בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
6320/98
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד
השופט י' אנגלרד
כבוד
השופט מ' אילן
המערער: רפיק
נאבולסי
נגד
המשיבה: הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בירושלים
מיום 5.8.98 בתיק ה"פ 402/95
שניתן
על ידי כבוד השופט ע' קמא
תאריך
הישיבה: א' באב תשנ"ט (14.7.99)
בשם
המערער: עו"ד חגי גרינשפון
בשם המשיבה: עו"ד עודד בלאונשטיין ועו"ד מוהנד ג'ברה
פסק-דין
השופט מ' אילן:
זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים (כבוד השופט קמא), אשר ציווה על המערער לפנות את ביתו ואת המקרקעין שלו
בשטח שהופקע לצורכי ציבור, תוך ארבעה חודשים מיום מתן פסק הדין, תמורת תשלום פיצוי
שנקבע על ידי בית המשפט. פסק הדין ניתן ביום 15.8.98.
ההליך בבית המשפט המחוזי היה במסגרת סעיף 8 לפקודת
הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) (להלן: "הפקודה"), והוא הוגש בצורת
המרצת פתיחה.
הרקע העובדתי הוא, שהועדה המקומית לתכנון
ובניה בירושלים הודיעה ביום 29.5.94 על הפקעת מקרקעין ששטחם כ- 1,230 מ"ר. על
מקרקעין אלה בנוי, בין היתר, בית מגורים שבו מתגורר המערער ומחזיקים אחרים -
שוכרים מטעמו (להלן: "השטח המופקע").
אף על פי שאין רישום של המקרקעין
על שמו של המשיב בפנקס המקרקעין, יצא בית משפט קמא, ובעצם גם המשיבה, מכלל הנחה
שטענתו אמת, וכי הוא הבעלים של בית הבנוי על המקרקעין שהופקעו, וכי מאז שנת 1966
הוא ובני משפחתו מתגוררים ברציפות בחלק בית דו מפלסי בשטח בנוי של כ300- מ"ר,
המצוי בתחום המקרקעין שהופקעו, וכי יתר הבית תפוס על ידי דיירים בשכירות מטעמו של
המערער.
הודעת ההפקעה התבססה על תוכנית בניין עיר מספר
2928, שייעדה את המקרקעין המופקעים לסלילת דרך. הודעת ההפקעה פורסמה בתאריך
26.5.94, בילקוט הפרסומים 4217.
במסגרת תיק המוצגים שבתיק זה, הוגש לנו שרטוט
של התוכנית בניין עיר 2928, ואפשר לראות בצורה בולטת לעין שמרבית הבית של המערער
בנוי על תווי הכביש.
בבית משפט קמא טענה הועדה המקומית, שהמשיב
התעלם מהודעת ההפקעה, ואף סירב לשאת ולתת עמה בעניין מסירת החזקה בשטח המופקע
תמורת פיצוי או תמורת דיור חלוף, כאמור במכתבה מיום 28.5.95. משום כך פעלה הועדה
דנן כאמור בסעיף 8 לפקודה.
המערער מצדו העלה מספר טענות. בין היתר, הוא
טען שלא קיבל הודעה על ההפקעה, והמשיבה גם לא נקטה בשום פעולה כדי לתפוס את
המקרקעין לפני הגשת הבקשה לבית המשפט המחוזי. נוסף לכך העלה בפני בית משפט קמא
שורה של נימוקי התנגדות לתוכנית. הוא טען, שהתוכנית אושרה שלא כדין, ההפקעה נעשתה
שלא כדין או לוקה בחוסר סבירות קיצונית, ובנוסף, תוקף התוכנית והודעת ההפקעה פקעו
משום שהם מבוססים על תוכנית קודמת, תוכנית 1474א' שתוכננה להתבצע במשך 10 שנים
שחלפו בשנת 1992. המערער טען שהתוכנית המפקיעה היא התוכנית 2928, ולא התוכנית
הקודמת. וכי הרשות המפקיעה חייבת לבחון מחדש את התוכנית המפקיעה. כן טען המערער,
שהפיצוי שהוצע לו הוא בלתי סביר, וכי המבקשת לא הוכיחה שהעמידה לרשותו דיור חלוף.
