש, בהתאם לנוהלי המינהל בעת התשלום". בין המינהל למשיב התנהלה תכתובת שעיקרה גובה דמי החכירה. ביום 18.5.2004 הודיע המינהל למשיב על ביטול הסכם הפשרה נוכח הפרת ההסכם על ידי המשיב, והשיב בשיק את התמורה ששילם המשיב בשעתו בגין הסכם הפיתוח משנת 1979. גם הפעם המשיב לא פרע את השיק, ופנה לבית המשפט המחוזי בתביעה לפסק דין הצהרתי כי ההסכם בוטל שלא כדין. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו של המשיב, אך בעקבות הגשת ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 5720/07) הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין ולפיה המשיב אמנם הפר את הסכם הפשרה, אך הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי לבחינת השאלה אם הודעת הביטול של המינהל נשלחה שלא כדין. עוד הוסכם, כי מאחר שהמגרש כבר הוקצה לצד ג', לא תהא למשיב טענה לגבי המגרש הספציפי. התיק חזר אפוא לבית המשפט המחוזי שקבע הפעם כי המינהל אכן ביטל את הסכם הפיתוח שלא כדין. הפעם הגיש המינהל ערעור לבית משפט זה (ע"א 1902/09) ובמסגרת זו הגיעו הצדדים להסכמה ולפיה המינהל יקצה למשיב מגרש חלופי השווה בערכו למגרש המקורי שהוקצה לו. אלא שאז נתגלעה מחלוקת בשאלה אם על המשיב לשלם למינהל את ערכו הנוכחי של המגרש או אם זכאי הוא לקבל את המגרש כנגד התשלום ששילם בשעתו בשנת 1979, והדיון הוחזר, בהסכמה, לבית המשפט המחוזי על מנת שיפסוק בשאלה זו. 3. התיק הוחזר אפוא לבית המשפט המחוזי. ביום 22.12.2010 ניתן כנגד המינהל פסק דין בהעדר התייצבות, משלא התייצב מי מטעמו לדיון עקב שביתת הפרקליטים, ונקבע כי המשיב זכאי לקבל את המגרש החלופי ללא תמורה נוספת מעבר לתמורה ששילם בשעתו בשנת 1979 (להלן: ההחלטה הראשונה). המינהל הגיש בקשה לביטול פסק דין. בית המשפט בחן את הבקשה ובהחלטה מיום 27.4.2011 הנושאת כותרת "פסק דין", קבע בית המשפט כי יש לקבל את נימוקי המינהל לגבי אי ההתייצבות, אך דחה את הבקשה לביטול פסק דין לאחר שבחן את סיכויי הגנת המינהל ומצא כי "אין בפי המבקש [המינהל – י.ע.] כל טענת הגנה, גם לא טענת הגנה אפשרית בדוחק שעשויה להתקבל". זאת, באשר "קבלת טענת המינהל, תביא לכך שהמשיב ישלם פעמיים ערך מגרש אך בפועל יקבל מגרש אחד, ואילו המינהל יקבל ערך מגרש שלוש פעמים, אך ימכור בפועל רק שני מגרשים", ומכאן מסקנתו של בית המשפט כי המשיב זכאי לקבל את המגרש החלופי כנגד התמורה ששילם בשעתו עבור המגרש המקורי. 4. על החלטה זו נסב הערעור שלפנינו בו העלה המינהל שורה של טענות כנגד מסקנתו של בית משפט קמא. איני רואה להידרש לטענות אלה, באשר לא מצאתי בטיעוניו של המינהל תשובה של ממש לטענה המקדמית שהעלה המשיב, ולפיה החלטת בית משפט קמא היא בגדר "החלטה אחרת", ומשכך, היה על המינהל להגיש בקשת רשות ערעור ולא ערעור בזכות. 5. לטענת המינהל, משקבע בית משפט קמא כי יש לקבל את טענותיו במישור אי ההתייצבות, הרי שבפועל טענותיו המהותיות נידונו לראשונה בהחלטתו המאוחרת-המהותית של בית משפט קמא, שאינה טפלה להחלטה הראשונה. לכן, לשיטת המינהל, ההחלטה המהותית מהווה פסק דין, ומכאן זכות הערעור. בהמשך להחלטתנו מיום 6.3.2012, הרחיב המינהל וטען כי כאשר מדובר בהחלטה המקבלת בקשה לביטול פסק דין, אין לצד "המפסיד" הפסד מהותי בהעדר זכות ערעור, שכן עתיד להינתן לו יומו בבית המשפט לגבי המחלוקת המהותית