סופין אבו מוסטפא נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6327/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6327/10 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' סולברג המערער: סופין אבו מוסטפא נ ג ד המשיבה מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 15.7.10 בתפ"ח 1036-09 שניתן על ידי כבוד השופטים: ר' יפה-כ"ץ – סג"נ, ו' מרוז וא' ואגו תאריך הישיבה: כ' בתמוז התשע"ב (10.7.2012) בשם המערער: עו"ד ויקטור אוזן; עו"ד אסתר בר-ציון בשם המשיבה: עו"ד איתמר גלבפיש בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 15.7.2010 (תפ"ח 1036-09 כבוד סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ והשופטים א' ואגו ו-י' צלקובניק). נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של סיוע לרצח, לפי סעיף 300(א)(2) + סעיף 23(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מכתב האישום עולה כי המנוחה הייתה נשואה למוניר, אחיו של המערער. בחודש ינואר 2009 עזב מוניר את הארץ ונשאר בקשר טלפוני עם המנוחה ועם בני משפחתו ואף איים על המנוחה שתעזוב את באדר (עמו הייתה בקשר רומנטי) ותחזור אליו או שיהרוג אותה. החל מחודש ינואר 2009 התגוררה המנוחה בביתה באשקלון יחד עם בתה הקטינה והמשיכה לנהל קשר רומנטי עם באדר. המערער ובני משפחתו לא היו מרוצים מיחסיה של המנוחה עם מוניר, ולפיכך המערער ואחיו הקטין מ' החליטו לשים קץ לחייה. ביום 23.1.2009 הצטיידו השניים בכובע, תרסיס פלפל, כפפות וסכין ונסעו ברכבו של המערער לאשקלון. המערער הוריד את מ' בסמוך לביתה של המנוחה והמתין לו ברכבו. מ' עלה לביתה של המנוחה ולאחר שנפתחה דלת הבית, הוא התיז לעברה מתרסיס הפלפל ולאחר מכן דקר אותה בגופה מספר פעמים. מ' סגר את בתה הקטינה של המנוחה באחד מהחדרים, יצא מהבית, נכנס לרכבו של המערער והשניים נסעו מהמקום. כתוצאה מהדקירות נגרם למנוחה נזק חמור בליבה שהביא למותה. המנוחה נמצאה מתבוססת בדמה על רצפת דירתה רק למחרת, כאשר בתה נשארה בדירה ללא יכולת לצאת ממנה. ביום 6.5.2010 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן, בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון, וביום 15.7.2010 הטיל עליו עונש של עשר שנות מאסר בפועל וכן 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים. בגזר דינו, התייחס בית המשפט לתסקיר מטעם שירות המבחן שהוכן בעניינו של המערער שבו נכתב כי הוא מתחרט על מעשיו וכי פעל בשל הקושי לקבל החלטה הנתפסת כהחלטה שונה ומתמרדת בעיני החברה אליה הוא משתייך. שירות המבחן הוסיף ואמר כי לאור חומרת העבירה, הטלת עונש של מאסר בפועל תשמש כגורם הרתעתי. בנוסף, התייחס בית המשפט לחומרת המעשים שבהם הורשע המערער, לכך שהסיע את אחיו הקטין לבית המנוחה, במטרה ליטול את חייה וזאת בהוראת אחיו הגדול. המערער ואחיו הקטין הצטיידו בציוד הנדרש והמערער המתין לאחיו במכונית בעת ביצוע הרצח. כמו כן, התייחס בית המשפט לכך שמ' רצח את המנוחה והשאיר אותה מתבוססת בדמה בדירה, ביחד עם בתה הפעוטה שנאלצה לבלות כיממה עם גופת אמה ללא כל טיפול והשגחה. בית המשפט ציין כי אמנם המערער לא דקר את המנוחה בעצמו אך הוא סייע בידי אחיו, היה שותף מלא להחלטות ולא חשב על תוצאות מעשיו, כמו גם על גורלה של הפעוטה שנשארה לבדה בדירה. בית המשפט הוסיף וקבע כי הענישה במקרה זה לא נועדה רק לגמול למערער אלא גם להרתיע את הציבור ולהבהיר כי המתה על מה שמכונה "כבוד המשפחה" היא רצח ככל רצח אחר, ולפיכך נדרשת מדיניות של ענישה מרתיעה. מבחינת נסיבות לקולה התייחס בית המשפט לכך שהמערער הביע צער וחרטה, לגילו הצעיר ולעברו הנקי. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי במקרה זה מטה חומרת מעשיו של המערער את הכף לחובתו וכי עיקרון קדושת החיים מחייב במקרה זה ענישה מחמירה. לשם השלמת התמונה העובדתית נציין כי ביום 13.7.2010 הוטל על אחיו של המערער, מ', עונש של 18 שנות מאסר בפועל. מכאן הערעור שלפנינו, שבמסגרתו טוען המערער כי העונש שהוטל עליו הוא עונש חמור אשר לא הולם את כלל נסיבות המקרה. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לחלקו בביצוע העבירה, לתיקון כתב האישום ולנסיבותיו האישיות. לטענתו, הוא לא יצא כלל מרכבו במהלך הרצח ולא היה לו כל חלק פיזי בביצועו. לכן, אין ראיה לכך שהוא ידע כי ילדתה של המנוחה נמצאה בבית או כי ידע כי הילדה נשארה בדירה לבדה עם גופת אמה. לטענתו, הוא כלל לא היה מודע למתרחש ולכן לא ניתן לייחס זאת כנימוק לחומרה בענייננו. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט בכך שהחמיר בעונשו לנוכח העובדה שמדובר ברצח שבוצע על רקע הגנה "על כבוד המשפחה". לטענתו, לא מדובר בנסיבה שיש בה כדי להחמיר בעונשו. עוד טוען המערער בהקשר זה כי לא ניתן משקל לכך שהוא לא הסכים לגרום למותה של המנוחה בעצמו למרות שאחיו הגדול הטיל עליו את ביצוע המשימה. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט בכך שראה כשיקול לחומרה את היחסים הקרובים שהיו בינו לבין המנוחה, יחסים עליהם סיפר לשירות המבחן. לבסוף, טוען המערער כי לא ניתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות, לעברו הנקי, לשיקומו, ולכך שהודה והביע צער וחרטה על מעשיו. מנגד, טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש ראוי בנסיבות העניין, לנוכח חומרת העבירה שביצע. לטענתה, מדובר בסיוע בדרגה גבוהה ביותר שכן המערער היה מודע למטרת הנסיעה לביתה של המנוחה. עוד טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המערער הוא בתוך המתחם עליו הוסכם בהסדר הטיעון. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה שכזו ממדיניות הענישה באופן שיצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. העונש שהוטל על המערער הוא עונש הולם בנסיבות העניין, ואלמלא ניתן במסגרת הסדר טיעון היה אף ניתן לראות בו כעונש מקל. העבירה שביצע המערער היא עבירה חמורה וזאת בייחוד בנסיבות שבהן בוצעה. המערער ידע כי אחיו מתכוון לרצוח את המנוחה, אך במקום לנסות ולמנוע את הרצח סייע לאחיו בהצטיידות בציוד הדרוש, הסיע אותו לביתה של המנוחה וחיכה לו ברכב עד ששב מביצוע המעשה. כבר נכתב בעבר בהקשר דומה של עבירות המתה על רקע של "כבוד המשפחה" כי: "...חשוב לחזור ולהבהיר כי 'מסורת' ו'מנהג' מעורר סלידה כגון נקמת דם, אין בידנו לקבל ויש להוקיע אותו באמצעות ענישה מרתיעה ביותר. ...לפני ההכרה בזכותו של הנאשם לתרבותו יש להגן על זכותו של הקורבן על חייו ועל שלמות גופו. ...אין שום דרך לקבל מנהג תרבותי הנוקט דרך של אלימות קשה. יש להילחם מלחמת חורמה במנהגים אלימים מעין אלו. אנו מחויבים לשמור על אמות מידה מוסריות בסיסיות, ובראשן קדושת החיים ושלמות הגוף" (ע"פ 10358/08 אזברגה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.3.2010)). לפיכך, מקובלת עלינו עמדתו של בית המשפט המחוזי לפיה יש במקרה זה להטיל על המערער עונש חמור שיהיה בו לא רק כדי להלום את מעשיו אלא גם לשמש כעונש מרתיע. אכן, ייתכן ובית המשפט המחוזי נתן משקל גדול מדי לכך שבתה הפעוטה של המנוחה נשארה בדירה עם גופת אמה, שכן לטענת המערער הוא כלל לא היה מודע לכך. אלא, שאין לטעמנו בעובדה זו כשלעצמה כדי להקל בעונש שהוטל על המערער. זאת, שכן כאמור, מדובר בעונש שהוטל במסגרת המתחם עליו הסכימו הצדדים בהסדר הטיעון, עונש שאינו עונש חמור בנסיבות המקרה. בית המשפט התחשב בשיקולים לקולה וביניהם הודאת המערער במיוחס לו ונסיבותיו האישיות. מסקנתו של בית המשפט, לפיה במקרה זה השיקולים לקולה אינם מטים את הכף לטובת הקלה בעונש, מקובלת עלינו. סוף דבר, שוכנענו כי העונש שהוטל על המערער אינו סוטה ממדיניות הענישה הנהוגה באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור ואנו דוחים אפוא את הערעור. ניתן היום, כ"ז בתמוז התשע"ב (17.7.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10063270_H05.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il