בבית המשפט העליון בשבתו כבית
משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 6330/99
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
המערערים: משה
יערי ו66- אח'
נ
ג ד
המשיבים: 1.
כפר ביאליק - כפר שיתופי להתיישבות
חקלאית בע"מ
2.
אורי שגיא
3.
קטיה קם
4.
גבי אשתון
5.
יורם נור
6.
אלי אלון
7.
מנחם נחמיאס
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 20.7.99
בתיק ה"פ 138/99 שניתנה על-ידי כבוד השופט ש' ברלינר
בשם
המערערים: עו"ד חיים פרוכטר
בשם
המשיב 1: עו"ד יעקב בן-חפ"ר
בשם
המשיבים 5-7: עו"ד איקו פרי
פסק-דין
השופט י' זמיר:
העובדות
1. סכסוך כספי קשה נמשך והולך במשך שנים רבות בין
המשיב 1, כפר ביאליק - כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן - האגודה),
לבין המשיבים 5, 6 ו7- (יורם נור, אלי אילון ומנחם נחמיאס), שהם חברים באגודה
(להלן - המשיבים). האגודה טענה, על יסוד ספרי החשבונות שלה, כי המשיבים היו חייבים
לה סכום כסף גדול: לפי גירסה אחת המשיבים (ביחד) היו חייבים לאגודה כ1,432,000-
ש"ח; לפי גירסה אחרת הם היו חייבים לה כ1,110,000- ש"ח. המשיבים כפרו
בטענת האגודה, וביקשו להוכיח כי ספרי החשבונות שלה מוטעים, בעיקר בחישוב הרבית על
החוב. מעבר לכך, טענו המשיבים, בפועל האגודה היתה חייבת להחזיר להם סכום כסף גדול.
הסכסוך הוביל להתדיינויות רבות בערכאות שונות, לרבות בית משפט זה.
לאחרונה הגיע הסכסוך אל המשקמת לפי חוק הסדרים
במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב1992- (להלן - חוק ההסדרים). ביום 29.12.98 הוצג
בפני המשקמת (עו"ד ל' סבירסקי-דרורי) הסכם להסדר הסכסוך בין האגודה לבין
המשיבים. ההסכם היה חתום על ידי המשיבים מצד אחד ועל ידי האגודה (כשהיא מיוצגת על
ידי שניים ממנהלי האגודה, ובהם המשיב 2, אורי שגיא) מצד שני (להלן - ההסכם). לפי
ההסכם (על רקע התדיינות קודמת בנוגע לשיעור הרבית שהאגודה גבתה מן המשיבים) חלק
גדול מן החוב של המשיבים לאגודה, כפי שנרשם בספרי החשבונות של האגודה, נמחק, ויתרת
החוב תעמוד לפרעון בדרך מסויימת שנקבעה בהסכם. המשקמת החליטה באותו יום כדלקמן:
"הנני נותנת להסדר המוסכם המצ"ב שכותרתו 'הצעה להסדר' בין כפר ביאליק
לאלי אילון, יורם נור ומנחם נחמיאס תוקף של פסק משקם" (להלן - פסק המשקמת).
2. תם אך לא נשלם. המערערים, 67 חברים באגודה,
שהם כמחצית מחברי האגודה, מתנגדים להסכם אף שקיבל גושפנקא של האגודה ושל המשקמת.
הם סבורים כי ההסכם אינו טוב ואינו צודק, ויש להם טענות נגד מנהלי האגודה שחתמו על
ההסכם בניגוד, לטענת המערערים, לחובת הנאמנות שלהם. לפיכך מבקשים המערערים לבטל את
ההסכם ואת פסק המשקמת שנתן תוקף להסכם.
לצורך זה פנו המערערים אל בית המשפט המחוזי
בחיפה בהמרצת פתיחה (ה"פ 138/99), ובה ביקשו הצהרה שההסכם, כפי שאושר בפסק
המשקמת, הינו בטל ומבוטל.
בית המשפט המחוזי (השופט ש' ברלינר) דחה את
הבקשה. על החלטתו הוגש ערעור זה. בערעור מתבקש בית המשפט לבטל את ההסכם ואת פסק
המשקמת.
כיצד מתיישבת הבקשה עם החוק?