בין הצדדים. לשיטת המינהל, כך גם כאשר נדחית בקשה לביטול פסק דין, ופסק הדין "המקורי" אך מאושרר בהחלטה הדוחה את הבקשה, הרי שתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מאפשרת לצד "המפסיד" להגיש ערעור על גופו של פסק הדין "המקורי". אלא שהמקרה שבפנינו מיוחד מבחינה זו באשר "פסק הדין" בענייננו כלל למעשה שתי החלטות והן: קבלת עמדת המדינה ביחס לביטול פסק הדין, ופסיקה לגוף השאלה שבמחלוקת תוך קבלת עמדת המשיב. לטענת המינהל, משנתקבלה עמדתו לגבי ביטול פסק הדין, לא היה מקום לערער על ההחלטה הראשונה ויש לבחון את פסק הדין כאילו ניתן בשני חלקים נפרדים. שהרי, אם היה בית המשפט נותן במועד הרלוונטי החלטה לפיה יש לבטל את פסק הדין עקב אי התייצבות, ובהמשך לכך היו הצדדים מתייצבים ומשלימים הבאת טיעוניהם וראיותיהם ולאחר מכן הייתה ניתנת החלטה הדוחה את עמדת המשיב, ברי כי היה מדובר בפסק דין שעליו זכות ערעור. הוסיף המינהל וטען כי המבחן לגבי החלטות שניתנו לאחר פסק הדין הוא מבחן מהותי, וההחלטה שהוכתרה בכותרת "פסק דין" היא החלטה מהותית ולכן יש לראותה כפסק דין שיש לגביו זכות ערעור. לחילופין, ולשם הזהירות, עתר המינהל להאריך המועד להגשת בקשת ערעור, באשר לא נגרם נזק לאינטרס ההסתמכות של המשיב, היות והודעת הערעור הוגשה ממילא בתוך המועד להגשת בקשת רשות הערעור. 6. לצערי, איני רואה מנוס מדחיית הערעור. הלכה ותיקה עמנו כי החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין היא "החלטה אחרת" ולא פסק דין, והשגה עליה היא בדרך של הגשת רשות ערעור. אכן, החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין סוגרת את התיק, אך למרות זאת, מאז ומתמיד נקבע בפסיקה כי יש לראותה כ"החלטה אחרת" הנדונה בפני דן יחיד, ולא ניתן להשיג עליה כערעור על פסק הדין ללא נטילת רשות (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 745 בסימן 581 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995); ע"א 39/83 עיזבון המנוח אלראי ז"ל נ' ליברמן, פ"ד לח(4) 428 (1984); ע"א 6729/00 רהב נ' אלשייך (לא פורסם, 8.11.2000)). ההבחנה שביקש המינהל לעשות, היא הבחנה דקיקה ומלאכותית. כידוע, מקום בו פסק הדין פגום, כגון שניתן חרף היעדר המצאה כדין, יבוטל פסק הדין "מחובת הצדק" גם מבלי לבחון את סיכויי הצלחת התביעה/ההגנה ואת סיבת אי ההתייצבות (ראו, לדוגמה, רע"א 7034/00 צדקה נ' וייל (לא פורסם, 19.11.2001); רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 29.10.2000); ע"א 5000/92 בן ציון נגד גורני, פ"ד מח(1) 830 (1994); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 282 (מהדורה עשירית, תשס"ט) (להלן: גורן)). אך מקום בו מגיע בית המשפט למסקנה כי לא נפל פגם במתן פסק הדין, רשאי בית המשפט לבטלו על פי שיקול דעתו ולאחר שבחן התקיימותם של שני תנאים מצטברים והם: סיבת המחדל להתגונן או להתייצב וסיכויי הצלחת ההגנה/תביעה אם יבוטל פסק הדין כאשר יש ליתן לרכיב של סיכויי ההצלחה משקל רב יותר (ע"א 10152/07 פדידה נ' רפאלי, בפסקה 10 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 15.12.2010) (להלן: עניין פדידה); וראו, לדוגמה, רע"א 3521/04 רוזנפלד נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, 16.1.2005)). אכן, במצב דברים זה, בית המשפט בוחן