שי מיכאלי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6318/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6318/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם המערער: שי מיכאלי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 9.9.2013, בת"פ 14768-12-12, שניתן על ידי כב' השופט א' טל – סג"נ תאריך הישיבה: ג' באדר א התשע"ד (3.2.2014) בשם המערער: עו"ד צבי אבנון בשם המשיבה: עו"ד נילי פינקלשטיין בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' שהם: 1. זהו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בת"פ 14768-12-12, מיום 9.9.2013, אשר ניתן על-ידי כב' השופט א' טל, סג"נ. 2. המערער, שהיה הנאשם 2 בכתב אישום שהוגש נגד שני נאשמים, הורשע, על בסיס הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב אישום מתוקן כמפורט להלן: קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); וניסיון שוד, לפי סעיף 402(א) ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין. 3. בעקבות הרשעתו בדין, גזר בית משפט קמא על המערער את העונשים הבאים: 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו מיום 9.12.2013 ועד יום 16.1.2013; שנת מאסר על תנאי לבל יעבור, תוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, עבירת אלימות כלפי גוף מסוג פשע או עבירת רכוש מסוג פשע; 6 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, עבירת אלימות כלפי גוף מסוג עוון, למעט תגרה, או עבירת רכוש מסוג עוון, למעט החזקת רכוש גנוב; כמו כן, חויב המערער לפצות את המתלונן בסכום של 2,000 ₪. המערער אינו משלים עם עונש המאסר שנגזר עליו ומכאן הערעור. עובדות כתב האישום המתוקן 4. מר אפריים ג'נאח (להלן: המתלונן) הוא בעליו של מוסך בשם "אפרים פחחות וצבע" השוכן באזור התעשייה בחולון. ביום 15.11.2012 בשעות הצהריים, נגנב מחצר מוסכו של המתלונן רכב מסוג שברולט קרוז בצבע לבן (להלן: הרכב הגנוב), השייך לחברת ההשכרה אלדן, והיה במוסך לצורך תיקון. הרכב נגנב שעה שהיה מותנע לצורך הטענת מצבר, ולפיכך "לא חל עליו כיסוי ביטוחי". בצר לו, פנה המתלונן לעובד במוסך לשעבר, איברהים אבו קטיפן (להלן: איברהים), אחיו של מוחמד אבו קטיפאן (להלן: הנאשם 1), על מנת שזה יסייע לו באיתור הרכב הגנוב והשבתו לרשותו. נטען בכתב האישום, כי ביום 17.11.2012 בשעות אחר הצהריים, הגיעו המתלונן וחבריו למפגש בבית משפחת אבו קטיפאן בלוד, שם פגשו באיברהים ובנאשם 1. באותו מפגש מסרו איברהים והנאשם 1 למתלונן כי הרכב הגנוב נמצא בחברון, וכי הגנבים מבקשים סכום כסף נכבד עבור השבתו. המתלונן ביקש כי השניים יסייעו לו להפחית מהמחיר, והנאשם 1 הבטיח לעמוד בקשר עם הגנבים ולעדכן את המתלונן. במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, קשרו הנאשם 1 ואדם אחר, שזהותו אינה ידועה למאשימה (להלן: האחר), קֶשֶר לקבל במרמה מהמתלונן כספים עבור השבת הרכב הגנוב "ולהסתייע לשם כך [במערער]". עוד נטען, כי במסגרת הקשר