החוק
3. חוק ההסדרים קובע הוראות בנוגע למעמד של פסק
משקם, האפשרויות לבטל פסק משקם על ידי בית המשפט המחוזי, והערעור על ההחלטה של בית
המשפט המחוזי, כדקלמן:
"27. פסק המשקם.
עם הסדרת החוב של גורם חקלאי, יתן המשקם לגביו פסק
מנומק; על פסק המשקם יחולו הוראות פרק ה' לחוק הבוררות, בשינויים המחוייבים, למעט
סעיפים 24 ו29-א.
28. ביטול פסק
(א) בית המשפט המחוזי רשאי, על פי בקשת חייב, נושה
או ערב שעליהם חל פסק המשקם, לבטלו, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו
למשקם, בשל אחד מאלה:
(1) המשקם חרג מסמכותו;
(2) עילה מהעילות
המנויות בסעיף 24(4), (5), (9) ו-(10) לחוק הבוררות;
(3) טעות גלויה על פני הפסק.
(ב) הפניה לבית המשפט תהיה על פי המועדים
הקבועים בחוק הבוררות.
29. ערעור
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לפי סעיף 28, יהיה
בהתאם לחוק הבוררות".
4. סעיף 27 לחוק ההסדרים קובע כי על פסק המשקם
יחולו הוראות שונות של חוק הבוררות. בין היתר, על פסק המשקם חל סעיף 21 לחוק
הבוררות. סעיף זה קובע כי הפסק מחייב את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית דין. ראו גם
נ' זלצמן, מעשה בית-דין בהליך אזרחי (1991), עמ' 327 ואילך. כלומר, הפסק
מחייב את האגודה, ובהתאם לכך, החוב של המשיבים לאגודה, כפי שנרשם בספרי החשבונות
של האגודה, נמחק. לכן, מבחינה מעשית, אם המערערים מבקשים להיפטר מן ההסכם, כך
שהחוב של המשיבים יחזור להיות כפי שנרשם בספרי החשבונות של האגודה, עליהם להיפטר
גם מפסק המשקם. באיזו דרך? סעיף 28 לחוק ההסדרים מתווה את הדרך לביטול פסק משקם:
בקשה לביטול הפסק באחת העילות המפורטות בסעיף זה.
אולם המערערים לא הלכו בדרך שהותוותה בסעיף 28
לחוק ההסדרים. הם העדיפו, ביודעין ובכוונה, דרך של המרצת פתיחה לקבלת הצהרה שההסכם
בטל. בהמרצה הם לא הסתמכו על סעיף 28 לחוק ההסדרים, ואפילו לא הזכירו אותו, כאילו
אין הוא שייך לענין כלל ועיקר.
לכן יש לברר תחילה אם ההליך בו נקטו המערערים
יכול להוביל אותם אל הסעד המבוקש.
ההליך
5. מדוע החליטו המערערים שלא ללכת בדרך שהותוותה
בסעיף 28 לחוק ההסדרים? הם נתנו שתי סיבות. הסיבה הראשונה היא, שסעיף 28 לחוק
ההסדרים מקנה לבית המשפט המחוזי סמכות לבטל פסק משקם "על פי בקשת חייב, נושה
או ערב שעליהם חל פסק המשקם". המערערים, לדעתם, אינם בגדר חייב, נושה או ערב.
הסיבה השניה היא, שהעילות לביטול פסק משקם, כפי שנקבעו בסעיף 28 לחוק ההסדרים, הן
מצומצמות. לכן חיפשו המערערים דרך אחרת, שתאפשר להם ביקורת רחבה יותר על פסק
המשקמת. דרך זאת נמצאה להם בהמרצת פתיחה, במסגרת הסמכות הכללית של בית המשפט
המחוזי.
6. אין ספק כי הדרך שהותוותה בסעיף 28 לחוק
ההסדרים היא דרך המלך לביקורת של בית המשפט על פסק משקם שניתן לפי חוק זה. ולא
בכדי התווה החוק דרך זאת, והגביל אותה לרשימה מצומצמת של עילות, המפורטות אחת לאחת
בסעיף 28. הכוונה הברורה של החוק היא, לחזק את הסופיות של פסק המשקם, באמצעות
צמצום הביקורת השיפוטית על הפסק, כפי שנעשה בחוק הבוררות לגבי פסק בוררות. ראו
דברי הסבר להצעת חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב1991-, ה"ח
2092, התשנ"ב, עמ' 93.