ההפקעה מבתרת את חלקתו לשניים וגורמת לו נזק בלתי סביר. בטענותיו הסתמך המערער גם
על סעיף 2 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (להלן: "חוק היסוד"), בשל
הפגיעה בקניינו.
השופט הנכבד בבית משפט קמא ביקר בדיור החלוף
שהוצע למערער - בשכונת שיח' ג'ראח, שהיא שכונת המגורים שלו. הוא מינה שמאי מטעם
בית המשפט, לשם הערכת שווי הנכס המופקע בהסכמת בעלי הדין. בתאריך 2.4.97, השמאי
חיווה דעתו לגבי הפיצוי המגיע למערער. בשביל המבנים והמחסנים שבשטח ההפקעה, קבע
השמאי סכום של 810 אלף דולר, ועוד 165 אלף דולר קבע השמאי בעד המקרקעין. כן קבע
השמאי פיצוי מיוחד בעד העצים שבגנו של המערער, בסכום של ששת אלפים דולר.
השופט הנכבד התייחס לכל טענותיו של המערער
וקבע בפסק הדין:
"בית
משפט זה מוסמך לדון בכל טענה המכוונת נגד תפיסת החזקה במקרקעין וההפקעה שקדמה לו".
(עמ' 6)
ההליך
לפי סעיף 8 לפקודת ההפקעה, למסירת החזקה במקרקעין מופקעים, אינו הליך שניתן
במסגרתו לבטל את ההפקעה, כשם שלא ניתן במסגרת הליך זה לתבוע את ביצוע ההפקעה.
עתירה לביטול ההפקעה ניתן להגיש בבית-המשפט המוסמך - בג"צ (או בית המשפט
לעניינים מנהליים), ותביעה לביצוע ההפקעה ניתן להגיש לבית המשפט האזרחי
המוסמך". (עמ' 15).
המשיב
מבקש כי בית משפט זה, במסגרת ההליך לפי סעיף 8 לפקודת ההפקעה, יצהיר כי פעולות
ההפקעה של המבקשת בטלות מחמת חוסר סבירות קיצוני. לשון אחרת, להכריז על בטלות
הודעת העקיפה (הכוונה ל"הודעת ההפקעה" - מ.א.), להבדיל מתקיפה ישירה
בדרך של עתירה לביטול העקיפה (כנ"ל - מ.א.). במהלך הדיון בהליך זה הצעתי
למשיב שינקוט הליך בבית המשפט המוסמך, הוא היום, בית-המשפט לעניינים מנהליים...
לתקיפה ישירה של התכנית ושל ההפקעה שבבסיסה. עוד אמרתי כי בית-המשפט רשאי לבחון את
התכנית המאושרת, אף בהליך זה, ואם היא נגועה בחוסר תום לב או בחוסר סבירות קיצונית
או כל עילה אחרת המחייבת ביטול בתכנית, על-פי הראיות שיבואו בפני בית-המשפט - בית
המשפט יקבע עמדתו בענין. בחינה זו אינה יכולה לבוא בהליך זה, אלא במסגרת של 'תקיפה
עקיפה'... בתקיפה עקיפה ניתן לבחון את חוקיות התכנית לצורך ההליך העיקרי, שאם לא
תאמר כן, הרי אם יתברר כי התכנית היא בלתי חוקית - בית המשפט הדן בהליך לפי סעיף 8
לפקודת ההפקעה - עלול להוציא מתחת ידו צו תפיסה המבוסס על תכנית בלתי חוקית...בין
כך ובין כך, לא הוכח לי במקרה דנא כי התכנית 2928 או ההפקעה מכוחה - לוקים בחוסר
סבירות קיצוני. המשיב גם לא הראה כי התכנון והתכנית הם בלתי סבירים, כלל ועיקר.
אכן משקיבלה התכנית תוקף לכאורה חל עליה סעיף 5 לפקודת ההפקעה, שייעשה את התכנית
'ראיה מכרעת' כי מטרותיה הן מטרות ציבוריות ובית המשפט יתערב רק אם הרשות הרוכשת
פעלה מתוך שרירות לב או מטעמים קיצוניים או מתוך אפלייה"
(ראה:
ע"א 522/64 בנהקוב נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד יט 589,
593-594) (עמ' 19-18).