ולשם קידומו עמד הנאשם 1 בקשר עם המתלונן, במהלך השבוע עובר ליום 22.11.2012, ואף ביקר במוסך בחולון. בשיחותיהם דנו השניים בסכום דמי ההשבה, אותו הסכים לשלם המתלונן, על מנת להחזיר אליו את הרכב הגנוב. בהמשך, עמד גם האחר, שותפו לקשר של הנאשם 1, בקשר טלפוני עם המתלונן והמשיך לנהל מולו משא ומתן לגבי שיעור דמי ההשבה, ואופן החזרת הרכב למתלונן. לבסוף, סוכם כי הסכום יעמוד על 20,000 ₪ במזומן, והאחר הורה למתלונן להתייצב לבדו בלוד, כאשר סכום הכסף בידו, כדי לקבל את הרכב הגנוב. ביום 22.11.2012, שב האחר ויצר קשר עם המתלונן, וקבע עימו את המפגש לשעות הערב. המתלונן, אשר חשש להגיע למפגש לבדו, ביקש משניים מחבריו להתלוות אליו לנסיעתו ללוד. בהמשך, נסעו המתלונן וחבריו ללוד ומשלא מצאו את מקום המפגש, התקשר המתלונן לאחר, אשר הדריך אותו במדויק כיצד "להגיע למקום בו המתין [המערער] לבואו". האחר שב והורה למתלונן להגיע לבדו למקום המפגש. 5. משהגיעו המתלונן וחבריו לנקודת המפגש, יצא המתלונן לבדו מהרכב ופגש את המערער. המערער דרש ממנו להראות את הכסף שברשותו ולספור אותו. המתלונן, אשר לא ראה במקום את הרכב הגנוב, סרב למסור את הכסף לידיו של המערער, והלה הורה לו להתקשר לאחר. המתלונן עשה כמצוותו של המערער, התקשר לאחר ואמר לו כי אינו מוכן למסור את הכסף "בטרם יראה את הרכב הגנוב", והודיע לאחר על ביטול ההסכמות ביניהם. לאחר זאת, חזר המתלונן לרכבו והחל בנסיעה חזרה לביתו. נטען בכתב האישום, כי בשלב זה קשר המערער קֶשֶר עם האחר "לשדוד מהמתלונן את כספי השבת הרכב הגנוב". במסגרת הקשר ולשם קידומו, הצטייד המערער "בחפץ הנחזה כאקדח". סמוך לאחר מכן, התקשר האחר אל המתלונן והורה לו לשוב לנקודת המפגש ולמסור את סכום הכסף לידי המערער, לאחר שיראה את הרכב הגנוב. המתלונן החל לשוב על עקבותיו ומשאיבד פעם נוספת את דרכו, התקשר המערער אל המתלונן והדריכו כיצד להגיע לנקודת המפגש. 6. בהגיע המתלונן למקום המפגש הוא יצא מרכבו, פגש את המערער והלך עימו כ-150 מ' לנקודה בה חנה רכב לבן. המערער שאל את המתלונן אם הביא את הכסף, והמתלונן השיב בחיוב, והציג בפניו שתי חבילות, שבכל אחת מהן 10,000 ₪ במזומן. בשלב זה, שלף המערער את החפץ הנחזה כאקדח, כיוונו לעבר המתלונן וצעק לעברו "זה לא משחק ילדים, תן את הכסף", והמשיך לצעוק מספר פעמים "תוציא את הכסף". המתלונן החל לצעוק "רוצחים אותי" ונמלט מהמקום בריצה עד שהגיע לקירבתם של עוברי אורח, ובהמשך הוא התקשר לחבריו וביקש להזעיק את המשטרה. המערער עצמו נמלט מהמקום. נאמר בכתב האישום כי עד כה טרם נמצא הרכב הגנוב. גזר דינו של בית משפט קמא 7. בפתח גזר הדין, עמד בית משפט קמא על האמור בתסקיר מבחן שהוגש בעניינו של המערער. מהתסקיר עולה כי מדובר בצעיר, רווק, כבן 25, שהוריו התגרשו בהיותו כבן 11 שנים. הקשר עם האב נותק, בהיות המערער בתהליך שיקומי בבית החולים לוינשטיין, כאשר היה המערער כבן 15. שירות המבחן התרשם כי המערער נושא עימו, לאורך השנים, משקעים שליליים ביחס לאביו, וכי הוא עדיין מתקשה להשלים