כאמור, המערערים ציינו בכנות, כסיבה אחת לכך
שהם לא הלכו בדרך שהותוותה בסעיף 28, כי הם חיפשו דרך אחרת שתאפשר להם ביקורת
שיפוטית רחבה יותר על פסק המשקם. סיבה זאת פסולה מעיקרה. יהיה זה בניגוד לכוונה של
חוק ההסדרים אם ניתן יהיה לפרוץ, בדרך עוקפת, את רשימת העילות שנקבעו בסעיף 28
לחוק.
7. המערערים הוסיפו, כסיבה שניה לדרך בה הלכו, כי
הדרך שהותוותה בסעיף 28 לחוק ההסדרים לא היתה פתוחה בפניהם, שכן אין הם, לטענתם,
בגדר חייב, נושה או ערב, כפי שנדרש לפי סעיף זה.
בית המשפט המחוזי התייחס לטענה זאת, וציין כי
הוא היה מוכן לראות את המערערים כ"ערבים" לפי סעיף 28 לחוק ההסדרים, שכן
פסק המשקמת נוגע לכספם שהושקע באגודה.
המשיבים סבורים, כמו בית המשפט המחוזי, כי
הדרך שהותוותה בסעיף 28 לחוק ההסדרים אכן היתה פתוחה בפני המערערים, ולא רק משום
שניתן לראות בהם "ערבים", אלא גם משום שניתן לראות בהם
"נושים", שכן פסק המשקמת ביטל חוב שהמשיבים היו חייבים לאגודה, ובעקיפין
אף למערערים.
עם מי הדין בשאלה זאת? התשובה היא, לדעתי, שגם
אם פירוש רחב, כפי שהיה מקובל על בית המשפט המחוזי, אינו הפירוש המתבקש מלשון
החוק, הרי הוא מתבקש מתכלית החוק. לדרך שנקבעה בחוק לצורך ביקורת שיפוטית על פסק
המשקם, היא הדרך שהותוותה בסעיף 28, יש תכלית. התכלית היא לחזק את מעמד המשקם ואת
סופיות הפסק שלו, באמצעות צמצום הביקורת השיפוטית לעילות שפורטו בסעיף זה. מבחינת
התכלית אין הצדקה להבחין, לצורך הביקורת השיפוטית, בין האגודה, שהיא נושה או ערב
באופן ישיר, לבין חברי האגודה, שהם נושים או ערבים רק באופן עקיף.
הבחנה בין האגודה לבין חברים באגודה, לצורך
הדרך וההיקף של הביקורת השיפוטית על פסק המשקם, תוביל לתוצאה בלתי-הגיונית. אדם או
גוף שנפגע באופן ישיר, כלומר, חייב, נושה או ערב, יהיה מוגבל לדרך שהותוותה בסעיף
28 לחוק ההסדרים, ולעילות שפורטו בסעיף זה, ואילו אדם או גוף אחר, שנפגע רק באופן
עקיף, יהיה רשאי ללכת בדרך אחרת בלי שיהיה מוגבל לעילות אלה. הבחנה כזאת תוביל גם
לתוצאה בלתי-רצויה, שכן היא תחליש את הסופיות של פסק המשקם. כיצד? ראשית, לפי סעיף
28(ב) לחוק ההסדרים, הפנייה אל בית המשפט המחוזי, בבקשה לבטל פסק משקם, צריכה
להיעשות בדרך כלל תוך ארבעים וחמישה ימים מיום שהפסק ניתן או הומצא, ואילו המרצת
פתיחה שלא לפי סעיף 28 לחוק יכולה להיות מוגשת גם לאחר מכן. שנית, הביקורת
השיפוטית על פסק המשקם לפי סעיף 28, כיוון שהיא מוגבלת לעילות המפורטות בסעיף זה,
אמורה להיות בדרך כלל מהירה יותר מאשר ביקורת שיפוטית בדרך אחרת שאינה מוגבלת
לעילות אלה. שלישית, הסיכוי של פסק המשקם לעמוד בביקורת שיפוטית לפי סעיף 28,
כיוון שהיא מוגבלת מבחינת העילות, גדול יותר מאשר הסיכוי לעמוד בביקורת שיפוטית
פתוחה לכל עילה. ורביעית, הבחנה בין חייב, נושה או ערב במובן הצר לבין כל אדם אחר,
כגון הבחנה בין האגודה לבין חברים באגודה, לצורך הביקורת השיפוטית, עלולה לגרום
לפיצול ההתדיינות בשאלת תוקפו של פסק המשקם, באופן שבית המשפט ידון בתיק אחד לפי
העילות שפורטו בסעיף 28 ובתיק אחר לפי עילות נוספות, ולכן אף פסקי הדין עשויים
להיות שונים. תוצאות אלה אינן מתיישבות עם תכלית החוק. כדי למנוע תוצאות אלה, יש
מקום לתת פירוש רחב לסעיף 28, באופן שלא רק האגודה תיחשב נושה או ערב, אלא גם
חברים באגודה.