השופט הנכבד גם דן בטענתו של המערער המבוססת
על חוק היסוד, ודחה אותה משום שהיה נראה לו שהתוכנית וההפקעה על פיה, נעשו על פי
הסמכה מפורשת בחוק, ומתקיים בהם יסוד ההלימות והן נעשו לתכלית ראויה. הכל לפי
היסודות הנדרשים בפסקת ההגבלה שבחוק היסוד.
השופט הנכבד קבע שמה שצריכה הרשות להוכיח כדי
לזכות בפינוי הם ארבעת אלו:
א. פרסום הודעה ברשומות על הכוונה להפקיע, לפי
סעיף 5 לפקודה.
ב. פרסום הודעה על ההפקעה לפי סעיף 7 לפקודה.
ג. תום המועד למסירת החזקה שנקבעה בהודעה האמורה.
ד. העובדה שהבעלים או המחזיק לא פינה את השטח
למרות ההודעה .
(ראה: ע"א 290/91 מדינת ישראל נ. סלמה מחמוד ואח',
פ"ד מה(3) 109, 111).
כיוון שהשופט הנכבד הגיע למסקנה שכל ארבעת
התנאים האלו התקיימו, הוא ציווה על פינויו של המערער תמורת הפיצוי שקבע. השופט גם
הגיע למסקנה שבדיור החלוף היה משום הצעה הגונה ומכיוון שהמערער לא הסכים לקבלו פסק
לו פיצוי בהתאם לחוות דעתו של השמאי.
בפנינו, למעשה, לא העלה ב"כ המערער שום
טענה משפטית חדשה שלא נטענה בבית המשפט קמא. נראה לי שבית המשפט קמא דן בטענות
והחליט בהם כדין. לכן, אני מציע לחבריי לא להתערב בהחלטתו.
בא כוח המערער טען בפנינו שבית המשפט טעה
בקבעו שההליך לפי סעיף 8 לפקודה אינו המסגרת הנאותה לתקיפה ישירה של התב"ע.
אני מציע לדחות טענה זו. קביעתו של בית המשפט המחוזי בענין זה עולה בקנה אחד עם
הפסיקה (ראה: ע"א 522/64 י' בוהקוב נ. היועה"מ לממשלה והועדה המקומית
לבנין ערים ואח' פד"י י"ט(1) 589, 593 וכן ראה ע"א 290/91 מדינת
ישראל נ' מחמוד ואח' פ"ד מה(3) 109, 111).
בא כוח המערערים טען בסכומיו בכתב ובע"פ,
שיש מקום לבחון מחדש את ההלכות האמורות, לאור חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו -
המגן בסעיף 2 על קנינו של אדם, הגנה חוקתית.
בהתייחסו לחוק היסוד, התעכב בא כוח המערער
בסכומיו בנושא המידתיות. לטענתו הפגיעה בנכס המערער היא מעל ומעבר למידה הראויה.
הפקודה וכן חוק התכנון והבניה קדמו לחוק
היסוד, אבל נכון שגם פרשנותם של חוקים קודמים מושפעת מחוק היסוד, כפי שמציין השופט
קמא בפסק דינו (ראה בש"פ 537/95 עימאד גנימאת נגד מדינת ישראל
פ"ד מ"ט(3) דנ"פ 2316/95 שהשופט קמא מאזכר אותו בפסק דינו).
בודאי שהרשות, בהפעילה סמכות הקבועה בחוק קודם
חייבת לקחת בחשבון את העקרונות שבחוק היסוד (ראה שם).
השופט הנכבד דן בטענה הזאת והגיע למסקנה
שההפקעה אינה לוקה בחוסר מידתיות. אני מציע שלא להתערב במסקנתו.
גם לגופו של ענין אני מסכים שהמערער לא הראה
פגיעה מעבר למידה.