עם גירושי הוריו. המערער מסר כי הוא החל להשתמש בחשיש ובאקסטזי בגיל 14 שנים ועקב כך הוא חש בשיתוק בפלג גופו השמאלי. המערער אושפז בבית החולים ונמנע מאותו מועד מלהשתמש בסמים. המערער סיים 12 שנות לימוד והוא לא גויס לצה"ל מטעמי בריאות. בתום הלימודים, השתלב המערער בעבודה במחלקת השינוע ברשות שדות התעופה, עד שהסתבך בשנת 2007 בעבירות התפרצות, ניסיון גניבה והחזקת מכשירי פריצה. כחודשיים לאחר מכן, ביצע המערער עבירות של זיוף סימני זיהוי של רכב והחזקת מכשירי פריצה. בניסיון לעשות שינוי בחייו סיים המערער בהצלחה לימודי הנהלת חשבונות. בהתייחס לעבירות בהן הודה, הכחיש המערער כל היכרות עם הנאשם 1 וטען להיכרות שטחית עם המעורב האחר. לדבריו, הוא נענה להצעה לשדוד את המתלונן, אך לא היה מודע לפרטי העסקה ואף לא ידע כי המתלונן אמור לקבל את הרכב הגנוב. כמו כן, שלל המערער התנהלות מאיימת או אלימה מצידו כלפי המתלונן, לרבות איום באמצעות נשק או חפץ אחר. לטענת המערער, הוא ביצע את העבירה על רקע רצונו להרשים את החברים עמם נהג להתרועע, ורצונו לזכות "ברווחים כספיים מהירים וקלים". כיום, מבין המערער את הבעייתיות שבמעשיו ומכיר בפגיעה שנגרמה למתלונן, בצד הפגיעה במשפחתו שלו. המערער הביע תחושות בושה, צער ואשמה בעקבות מעשיו, והביע את רצונו להשתלב בטיפול שיקומי. שירות המבחן הגיע למסקנה כי המערער ביצע את העבירה על רקע חסכים רגשיים עמוקים מאז שנות ילדותו, ובשל העדר מסגרת תפקודית ברורה ויציבה בחייו, ולכך התווספו קשריו של המערער עם חברה עבריינית שולית. למערער יש יכולות וכוחות להתנהלות נורמטיבית והישגית, אך הוא זקוק, לגישת שירות המבחן, למסגרת מכוונת ותומכת, גם אם כיום רמת הסיכון להישנות התנהגות עבריינית דומה, היא נמוכה. לפיכך, המליץ שירות המבחן להטיל על המערער צו מבחן למשך שנה שבמהלכה הוא ישולב במסגרת טיפולית. כמו כן, הומלץ להטיל עליו עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. 8. במסגרת גזר הדין עמד בית משפט קמא על מדיניות הענישה בעבירות שוד ונתן דעתו לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, בהתאם לסעיף 40ט' של תיקון 113 לחוק העונשין. לאחר זאת, קבע בית משפט קמא כי מתחם העונש ההולם נע בין 9 חודשי מאסר לשנתיים מאסר בפועל. בבואו לקבוע את עונשו של המערער בתוך המתחם, נתן בית משפט קמא את דעתו לשיקולים הבאים: המערער זקוק למסגרת שתסייע לו להשתקם ולהתחיל בחיים נורמטיביים; המערער נטל אחריות על מעשיו, הודה והביע חרטה, אך עולה מהתסקיר כי הוא שלל התנהלות מאיימת מצידו ותאר היכרות שטחית עם המעורב האחר; ולבסוף, נסיבות חייו הקשות של המערער על רקע גירושי הוריו ואשפוזו בבית לוינשטיין. בית משפט קמא הזכיר גם את עברו הפלילי של המערער שבגינו הוטלו עליו עונשי מאסר מותנים. לאחר זאת, קבע בית משפט קמא כי אין מקום לאמץ את המלצות שירות המבחן ולהסתפק בעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. לגישת בית משפט קמא, שיקולי השיקום בעניינו של המערער אינם מצדיקים סטייה