המקרה הנדון הוא דוגמה טובה. במקרה זה היו
חילוקי דעות בין האגודה לבין המערערים, שהינם חברים באגודה, בשאלת תוקף ההסכם.
האגודה, שחתמה על ההסכם באמצעות חברי ההנהלה, שלא על דעתם של המערערים, לא היתה
מעוניינת לבקש את ביטול פסק המשקמת. במצב זה ניתן וראוי היה לתת למערערים, שראו
עצמם נפגעים מפסק המשקמת, אפשרות לבקש את ביטול הפסק בדרך שהותוותה בסעיף 28.
לצורך זה ניתן וראוי היה לראות את המערערים כנושים או כערבים לפי סעיף זה. השוו
בג"ץ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נד(5) 299,
308-306.
המסקנה היא, ככל שהמערערים מבקשים לבטל את פסק
המשקמת, כי הם היו רשאים ואף חייבים ללכת בדרך שהותוותה בסעיף 28 לחוק ההסדרים.
הדרך שהם בחרו ללכת בה היא דרך פסולה.
8. המערערים מבקשים להצדיק את הדרך שהם בחרו ללכת
בה, בטענה שהם לא ביקשו בהמרצת הפתיחה לבטל את פסק המשקמת, אלא הם ביקשו רק לבטל
את ההסכם. לטענתם, כדי לבטל הסכם אין צורך ללכת, ואף אי-אפשר ללכת, בדרך שהותוותה
בסעיף 28 לחוק ההסדרים, אלא אפשר וצריך ללכת בדרך המקובלת לביטול הסכם, היא הדרך
של המרצת פתיחה רגילה, שאינה מוגבלת לעילות המפורטות בסעיף 28. האמנם?
קודם כל, מבחינה עובדתית הטענה אינה מדוייקת.
אמנם, בראש המרצת הפתיחה נאמר כי בית המשפט המחוזי מתבקש להצהיר כי ההסכם, כפי
שאושר בפסק המשקמת, הינו בטל או מבוטל. אולם בסוף ההמרצה (פרק ג' שעניינו הסעד
המבוקש) אומרים המערערים (תחת הכותרת "ביטול פסק המשקם") כדלקמן:
"אם נפל פגם בהסכם, או שבוטל בשל הפרתו, יכול בית המשפט להיזקק לתובענה
לביטול הפסק. הפרוצדורה שנתקבלה על דעתו של בית המשפט העליון, מחייבת צד, המבקש
לבטל הסכם שאושר בפסק דין, לפנות לבית המשפט על דרך של תובענה לביטול ההסכם והפסק
גם יחד".
אולם נניח, לצורך הדיון, כי אכן המערערים לא
ביקשו בהמרצת הפתיחה אלא הצהרה של בית המשפט המחוזי כי ההסכם, ורק ההסכם, בטל
ומבוטל. האם ראוי היה שבית המשפט המחוזי ייענה לבקשה וידון לגוף העניין בבקשה לתת
הצהרה שההסכם בטל, או שמא ראוי היה שבית המשפט המחוזי יפנה את המערערים אל הדרך
שנקבעה בסעיף 28 לחוק ההסדרים, כלומר, להגשת בקשה לביטול פסק המשקמת? השאלה אינה
פשוטה. אני נוטה לחשוב כי ראוי היה שהמערערים יגישו בקשה לביטול פסק המשקמת לפי
סעיף 28 לחוק, לפי אחת העילות המפורטות בסעיף זה, ובמועד שנקבע בסעיף זה להגשת
בקשה כזאת. בבקשה כזאת הם היו רשאים לבקש את ביטול פסק המשקמת, בין היתר, לפי
העילה שנקבעה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות, כלומר, שיש לבטל את פסק המשקמת משום
שההסכם ביסוד הפסק בטל. על כך ראו להלן פיסקה 14.