במסגרת החלטתו את השאלה המהותית שבמחלוקת – כפי שנעשה במקרה דנן – אך אין בכך כדי להפוך את ההחלטה ל"פסק דין" שהערעור עליו הוא בזכות. כמעט כל החלטה לביטול פסק דין, כוללת בחובה שתי החלטות הנוגעות לשני הרכיבים דלעיל – "סיבת אי ההתייצבות" ו"ההגנה/תביעה לגופה" – ואין לקרוא את ההחלטה ברכיב השני בנפרד, כפי שנטען על ידי המינהל. סיכומו של דבר, ש"החלטה בבקשה לביטול פסק דין בין שנתקבלה ובין שנדחתה, מהווה 'החלטה אחרת' אשר ניתן לערער עליה אך ברשות" (גורן עמ' 377-376). למרות שניתן היה להרהר אחר הלכה זו – שהרי החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין היא החלטה מהותית המביאה את הדיון בתיק כולו לסיומו – המדובר בהלכה מושרשת, וענייננו "נתפס" ברשתה של הלכה זו. המינהל לא הגיש ערעור על ההחלטה הראשונה שניתנה בהיעדר התייצבות, כך שאין נפקות בענייננו לתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי (תקנה שנועדה למנוע את מרוץ ההליכים עקב הצורך לנקוט כפל הליכים בערכאות שונות כדי שלא להחמיץ את המועד להגשת ערעור), ואין בה כדי לשנות את ההלכה לפיה החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין היא בגדר "החלטה אחרת" (ראו רע"א 2072/99 נחום נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (לא פורסם, 25.7.1999); רע"א 5089/07 נציגות הבית המשותף נ' רביד (לא פורסם, 9.1.2008) (להלן: עניין רביד)) 7. אף איני רואה להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. ככלל, הגישה הרווחת היא שטעות בחוק אינה מהווה צידוק להארכת מועד (עניין רביד והאסמכתאות הנזכרות שם; רע"א 4164/95 קידר נ' יפה ירק חברה לבניין והשקעות בע"מ (לא פורסם, 18.10.1995); ע"א 1268/00 רהב נ' אלשיך (לא פורסם, 14.8.2000)). במקרה דנן, הבקשה הוגשה באיחור ניכר, לאחר שהערעור כבר נשמע לגופו, ואין מקום להחזיר את הגלגל לאחור. בנסיבות אלה, איני רואה מנוס מדחיית הערעור על הסף. 8. התוצאה האופרטיבית של דחיית הערעור היא, כי המשיב זכאי לקבל המגרש החלופי כנגד התמורה ששילם בשעתו עבור הקצאת המגרש המקורי, כך שעליו לשלם דמי ההיוון עבור 20% מערך המגרש על פי ערכו הנוכחי, ולשלם דמי החכירה שלא שולמו על ידו משנת 1979 ואילך כאמור בהסכם הפשרה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה. המינהל יוציא למשיב שוברי תשלום מתאימים על פי נהליו תוך 30 יום מהיום. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: חברי השופט עמית ציין, כי "לצערו אינו רואה מנוס מדחיית הערעור". אטעים את "לצערי"; במידה מסוימת זכה המשיב מן ההפקר הדיוני, שכן לא היה למדינה יומה המלא הן בבית המשפט המחוזי, בשל שביתת הפרקליטות, הן בבית משפט זה, בשל טעותה הדיונית של המדינה. ואולם, בסופו של יום ובמהות סבורני כי שעה שמשיתים אנו את דמי החכירה, ונוכח תולדות הפרשה לרבות התשלום ב-1979, אין הנזק – "דלתה" מסוימת – שאולי נגרם למדינה, כזה המצדיק שינוי בהלכות הדיוניות. על כן אצטרף לחברי. אוסיף, כי אילו סברתי שעסקינן בנזק מהותי, יתכן שהיה מקום לתקן את הפגם הדיוני בתוך חיוב בהוצאות, אך נראה שאין זה המקרה. ש ו פ ט ניתן היום, כ"ג באייר התשע"ב (15.5.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11063450_E07.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il