לקולה ממתחם הענישה, שכן מדובר בצעיר שכבר צבר לחובתו הרשעות קודמות, ועונשי מאסר על תנאי לא הרתיעו אותו מלשוב לסורו. בית משפט קמא לא התעלם מהעובדה כי הנאשם 1 נדון לשני חודשי מאסר בפועל, אך לגישתו של בית המשפט יש לאבחן בין שני הנאשמים, בשים לב לשוני בעבירות ובמעשים המיוחסים להם. לאור האמור, החליט בית משפט קמא לגזור על המערער את העונשים המפורטים בפיסקה 3 לעיל. בהחלטה מיום 1.10.2013, נקבע על-ידי השופט נ' הנדל כי ביצוע עונשו של המערער יעוכב עד להכרעה בערעור שהוגש על-ידו. הערעור על חומרת העונש 9. בהודעת הערעור, אשר הוגשה על-ידי עו"ד צבי אבנון בא כוחו של המערער, נטען כי בית משפט קמא החמיר עם המערער מבלי שנתן משקל הולם לנימוקים הרבים העומדים לזכותו. נטען, כי המערער לא היה חלק מקשירת הקשר הראשונית להונות את המתלונן ולגנוב את כספו. המערער הופיע רק בשלב הסופי, שבו הוא קשר קֶשֶר עם אדם אחר לשדוד את כספו של המתלונן באמצעות חפץ הנחזה לאקדח. בנסיבות אלה, כך נטען, לא היה מקום לקביעתו של בית משפט קמא כי המערער פעל לאחר "תכנון מוקפד" עם האחרים, לשדוד את המתלונן. טעותו זו של בית משפט קמא הביאה, לגישתו של עו"ד אבנון, להחמרה ניכרת בעונשו של המערער. לטענת המערער, חלקו הסתכם "בשליפת חפץ שנחזה לנשק ובצעקות על המתלונן שימסור את כספו". הוא לא רדף אחרי המתלונן ולא ניסה לפגוע בו. 10. בדיון שהתקיים בפנינו, חזר עו"ד אבנון וטען כי בית משפט קמא לא דק פורתא בתיאור מעשיו של המערער, והתייחס אליו בטעות כמי שהיה שותף לקשר הראשוני שנרקם בין הנאשם 1 לשותפו. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא בייחסו למערער מעורבות בתכנון השוד, שעה שהמתלונן לא פנה אליו כלל, אלא אל הנאשם 1 ואל חברו. גם המשא ומתן מול המתלונן לא נוהל על ידי המערער. נטען בנוסף, כי המערער לא היה מודע לעניין הרכב שנגנב מהמתלונן, ולא היה שותף לתוכנית "לעקוץ" את המתלונן מבלי להשיב לו את רכבו. לטענת עו"ד אבנון, המערער לא תכנן לבצע שוד אלא גניבה בלבד, ולא צפה את תגובתו של המתלונן. עו"ד אבנון הוסיף וטען, כי המערער לא החזיק ברשותו אקדח אלא חפץ בלתי מסוכן, ומדובר מבחינתו באיום סרק על המתלונן, מבלי שהמערער רדף אחריו וניסה לפגוע בו. לגישתו של עו"ד אבנון, לא היתה סיבה לדחות את המלצות שירות המבחן להעדיף את האפיק השיקומי ולהסתפק בעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. תסקיר מבחן עדכני בעניינו של המערער 11. לקראת הדיון בערעור ביקשנו לקבל תסקיר משלים בעניינו של המערער. במסגרת התסקיר נמסרו פרטים עדכניים בנוגע לעברו הפלילי של המערער. המערער נדון ללא הרשעה, בשנת 2010, בגין ביצוע עבירות של פריצה וגניבה משנת 2007. הוטל על המערער של"צ בהיקף של 250 שעות, אך המערער לא השלים את עבודות השל"צ, וביום 26.2.2013, ביטל בית המשפט את צו השל"צ, הרשיע את המערער והטיל עליו שני חודשי מאסר על תנאי. בנוסף, יש לחובתו של המערער הרשעה נוספת משנת 2012 בגין ביצוע עבירות של זיוף סימני זיהוי של רכב והחזקת מכשירי