בפועל, המערערים לא הגישו את הבקשה לפי סעיף
28 לחוק ההסדרים; הם הגישו את המרצת הפתיחה לאחר המועד שנקבע בסעיף 28(ב) לחוק;
והם לא הסתמכו על אף אחת מן העילות המפורטות בסעיף 28(א) לחוק. האם, אף-על-פי כן,
ראוי היה שבית המשפט יתן למערערים הצהרה בדבר בטלות ההסכם? לבית המשפט יש שיקול דעת במתן פסק הצהרתי: הוא רשאי לדחות בקשה
למתן פסק הצהרתי אם לדעתו אין הצדקה למתן הצהרה בנסיבות העניין. על שיקול הדעת של
בית המשפט במתן פסק הצהרתי ראו י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית,
1995), עמ' 555 ואילך. בנסיבות העניין הנדון, נראה כי בית המשפט המחוזי היה רשאי
לדחות את הבקשה למתן הצהרה בדבר בטלות ההסכם ולהפנות את המערערים אל הדרך והעילות
שנקבעו בסעיף 28 לחוק ההסדרים.
9. אולם אין צורך להכריע בערעור זה בשאלת הדרך
הנכונה לתקוף פסק משקם בטענה כי ההסכם שביסוד הפסק בטל. בית המשפט המחוזי לא דחה
את התביעה משום שהוגשה בדרך לא ראויה, אלא הוא היה מוכן לדון ולהכריע בה לגוף
העניין. כך גם אני. כך, קודם כל, משום שהדיון בבקשת המערערים התקיים בפני אותה
ערכאה שנקבעה בסעיף 28 לחוק ההסדרים, כלומר, בית המשפט המחוזי. כך גם משום שלא
יהיה זה ראוי בשלב זה של ההתדיינות, לאחר שהבקשה נדונה על ידי בית המשפט המחוזי
לגוף העניין, להתחיל את ההתדיינות מראשיתה. הסכסוך בין בעלי הדין בערעור זה מתגלגל
בערכאות כבר זמן רב, בהוצאות גדולות ומתח רב. הגיע הזמן לשים לו סוף.
העילות
10. בית המשפט המחוזי בדק את פסק המשקמת על פי
העילות המפורטות בסעיף 28. וכך אמר בית המשפט המחוזי:
"לא מצאתי עילה להתערב ב[פסק המשקמת] ולבטלו
מכוח חריגה מסמכות או בגלל טעות גלויה על פני הפסק, כאמור בסעיף 28(א)(1) ו-(3) של
חוק ההסדרים. מבין סעיפי המשנה (4), (5), (9) ו-(10) של סעיף 24 לחוק הבוררות,
ניתן לשייך לענייננו סעיף קטן (9) שעניינו 'תקנת הציבור'... לא שוכנעתי, על פי
תשתית הראיות המונחת בפני, שתקנת הציבור מחייבת, במקרה דנן, את ביטול פסק
המשקמת".
11. המערערים טוענים בפני בית משפט זה כי בית המשפט
המחוזי טעה. ומה הטעות? שבית המשפט המחוזי בדק את החוקיות של פסק המשקמת, לפי
העילות המפורטות בסעיף 28 לחוק ההסדרים, שעה שהיה עליו, כפי שנתבקש בהמרצת הפתיחה,
לבדוק את החוקיות של ההסכם שביסוד פסק המשקמת. לטענת המערערים, ההסכם עצמו בטל
ומבוטל, וכתוצאה גם פסק המשקמת חסר תוקף. ומדוע ההסכם בטל ומבוטל? לטענתם, בגלל
טעמים אחדים: בגלל הטעיה על ידי המשיב 2 שחתם על ההסכם כחבר בהנהלת האגודה, יחד עם
חבר הנהלה אחר, שכן הוא הודיע תחילה שכל הצעה להסדר תובא לאישור האסיפה הכללית של
האגודה, אך בפועל ההצעה לא הובאה לאישור האסיפה; כמו כן, משום שבחתימת ההסכם היתה
הפרה של תקנון האגודה, ובכלל זה הפרת החובה של חברי ההנהלה לפעול כנאמנים לטובת
האגודה, בתום לב ובדרך מקובלת; ובשל טעמים נוספים, משניים בחשיבות. בסך הכל,
טוענים המערערים, ההסכם פסול ובטל משום שהוא גרם למחיקת החוב של המשיבים לאגודה
ללא הצדקה, העניק להם טובת הנאה שלא ניתנה לכלל חברי האגודה, ובכך הפלה לרעה את
יתר חברי האגודה.