אין ספק שהריסת בית מגורים, של בני משפחה הגרה
בו למעלה מ30- שנה אינם דבר שיש להקל בו, אבל מדובר בתוואי המיועד לסלילת כביש
ראשי המחבר שתי דרכים ראשיות. השופט הנכבד שמע בענין זה עדים מומחים הן מטעם
המערער והן מטעם המשיבה והכריע ביניהם.
השופט הנכבד היה ער לעובדה כי "אין
שוללים זכויותיו של אדם ברכוש דלא ניידי, אלא אם כן ברור וגלוי כי זו הדרך הנכונה
למימושו של הצורך הציבורי." (בג"צ 307/82 רוני לוביאניקר ואח' נ.
שר האוצר ואח' פ"ד ל"ז(2) 141, 147).
לאחר ששקל כל זאת הגיע השופט למסקנה כי במקרה
דנן האינטרס הציבורי של סלילת הדרך גובר על האנטרס של הפרט להגן על רכושו. טענתו
של בא כוח המערער בפנינו, שסלילת הכביש נועדה לפתור בעיית חניה, אין לה אחיזה
בראיות. מדובר בדרך המיועדת להיות עורק תחבורה שיחבר בין שני חלקים של העיר.
כדי לאזן בין האינטרס הציבורי המחייב הפקעה
לבין הפגיעה בקנינו של הפרט נקבעה חובת הפיצוי.
אפשר להבין ללבו של המערער באמרו שהוא קשור
רגשית לביתו ושום כסף שבעולם לא יוכל לפצותו. אבל עובדה זאת אינה יכולה לשנות את
התוצאה.
הוסיף ב"כ המערער וטען בפנינו, שקיימת
אפשרות לכביש חלופי, שלמעשה כבר קיים לא הרחק מן הכביש המתוכנן, ואפשר, לדעתו,
להרחיבו. ניצול אפשרות זו תהיה פגיעה קטנה יותר בקנינו של המערער, לכן בקש מאתנו
להחזיר את התוכנית לועדה לשם בחינה מחדש. טענה מן הסוג הזה, אין מקומה במסגרת
הערעור על צו פינוי לפי סעיף 8 לפקודה. על כל פנים, אינני רואה מקום ואפשרות
להיעתר לבקשתו של ב"כ המערער להחזיר את התוכנית לועדה, לשם בחינתה מחדש. גם
לעצם העניין נאמר לנו כי אין הכביש רחב מספיק.
בבית המשפט קמא כבר ביקש המערער צו ביניים
המחזיר את התוכנית לועדה המקומית כדי שזו תבחן מחדש תוכנית חלופית שפוגעת פחות
במקרקעין של המערער. בית המשפט דחה את הבקשה, והחלטת הביניים הזאת גם היא נושא
לערעור בפנינו.
אני מציע לחברי לדחות את הערעור גם בנושא זה.
נראה לי שצדק בית המשפט קמא בדחותו את ההצעה מן הנימוק הפשוט, שהמערער הגיש בזמנו
התנגדות לתוכנית וזו נדחתה. בפני בית המשפט קיימת תב"ע 2928 שאושרה כדין, ולא
היה מקום לאלץ את מוסדות התכנון בשלב מאוחר זה ליזום הליכי תכנון חדשים.
אני מציע לדחות את בקשת המערער להחזיר את
התוכנית לבחינה מחדש, מאותם נימוקים שציין בית המשפט קמא בהחלטת הביניים מיום
5.12.95.
לבסוף ביקש בא כוח המערער כי נורה על דחיית
בצוע הפינוי באופן שהמערער שהוא היום בן 86, יוכל לגור בבית בשארית ימיו.
מאחר שכולנו מאחלים למערער אריכות ימים, הרי
משמעות הבקשה היא דחיית בצוע לזמן ממושך ובלתי מוגדר כאשר ההליך לפי סעיף 8 לפקודה
נועד
לזרז את הליכי ההפקעה. קיומו של הבית במקום מעכב את בצוע
התוכנית. עם כל הצער שבדבר אין הצדקה לדחות את בצוע התוכנית לזמן בלתי מוגדר. אני
מציע לדחות גם בקשה זו.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה נ ש
י א
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אילן.
ניתן היום, ח' בכסלו תש"ס (17.11.99).
ה נ ש י א ש ו פ ט
ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98063200.T10