פריצה, משנת 2008. בגין הרשעתו בעבירות אלו, הושת על המערער עונש מאסר על תנאי והוטלה עליו התחייבות להימנע מעבירה. המערער הסביר את הסתבכויותיו עם החוק, בקשריו החברתיים עם גורמים שוליים, ובהיעדר מסגרת תפקודית יציבה. בפגישותיו עם שירות המבחן, הציג המערער "פסאדה של אדם בעל כוחות ובעל יכולת להתנהלות תקינה ונורמטיבית בחייו בכוחות עצמו". הוא היה ממוקד בהצגת מעשיו כדבר חריג בהתנהלותו, והציג עמדה קורבנית מול גורמי אכיפת החוק. עם זאת, ניתן לזהות שינוי ראשוני שחל אצל המערער, לבחון את החלקים הבעייתיים באישיותו ובהתנהגותו, וכיום הוא מודע יותר מאשר בעבר לבעייתיות במעשיו ולחומרת התנהגותו. המערער ביטא חשש מפני ריצוי עונש של מאסר בפועל, והביע נכונות להשתלב בטיפול מקצועי במטרה להשתקם. שירות המבחן העריך כי אפשר שמעורבות טיפולית "בעיתוי חייו הנוכחי" של המערער, עשויה לחזק את החלקים החיוביים באישיותו, ולכן הומלץ לדחות את ההכרעה בערעור לתקופה של ארבעה חודשים, לצורך שילובו של המערער בקבוצה טיפולית ומעקב אחר שיתוף הפעולה שלו עם שירות המבחן. תגובת המשיבה לערעור 12. המשיבה, באמצעות באת כוחה עו"ד נילי פינקלשטיין, מבקשת לדחות את הערעור, מאחר שלשיטתה לא נפל פגם בגזר דינו של בית משפט קמא. המשיבה גורסת כי המערער לא הגיע למקום המפגש באופן תמים, אלא שהיה ידוע לו מבעוד מועד כי הכוונה היא להוציא סכום כסף נכבד מהמתלונן, מבלי לתת דבר בתמורה. גם אם שולב המערער בתוכנית הקשר בשלב מאוחר יותר, עדיין מדובר בתכנון מוקדם, שחייב תיאום בין כל המעורבים בפרשה. כראיה לכך, יש לראות בעצם הודאתו של המערער בעבירה של קשירת קשר לפשע, כשלב מקדים לקראת ביצוע תוכנית הקשר. עוד נטען, כי המערער עשה שימוש בחפץ דמוי אקדח על מנת לאיים על המתלונן, אשר סבר כי מדובר בנשק של ממש, נתקף באימה וצעק כי רוצחים אותו. מעורבותו של המערער באירוע לא היתה נקודתית ומקרית, ולפיכך היה מקום לגזור עליו עונש מאסר לריצוי בפועל, ולגישתה של המשיבה מדובר בעונש מתון. בהתייחס לתסקיר, נטען על-ידי המשיבה כי המערער הביע מוטיבציה מילולית לטיפול, ואין מדובר בשינוי משמעותי מבחינתו של המערער, גם אם קיימת מצידו הבנה רבה יותר לגבי חומרת התנהגותו. עוד נטען, כי ניתן לשלב את המערער בקבוצה טיפולית גם במסגרת בית הסוהר, ולפיכך אין מקום לדחיית ההכרעה בערעור כמוצע על-ידי שירות המבחן. דיון והכרעה 13. בראשית דברינו, הננו רואים לחזור ולהזכיר את ההלכה המקובלת מקדמת דנא, לפיה ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה קיצונית ממדיניות הענישה במקרים דומים, או כאשר מדובר בטעות מהותית שנפלה בגזר הדין (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 6095/10 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (18.7.2012); ע"פ 9074/12 מדינת ישראל נ' אבו אחמד (13.6.2013); ע"פ 4568/12 מדינת ישראל נ' סראחין (11.6.2013)). לאחר שבחנו את כלל הנסיבות ונתנו דעתנו לטיעוני הצדדים, הגענו לידי מסקנה כי אין מקום להתערבות בעונש שהושת על