12. איני מקבל את טענת המערערים כי בית המשפט
המחוזי טעה כאשר בדק את פסק המשקמת על פי העילות המפורטות בסעיף 28 לחוק ההסדרים.
ראשית, כאמור, המערערים עצמם ביקשו, בהמרצת הפתיחה, את ביטול פסק המשקמת, וסעיף 28
לחוק ההסדרים קבע רשימה סגורה של עילות לביטול פסק משקם. שנית, כאמור, הכוונה של
חוק ההסדרים היא לאפשר ביקורת שיפוטית מצומצמת על פסק משקם, ולצורך זה נקבעה בחוק
רשימה סגורה של עילות לביטול פסק משקם. אין זה מתיישב עם כוונת החוק שהמערערים
יהיו במצב טוב יותר, לעניין היקף הביקורת, מן המצב של נושה או ערב שהיה מבקש את
ביטול פסק המשקמת לפי סעיף 28 לחוק ההסדרים. לכן לא יהיה זה ראוי לאפשר למערערים
ללכת בדרך העוקפת את סעיף 28 לחוק, ובאמצעות דרך זאת לפרוץ לגמרי את רשימת העילות
המפורטות בסעיף זה. לכל היותר, אפשר ללכת לקראת המערערים ולראות אותם כאילו הגישו
בקשה לביטול פסק המשקמת לפי סעיף 28 לחוק, ובהתאם לכך לבדוק את פסק המשקמת לפי
העילות שפורטו בסעיף זה.
13. בית המשפט המחוזי, שכך עשה, פסק שבין העילות
המפורטות בסעיף 28 לחוק ההסדרים רק עילה אחת נוגעת לעניין הנדון: העילה (אליה מפנה
סעיף 28(א)(2)) לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות. לפי עילה זאת ניתן לבטל את פסק
הבוררות אם תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור. אולם בית המשפט המחוזי לא ראה מקום,
על פי הראיות, לקבוע שפסק המשקמת מנוגד לתקנת הציבור. בעניין זה אין אני רואה מקום
לחלוק על בית המשפט המחוזי.
14. אולם אני סבור שיש עוד עילה אחת הנוגעת לעניין
הנדון: היא העילה (שגם אליה מפנה סעיף 28(א)(2)) לפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות.
לפי עילה זאת ניתן לבטל פסק בוררות אם "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל
פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד".
בעניין הנדון, בו מדובר בפסק משקם שנתן תוקף
להסכם, השאלה היא, באיזו עילה יהיה בית משפט מוכן לבטל פסק דין סופי שנתן תוקף
להסכם. השופט חשין השיב בבג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול,
פ"ד מח(4) 591, 605, לאמור:
"המבקש לבטל פסק דין המושתת על הסכם חייב
להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם - פגם העשוי להביא לביטולו של הסכם על-פי משפט
החוזים - כגון תרמית, טעות, הטעיה, כפייה וכיוצא באלה".
שאלה זאת נדונה באופן יסודי בע"א 2495/95
בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577 (להלן - בן לולו). וכך אמר
השופט אור (בעמ' 588, 593):
"אנו עוסקים כאן בפסק דין שניתן בהסכמה. 'פסק
דין שבהסכמה אשר הוא יציר כפיו של הסכם בין בעלי הדין - מורכב משני חלקים: מההסכם
שבין הצדדים, ומהגושפנקא של השופט אשר זה הטביע עליו' (י' זוסמן, סדרי הדין
האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995), בעמ' 787). המערערת אינה טוענת כי נפל
פגם בהיבט השיפוטי של פסק הדין. טענתה היא, כי בהסכם אשר מהווה תשתית לפסק הדין
נפל פגם המקנה לה את הזכות לבטלו.