המערער, מאחר שאין מדובר בסטייה כלשהי מרמת הענישה המקובלת, בעבירות מסוג זה. 14. המערער הורשע בקשירת קשר לפשע ובניסיון שוד, כאשר על-פי עובדות כתב האישום הוא המתין למתלונן במקום מפגש, שבו היה אמור האחרון למסור לו 20,000 ₪, על מנת להחזיר לרשותו רכב שנגנב ממנו. למרות שכתב האישום אינו מפרט כיצד נוצר המגע בין המערער לבין האחר, אשר תכנן להוציא במרמה כספים מהמתלונן, אין ספק כי הגעתו של המערער למקום המפגש ודרישתו לקבל את סכום הכסף, לא היו מקריים ונראה בברור כי קדמו לכך תכנון ותיאום מוקדם. אף אם נותרו הדברים עמומים קמעא בכתב האישום, הדעת נותנת כי המערער הגיע למקום כשהוא מצויד בכלי דמוי אקדח, בהיותו מודע לפרטי התוכנית לאשורה. כנטען בכתב האישום, דרש המערער, שהיה הגורם היחיד שפגש פנים אל פנים את המתלונן, "לראות את הכסף ולספור אותו". משמעות הדבר היא, כי המערער ידע באיזה סכום מדובר, וגם הבין כי התמורה לה מצפה המתלונן היא קבלת רכבו בחזרה. נזכיר, בהקשר זה, כי כאשר המתלונן סרב למסור את סכום הכסף, מאחר שלא ראה במקום את הרכב הגנוב, הורה המערער למתלונן להתקשר לשותפו, ולא גילה סימני הפתעה למשמע דבריו של המתלונן בנוגע לרכב. לאחר שהמתלונן הודיע לאחֵר על ביטול ההסכמות ביניהם, וכפי שצוין בסעיף 13 לכתב האישום "בשלב זה, קשרו [המערער] והשותף קשר לשדוד מהמתלונן את כספי השבת הרכב הגנוב". אכן, מדובר בקשירת קשר שנעשתה בשלב האחרון של האירוע, שעה שהתוכנית להוציא כספים במרמה מהמתלונן התגבשה לפני ימים אחדים, אך אין בכך כדי להפחית ממידת מעורבותו של המערער בפרשה זו. כעולה מעובדות כתב האישום, האחֵר הורה למתלונן לשוב לנקודת המפגש ולמסור את הכסף, לאחר שיראה במו עיניו את הרכב הגנוב, וגם הפעם הופיע המערער בנקודת המפגש, לאחר שהדריך את המתלונן כיצד להגיע למקום. נראה, כי כדי להפיס את דעתו של המתלונן, הובא למקום רכב לבן שאינו הרכב הגנוב, והמערער הלך ביחד עם המתלונן לכיוונו של אותו רכב. בשלב זה, שאל המערער את המתלונן אם הביא את הכסף, ומשהוצגו בפניו שתי חבילות של שטרות בסכום כולל של 20,000 ₪, שלף המערער חפץ הנחזה כאקדח, כיוונו לעבר המתלונן ודרש בצעקות את הכסף. על הלך מחשבתו של המתלונן ניתן ללמוד מקריאתו "רוצחים אותי", ומבריחתו המיידית מהמקום. נראה בעליל, כי מבחינתו של המתלונן כוון לעברו אקדח המסוגל לגרום למותו, ונקל לשער את תחושת האימה שאחזה בו, כאשר כל שביקש היה להשיב לרשותו רכב שנגנב ממוסכו, תוך הבעת נכונות לשלם סכום כסף נכבד בתמורה לכך. העובדות שפורטו לעיל, מלמדות על חלקו המשמעותי של המערער באירוע ועל כוונתו להוציא במרמה סכום של 20,000 ₪ מהמתלונן. בהמשך, היה מוכן המערער לצעוד צעד נוסף ולבצע עבירה של שוד, תוך שימוש בכלי שנחזה להיות אקדח, ואין צריך לומר כי מבחינתו של הגורם המאויים מדובר בכלי נשק מסוכן, לכל דבר ועניין. התנהגות חמורה ומשולחת רסן זו מחייבת תגובה עונשית הולמת, ולא למותר הוא לחזור ולהזכיר כי בצד עבירת השוד קבע המחוקק עונש של 14 שנות מאסר. 15. רבות נכתב ונאמר על עבירת השוד, המאגדת בחובה שני רכיבים חמורים: שימוש באלימות או איום בביצוע מעשה אלימות; וגניבת הרכוש. עבירה זו פוגעת בגופו, בכבודו ובקניינו של הקורבן, ובמרבית המקרים היא גורמת לו גם צלקות נפשיות קשות, בצד עצם הפגיעה ברכושו. המדובר, בדרך כלל, באירוע אלים וקצר טווח, שבצידו פיתוי לעשיית רווחים קלים וזמינים לעבריין. ככלל, עסקינן בהתאנות לגורמים מוחלשים בחברה, המהווים טרף קל וזמין למבצעי השוד, כגון: קשישים, אנשים בעלי מוגבלות, או קורבנות עבירה המצויים לבדם, במקומות כמו תחנות דלק או עסקים הפתוחים אל תוך הלילה. כפי שציין השופט י' דנציגר בע"פ 8636/12 תרתיר נ' מדינת ישראל (11.7.2013): "עבירת השוד מצדיקה השתת ענישה מרתיעה ומכבידה בשל האיום שמבצעיה מציבים לביטחונם האישי של אזרחי המדינה ובשל הפחד והמורא שהם משליטים באופן שמשבש את חיי היומיום ומותיר צלקות פיסיות ונפשיות בקרב נפגעי העבירה... כבר נפסק כי עבירות שוד ואלימות, ובמיוחד כאלה המבוצעות בצוותא לאחר תכנון מראש, מצריכות תגובה עונשית חמורה ואפקטיבית כמסר של הגנה על ביטחון הציבור וכמסר חינוכי שייקלט בתודעת הציבור... בנסיבות אלה, נסוגות נסיבותיו האישיות של העבריין מפני שיקולי הענישה האחרים כגון גמול, הרתעה ומניעה..." (שם, בפסקה 20, וראו גם, ע"פ 4204/07 סוויסה נ' מדינת ישראל (23.10.2008); ע"פ 2013/14 ג'בארין נ' מדינת ישראל (6.5.2012)). על רמת הענישה בעבירה זו, בנסיבות הדומות לענייננו, ניתן ללמוד מע"פ 5364/00 קלבו נ' מדינת ישראל (5.3.2001), שם אושר עונש של 3.5 שנות מאסר לריצוי בפועל שהוטל על מערער, אשר שדד סכום של 30,000 ₪ מסניף בנק, באיומי אקדח צעצוע. המערער נתפס מיד בסמוך, על-ידי לקוח הבנק, כשהכסף ברשותו. ערעורו על חומרת העונש נדחה, למרות נסיבותיו האישיות הקשות, גילו הצעיר ועברו הנקי, ונקבע כי "המדובר במעשה שוד של בנק, שמבחינת הקורבנות הינו טראומטי, ועל מנת לבער את הנגע הזה, ראוי להחמיר עם המבצעים". 16. בענייננו, מדובר במערער שעברו אינו נקי, כאשר עונשי מאסר על תנאי שהוטלו עליו בעבר לא הרתיעו אותו מביצוע עבירות נוספות. תסקיר המבחן העדכני אינו מצביע בבירור על קיומו של פוטנציאל שיקומי, והמלצת שירות המבחן היא לדחות את ההכרעה בערעור על מנת לשלבו בקבוצה טיפולית, ולעקוב אחר שיתוף הפעולה שלו עם גורמי שירות המבחן. לדעתנו, אין מקום לדחייה המבוקשת ובהינתן העובדה כי העונש שנגזר על המערער הינו מתון יחסית, ונשקלו במסגרתו כלל השיקולים הצריכים לעניין, איננו רואים כל מקום להתערבותנו ודין הערעור להידחות. 17. המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 23.4.2014 עד לשעה 10:00, בימ"ר ניצן או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות ועותק מפסק דין זה. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, טלפונים: 08-9787377 או 08-9787336. ניתן היום, ב' בניסן התשע"ד (‏2.4.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13063180_I04.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il