פסק דין בהסכמה הוא 'הסכם מחייב, שהוראותיו נוצרו
ועוצבו על ידי הצדדים'... בהתאם לכך, מכיר הדין בקיומה של עילה לביטול פסק דין
שניתן בהסכמה בשל פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק הדין. המסגרת הנורמטיבית
לבירורה של טענה מסוג זה נמצאת בפרק ב' של חוק החוזים, העוסק בביטול חוזים בשל
פגמים שונים בכריתתם.
...
תכונה מרכזית של הסכמי פשרה, ובהם הסכמים מן הסוג
שבו אנו עוסקים כאן, היא הסופיות שלהם. בשל כך, נקבע בהסכמי פשרה - כמו בהסכם
העומד לדיון בפנינו - כי יש בהם הסדר סופי ומוחלט של הסכסוך בין הצדדים. קביעה כזו
משקפת את ציפיותיהם של הצדדים להסכמי פשרה. אמנם, בעובדה זו אין כדי למנוע, במקרים
המתאימים, קבלה של טענה כי בהסכם פשרה נפלה טעות המצדיקה את ביטולו. ואולם, יש בכך
כדי להזין גישה זהירה לטענות כאלה. יש בכך כדי להצביע על הצורך בקיומם של טעמים
כבדי משקל אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל".
כאמור, עילה לביטול פסק דין של בית משפט, שנתן
תוקף להסכם, היא גם (על פי סעיף 24(10) לחוק הבוררות) עילה לביטול פסק בוררות שנתן
תוקף להסכם, והיא גם (על פי סעיף 28(א)(2) לחוק ההסדרים) עילה לביטול פסק משקם
שנתן תוקף להסכם, ובכל אחד מאלה, כפי שאמר השופט אור במשפט בן לולו (לעיל),
יש צורך "בקיומם של טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם
להתבטל".
15. מכאן השאלה אם, במקרה הנדון, היו בפני בית
המשפט המחוזי טעמים כבדי משקל אשר הצדיקו את ביטול ההסכם, וכפועל יוצא גם את ביטול
פסק המשקמת. בית המשפט המחוזי ציין כי טענת המערערים היא שחברי ההנהלה, בחתימתם על
ההסכם, לא פעלו לטובת האגודה, כפי שנאמן חייב לפעול, והראיה לכך היא שההסכם מיטיב
עם המשיבים באופן קיצוני, וכי חובה היתה עליהם להביא את ההסכם לאישור האסיפה
הכללית. על טענה זאת השיב בית המשפט המחוזי כך:
"לא הובאה תשתית ראייתית מספקת להראות שמינהלת
האגודה, או מר שגיא [המשיב 2] פעלו בכל הקשור להצעה ולפסק המשקמת בתרמית, או מתוך
קנוניה או מתוך טובת הנאה לעצמם, או תוך הטעיית האגודה או לצורך מטרות זרות".
גם המערערים אינם חולקים על כך. הם כותבים
בהודעת הערעור שלהם, לעניין זה, כך:
"התובענה לא נתבססה על עילות של תרמית, קנוניה
או על הטענה כי מר שגיא [המשיב 2] וחבריו להנהלה פעלו מתוך טובת הנאה לעצמם.
המערערים לא טענו זאת כלל ועיקר. הטענה היתה כי ההנהלה הקנתה טובות הנאה לחייבים
[כלומר, למשיבים] ללא הצדקה ותוך אפלייתם של חבריה".
בית המשפט הוסיף וציין כי יכולות להיות דעות
שונות לגבי טיב ההסכם, לרבות דעה שחברי ההנהלה אשר ערכו את ההסכם לא פעלו בתבונה
ולא הביאו תועלת לאגודה. אך, גם אם כך, בית המשפט המחוזי לא ראה בכך עילה לפסול את
ההסכם, וכתוצאה לפסול גם את פסק המשקמת.
בית המשפט המחוזי צדק בכך. טענה שלא היתה
תבונה או תועלת בכריתת הסכם, או הצדקה לכריתת ההסכם, אינה עילה לביטול ההסכם.
איזו עילה, אם כן, נותרה למערערים? יש להם עוד
טענה אחת, והיא שעל חברי ההנהלה היתה מוטלת חובה להביא את ההסכם לאישור האסיפה
הכללית. אולם טענה זאת שנוייה במחלוקת: המערערים טוענים כי לפי הדין ותקנון
האגודה, חלוקת רווחים צריכה לקבל את אישור האסיפה הכללית, ואילו כאן חולקו רווחים
על פי החלטת ההנהלה ללא אישור האסיפה הכללית; אך המשיבים טוענים כנגדם כי במקרה
הנדון מדובר בעודפי רבית, ולא ברווחים, ועל פי התקנון והנוהג המקובל באגודה,
ההנהלה מוסמכת להחליט בעניין כזה ללא צורך באישור האסיפה הכללית.
המערערים חוזרים על טענה זאת בהודעת הערעור.
אך הם מעלים את הטענה בקיצור נמרץ, כאילו בחצי-פה, ומכל מקום אין הם תומכים את
הטענה באסמכתאות שיש בהן כדי לחזק אותה. השאלה נותרה בעינה: האם חובה היתה על
הנהלה להביא את ההסכם לאישור האסיפה הכללית? ואפילו אם כן, שאלה נוספת מתעוררת:
האם העדר אישור על ידי האסיפה הכללית, אם אכן אישור כזה נדרש, פוגם את ההסכם עד
שיש לבטל אותו, וכתוצאה יש לבטל גם את פסק המשקמת? הנטל מוטל על המערערים המבקשים
לבטל את פסק המשקמת, לשכנע שהתשובה חיובית לשאלה הראשונה ולשאלה השניה גם יחד. אך
הם לא נתנו תשובה משכנעת לא לשאלה הראשונה ולא לשאלה השניה.
בנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון, בהעדר הוראה
מפורשת בתקנון האגודה המחייבת אישור האסיפה הכללית במקרה כזה, ובהעדר הוכחה לעניין
הנוהג במקרה כזה, לא ראה בית המשפט המחוזי יסוד לומר כי ההנהלה פעלה שלא כדין כאשר
חתמה על ההסכם; ומכל מקום, אפילו נאמר כי ההנהלה הפרה חובת אמון, בית המשפט המחוזי
לא ראה יסוד לומר כי בשל כך ההסכם בטל. תמונת המצב לא השתנתה בפני בית משפט זה.
הטעונים של המערערים אין בהם יסוד לבית משפט זה לומר כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר
נמנע מלבטל את ההסכם. לפיכך התוצאה היא שאין יסוד לערעור גם מבחינת העילה.
16. אפשר להוסיף, למעלה מן הצורך, כי גם אם נאמר
שבית המשפט המחוזי היה צריך לדון בתביעת המערערים לביטול ההסכם תוך התעלמות מוחלטת
מסעיף 28 לחוק ההסדרים, כפי שהמערערים ביקשו, עדיין לא הצליחו המערערים להוכיח כי
ההסכם פגום ופסול באופן שבית המשפט המחוזי היה חייב להצהיר כי הוא בטל.
כך או כך, המערערים לא הראו עילה לביטול ההסכם
ולכן, לגוף העניין, יש לדחות את הערעור.
ראוי להבהיר, כדי למנוע ספק, כי תוצאה זאת
מוגבלת לנסיבות של המקרה הנדון, ואין בה משום הלכה בשאלה מהי בדרך כלל הסמכות של
הנהלת אגודה שיתופית להחליט, ללא אישור האסיפה הכללית, בדבר ויתור על חוב של חבר
לאגודה.
17. לפני זמן קצר נתקבלה בבית המשפט הודעה משותפת
מאת בא-כוח המערערים ומאת באת-כוח המשיבים 4-2 כי הושג הסכם פשרה בין המערערים
35-34 לבין המשיבים 4-2. לפי הסכם זה, ערעורם של המערערים 35-34 נגד המשיבים 4-2
ידחה ללא צו להוצאות. בית המשפט מקבל את ההסכם.
18. הערעור נדחה. המערערים (להוציא המערערים 35-34)
ישלמו את הוצאות המשפט למשיבים 4-2 (שלא היו מיוצגים במשפט) בסכום כולל של 3,000
ש"ח, ולמשיבים 7-5 בסכום כולל של 10,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט י' זמיר.
ניתן היום, כ' בתמוז התשס"א (11.7.2001).
ה נ ש י א ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
_________________
העתק
מתאים למקור 99063300.I09 /צש
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444